עוצמתו והשפעתו של התנ"ך

משה גרנות מספר על אכזבתו ו כשהתברר לו כי התנ״ך אינו רק או בכלל אמיתות אלוהיות אלא גם או בכלל דברי בני אדם שלא בהכרח דייקו בכל.

פרק מהספר החדש "התיאבון הגדול של משרתי האל", הוצאת מעיין 2024.

המערכת

כשמלאו לי שתים-עשרה, עלתה משפחתנו ארצה. בעור שינינו עלינו, ולא כאן המקום לפרט. המדינה, שלא מכבר שכלה 6000 מבניה, והייתה במשבר כלכלי נורא, נתנה לנו מעוניה הרב מיטות, מזרנים, ושמיכות – וגם אוהל שהצל עלינו, עד שסופת החול הראשונה העיפה אותו למרחקים. בעיקר הייתי אסיר תודה למדינתי על שהמירה את מבט הילד המפוחד שלי, שריד השואה, למבט של אדם חופשי הנושם חירות.

כשהתחלתי ללמוד בבית הספר, נתקלתי לראשונה בלימוד התנ"ך. סבי המנוח היה מספר לי על יוסף ואחיו, על מלכות דוד, ועל גיבורי דוד, אך מעולם לא קישרתי את הסיפורים האלה עם ספר מסוים, שהוא מין מורשת קדושה לעם היהודי. כשהתחלתי להבין את המילים הקשות להבנה – נפעמתי מהעוצמה שבכתובים, מהשכנוע הפנימי שכל האמת ידועה רק לשליחי האלוה שנושאים את דבריהם בפני בני ישראל (בני ישראל שתדיר חוטאים!), מיופייה של השפה, מהסיפורים, שחלקם (בעיקר סיפורי שאול ודוד) חכמים ומענינים לא פחות מאלה שביצירות שייקספיר. התפעלתי מהשירה המוסרית של הנביאים, וחשבתי כי לא ייתכן שדברים נעלים כאלה לא נכתבו בהשראה אלוהית. אין ספק, חשבתי, שיש סוד גדול מאחורי היקום, סוד שאני טרם עמדתי על סיפו, וכדאי, ואולי אף חובה, להתקרב אל הסוד הזה, ואף לחיות עמו, כלומר – נתפסתי למעין חשיבה דתית בנוסח משנתו של מרטין בובר.

לימים התמסרתי ללימוד המקרא, ואז הסתבר לי שרוב הכתובים בו הם פרי התחזות, ואולי גרוע מכך – בני אדם, כמוני וכמוך, מכריזים שאלוהים התגלה להם, ושהם מצטטים אותו במילותיו. הספר הראשון שהיה עבורי תמרור לחיפוש אחר התחזויותיהם של מחברי הכתובים היה ספר דניאל. דניאל אמור לחיות בימי סוף מלכות בבל ובתחילת מלכות פרס, והוא מספר על עצמו ניסים ונפלאות: הוא וחבריו נכנסים, כביכול, לכבשן האש ולגוב האריות, ויוצאים משניהם בשלום; הוא יודע לחזות את העתיד להתרחש באמצעות חזיונות שהוא רואה, ורואים אחרים. אלא שבדיקת הנבואות שלו מוכיחה שהאופק ההיסטורי שלהן נעצר תמיד בימי אנטיוכוס אפיפנס ויהודה המכבי, כאילו שם הוא סוף ההיסטוריה, מלכות החשמונאים אמורה לא להסתיים לעולם, וההיסטוריה תגיע לפתרון מאושר נצחי. מיד שמים לב, שדניאל היה בקי מאוד בתולדותיה של סוף התקופה הסלווקית בארץ ישראל, אבל היה בור מוחלט בכל הנוגע לקורותיהן של מלכות בבל, פרס, ומדי, שבהן היה אמור דניאל לחיות ולפעול. הבורות שלו בתקופה שבה הוא היה אמור לחיות, מזה, והבקיאות שלו במה שהתרחש בימי יהודה המכבי, מזה, כמו גם היעדר כל נבואה אל מעבר לאופק זה, והעובדה שגיבוריו מימי מלכות בבל, כביכול, פולטים מילים יווניות – כל אלה מצביעים בעליל על כך שהאיש המציא נבואות בדיעבד. והרי זאת מהותן של מרבית הנבואות שבתנ"ך – פלוני מאוחר מכניס לפיו של איש אלוהים קדום נבואה שמתייחסת לזמנו שלו, והרי זאת רמאות לשם שמיים.

