השם "ארץישובחילדומם", שמה של העבודה החדשה של היוצרת הותיקה נעה דר, לקוח ממשחק הילדות – ארץ/עיר/חי/דומם – ומורכב ממילים שלוכדות לדבריה יקום שפעם נתפס כוודאי, ועכשיו הוא פלונטר של ספקות, מועקה, וכאב. העבודה היא ראי לתקופה הנוכחית, למציאות העכשווית הכואבת שלנו כאן במדינה, וכמוה הוא הסתבכות חסרת מוצא.
נעה דר מנסה לפלס את דרכה, ולנוע את מהותו של הגוף הרוקד, בתוך משטח מגולגל ומפלונטר, מבוך אין סופי, שמשנה את צורתו. היא צצה מתוכו ונעלמת בין קפליו, נאבקת בו, ומתערסלת בחיקו. אין מוזיקה. ברקע נשמע קולה המוקלט של נעה, בטקסטים אותם כתבה בהשראת שיעורים בשיטת פלדנקרייז. שיטת פלדנקרייז היא שיטה לשכלול היכולת הגופנית. נעה השתתפה בשעורים אלה מתחילת המלחמה. המורה עמה תירגלה, קראה לשיעורים הללו "שיעורים לחוסן גופני ונפשי".
"הקריאה שלה הייתה להשקיט, להרגיע, לנוח, ולהתכנס פנימה, כשהרעיון הוא שזה מה שיביא אותנו לחוסן, לשקט, וליכולת להתכנס אל תוך עצמנו ואל תוך גופנו. הדיסוננס הוא מטורף, אי אפשר לכסות על הפער שבין המציאות לבין השאיפה הזו", מספרת נעה.
בעבודה עצמה, דר אומרת "עשיתי מכל זה 'מישמש' משובש. לא התייחסתי להפעלות הגופניות המתרחשות בשיעורי פלדנקרייז, אך הטקסט כל הזמן מפעיל את הצופה, שואל אותו שאלות ואומר לו מה להרגיש, מה לחשוב ובמה להתמקד".
ההוראות הללו הן הוראות הפעלה לרקדנית המבצעת, נעה דר עצמה, גוף שמנסה למצא חוסן ולהשריש אחיזה בעולם משתנה ומתפוררות, ואכן, העבודה משקפת את רוחה העכורה של התקופה, וחופרת עמוק בפצע של נעה ושל כולנו. הביצוע שלה מבריק, מדהים, והיא בשליטה מושלמת בגוף. וגם אמיצה מספיק כדי ליצור לנו, הקהל, אי נוחות, שעמום לפעמים. היא מעזה ומעמידה עבודה בלי מוזיקה, עם טקסטים שמבטאים את תחושת המועקה שלנו.
לטעמי, העבודה ארוכה מידי, מה שהוסיף למועקה, אבל ייתכן ולזה התכוונה. אני הרגשתי תקיעות, חוסר התפתחות, התבוססות בלתי נפתרת, אינסופית, אשר חיזקה את תחושת המועקה, ולא מצאה לעצמה פתרון.
לדברי נעה, ב"ארץישובחילדומם" היא מנסה להתייחס "לאמביוולנטיות העמוקה שלי כלפי החיים במקום הזה, שאותה אני חשה מאז ומתמיד. במלחמה היא התעצמה. אני חושבת שהקריאה לחוסן ולהתגברות, ה־'יחד ננצח' שנאמר בכל פינה, הם בדיוק תמונת המקום. בעיניי, דווקא הקריאה הזו לחוסן היא בדיוק מה שהביא אותנו למקום בו אנחנו נמצאים, מפני שברצון להתגבר יש התעלמות מהמציאות".
הזדהיתי מאד עם התחושה הזו של נעה, וחשתי בכאב הגדול של מה שאנחנו עוברים כאן בארץ האהובה שלנו, כאשר אנחנו חוזים בכל הערכים שעליהם גדלנו והתחנכנו, הולכים ומתפוררים. אחד מהשירים שלי נותן לתחושה הזו ביטוי:
אַתְּ, הָאָרֶץ שֶׁלִּי
אַתְּ –
הָאָָרֶץ שֶׁלִּי
הַקָּּשָׁה, הַַמְְּּחוּסְפֶֶּּּּּּּסֶת
עִם קַמְְצוּץ זָהָב בַּקְּצָווֹת
שֶׁגּוֹרֶמֶת לִי לְהַרְגִּישׁ הֲכִי
וְגַם בְּדִידוּת וְאִי בְּדִידוּת
וּפֶּאשְן שֶׁמַּשְׁאִיר אוֹתִי דְּרוּּכָה
עֲרוּּכָה
כְּאוּבָה
חַיָּה עַל בְּלִימָה
כָּמוֹךְ
