הכרעה או זריעת הרס בלבד? מגפיים על הקרקע או מקלדת באוויר? סקירה על ספרו של גיא חזות "צבא ההיי-טק וצבא הפרשים"

ספרו של גיא חזות, צבא ההיי-טק וצבא הפרשים: כיצד ויתרה ישראל על צבא היבשה (מודן ומערכות, בן-שמן, 2024) מנגיד את "צבא הפרשים" – ביטוי לצבא מיושן ובלתי רלוונטי מאז מלחמת העולם השנייה, שמקורו בתיאורים גרוטסקיים על פרשים פולנים שהסתערו בחרבות שלופות על טנקי הפאנצר הגרמניים – ל"צבא ההייטק" המודרני.

זהו מחקר נוקב, ביקורתי, וכואב, על הזנחת צבא היבשה והעדפת צבא ההיי-טק (אוויר, ים, אמ"ן, סייבר, קומנדו), שנכתב על ידי קצין חי"ר בכיר בין תחילת 2020 לתחילת 2023. הספר היה אמור להתפרסם באוקטובר 2023 (!) ופרסומו נדחה לאוגוסט 2024 מתוקף הנסיבות. מדובר במסמך-ווידוי מצמרר על חטא ההיבריס, מסמך שהפך ממתריע בפני אסון למסביר אחרי הקטסטרופה – ממש טקסט מכונן!

בקצרה על רקע הכתיבה ועל המחבר: הפרק הראשון, פרולוג, נפתח בפסקה הבאה "החמצה וכישלון. החמצה, כי ספר זה נכתב במהלך משבר הקורונה, שנים מספר לפני האסון הגדול ביותר שחוותה החברה הישראלית בתולדותיה ב-7 באוקטובר 2023. בין דפי הספר מקופלים הררי מילים שמזהירים, מסבירים, מתריעים, מפני אסון. 34 שנים שירתי בצה"ל, מלוחם ועד קצין בכיר [התגייס לצנחנים ב-1989; פרש ב-2020 בדרגת תא"ל אחרי היותו נספח צה"ל בסינגפור; עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל מונה לראש מערך הלמידה המבצעית בזרוע היבשה]. בעשור האחרון ראיתי מול עיני כיצד קברניטי ישראל וצה"ל מוותרים על פוליסת הביטוח שלה – צבא היבשה. הזנחתו לטובת היכולות הטכנולוגיות המתקדמות הטרידה אותי, וגרמו לי להתיישב ולכתוב כדי לנסות להשפיע ולהתריע מפני אסון שחשתי כי ייתכן שיתרחש עלינו. כישלון, כי לא הייתי מספיק חרוץ לסיים את מלאכת כתיבת הספר ולהצליח להתריע ולהשפיע […] אף שבמשך שלוש שנים חקרתי ועסקתי בכשירות ומוכנות צה"ל למלחמה רב-זירתית, ומסקנותיי היו כי צה"ל לא ערוך לתת מענה ראוי לצבאות הטרור של חמאס וחיזבאללה, גם אני הופתעתי באותה שבת" (עמ' 14-13). מזכיר לכם משהו? אולי הרמז ל-שכול וכישלון, רומן ההתלבטות, ספרו האחרון של י.ח. ברנר שפורסם ב-1920, שנה לפני הירצחו.

המחקר לא נכתב שנים רבות אחרי אסון, בדיעבד, על ידי היסטוריון צבאי מדופלם, סוציולוג פוליטי, סופר דיכאוני מתוסכל, או נביא זעם עומד בשער וזועק "אמרתי לכם" – אלא דווקא על ידי קצין לוחם, בעל ניסיון וראיית עומק, שניסה בכל כוחו להראות באופן הכי ישיר ובוטה את "מצעד האיוולת" של ההנהגה המדינית והצבאית של מדינתו, לפני הופעת האפשרות של התרחשות אסון, ומכאן עוצמת האמת המרה והחריפה הגלומה בו.

