המניפסט מה-6 בספטמבר 1960 נקרא “מניפסט ה-121” מכיוון שחתמו עליו 121 אנשי רוח ואמנים צרפתיים שקראו לסיום המלחמה באלג’יריה. בין חותמיו הידועים בעולם היו ז’אן פול סארטר וסימון דה בובואר, ואחרים שתמכו בסיום המאבק על עצמאות אלג’יריה.
מבחינת חשיבותו ועוצמתו התודעתית על החברה הצרפתית נתפס המניפסט רק שני לפרסום אני מאשים של אמיל זולא.
המניפסט, המנשר, עצמו, הוא קריאה לתמיכה באי התגייסות, וסירוב לשרת את האינטרסים הצרפתיים באותה עת, של מלחמה בעם האלג’יראי ובמחתרת שלו, להכרה בלאומית אלג’יראית ובסילוק הנוכחות והשלטון הצרפתי מארץ זו, שהחלה ב-1830 בפלישה ונמשכה במלחמה ממושכת של כיבוש. עצם ההכרזה, שפורסמה בעיתונות, התקבלה בממשלת צרפת כהמרדה בעת מלחמה, הדורשת העמדה לדין של החותמים על המנשר, ואיסור פרסום המנשר בכלי התקשורת ובעיתונים.
ישראל נמצאת מזה שנתיים במבוכה ומבולקה פוליטית, עקב הניסיון הפוליטי לשנות באופן משמעותי את היסודות השוויוניים בחברה ואת ההפרדה בין הרשויות, תוך החלשת מערכת המשפט. חלק מהביטוי הציבורי לעמדות על מהלכי ממשלת ישראל הוא בדרך של מחאה אזרחית “רכה”: שביתות; הפגנות; והבעת דעה חופשית במרחב הציבורי. כל אלו הן צורות מחאה המוכרות כחופש הפרט בחוק. אלו צורות התארגנות המביעות דעה, אך אינן מתנגשות בצורך הלאומי הספציפי להכות באויבים ובסכנות האורבות למדינה בעת מלחמה. המוחים מבטאים את הצורך שלהם להתנגד למהלכים פוליטיים בוטים ואנטי דמוקרטים בעליל לדעתם, כמו הפיכת בית המשפט לזרוע של הרשות המבצעת, וניצול רוב רגיל בכנסת כדי להפוך את מדינת ישראל למדינה שבה אין שוויון בנטל, בנשיאה בחובות אזרחיות.
לפי המוחים, יצירת סקטור או מעמד חברתי הפטור מחובות לאומיות אך זוכה להטבות, הוא מהלך החורג מהמנדט שיש לפרלמנט במדינה דמוקרטית, כולל המדינות שאינן נמצאות במצבה של ישראל. פטור ממילוי חובת גיוס יכול שיינתן רק או לכלל האוכלוסייה, או ב”פינצטה” ליחידים ולתקופה מוגבלת.
מבלי להיכנס לצדקת המאבקים עצמם, יש צורך לרענן את המודעות להיסטוריה וללגיטימיות של מאבקים אזרחיים בשלטון במדינות בכלל, ומדינות דמוקרטיות בפרט. המטרה בהעלאת מסמכים וחומר מהעבר, היא להציג עקרונות וניסיון עולמי במאבקים כאלה, להציג הסברים על גבולות המאבק אזרחי, ועבודות על הגבלתו על ידי השלטון עד לשלילת חופש הביטוי. בתקופה בה משטרת המדינה עוצרת ואוזקת נשים בלתי אלימות המניחות מנשרים או כרוזים בעלי אופי שליו ברשות הציבור בבית תפילה לאלוהים נראה שמודעות כזאת היא חיונית.
בהמשך לכך, מובא כאן המנשר הרדיקלי, מניפסט ה-121 הצרפתי, הקורא לאי ציות לגיוס צבאי במלחמת אלג’יריה.
