חגית בת-אליעזר ממליצה על ספר שיריה של ליאת הלפרין וספי ״פשוטה לפניך״ שמקיף מגוון מרהיב של חוויות אנושיות, ומדגימה את כתיבתה של הלפרין-וספי עם שירים מתוכו.
המערכת
ליאת הלפרין וַסְפִּי כותבת מאז ומתמיד, לומדת מספר שנים בסדנת השירה של רוני סומק, והשנה יצא ספר שיריה הראשון, "פשוטה לפניך", בהוצאת "קתרזיס", ובעריכת יקיר בן-משה.
כתיבתה של ליאת מעוררת סקרנות. בהשראת השורה הידועה, המצוטטת רבות, משירתה של רחל המשוררת, ליאת יודעת לספר לא רק על עצמה, ועושה זאת בשפה יצירתית, רעננה.
השיר הראשון בספר, העומד מחוץ לשערים, מספר על חפצים ומושגים, ומתייחס ישירות למחברת עצמה רק במילתו האחרונה. המבט הייחודי נגלה בכל שורה.
לאחר קריאת הספר אני חוזרת אל השיר הראשון, ורואה עד כמה הנושאים העולים בו מאפיינים את שירי הספר כולם, ולכן אתאר את מסעי במרחבי הספר באמצעות מילות המפתח של השיר הראשון.
ליאת ממקדת את תשומת ליבנו למשמעויות של קיר. יש לו שני צדדים, פנים וחוץ, והוא משמש לתיעוד, להשארת חותם. בצידו החיצוני של קיר ביפו "רַק בְּלִיל שָׂפוֹת חָרוּט בַּקִּירוֹת", בשיר "מחשבות יפוֹאיות על דיליזנס ביום הלח בשנה". השיר צולל אל יפו של תחילת המאה העשרים, תקופה, בה דיליז'נס היה אמצעי התחבורה הציבורית העיקרי.
המילה "דיליז'נס", המסמלת את התקופה, ובולטת על רקע עברית השיר, מפארת את שם השיר, אך רק מרומזת בתוכו, כאמצעי ההימלטות להרים מפני הלחות. כאן, ובשירים נוספים, השם מקיים מערכת יחסים מורכבת עם השיר.
נשים לב לחריזה, שמגיעה במחציתו השנייה של השיר, והיא נעימה, לא מאומצת, לא מאולצת: זהב/עכשיו; הביוקר/בבוקר; התמקחות/בלחות; להרים/הנערים. חריזה עדינה מצטלצלת גם בשירים אחרים. לדוגמא: "מַסְטִיקִים וְרֻדִּים בְּמִכְנָסַיִם צְמוּדִים"; "טִיסָה בְּמַחְלֶקֶת תַּיָּרִים דְּחוּסָה" בשיר "חורף שותק גם פה"; וגם "שֶׁתּוּרְכִּים כָּרְתוּ לְהָזִין רַכָּבוֹת/ שֶׁנָּשְׁאוּ אַסְפָּקַת חַיָּלִים לִקְרָבוֹת" בשיר "סיפור על מות היער"; בצידו הפנימי של הקיר, בחדרה, בבית ילדותה, "אֶצְבַּע קִירוֹת בְּצִבְעֵי אֶצְבָּעוֹת" בשיר "אולי זו ילדות".
הילדות הייתה מאופיינת בשתיקות של האב, במעין ניתוק רגשי מהאם, והבעת תסכול של הבת בצביעה, בשבירה, במצב של קצה. זיכרון הילדות תובעני, לא מרפה. נושא הזכרון מעסיק את המשוררת, אף מטריד – מהו "קצה זִכָּרון" בתחילת השיר הזה, ותמוה מזה, מהו "עוֹד זִכָּרוֹן לֹא שֶׁלִּי"? גם בשירים אחרים המשוררת מנהלת עם הזכרון יחסים מורכבים: "אֲנִי מַמְצִיאָה עוֹד זִכָּרוֹן/ לְאַלְבּוֹם תְּמוּנוֹת רֵיק" בשיר "בתום עונת הנדידה"; "אֵיךְ שִׁכְחָה חוֹתֶמֶת זִכָּרוֹן בִּנְשִׁיקָה עַל מֵצַח?" בשיר "אפשר לכבות את הבקר". המשוררת משתוקקת לספר על ילדותה שוב ושוב. בשיר "אולי זו ילדות" היא פונה בבקשה-שאלה לידיד נפש, שותף לדרכה הבוגרת: "תִּשְׁאַל?".