361 דפי הספר מורכבים מ-14 פרקים שמכילים כ-100 הערות שוליים קצרות ומאירות עיניים שאינן מכבידות על שטף הקריאה. כותרות הפרקים מדברות בעד עצמן (ראו בהמשך) 13 מהם נכתבו לפני ה-7 באוקטובר והאחרון (אפילוג) נכתב במהלך מלחמת חרבות ברזל, והוכנס לספר במרץ-אפריל 2024 לקראת הוצאתו הדחויה של הספר באוגוסט 2024. הטקסט כתוב בבהירות מסנוורת וישירה, ומכיל מובאות רבות מן ההיסטוריה הצבאית הכללית, בבחינת "מותר וצריך ללמוד מהניסיון והידע של אחרים, לא חייבים ואף לא רצוי ללמוד מטעויות של עצמך כאילו אתה הראשון…", ומתולדות מלחמות צה"ל בעשורים האחרונים.

הכתוב מכיל חזרות רבות בווריאציות שונות, מלוות בדוגמאות קונקרטיות, על התמה המרכזית – ליצור שני צבאות עם מדרג שמעדיף אחד על השני היא טעות! שהרי הכרעה של אויב, במובן של כיבוש טריטוריה והכנעה פיזית מוחלטת, מושגת אך ורק על ידי צבא יבשה! צבא ההיי-טק יכול להרוס, להזיק, לעכב, ולהרתיע לזמן מוגבל, אבל לא להכריע. מטרת החזרות היא צריבה חוזרת ונישנת של ההחמצה והכישלון – וזאת, על רקע העובדה שמאז מלחמת 1973, המלחמות, המבצעים, והמב"ם (המערכה בין מלחמות) מתנהלים אסימטרית באזורים אורבניים צפופי אוכלוסייה אזרחית, בין צבא של מדינה ריבונית לבין צבאות טרור למיניהם שאינם מחויבים לאמנות הבינלאומיות, כולם שליחי איראן, שמקיפים את ישראל בטבעת אש. בנוסף, הכותב מדגיש "התפצלות צה"ל לצבא ההיי-טק וצבא הפרשים […] זהו תהליך ארוך שנים שהתחיל לאחר… מלחמת יום הכיפורים […] אך בעשור האחרון חלה החמרה עד כדי התפתחות שני צבאות שהם בפועל שני מעמדות" (עמ' 18). ובמילים אחרות, האחריות רובצת על שורה של הנהגות מדיניות וצבאיות במשך חמשת העשורים האחרונים, כולן היו שבויות של ה"קונספציה". באותו הזמן, צבאות הטרור פיתחו שלוש יכולות שמקזזות את יתרונות צבא ההיי-טק: הטמעה מוחלטת של הלוחמים והאמל"ח בקרב האזרחים ובמוסדות כמו בתי ספר ובתי חולים; יכולות ירי תלול מסלול (תמ"ס) חסרות תקדים על העורף הישראלי; מערכים מבוצרים תת-קרקעיים בשטחם (פרויקט המנהור). התוצאה – הרתעה הדדית למרות עוצמתו של צה"ל.

כותרות הפרקים מהוות את רשימת הסיבות שגרמו למעגל קסמים שהוביל להזנחה נמשכת של צבא היבשה, למצב שבו הדרג הצבאי והדרג המדיני הבכיר נמנעים יותר ויותר מהפעלת כוחות היבשה, מלבד למשימות הגנתיות, בד בבד עם העדפה ברורה להפעלת מרכיבי צבא ההיי-טק, ולתוצאה שהיא החלשה מסלימה של צבא היבשה שמוכנותו ליום פקודה הולכת ומתאדה…

הרשימה כוללת לפי סדר הפרקים:

"מאליטה צבאית לשומרי גבולות" (פרק 4): הפיכת צבא היבשה (הבנוי באופן מסורתי מחי"ר, שריון, תותחנים, והנדסה) לגוף שעוסק כמעט אך ורק במשימות הגנתיות, בט"ש, דיכוי מהומות, שיטור, מעצרים של מבוקשים, ושמירה על ישובים בגבולות ובשטחים הכבושים, וכשיחידותיו מתוזזות ללא הרף. לפיכך, הכנתו למשימות של מלחמת התקפה והכרעה מול צבאות הטרור לוקה בחסר באופן קריטי.