ספר אחר הנוקט שיטת זיופים לשם שמיים הוא ספר דברי הימים. מתוך עשרות דוגמאות אביא אחת בולטת במיוחד. יואש, אמציה, ויאשיהו נחשבים למלכי יהודה שעשו הישר בעיני ה', ושלושתם נרצחו! לעומת זאת, על מנשה נאמר שהיה המלך הרשע ביותר שקם לישראל, ובגללו גלתה יהודה, והמקדש נחרב, ודווקא עליו נאמר שמלך יותר מכל מלך ביהודה ובישראל, חמישים וחמש שנה (!), ונאסף אל עמיו בשלום! זה הרי נוגד את הסכמה של תורת הגמול! מה עושה בעל דברי הימים? הוא מנפק חטאים לכל אחד מהמלכים הצדיקים, ואילו את מנשה הוא "מחזיר בתשובה". ברור שהמרחק הכרונולוגי שבין המאורעות המסופרים בספר מלכים ובין זמנו של בעל דברי הימים – "הרשה" לו "לתקן" ולהתאים את ההיסטוריה לסכמה הדתית. שוב, בפשטות – רמאות לשם שמיים.

אחד ממוריי באוניברסיטה, חובש כיפה, הודיע לי שמצידו אני יכול להטיל ספק כראות עיניי בכל הנוגע לנביאים ולכתובים, אבל להיזהר בדיוני בתורה, שלטעמו (בעקבות חז"ל, כמובן) היא אלוהית, וניתנה למשה בסיני. ותמהתי על כך שכן כבר אברהם אבן-עזרא הטיל ספק בכך, והציע לכל מי שחושב כמוהו שיידום.

התורה הרי זועקת שהיא התחברה על ידי בני אדם, ורובם מאוחרים במאות שנים מימיו של משה רבנו. ניקח לדוגמה את עשרת הדיברות – מסופר שהעם שמע את עשרת הדיברות מפי האל במעמד הר סיני, ור' יהודה הלוי רואה בהתכנסות הזאת של שישים ריבוא מול ההר הוכחה לאמיתותה של התורה. אבל אם באמת האל היחיד כתב את המסמך הקדוש הזה – איך ייתכן שיש לו שתי גרסאות שונות זו מזו? בשמות כ' מוסברת השבת כזיכרון מנוחתו של האל ביום השביעי לבריאה, ואילו בדברים פרק ה' המצווה היא זיכרון העבדות במצרים. הדיבר "לא תחמוד" הוא שונה לחלוטין בשתי הגרסאות. בשמות כתוב: "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך". ואילו בדברים פרק ה' כתוב: "ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו…". יש פה הבדל תהומי בין שתי הגרסאות – לפי הגרסה בשמות האישה היא קניין השווה פחות מבית ויותר מעבד. בדברים האישה שווה יותר מהבית ומהשדה. האיש שכתב זאת סובר שלחמוד אישה זה משהו שונה מלחמוד נדל"ן, ולכן הוא משתמש במילה "תתאווה".

אלו רק ההבדלים הגדולים, אבל יש עוד כחמישה-עשר הבדלים קטנים נוספים. איך ייתכן?! הרי לא היה אלא עותק אחד של עשרת הדיברות בארון הקודש – אחד ואין בלתו! הטענה של חז"ל שאלוהים דיבר בסטריאו "שמור וזכור בדיבור אחד" יכולה להרגיע את מי שממילא מאמין לכל שקר מפי אנשים המדברים בשם האל. ברור כשמש שהיו שני מחברים של הטקסט הזה, שחיו בתקופות שונות, ולכל אחד מהם הייתה השקפת עולם שונה. ברור גם כן, שאף אחד מהם לא ראה במו עיניו את עשרת הדיברות כתובים בכתב אלוהים, שאילו ראו – לא היו מעיזים לשנות. ברור שלפחות אחד מן השניים משקר. וכן, יש ספק גדול אם משה "הארכיאולוגי" (נוסח המקובל על אחד העם), הכיר בעצמו את עשרת הדיברות, שאילו הכיר, לא היה בונה נחש נחושת (במדבר כ"א 10-5), ונכדו, שאמור היה להיות נוכח במעמד הר סיני, לא היה סוגד לפסל (שופטים י"ז-י"ח).