מניפסט ה-121 מספטמבר 1960
מגמה חשובה מאוד מתפתחת בצרפת, והכרחי שדעת הקהל הצרפתית והעולמית תתוודע אליה טוב יותר בתקופה שבה שלב חדש במלחמת אלג’יריה מחייב אותנו לבחון אותו, ולא לשכוח את עומק המשבר שהחל לפני שש שנים [פרוץ מעשי האיבה בין צבא צרפת למחתרת האלג’ירית, א.ג]. מספרים הולכים וגדלים של צרפתים מועמדים לדין, מורשעים, נכלאים, ומוקעים על סירובם להשתתף במלחמה זו, או על כך שיצאו לעזרת הלוחמים האלג’ירים. דמותם של הסרבנים מעוותת על ידי אויביהם, אך הגנתם נזנחת גם על ידי אלה שתפקידם להגן עליהם. המניעים לפעולתם נותרים בדרך כלל לא מובנים לכלל הציבור. לא די רק אם נאמר שהתנגדות זו לרשויות היא מכובדת.
למחאה של אנשים שחשים שכבודם ותפיסת האמת שלהם מותקפים, יש משמעות החורגת מעבר לנסיבות שבהן היא מתרחשת, וחשוב להדגיש, יהיו תוצאות האירועים אשר יהיו.
מבחינת האלג’יראים אין משמעות בין אם המאבק מתנהל באמצעים דיפלומטיים ובין באמצעים צבאיים. זוהי מלחמה על עצמאות לאומית. אבל מה טבעו של מאבק זה עבור העם הצרפתי? האין הוא רואה בה מלחמה בארץ זרה? אדמת צרפת מעולם לא הייתה מאוימת. זאת ועוד: המלחמה מתנהלת נגד אנשים שהמדינה מעוניינת להחשיבם כצרפתים, אך הם מצידם נלחמים בדיוק כדי לא להיות כאלה. אין די באמירה שמדובר במלחמת כיבוש, מלחמה אימפריאליסטית, הנגועה בנוסף לכך גם בגזענות. כל אלה מתקיימים בכל מלחמה, והמבוכה רק נמשכת.
למעשה, בהחלטה המהווה התעמרות בסיסית, גייסה המדינה קודם כל קבוצות גיל שלמות של אזרחים צעירים למען מה שהיא תיארה כ”פעולה משטרתית” נגד אוכלוסייה מדוכאת, שרק התקוממה מתוך דאגה לכבודה הבסיסי, שכן היא דורשת שיכירו בה סוף סוף כקהילה עצמאית.
לא מדובר במלחמת כיבוש, לא במלחמה של “הגנה לאומית”, ולא מלחמת אזרחים. מלחמת אלג’יריה הפכה לאט לאט למלחמה המעניינת ספציפית רק את הצבא וקאסטה המסרבת לפנות את מקומה בפני התקוממות לאומית, שאפילו השלטון האזרחי כבר מכיר ומודע לתוצאותיה, כפי שקרסו כל האימפריות הקולוניאליות.
היום זהו בעיקר רצון הצבא שמחזיק את הסכסוך הנפשע והאבסורדי הזה. צבא זה, כתוצאה מהתפקיד הפוליטי שכמה מנציגיו הבכירים ממלאים, פועל לעתים בגלוי ובאלימות מחוץ לכל מסגרת חוקית, תוך בגידה במטרות שעליהן הופקד על ידי האומה כולה.
מעשיו פוגעים ומאיימים לעוות את האומה עצמה, בכך שהם מאלצים את אזרחיה להפוך את עצמם לשותפים פעילים במעשים משפילים. האם צריך להזכיר כי רק חמש עשרה שנים חלפו מאז נחרב משטרו של היטלר? האם אין זה ברור כי המיליטריזם הצרפתי, כתוצאה מהאילוצים שמלחמה כזו מטילה, הוביל אותו לפנות לפרקטיקות של עינויים ולהפוך שוב את העינויים למוסד באירופה?
בתנאים אלה צרפתים רבים נקראים לשקול ולאזן את המשמעות של הערכים והחובות המסורתיים. האם אין נאמנות לאומה בנסיבות מסוימות, הופכת לכניעה מבישה? האם אין מקרים שבהם סירוב לשרת את העם הופך לחובה קדושה, שבהם “בגידה” פירושה כבוד אמיץ לאמת? וכאשר, על פי רצונם של אלה המשתמשים בצבא כמכשיר לשליטה גזעית ואידיאולוגית, הצבא מציב את עצמו במרד גלוי או סמוי נגד מוסדות דמוקרטיים, האם המרד נגד הצבא אינו מקבל מובן חדש?