"איום צבאות הטרור ותפיסת האש מנגד" (פרק 5): העובדה שצבאות הטרור הכינו את שיטחם, הרווי באוכלוסייה אזרחית משתפת פעולה, בעיקר נגד התקפה של צבא היבשה, ומאידך פיתחו את היכולת של ירי תמ"ס לסוגיו על העורף האזרחי הישראלי, הביאה את צה"ל לפתח את תפיסת האש מנגד – שימוש הולך וגובר בחימוש מונחה ומדויק מרחוק על מטרות שהמודיעין הטכנולוגי מצליח להביא, כך שההשמדה של האויב ואמצעיו מבוצעת באופן כירורגי, עם מינימום פגיעה בבלתי מעורבים, ובהתאם להוראות הדין הבינלאומי. מטבע הדברים, גישה זו גורמת להסטה מסיבית של משאבים לצבא ההיי-טק, ובמקביל לייבושו והורדת כשירותו של חיל היבשה באופן מתמשך, ופגיעה אנושה ביכולתו לבצע תמרון קרקעי מכריע ביום פקודה. מה שמקטין עוד יותר את האמון והרצון של הדרג המדיני וראשי הצבא להשתמש בו.

"צופן הישראליות והשפעתו על צה"ל" (פרק 6): כאן מובהר הפער ההרסני שמקורו בפרדוקס של מהות הישראליות. מצד אחד, תרבות של "חפיף, סמוך, יהיה בסדר, אל תהיה פראייר", קידוש האלתור על פני התכנון, התעלמות מתאונות ברות-מניעה "קורים לנו ניסים…", ועוד. ומן הצד השני, תרבות של "רדיפה למצוינות ולהצטיינות, חוצפה ישראלית, יצירתיות דוהרת של אומת הזנק, משמעת בטיחות, קידוש תרבות התחקירים", ועוד. הצד הראשון הביא את צבא היבשה למשבר מתמשך, בעוד הצד השני הביא לשיאים את ביצועי צבא ההיי-טק.