ועוד דבר: אם אלה דברי אלוהים, כפי שמתיימרת התורה לטעון, איך זה שהם נכשלים בתחום הלוגיקה הדתית עצמה – הרי מצפים שבדברי אלוהים לא יהיה כל כשל לוגי. כתוב "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי" – הטקסט נשמע כאילו מחזק את הצו המונותיאיסטי לעבוד רק אל אחד, אבל זה רק לכאורה, כי רשלנותו התמימה של הכותב גרמה לכך שהפסוק משתמע במהופך מהכוונה, הרי לפי הניסוח הזה מסתבר שיש הרבה אלים, ויש להם תוקף, כמו לאלוהים, אלא שלך, המאמין, הם אסורים! בלי ספק הכותב (האנושי!) לא התכוון לכך, אך הוא מעמיס על האל את חוסר היכולת שלו לנסח כהלכה צווים מקודשים.

ולא רק זאת, מסתבר שיש עשרות כתובים בתורה המעידים בצורה הברורה ביותר שמשה לא אמר, ובוודאי לא כתב, את הדברים. אביא חמש דוגמאות מתוך עשרות: בבראשית י"ב מתואר תיורו של אברם בארץ, ובסוגריים יש הערה "והכנעני אז בארץ". כלומר, כאשר דברים אלה נאמרו – הכנעני כבר לא היה בארץ, והרי היעדר כנענים בארץ יכול היה להתקיים לכל המוקדם בימי המלכים הראשונים!; בבראשית י"ד כתוב שאברם רדף אחרי שוביו של לוט עד דן, מכאן שהכותב פלט לא בכוונה שהוא חי לפחות בימי שפוט השופטים, כאשר שבט דן עלה צפונה ונתן למקום את שם שבטם – האיש שכתב את הדברים כבר לא זכר ששם המקום בימי משה היה ליש; בבראשית פרק כ"ב, לאחר שיצחק ניצל מהעקידה, ואברהם זכה בגמול על נכונותו להרוג את בנו, מעיר המספר "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה, אשר ייאמר היום בהר ה' ייראה" – כלומר, מחבר הדברים חי בתקופה שבית המקדש כבר היה קיים, ולא בימי משה; בפתיחתו של ספר דברים כתוב "אלה הדברים אשר דיבר משה אל-כל-ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף…" – כלומר, הדובר כאן חי בעבר הירדן המערבי, ומכאן שמשה לא יכול היה להיות מחברם של הדברים; בפרשת תלונתה של מרים במשה בספר במדבר י"ב, מעיר הכתוב "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" – ברור ששבח כזה לא יכול משה להעניק לעצמו, שאילו עשה כן, זה היה נשמע כמו בדיחה גרועה.

מסתבר שלאנשי אלוהים, כאלה הנחשבים לאושיות האמונה הישראלית, שחיו מאות שנים אחרי משה, לא היה בכלל מושג שהתורה קיימת – וכל כך למה? משום שבאמת באמת לא הייתה קיימת, ומעצבי האמונה המאוחרים הוליכו שולל את המאמינים כאילו הדברים שהם בדו מליבם – יצאו מפיו של משה, הנביא שהיה לו שיג ושיח ישיר עם אלוהים ("פה אל פה אדבר בו, ומראה ולא בחידות, ותמונת ה' יביט…", במדבר י"ב). שוב, אני מביא מעט דוגמאות מתוך עשרות: דוד, שבוודאי היה מאמין בכל נימי נפשו, הולך טמא מת אל בית ה' (שמואל ב' י"ב 19–20), בניגוד מוחלט לכתוב בתורה (במדבר י"ט 14). אילו ידע הוא, או אילו ידע מחבר הסיפור את האיסור מהתורה – אין ספק שהמעשה הזה לא היה נעשה, או לפחות לא היה מסופר; דוד מחזיר לעצמו את מיכל בת שאול, שניתנה לפלטיאל בן ליש (שמואל ב' ג' 13–16) בניגוד לחוק מפורש בתורה האוסר לחזור אל אותה אישה אשר "הוטמאה" על ידי גבר אחר (דברים כ"ד 1–4); למרות השבועה שדוד נשבע לשאול, הוא מוצא אמתלה להרוג שבעה מצאצאיו, ומשאיר את גוויותיהם מוקעות בהר במשך חודשים רבים, ולולא מעשה החסד המרטיט של רצפה בת איה, האם השכולה האומללה, לא היה עולה בדעתו לקבור את המתים (שמואל ב' כ"א 1–14), בניגוד חריף לצו התורה המחייב קבורת המת בו ביום (דברים כ"א 22–23).