שאלת המצפון הוצגה בראשיתו של הסכסוך. ככל שהסכסוך מתארך, כי אז מתבקש מעצמו ששאלת המצפון תיפתר ביותר ויותר מקרים של מעשי סרבנות ועריקה, כמו גם הגנה ועזרה ללוחמים האלג’ירים. תנועות אידאולוגיות חדשות צצו מחוץ לממסד המפלגות הרשמיות וללא עזרתן, ולבסוף הן פועלות למרות התנערות המפלגות מהן.
שוב מחוץ לחוגים אינטרסנטיים וסיסמאות לאומיות ממוסדות, נולדה תנועת התנגדות על ידי צמיחה ספונטנית של תודעה. היא מחפשת וממציאה צורות פעולה ואמצעי מאבק במצב החדש, שבו, בין אם מכוח האינרציה ובין אם מתוך ביישנות דוקטרינרית, בין אם בשל דעות קדומות לאומניות או מוסריות, קבוצות פוליטיות וכתבי עת אינם מסכימים להכיר בהיגיון האמיתי ובדרישות של תנועה זו.
אנו החתומים מטה, בהתחשב בכך שכל יחיד חייב לנקוט עמדה לגבי מעשים שלא ניתן עוד להציג אותם כמעשי הרפתקה אינדיבידואליים, רואים את עצמנו, כל אחד ממקומו ועל פי אמצעיו, כבעלי זכות להתערב. אך, ללא צורך לתת עצות למי שצריך לקבל החלטה אישית לנוכח בעיות כה חמורות, אלא לבקש מאלה השופטים אותם לא להרשות לעצמם ללכת שולל אחר עמימות המילים והערכים. אנו מצהירים:
1. אנו מכבדים את סירוב לאחוז בנשק נגד העם האלג’יראי ורואים הצדקה לסירוב כזה.
2. אנו מכבדים את התנהלותו של העם הצרפתי, הרואה את חובתו להגיש עזרה והגנה לאלג’יראים המדוכאים בשם העם הצרפתי, ורואים הצדקה לה.
3. עניינו של העם האלג’יראי, התורם באופן מכריע להרס המערכת הקולוניאלית, הוא עניינם של כל בני החורין.
על מניפסט זה חתמו אינטלקטואלים צרפתים מובילים כמו ז’אן פול סארטר וסימון דה בובואר. פרסומו דוכא בצרפת על ידי הממשלה.
רשימת 12 החותמים על המנשר:
Arthur Adamov , Robert Antelme, Georges Auclair, Jean Baby, Hélène Balfet, Marc Barbut, Robert Barrat, Simone de Beauvoir, Jean-Louis Bedouin, Marc Beigbeder, Robert Benayoun, Maurice Blanchot , Roger Blin, Arsène Bonnefous-Murat, Geneviève Bonnefoi, Raymond Borde, Jean-Louis Bory, Jacques-Laurent Bost, Pierre Boulez, Vincent Bounoure, André Breton, Guy Cabanel, Georges Condominas, Alain Cuny, Dr Jean Dalsace, Jean Czarnecki, Adrien Dax, Hubert Damisch, Bernard Dort, Jean Douassot, Simone Dreyfus, Marguerite Duras, Yves Ellouet, Dominique Eluard, Charles Estienne, Louis-René des Forêts, Dr Théodore Fraenkel, André Frénaud, Jacques Gernet, Louis Gernet, Edouard Glissant, Anne Guérin, Daniel Guérin, Jacques Howlett, Edouard Jaguer, Pierre Jaouen, Gérard Jarlot, Robert Jaulin, Alain Joubert, Henri Krea, Robert Lagarde, Monique Lange, Claude Lanzmann, Robert Lapoujade, Henri Lefebvre, Gérard Legrand, Michel Leiris, Paul Lévy, Jérôme Lindon, Eric Losfeld, Robert Louzon, Olivier de Magny, Florence Malraux, André Mandouze, Maud Mannoni, Jean Martin, Renée Marcel-Martinet, Jean-Daniel Martinet, Andrée Marty-Capgras, Dionys Mascolo, François Maspero, André Masson, Pierre de Massot, Jean-Jacques Mayoux, Jehan Mayoux, Théodore Monod, Marie Moscovici, Georges Mounin, Maurice Nadeau, Georges Navel, Claude Ollier, Hélène Parmelin, José Pierre, Marcel Péju, André Pieyre de Mandiargues, Edouard Pignon, Bernard Pingaud, Maurice Pons, J.-B. Pontalis, Jean Pouillon, Denise René, Alain Resnais, Jean-François Revel, Paul Revel, Alain Robbe-Grillet, Christiane Rochefort, Jacques-Francis Rolland, Alfred Rosner, Gilbert Rouget, Claude Roy, Marc Saint-Saëns, Nathalie Sarraute, Jean-Paul Sartre, Renée Saurel, Claude Sautet, Jean Schuster, Robert Scipion, Louis Seguin, Geneviève Serreau, Simone Signoret, Jean-Claude Silbermann, Claude Simon, René de Solier, D. de la Souchère, Jean Thiercelin, Dr René Tzanck, Vercors, Jean-Pierre Vernant, Pierre Vidal-Naquet, J.-P. Vielfaure, Claude Viseux, Ylipe, René Zazzo.