"השתנות אתוס הלחימה" (פרק 7; עמ' 106-80): עוסק בשאלת מפתח: "האם השתנות אתוס הלחימה [והגורמים לו] הובילה להתפתחות האסימטרית של שני הצבאות או היותם של שני צבאות וכשירותה הנמוכה של היבשה הובילה לשינוי האתוס? [פרדוקס הביצה והתרנגולת]". בכל מקרה "להשתנות האתוס יש השפעה קודם כול על רוח הלחימה!". אי-חשיפה מתמשכת למבצעים התקפיים "מובילה לצבא עם שדרת פיקוד ללא ניסיון מבצעי עם בעיה ביוזמה ובהתקפיות ובתחבולנות בשדה הקרב", ואזי "כאשר רוח הגייסות שפופה – המחיר, מלבד הפסד בקרב, הוא חוסר רצון של הטובים ביותר להישאר בצבא". כך "הסיסמה 'המעז מנצח' נותרה ריקה מתוכן ליחידות השדה", ומכאן "הפגיעה בהרתעה הישראלית" הופכת לוודאית. המחבר מונה שלושה גורמים שלובים להשתנות אתוס הלחימה: מלחמת המפרץ הראשונה והטכנולוגיות שהתפתחו בעקבותיה; השתנות הסביבה האסטרטגית במזרח התיכון, והשתנות האיומים על ישראל, הביאו לגיבוש תפיסת ביטחון מעודכנת ועל תפיסת שלושת הרגליים של הרתעה, התרעה, נוספה רגל רביעית חדשה – הגנה והתמגנות; ושינוי חד ברגישות החברה הישראלית לנפגעים – תוצאה מובהקת וקריטית של שני הגורמים הראשונים. להדגמה, הופעה של "טרמינולוגיה של אסונות", במיוחד אחרי מלחמת של"ג, אסונות צור, אסון המסוקים, אסון השרפה בסלוקי, אסון השייטת… לפני כן אין ביטויים כמו אסון שיירת חולדה, אסון גבעת התחמושת, או אסון החווה הסינית, כי עד למלחמת 1973 אירועים כאלו נתפסו כמחיר הכרחי שחברה צריכה לשלם כדי להגן על עצמה ולהסיר כל איום מעל אזרחיה, ולא כאסון טבע. תפיסת "החיילים הם הילדים של כולנו" גרמה למעשה לכך כי "צה"ל הפסיק למלא את תפקידו – להגן על האזרחים – כדי לשמור על החיילים ולהימנע מלסכנם – אבסורד של היפוך תפקידים שאין בשום מדינה בעולם! [בצבא האמריקאי אין היתכנות לעסקאות בנוסח פרשת החייל השבוי שליט…] ואז, כאשר המטרה היא להימנע מאבדות, ערך הדבקות במשימה כבר לא נמצא בראש סולם העדיפויות", מכאן ועד לקיצוצים בתקציבי הביטחון עבור צבא היבשה, המרחק קצר להפליא, כי צריך צבא קטן וחכם… במקביל, השתנות האתוס והתרסקותו גורמים לשינוי בדפוסי הגיוס לצה"ל, מה שמשפיע לרעה על יכולת הצבא להיות גורם חיובי למוביליות חברתית וכך נוצר "דור האמיל"י – אני, מה יוצא לי מזה", ובהמשך ישיר תופעת "'כנסי המבסוטיזם' שבהם מובעת שביעות רצון עזה מביצועי הצבא המנותקת לא רק מתחושת החמיצות של האזרחים בישראל, אלא גם מתחושת הקצונה בצבא היבשה המשרתת בצבא".

"משבר הפיקוד – לאן נעלמו הבנדיטים מצה"ל?" (פרק 8; עמ' 144-107): בפתיחת הפרק מבהיר המחבר את התמה הבאה: "תורת הפו"ש [פיקוד ושליטה] מיושמת בדרך שונה מהותית בצבא ההיי-טק, שמבוסס על שיטת פיקוד ריכוזית, לעומת צבא הפרשים שפיקוד מוכוון משימה הוא נשמת אפו, ולכן מתבסס על תפיסת פיקוד מבוזרת. ה'פריק קונטרול' שיש בצבא ההיי-טק לא רלוונטי לצבא היבשה". הלבשת תורת הפו"ש של צבא ההיי-טק על צבא היבשה היא בלתי אפשרית, וכשזו כן ניכפת עליו, גורמת לנזק בלתי הפיך באיכות וכשירות המנהיגות הקרבית בו, ובאופן אוטומטי גורמת למעגל קסמים שמעצים את העדפת הקברניטים את צבא ההיי-טק. בפועל, נעלמים "הקצינים הבנדיטים", אלה "שבמשך שנים ארוכות עיצבו את צה"ל כצבא יוזם, שש אלי קרב, התקפי, חדשני ותחבולני, וסחפו אחריהם את כל שרשרת הפיקוד בצבא".