והנה גם גדעון משבט מנשה, מנוח משבט דן, שמואל משבט אפרים, דוד ושלמה משבט יהודה, אליהו התשבי – מקריבים קורבנות (שופטים ו' 2 – 26, י"ג 19, שמואל א' ז' 9 – 10, ט' 13, י"ג 8 – 14, שמואל ב' ו' 13 – 1, 17 – 18, ח' 18, כ' 26, מלכים א' ח' 22, 54, 62 – 64, ט' 25, י"ח 30 – 38). בניגוד לחוקים מפורשים בתורה המייחדים עבודת אלוהים זאת רק לכוהנים משבט לוי (במדבר ג' 10, ט"ז 8 – 10, 28 – 35). וקורבנות אלה מוקרבים במקומות שונים בארץ, בניגוד לצו להעלות את העולות רק "במקום אשר יבחר ה'" (דברים י"ב 13 – 14 ועוד).

• שפן הסופר קורא בפני המלך יאשיהו מתוך ספר תורה שנמצא בבית ה'. כשהמלך שומע את הכתוב בו – הוא קורע את בגדיו מרוב תדהמה (מלכים ב' כ"ב 8 – 11). אילו ספר התורה היה ידוע בציבור, או לפחות בחצר המלך, קריאה ממנו לא יכלה לגרום לתגובה כזאת. אלא שבאמת ספר התורה על גרסאותיו השונות, התחבר מאות שנים אחרי משה, וכל החוקים (חלקם הגדול גזירות שאין הציבור יכול לעמוד בהן) יוחסו למשה מפי האל.

החוויה הדתית היא תופעה כלל עולמית – אינספור דתות יש בעולם – וכולן יחד, וכל אחת לחוד, מבקשות לענות על צורך נפשי עמוק של האדם כי תהיה לחיים עלי אדמות איזו משמעות, כי מאחורי התופעות הריאליות, "האדישות" לכמיהות האדם, יהיה כוח מנהל, מסדיר, ומשגיח. הדתות נותנות מענה לצורך האדיר הזה, אך כיוון שלא ניתן בשום אופן להגיע אל הוכחת מציאותו של האל – לא באמצעות הניסוי המדעי (תופעה מאוחרת מאוד בתולדות האדם), ולא באמצעות השכל הישר – לא נותר אלא לתת לדמיון דרור. ובאמת כל דת עיצבה את האל שלה על פי דמותה של האוכלוסייה שבה פעלה. היוונים, למשל, בראו אלים יפים, יצריים, גחמנים, נהנתנים, הסרים למרותן של המוירות, אלילות המזל. ההודים יצרו אלים בעלי אינספור התגלויות וגלגולים. הנוצרים יצרו אל מתייסר וקם לתחייה, שנועד לשפוט את כל באי תבל. וכן הלאה. בד בבד עם בניין דמותו של האל מתחבר בלב המאמין, ואחר כך בכתבי הקודש של אותה הדת, הסכם עם אותה דמות דמיונית – אני האדם תולעה אתפלל אליך, האל, אקריב לך קורבנות, אביא לך ממיטב המתנות, אהלל ואשבח אותך, אמלא אחרי ציוויי כלי קודשך, ואתה בתמורה תיתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, תגן עליי מפני אויביי, תוריד גשמים בעיתם, ותרבה את תנובת השדה ומשק החי. "הסכמים" כאלה מוזכרים במפורש וברמז בכל ספרי הקודש בעולם. סוג קדום של הסכם עם האל הוא האכילה המשותפת מאותו הבשר – המאמין שורף חלק מהקורבן שנועד לאל, ואילו את החלק האחר אוכלים המאמין ובני ביתו. ברגע ששני הצדדים אוכלים מאותו הבשר – הם הופכים אוטומטית לבעלי ברית, ולכן האל, שנכפתה עליו "האכילה", "אנוס" להישמע לבקשות המאמין.

בתחילתם ההסכמים "חייבו" בעיקר את האל – והדוגמה הקלאסית היא דרישתו של אברם לערובה מהאל שיקיים את הבטחותיו "במה אדע כי אירשנה?" (בראשית ט"ו 8), ואז האל "ביוזמתו" מציע לאברם להכין את בעלי החיים לברית בין הבתרים, שהיא ברית בה מתחייב האל בפני האדם.

לאחר שיעקב חלם את חלומו, בלכתו מבאר-שבע לחרן, הוא נודר נדר בזו הלשון: "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי – והיה ה' לי לאלוהים" (בראשית כ"ח 20 – 21). "כדאי" לו לאל להיענות לבקשות של יעקב, כי כך יזכה במאמין חשוב!