המניפסט בצרפתית
מתוך קישור ל webarchive מערך wikipedia על המניפסט
Le manifeste des 121
Tout ce que la France comptait à cette époque de personnalités à la mode, se mobilisa pour l’insoumission en Algérie. Leurs motivations sont reprises ci-dessous. Ce qui aurait pu devenir une noble cause se transforma en une démagogie simpliste et nettement orientée. Nous ne pouvons que regretter que ces âmes saintes ne se soient pas mobilisées avec la même ardeur une vingtaine d’années plus tôt quand ce peuple de colons qu’ils haïssaient tant, venait mourir à leur place, pendant qu’ils s’étourdissaient dans les caves de Saint Germain des Prés. Et ni en 40, ni en 60 l’idée meme de bouclier humain ne traversa une seconde leur conscience assoupie.
“L’esprit est ardent mais la chair est faible… “
DÉCLARATION SUR LE DROIT A L ‘INSOUMISSION DANS LA GUERRE D’ALGÉRIE (dite “des 121” – septembre 1960 dans Vérité-Liberté, n°4)
Un mouvement très important se développe en France, et il est nécessaire que l’opinion française et internationale en soit mieux informée, au moment où le nouveau tournant de la guerre d’Algérie doit nous conduire à voir, non à oublier, la profondeur de la crise qui s’est ouverte il y a six ans. De plus en plus nombreux, des Français sont poursuivis, emprisonnés, condamnés, pour s’être refusés à participer à cette guerre ou pour être venus en aide aux combattants algériens. Dénaturées par leurs adversaires, mais aussi édulcorées par ceux-là mêmes qui auraient le devoir de les défendre, leurs raisons restent généralement incomprises. Il est pourtant insuffisant de dire que cette résistance aux pouvoirs publics est respectable. Protestation d’hommes atteints dans leur honneur et dans la juste idée qu’ils se font de la vérité, elle a une signification qui dépasse les circonstances dans lesquelles elle s’est affirmée et qu’il importe de ressaisir, quelle que soit l’issue des événements.
Pour les Algériens, la lutte, poursuivie, soit par des moyens militaires, soit par des moyens diplomatiques, ne comporte aucune équivoque. C’est une guerre d’indépendance nationale. Mais, pour les Français, quelle en est la nature? Ce n’est pas une guerre étrangère. Jamais le territoire de la France n’a été menacé. Il y a plus: elle est menée contre des hommes que l’État affecte de considérer comme Français, mais qui, eux, luttent précisément pour cesser de l’être. Il ne suffirait même pas de dire qu’il s’agit d’une guerre de conquête, guerre impérialiste, accompagnée par surcroît de racisme. Il y a de cela dans toute guerre, et l’équivoque persiste.
En fait, par une décision qui constituait un abus fondamental, l’État a d’abord mobilisé des classes entières de citoyens à seule fin d’accomplir ce qu’il désignait lui-même comme une besogne de police contre une population opprimée, laquelle ne s’est révoltée que par un souci de dignité
Ni guerre de conquête, ni guerre de ” défense nationale “, ni guerre civile, la guerre d’Algérie est peu à peu devenue une action propre à l’armée et à une caste qui refusent de céder devant un soulèvement dont même le pouvoir civil, se rendant compte de l’effondrement général des empires coloniaux, semble prêt à reconnaître le sens.
C’est, aujourd’hui, principalement la volonté de l’armée qui entretient ce combat criminel et absurde, et cette armée, par le rôle politique que plusieurs de ses hauts représentants lui font jouer, agissant parfois ouvertement et violemment en dehors de toute légalité, trahissant les fins que l’ensemble du pays lui confie, compromet et risque de pervertir la nation même, en forçant les citoyens sous ses ordres à se faire les complices d’une action factieuse ou avilissante. Faut-il rappeler que, quinze ans après la destruction de l’ordre hitlérien, le militarisme français, par suite des exigences d’une telle guerre, est parvenu à restaurer la torture et à en faire à nouveau comme une institution en Europe?