מיהם אותם קצינים בנדיטים? מהם קווי דמותם? הקצין הבנדיט הוא: פחות ממושמע ברמה האסטרטגית אך לא ברמה הטקטית; מנער קונספציות ישנות; מאתגר ללא הרף את אלה שמעליו ומתחתיו; ערמומי, יצירתי, תחמן, בעל דמיון ומעוף, בעל תעוזה מחושבת ולא פזיזה; פורץ קיבעונות מחשבתיים כדרך חיים; נע כל הזמן על גבי המנעד בין צייתנות לא מטומטמת למשמעת ברזל; אינו מהסס להביע דעות מנוגדות ותחושות ביקורתיות בכל פורום ובכל מחיר – האמת שלו בפרצוף לפני צרכי הקריירה והקידום – ההיפך מ'יסמן'; לא מצטיין ביחסי אנוש אך מצטיין בהובלה בקרב! מצפצף על מושג התקינות הפוליטית [ועוד]". ברם-אולם, "השאלה המרכזית היא היכן עובר הגבול בין בנדיטיות חיננית שמאתגרת ובין עבריינות לשמה? היכן עובר הגבול בין משמעת לטמטום? הבעיה לעיתים עם בנדיטים היא חוסר יכולת להבחין בין מתיחת גבולות הכרחית לסתם קרימינליות ורשלנות, לצד חוסר יכולת להבחין בין תהליך קבלת החלטות במתח בין ערכים". מציאת האיזון הזה היא היא נקודת הזהב שאבדה בצה"ל בעשורים האחרונים עם פגיעה אנושה בחיל הפרשים כאשר הביטוי הבולט לכך הוא השיבוש העמוק במנגנון הדש"בים (דיוני שיבוצים)!

"יש ארגונים צבאיים שמסורתם מאפשרת לשמר בנדיטים וליצור עבורם מסלולים עוקפים בדרך שיוכלו להגיע לבכירות. הקצונה בצה"ל, שהתאפיינה תמיד בארבעה "בנים" – הנסיך, הפוליטיקאי, האפור, והבנדיט – דחקה משורותיה את האחרון, בשעה ששניים אחרים, האפור והפוליטיקאי, תופסים יותר ויותר את מקומו!". זהו בדיוק האיזון שהופר בין קצינים ש"דופקים חשבון" (הפוליטיקאים…), לבין אלה שאינם "דופקים חשבון" (הבנדיטים), והתוצאה היא "השטחת שרשרת הפיקוד" בצבא היבשה. כל "הטוב הזה" לא קרה בצבא ההיי-טק!

כאמור ולצורך הדגשת יתר, כל פרקי הספר ובמיוחד פרק זה גדושים ודחוסים בדוגמאות אמיתיות מאירועים צה"ליים בעשורים האחרונים, המוכיחים באופן איכותני מובהק את התמה המרכזית של הכותב. המחבר מסיים פרק זה בציטוט פסקה שלמה (ולא רק את המשפט הסופי האייקוני) מנאומו של בן-גוריון ב-1963: "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו, והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך" (עמ' 142). והוא מוסיף, "גם עיון בפסקה השלמה מנאום בן-גוריון לא פותר את סימני השאלה בנוגע למיהם אותם מפקדים ראויים בעיני האם העברייה. האם אלה המפקדים הנחמדים המצטיינים ביחסי אנוש מעולים, אך סובלים מבינוניות מקצועית ומתפקוד לקוי בשדה הקרב? או בנדיטים שסובלים מליקויים באופיים המוחצן ומיחסי אנוש גרועים, אך ביום פקודה אפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות? האם הקצין שנשמע ונראה מצוין ותקין פוליטית, עדיף על זה שמביך ומכעיס, אך נלחם מצוין?!". התשובה המשתמעת והנרמזת בהמשך פרקי הספר ובפרקים הקודמים היא שעדיף "גם וגם ולא או או", אולם במקרה ויש להכריע לכאן או לכאן, עדיף הקצין הבנדיט והמתריס בשער.

"מכה בכנף קלה ממכת נשק בכתף" (פרק 9; עמ' 193-145): הפרק עוסק בכמה תובנות על רקע אירועים ספציפיים שהמכנה המשותף להן הוא הטיפול בחינוך לערכים וקוד אתי והתנהגות על פיהם, במקביל לתהליך ה"משפטיזציה" של שדה הקרב המודרני גם כאשר מתמודדים מול צבאות טרור שאינם מחויבים לאמנות הבינלאומיות.