דוד מתלונן בפני שאול המלך על כך שהוא נרדף על-ידו על לא עוול בכפו, ובין השאר הוא אומר: "ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו: אם ה' הסיתך בי – ירח מנחה, ואם בני האדם – ארורים הם לפני ה' כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמור – לך עבוד אלוהים אחרים" (שמואל א' כ"ו 19). נתעלם בינתיים מכך שמדברי דוד משתמע שהוא האמין כי לכל כברת ארץ יש אלוה בעל תוקף לאותו המקום, ונתרכז בהסכם המשתמע שבין האדם לאל – האל צריך את הקורבן שלו – היעדרו יכול לגרום לכעסו, לכן על האדם למלא את הצד שלו ב"הסכם" ולהקריב קורבן לאל, וכך תשכך חמתו.

התפילה, שבאה לעולם במקביל לשאר הפולחן (טקסים, קורבנות, מנחות, ונסכים), ואשר לימים הייתה לעיקר הפולחן, תפקידה הוא גם כן לשמש למילוי התחייבותו של האדם כלפי האל, ולהזכיר לאל מהן התחייבויותיו כלפי האדם. על כך ניתן להתרשם מהתפילה הארוכה של שלמה בחנוכת המקדש, תפילה שהיא רצופה בקשות, המסתיימות במילים "ושמעת השמיים מכון שבתך את תפילתם ואת תחינתם ועשית משפטם" (מלכים א'  ח' 49, וראו את כל התפילה – שם פס' 22 – 53). אלא שחובת הצד האנושי הולכת וגדלה עם השנים, והאל "משתחרר" מחובותיו, והוא מתבקש כי למרות נחיתותו של האדם בהסכם – יתרצה ויעניק חסד למאמין, הגם שלא ממש מגיע לו. התפילה נעשית יותר ויותר רצופה בווידויים על חטאים, בהלל ושבח מופלגים לאל, כל זאת כדי להמעיט בערכן של הבקשות האנושיות. הדברים כתובים שחור על גבי לבן בסידור ובמחזור, ומכל המאמינים רק ישעיהו ליבוביץ' מכחיש (לטעמי, בלי שום בסיס) את האופי ההסכמי שבכל הפולחן, ובוודאי שבתפילה.

כתבתי לעיל כי כל אוכלוסיית מאמינים עיצבה את דמותו של אלוהיה בצלמה ובדמותה, כך עשו גם מעצבי אמונת הייחוד בעם ישראל. מסתבר שהאפיון המקראי לאלוהי ישראל הוא ממש מעורר פלצות: היחסים בין האל לעם ישראל מושווים במקרא ליחסים בין גבר לאשתו, או לנשותיו; העובדה ש"אשתו" עוגבת על אלילים אחרים, או על מעצמות זרות, מעוררת קנאה מטורפת ממש; המעשים ש"הגבר" הקנאי עושה ב"אישה" החוטאת גובלים בסאדיזם מזעזע; הקורא את יחזקאל ט"ז, כ"ג, הושע א' 2 – 9, ב' 1 – 20, ועוד מקומות רבים בישעיהו ובירמיהו – איננו יכול להשתחרר מהמחשבה שרק נשמות מסוכסכות עד היסוד יכולות לצייר ציורים מזעזעים כל כך, הרי כתובים אלה ייחסו לאל את המידות האפילות ביותר של האדם!

אחת החולשות המוזרות ביותר (והאנושיות מאוד!), המיוחסות לאלוהים, היא הקפדתו האובססיבית על יוקרתו: "וייגש איש האלוהים ויאמר אל מלך ישראל, ויאמר: כה אמר ה', יען אשר אמרו ארם אלוהי הרים ה', ולא אלוהי עמקים הוא, ונתתי את כל ההמון הגדול הזה בידך, וידעתם כי אני ה'" (מלכים א' כ' 28). אין זה מהותי מי הצודק בין שני המחנות הניצים, המחנה שפגע ביוקרתו של האל – גורלו נחרץ!

מסתבר שעל המלחמה הבלתי פוסקת של האל באלילים קמה ונופלת האמונה בה'. המאמין נדרש להידמות לאל בקנאה הזאת ולהשמיד, להרוג, ולאבד כל זכר לאמונה אחרת (דברים, י"ב 2 – 3, י"ג 7 – 18 י"ז 2 – 7, י"ח 20, ועוד כתובים רבים מספור). המקרא מדגיש את אכזריותו של האל, הגאה על בגדיו המגואלים בדם, על רוב הגוויות שהוא משאיר אחריו, על בשר אדם שהוא אוכל ועל עוללים שהוא ממית (דברים ל"ב 42, ישעיהו ל"ד, מ"ט 26, ס"ג 1 – 3, הושע ט', צפניה א' 7, תהילים ס"ח 22 – 24, ק"י 5 – 7 ועוד רבים).