היא לוקחת את בן זוגה למסע בארה"ב בשיר "חורף שותק גם פֹה". אין זו אמריקה שמחה. עליבותה חרותה על הקירות: "נַעֲצֹר בְּמוֹטֶלִים עֲלוּבֵי חֲדָרִים, עַבֶשֵׁי קִירוֹת"; "בְּקִירוֹת טַפֵּט זְרוּעֵי קְרָעִים"; "הַקִּירוֹת מִתְקַלְּפִים". אין גם חדווה יתרה ב"תַּעֲשֶׂה אִתִּי אַהֲבָה עַל מִטַּת קְפִיצִים חוֹרֶקֶת", אבל הביטוי "עוֹד דַּקָּה בַּמִּטָּה,/ צָמוּד לַגּוּף הַחַם", בשיר "אשמורת אחרונה" מביע אהבה גדולה.
עד לכאן הלכתי בעקבות קירות. עתה אחזור אל השיר הראשון, ממנו יצאתי, ואלך לאורך נתיב נוסף.
ל"אינסוף" מספר מופעים בספר. השימוש במושג הלא מציאותי הזה, המופרז, יוצר תנופה, מעיד על מרץ, מוביל אל מחוזות הדמיון: "יֵשׁ אֵינְסוֹף דְּרָכִים לְהַרְאוֹת אַהֲבָה" בשיר "דלת יציאה"; "אֵינְסוֹף אֲנִיצִים לְבָנִים מְלַטְּפִים רַכּוּת" בשיר "הצעה מאוחרת לסידורי לינה". ועוד אינסוף בשיר החשוב הבא:
השם הארוך, הסיפורי, שם דגש על סבון ועל עיניים, שכלל אינם מצויים בשיר. השם ניצב בפני עצמו, קשור-לא קשור לשיר, והדבר מרתק.
השיר מטלטל בין הקטבים. 2 השורות הראשונות מתחילות בנימה חיובית נמרצת, באנרגיה גועשת של אינסוף מים חמים וחלומות זורמים, ומתדרדר לבית חולים ולצינורות ניקוז דם וקרישים, בכי וחשש. "ירושלמי, קפוא", אותו לא יחממו אינסוף מים חמים, יוצר סרט אימה.
לא נדע בדיוק באיזה מצב בריאותי של הבת מדובר, וגם לא מה קרה לאותה בת 4 של פעם מעברה של המשוררת.
הסודות המשפחתיים, הטובעים בזמן שעבר, לא יתגלו לקורא ומגרים את סקרנותו.
גם הזהב מהשיר הראשון מנצנץ בין דפי הספר. וגם בו, כמו ב"אינסוף" יש תנופה והפרזה: "הִנֵּה זָהָב הַשִּׁבּוֹלִים וְהַתִּקְוָה וְהַחֲלוֹם" בשיר "בקצה"; "וְהַחוֹפִים שָׁבִים וּמְאַבְּדִים עַצְמָם עַל זִכְרוֹנוֹת זְהָבָם" בשיר "יותר מפעמיים".
תקראו את השיר האדיר הבא:
כולו סגידה ליופי. ידעתי, שברדיפת היופי יש טעם-לוואי של חוסר אנושיות, אנטי-חמלה, עד כדי התכחשות עצמית. השיר הזה ממחיש זאת. כל השלילות האלה – לא לא לא – על סף ניהיליזם. אני חוזרת לשיר הראשון, "לא שלי" – עוד שלילה, גזֵלה. 3 פעמים בספר ליאת מכריזה שהדברים הטובים אינם שלה: צחוק; זיכרון; חלומות. הנה גם הארץ לא שלה, לא כמו שהייתה לפני שנשרים פשטו על רחובות תל אביב:
שוב השם משחק תופסת עם השיר. "האררט" שוכן רק בשם. השיר המשחיר המקדיר הזה מעמיס ציפורי היצ'קוק על שורותיו, ונדרש לנושא הכואב, הבוער, האקטואלי – שבר הדמוקרטיה הליברלית, הפיכה משטרית זדונית.