"בעידן המודרני שבו אנו חיים כל צבא מבסס את עשייתו המבצעית על שלושה יסודות: היסוד המבצעי הנגזר מתורת הלחימה; היסוד הערכי הנגזר מערכי החברה; והיסוד המשפטי הנגזר מחוקי המדינה ומהחוקים הבינלאומיים. [… זה האחרון הפך להיות דומיננטי יותר מבעבר] ובניגוד לטענות שהמשפטנים כובלים את ידי צה"ל ומונעים ממנו לנצח, המשפטנים שומרים על מפקדי צה"ל ולוחמיו [ומונעים את הגעתם לבתי דין בינלאומיים ומדינתיים אחרים על רקע האשמות בפשעי מלחמה]" (עמ' 182-181). וגם "בחברה הישראלית מתנהל זה שנים ויכוח עז על דמותה המוסרית והערכית במלחמה בטרור. ויכוח זה משפיע על גבולות ערך טוהר הנשק בצה"ל ומביא להעדפת הקברניטים את צבא ההיי-טק, שנתפס כסכין מנתחים אמינה ומדויקת בהשוואה לצבא היבשה, הנתפס כגרזן לא מדויק שלרוב פעולתו 'מתיזה שבבים' [הנזק המשפטי] [כי…] בדומה לניתוח, אין תיעוד לעבודת המנתחים מלבד התוצאה הסופית [מה עוד שבמקרה הזה לקברניטים יש שליטה ישירה ובו זמנית] שגם אותה לא תמיד רואים [אין ראיות מפלילות]. גרזן זה כבר סיפור אחר – מייד כשהוא מונף באוויר במלוא העוצמה כמעט אי אפשר לעצור אותו בדרך למטרה, כי זה כבר עניין של שרירים ופחות של המוח שכבר קיבל את ההחלטה [לקברניטים אין שליטה במהלך הפעילות עצמה]" (עמ' 145, 192). כאילוסטרציה מרכזית, המחבר מביא דיון מעמיק וארוך בשתי פרשיות ידועות ומוכרות – סיכולו של שחאדה, המכה הקטנה בכנף, ופרשת החייל היורה סמל אלאור עזריה, מכת נשק בכתף. זו האחרונה הייתה כנראה סיבה לעצירת קידומו של המחבר כי היה מפקד החטיבה בעת הפרשה ונקט עמדה מוסרית וערכית מנוגדת לעמדת הקברניטים (הדרג המדיני).

יש להדגיש – לאורך ולרוחב פרקי הספר, המחבר נמנע מלהיכנס לדיון או אזכור (פה ושם רמזים) בשאלה של ההתנחלויות בשטחים הכבושים ובכלל בסוגיית הכיבוש המתמשך והשפעתו על צה"ל והחברה, שהרי זו פוליטיקה והוא נמנע מלהתקרב למושג "פוליטיזציה של הצבא".  רק פעם אחת בודדת הוא מתייחס לכך ישירות: "לצד הדברים הללו [ראו הסיכום בפסקה הקודמת], באמירה שהכיבוש השחית את צה"ל יש עוול ואי-דיוקים לא מעטים. המציאות הלכה למעשה הפוכה. השליטה של צה"ל על אוכלוסייה אזרחית יותר מ-50 שנה רק חידדה בצה"ל ערכים כמו טוהר הנשק" (עמ' 180-179). לדעתי בפסקה הארוכה לאחר המשפט הזה מובעת דעה אפולוגטית צולעת למדי, ונראה שמדובר במס שפתיים