מה הפלא, אם כן, שנושאי לפיד האמונה הישראלית הם אברהם, המוכן לרצוח את בנו על מזבח האמונה, שמואל, המצווה להשמיד עם שלם וההורג במו ידיו את מלכם השבוי, אליהו, הרוצח מאות כוהני הבעל, ויהוא, שאת גולגולות נרצחיו הוא הניח באדישות ובאטימות ליד פתח השער עד הבוקר, ועל מעשיו נחשב כמי שהיטיב לעשות הישר בעיני ה' (מלכים ב' י' 30). מה נאמר ומה נדבר – רוצח המונים אטום זה נחשב לשליח האל!

כאמור, אלוהי כל הדתות הם פרי רוחם של מעצבי האמונה, והמאמינים פשוט אינם מוכנים לגשת אל מושא אמונתם בכלים הבסיסיים שהטבע חנן אותם – הניסוי וההיקש ההגיוני. הם כל כך כמהים שתהיה איזו תכלית למציאות ולחיים, כל כך כמהים שיהיה כוח שיסדיר את התוהו ובוהו שבמאבק ההישרדות שבטבע, עד כי הם מוכנים להאמין בכל בדיה, בכל שקר. כלי-הקודש מאז ומעולם נבנו ונשכרו מתמימותם חסרת התקנה של המאמינים – די להזכיר אצלנו את מוכרי בקבוקי המים הקדושים, הקמיעות, וכן את ההילולות סביב קברי הצדיקים.

במקרא שלנו – הספר הראשון בהיסטוריה של הדתות שמצהיר על קיומו של אל אחד בלתי נראה – מצויות שלוש בדיות יסודיות שהפכו לדוגמות, ואשר קבעו את גורלנו של עמנו לשבט לאורך מאות ואלפי שנים.

בדיה ראשונה – שיש אנשים אשר רשאים לצטט את אלוהים ולומר בשמו "אנוכי ה' אלוהיך" ו"כה אמר ה'". שום ספר שקדם למקרא לא אמר אמירה דומה. השכנוע של המאמין שבתנ"ך מצוטט למילותיו ולאותיותיו דבר האל גורם לכך שלא ניתן לערער אפילו על הדברים האבסורדיים ביותר שבאמירות "האלוהיות" – לכל היותר ניתן לפרש ולרכך. כללי המוסר וחוקי המדינה הם טפלים לחלוטין לדבר האל המצוטט מפיו ממש. מכאן שחובה לרצוח בני אמונה אחרת, לשדוד אותם, להשמיד ולאבד כל מי שמסומן על ידי דבר האל. על-כן, הדמוקרטיה, שהיא הדרך היחידה בה אנשים בני אמונות שונות ומעמדות שונים יכולים לדור יחד בכפיפה אחת – נחשבת בעיניהם למוקצית מחמת מיאוס.

בדיה שנייה –  שיש השגחה פרטית ולאומית מוכחת, וכל אחד מקבל שכר או עונש על פי מעשיו. הטענה חסרת השחר הזאת מצויה בעשרות מקומות במקרא, אך ניסח אותה באופן ברור במיוחד ירמיהו: "אני ה' חוקר לב, בוחן כליות ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו" (י"ז 10). הרי לא יכול להיות היגד יותר מופרך מזה. וכי מיליון וחצי ילדים שנרצחו בשואה קיבלו "כפרי מעלליהם"? האם מאות האלפים שנהרגו בפצצת האטום בהירושימה ונגסקי – כולם היו חטאים? האם מאות אלפים שנספו בצונאמים וברעידות אדמה – קיבלו עונש על פשעיהם? וסתם בן אדם שעובר במעבר חציה, ונהג שיכור דורס אותו – על מה הוא נענש? קראתי ושמעתי בעניין הזה טענות מסמרות שיער – שהיהודים נרצחו על-ידי הנאצים כי דיברו בשעת התפילה בבית הכנסת, כי התבוללו, כי "עלו בחומה" והיו לציונים. יש הטוענים שהקדוש ברוך הוא עשה עם יהודים אלה חסד, שכן הם לקו בעולם הזה, במקום ללקות בצורה הרבה יותר גרועה בעולם הבא. מסתבר שאין גבול לאבסורדים אליהם מובילה החשיבה הדתית.