השורה היפהפייה "וְשֶׁקֶט גּוֹמֵעַ לְגִימוֹת אַחֲרוֹנוֹת מֵאֲוִיר הֶהָרִים" מתארת באופן מקורי את השקט שלפני הסערה. ישנן עוד שורות נהדרות בשירי הספר, שמפיצות יופי לשוני וברק רעיוני. אבליט כאן שורות יפות במיוחד בשירים, שהובאו ברשימה עד כה: "וְאוֹתִיּוֹת מְשַׁחֲקוֹת בִּפְרִיחָה" בשיר "אולי זו ילדות"; "שְׁחוֹר לַיְלָה מְפַנֶּה אֶת מְקוֹמוֹ לִשְׁחוֹר יוֹם" בשיר "אשמורת אחרונה"; "בְּדִיּוּק כְּשֶׁהַחֹשֶׁךְ חוֹתֵם עוֹד מִשְׁמֶרֶת" בשיר "מחשבות יפואיות על דיליז'נס ביום הלח בשּנה"; "חֲלוֹמוֹת זּוֹרְמִים בְּצִנּוֹרוֹת נִקּוּז" בשיר "קילחתי את בתי ונזהרתי שלא ייכנס סבון לעיניה".
לילה מופיע בשיר הראשון, בשירים רבים בספר, ובאלה המובאים כאן, בפרט. השיר "מחשבות יפואיות על דיליז'נס ביום הלח בשּׁנה" מתחיל בשורה "לַיְלָה יָפוֹאִי לַח". הביטויים "וּשְׁחוֹרִים מִלַּיְלָה … הֵן מִישֶׁהוּ יָמוּת הַלַּיְלָה" מופיעים בשיר "הנשרים פשטו והיונה נסה אל הרי האררט". בשיר "שוב", שלא הובא כאן, הלילה לא יכול להיות טוב: מ "וּבְּנִי שׁוֹטֵט כָּל הַלַּיְלָה בָּרְחוֹב/ וְשׁוּב סִפַּרְתִּי לְעַצְמִי,/ שֶׁהָיָה זֶה עוֹד לַיְלָה/ טוֹב", עד לרוע המפורש "לַיְלָה רָצַח יוֹם בִּשְׁנָתוֹ" בשיר "ועדיין אינני יודעת".
גיחה אחרונה לשיר הראשון: בדידות היא חזות הכל. היא מאפיינת את הלילה, נוכחת במקלט "אֲבַק בְּדִידוּת בְּמִקְלָט" בשיר "פעם אימצה אותי חתולה ג'ינג'ית", שלא הובא כאן. בדידות קדומה, כגיל האנושות "תָּמִיד כְּשֶׁהַגִּלְבֹּעַ נִשְׁקָף/ בְּחַלּוֹן הַרֶכֶב,/ אֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל שָׁאוּל/ וּבְדִידוּתוֹ" בשיר "שאול", ולובשת את צורת בדידות היתמות:
לאבא תפקיד מרכזי בתודעתה של הבת, גם בזכות חידתיות שתיקותיו, כפי שראינו בשיר "אולי זו ילדות".
גם הבת בילדותה מאופיינת בשתיקה. האם ירשה זאת מאביה? הנה היא ילדה "שְׁתוּקית" בשיר היפה העצוב-כאוב הבא:
אבא לא הביא על בתו ילדות מאושרת, אך האהבה נשמרת. אבא מת, אך הבת מתקשה לקבל זאת: "וְאָסוּר לְחַבֵּק אֶת אַבָּא/ טִפְּשָׁה, אַתְּ לֹא יְכוֹלָה בֶּאֱמֶת/ לְחַבֵּק אִישׁ מֵת" בשיר "הוראות הפעלה בקיץ 2020".
הספר כולו מוקדש לאבא, ובהקדשה, כמו בתודעה העיקשת של הבת האוהבת, אבא חי: "לאבי/ בהוריקן חייו".