"מכור היתוך למחולל פערים" (פרק 10; עמ' 216-193): בפרק מתייחס המחבר לסדרה ארוכה של השפעות ושינויים חברתיים-ערכיים שהתחוללו בצה"ל בעשורים האחרונים על רקע אותה התחלקות הצבא לשתי מחנות אסימטריים, צבא ההיי-טק מול צבא היבשה, מה שמאיים להפוך אותו מכור היתוך מלכד דווקא למחולל ומקבע פערים שנדמה היה שכבר עומדים להיעלם. הפתיח של הפרק מסכם את אותה שורה של טלטלות שמופיעה בראשי-פרקים: "השד העדתי מתגייס לצה"ל; שינוי המקום האחרון שבו נפגשים שבטי החברה הישראלית (ברוח 'נאום ארבעת השבטים' של הנשיא ריבלין משנת 2015); האם צה"ל הוא גורם חיובי למוביליות חברתית או כבר לא?; צה"ל כזירת התגוששות פוליטית; הלקסוס (צבא ההייטק) לתושבי המרכז, הסוסיתא (צבא הפרשים) לפריפריה; המשבר באמון הציבור בצה"ל", ועוד. בפרק מככבות עבודות המחקר של פרופ' יגיל לוי, הסוציולוג שעיקר עיסוקו הוא במערכות היחסים שבין החברה והצבא. והמחבר קובע: "כצבא העם, לצה"ל היה תמיד תפקיד מרכזי בחיבור בין שבטי ישראל ובתרומתו למוביליות חברתית. המחלוקת הפוליטית שהביאה מלחמת ששת הימים, והשבר של מלחמת יום הכיפורים, הפכו את צה"ל לזירת התגוששות פוליטית בחברה הישראלית המשוסעת, ששבטיה רק מתרחקים זה מזה. לצד השיח הרעיל של 'אתם ואנחנו' בחברה הישראלית, הפיכת צה"ל לזירת התגוששות בנושאים רבים שנויים במחלוקת נהיתה מסוכנת לצבא, בייחוד אחרי השתנות האתוס המשפיעה על זהות המתגייסים לצבא ההיי-טק ולצבא הפרשים. החלוקה בין מרכז לפריפריה, והשיח הסוער המתנהל בשנים האחרונות בצבא ובחברה על חלוקת צה"ל לשני צבאות המתפלגים על פי העשירונים העליונים והתחתונים, ישראל הראשונה והשנייה, מזרחים ואשכנזים, ימין ושמאל. זוהי תפנית מסוכנת, מכיוון שאם צה"ל יהפוך מכור היתוך למחולל הפערים המרכזי בחברה הישראלית, לא בקונצנזוס ושנוי במחלוקת, הדבר יחסל את הנכס החשוב ביותר שלו ושל החברה הישראלית – היותו צבא העם" (הפתיח של הפרק, עמ' 194).

שלושת הפרקים האחרונים – "למה היבשה לא ממריאה", "משבר כהזדמנות", "סיכום" (עמ' 324-217) – מהווים "דיון מסכם, מסקנות, והמלצות" של הסעיפים השונים שנסקרו כאן בפרקי הליבה, וזאת בדגש על הצורך הדחוף בתיקון לפני המשבר שבוא יבוא!

הפרק האחרון ממש – אפילוג (עמ' 374-325) – הוא הפרק שהוסף לספר אחרי השבת השחורה של ה-7 באוקטובר 2023. מדובר בטקסט כואב ומכאיב, קורע קרביים ומכמיר לב, שבו המחבר מתוודה ונאלץ לנתח את המשבר-שבר אותו הוא חזה שלא במכוון בצורה כל כך מדויקת. הוא מבכה את "כישלונו האישי" המייסר אותו. לפנינו אדם, אזרח, וקצין, שלוקח אחריות ועושה חרקירי מטאפורי אישי ושל הצבא, וזאת בניגוד מסנוור להתנהלות הדרג המדיני-פוליטי. ודי לחכימא ברמיזא.

 קראו עוד

ראיון של עמוס הראל ב"הארץ" עם אל"מ חזות

המלצות הקריאה המשלימות שלהלן לכאורה נראות כלא קשורות לצבא וצבאיות… אבל הן כן!

אווה אילוז עם אביטל סיקרון, רגשות נגד דמוקרטיה: פופוליזם כפוליטיקה של פחד, סלידה, טינה ואהבה, הוצ' מכון ון ליר/הוצ' הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2024.

תומר פרסיקו, ליברליזם, שורשיו, עקרונותיו, משבריו, הוצ' דביר ומרכז רובינשטיין של אוניברסיטת רייכמן, מודיעין, 2024.

ליאורה בילסקי, איך אומרים ג'נוסייד בעברית? שלוש קריאות במשפט אייכמן, הוצ' הקיבוץ המאוחד, בני ברק, 2024.