בדיה שלישית – שעם ישראל הוא עם נבחר מכל העמים: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי, ושמרתם את בריתי, והייתם סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ" (שמות י"ט 5). ובגרסה משופרת: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על-כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם" (עמוס ג' 2). כיוון שאין סיכוי לקיים את כל החוקים הדרקוניים שבתורה הבטחת ה"נבחרות" נותרת במצב של אי-הגשמה נצחית. אבל עובדה זאת איננה מפחיתה מ"גאוות היחידה", זאת המביטה בזלזול אל "עם החמור", במקרה הטוב, ובמקרה הרע, היא נדרשת להשמיד עמים שהאל ברא מראש כדי שיושמדו מאיש ועד אישה, מזקן ועד יונק (דברים כ' 16 – 18). במסגרת ה"נבחרות" הזאת מקבלים בני ישראל אישור, ואף פקודה לעולל זוועות: הרפורמה של יאשיהו מתוארת כוונדליזם מבהיל, שבמסגרתו אף הקריבו קורבן אדם (מלכים ב' כ"ג 20, וראו את כל הפרק);  עזרא, המנהיג הדתי של העם בימי שיבת ציון, דורש מהמאמינים לגרש את הנשים הנוכריות ואת ילדיהן, ואלה נענים ומכתימים את קורות עם ישראל באחת העוולות הנוראות ביותר, והכול בשמה של ה"נבחרות" (עזרא ט'-י'). כל מי שמביט אל קורות העמים, מבחין אילו זוועות המיטו העמים "הנבחרים" על העולם, והעובדה שאחרי חתימת התנ"ך כמעט שלא הידרדרנו לכך, נעוצה בזה שרוב התקופה לא זכינו בה לעצמאות. לא ניתן לחיות במשפחת העמים אם מצהירים על "נבחרות", אפילו תהיה זאת בנוסח של עמוס הנביא. וגם נראה לי שאין זכות לאנשי הדת להתפאר במספר הרב של הגאונים היהודיים בעולם, כי הם לא התבלטו בזכות התורה, שהרי, כידוע, רובם ככולם היו יהודים חילוניים.

שלוש הבדיות האלו, שהפכו לדוגמות בדת ישראל, הפכו את עמנו לעם סהרורי, שאיננו מבחין בין עובדות למשאלת נפש. תעודות היסטוריות לא מעניינות את החרדים, המדע הוא כמעט מוקצה, התקשורת החופשית היא אויב. הדת מתנגדת לכל קדמה, והמביט ללא פניות בארצות הנשלטות על ידי ממסד דתי – ימצא שם נחשלות ועוני מבהילים, משפט ברברי, והיעדר מינימלי של חופש הפרט.

בפועל ממש הרי לא ניתן לקיים את מצוות התורה בלי עבדים נוכרים, בלי גויים של שבת, או למצער יהודים חילוניים "מקולקלים", אשר ישמשו כ"חמור" לקראת ביאת המשיח. יהודים אינם יכולים להפעיל טורבינות כוח בשבת, להטיס מטוסים בשבת, להשגיח על חוק השבת – לכל אלה אנו זקוקים לגוי. את הירקות והפירות בשנת שמיטה צריך לקנות מגוי, ואלה המקילים מבין אחינו הדתיים, מוכנים שגוי יקנה את כל יבול הארץ באופן פיקטיבי, כפי שהוא אמור לקנות גם את החמץ בפסח. ולא רק זאת, מאות אלפי אנשים – יהודים וגויים, כוהנים וגרושות – אינם יכולים להינשא במדינת ישראל, כי הנישואין נתונים לחסדם של המוסדות הדתיים. אין עוד מדינה נאורה בעולם שזוג פנויים לא יכולים להינשא בגלל איסורים דתיים. מסתבר שהדתיים, ובעיקר החרדים, אינם רואים כאן שום תקלה, ואם היינו נשמעים לעצותיהם – היינו מגרשים את כל הנוכרים מהארץ, כמו בימי עזרא ונחמיה.

המחנה הדתי, המרבה לדבר גבוהה גבוהה על אהבת ישראל, הוא למעשה המחנה הכי מפולג במדינה – אלה שונאים את אלה, מחרימים זה את זה, מפרסמים זה על זה כתבי שטנה. הדתיים הלאומיים מושמצים על ידי החרדים שאינם מכירים במדינה. הפוסחים על שתי הסעיפים, שאינם מכירים במדינה, אך מוכנים לעשות לה טובה וליהנות מכספיה ושירותיה – מושמצים על ידי שני המחנות. אחר כך יש ליטאים ויש חסידים, ובתוך הליטאים יש אנשי החזון אי"ש ואנשי בריסק, ובתוך החסידות יש חלוקה בין חסידי פולין לחסידי גליציה, הונגריה, ורומניה – ולא ניתן למנות את כל החצרות, ורק לשם הטעימה אזכיר את ויז'ניץ, גורף רוז'ין, תולדות אהרן, ברסלב, לובביץ', סאטמר, ספינקא, בבא ברוך, ו"הרנטגן". אחד מעליל על השני ומלשין על השני בפני הרשות כאן ובחו"ל, ולעיתים מתחוללות קטטות המוניות – הכול לשם שמיים, הכול כדי לקיים את הפסוק "היבדלו מתוך העדה הזאת!" (במדבר ט"ז 21). ועיקר שכחתי – מרוב אהבת ישראל, מופרדים במגזר החרדי תלמידים אשכנזים מתלמידים ספרדים.

אחינו הדתיים מתהדרים תמיד בייחודה של המשפחה היהודית, שהגויים בעצמם כביכול מוקירים אותה ורואים בה דוגמה ומופת. אלא ש"פנינה חברתית" זאת נגזרת מעבדותה מרצון של האישה העברייה. על פי התורה, האישה היא רכושו של הגבר, כמו העבד, השור, והחמור (שמות כ' 14). המקרא  מחייב טקס משפיל ומבהיל כלפי אישה הנחשדת (בלי ראיות!) בניאוף. ארוסה שלא נמצאו לה בתולים – סוקלים אותה. אישה אלמנה שהרה מבלי להינשא מחדש – שורפים אותה. חז"ל תיקנו רבות מהעוולות האלו וצמצמו מאוד את העונשים הדרקוניים, אך עשו לאישה עוול נורא מבחינה אינטלקטואלית – אסרו על הנשים ללמוד תורה. רבי אליעזר קבע במסכת סוטה שהמלמד את בתו תורה, מלמדה תיפלות – יישרפו דברי תורה, ואל יימסרו לנשים! ההלכה נקבעה כרבי אליעזר, והרמב"ם ושאר גדולי התורה (עד היום!) קיבלו את הדין הזה כהלכה למשה מסיני. במסכת שבת דף קנ"ב ע"א כתוב הפסוק הנורא הבא: "…אישה – חמת מלא צואה, ופיה מלא דם, והכול רצין אחריה…". האישה, כמו קטין ושוטה, אינה יכולה לשמש עדה, בוודאי שאין להעלות על הדעת שתהיה רב, ומקומה בבית האלוהים מאחורי פרגוד, ובצד האחורי של אוטובוסי המהדרין. והרי יש סימוכין בתורה שבכתב – "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג' 16), עוול נורא שנקבע לדורות!

לא לחינם מתפלל המאמין כל בוקר "ברוך… שלא עשני אישה", "שלא עשני עבד", "שלא עשני נוכרי" – הכול בנשימה אחת – כי האישה בחברה הדתית הייתה במשך דורות, והינה עד היום, עשוקה ומנוצלת בצורה אכזרית. עד היום בחברה החרדית האישה מטפלת בילדים ומפרנסת את הבעל שלומד ב"כולל". הגברים, שאינם משרתים בצבא, "נהרגים באוהלה של תורה", שלימודם ותפילותיהם, כביכול, מגינים עלינו יותר מכל צה"ל (ראינו איך הלימוד והתפילות עזרו במלחמת העולם השנייה!) חיים על חשבון החברה (קצבאות של המדינה, תרומות ונדבות) ועל חשבון האישה, שאמורה להיות "סופרוומן" כדי לשרוד את הגורל שיועד לה.

עבור העומד מן הצד כמוני – החיים האלה של אחינו הדתיים יכולים למלא את הלב כעס, אבל לא תשוקה לחוות את אותה חוויה דתית במחיר של חוסר מוסריות מופלגת. כאמור ברישא של פרק זה, המקרא מגנט אותי בצעירותי, כפי שהוא  מגנט מיליוני אנשים בעמנו וברחבי העולם, אבל לימים לא מנע ממני קריאה מפוכחת של הכתובים וההיווכחות במופרכותם ובסכנה הנובעת מהם.

קראו עוד

של משה גרנות ביקום תרבות

פרופ' זיוה שמיר על ספרו של גרנות