C’est dans ces conditions que beaucoup de Français en sont venus à remettre en cause le sens de valeurs et d’obligations traditionnelles. Qu’est-ce que le civisme, lorsque, dans certaines circonstances, il devient soumission honteuse? N’y a-t-il pas des cas où le refus de servir est un devoir sacré, où la ” trahison ” signifie le respect courageux du vrai? Et lorsque, par la volonté de ceux qui l’utilisent comme instrument de domination raciste ou idéologique, l’armée s’affirme en état de révolte ouverte ou latente contre les institutions démocratiques, la révolte contre l’armée ne prend-elle pas un sens nouveau ?
Le cas de conscience s’est trouvé posé dès le début de la guerre. Celle-ci se prolongeant, il est normal que ce cas de conscience se soit résolu concrètement par des actes toujours plus nombreux d’insoumission, de désertion, aussi bien que de protection et d’aide aux combattants algériens. Mouvements libres qui se sont développés en marge de tous les partis officiels, sans leur aide et, à la fin, malgré leur désaveu. Encore une fois, en dehors des cadres et des mots d’ordre préétablis, une résistance est née, par une prise de conscience spontanée, cherchant et inventant des formes d’action et des moyens de lutte en rapport avec une situation nouvelle: dont les groupements politiques et les journaux d’opinion se sont entendus, soit par inertie ou timidité doctrinale, soit par préjugés nationalistes ou moraux, à ne pas reconnaître le sens et les exigences véritables.
Les soussignés, considérant que chacun doit se prononcer sur des actes qu’il est désormais impossible de présenter comme des faits divers de l’aventure individuelle; considérant qu’eux-mêmes, à leur place et selon leurs moyens, ont le devoir d’intervenir, non pas pour donner des conseils aux hommes qui ont à se décider personnellement face à des problèmes aussi graves, mais pour demander à ceux qui les jugent de ne pas se laisser rendre à l’équivoque des mots et des valeurs, déclarent:
-Nous respectons et jugeons justifié le refus de prendre les armes contre le peuple algérien:
– Nous respectons et jugeons justifiée la conduite des Français qui estiment de leur devoir d’apporter aide et protection aux Algériens opprimés au nom du peuple français
– La cause du peuple algérien, qui contribue de façon. décisive à ruiner le système colonial, est la cause de tous les hommes libres.
Les signataires
Arthur ADAMOV, RobertANTELME Michel ARNAUD, Georges AUCLAIR Jean BABY, Hélène BALFET, Marc BARBUT, Robert BARRAT, Simone de BEAUVOIR, Jean-Louis BÉDOUIN, Marc BEGBEIDER, Robert BENAYOUN, Yves BERGER, Maurice BLANCHOT, Roger BLIN, Dr BLOCH-LAROQUE, Arsène BONNAFOUS-MURAT, Geneviève BONNEFOI, Raymond BORDE, Jean-Louis BORY, Jacques-Laurent BOST, Pierre BOULEZ, Vincent BOUNOURE, André BRETON, Michel BUTOR, Guy CABANEL, François CHATELET, Simone COLLINET, Georges CONDAMINAS, Michel CROUZET, Alain CUNY, Jean CZARNECKI, Dr Jean DALSACE, Hubert DAMISCH, Adrien DAX, Jean DELMAS, Danièle DELORME, Solange DEYON, Jacques DONIOL-VALCROZE, Bernard DORT, Jean DOUASSOT, Simone DREYFUS, René DUMONT, Marguerite DURAS, Françoise d’EAUBONNE, Yves ELLÉOUET, Dominique ELUARD, ESCÀRO, Charles ESTIENNE, Jean-Louis FAURE, Jean-Paul FAURE, Dominique FERNANDEZ, Jean FERRY, Louis-René des FORETS, Dr Théodore FRAENKEL, Bernard FRANCK, André FRÉNAUD, Jacques GERNET, Louis GERNET, Édouard GLISSANT, Georges GOLDFAYN, Christiane GREMILLON, Anne GUÉRIN, Daniel GUÉRIN, Jacques HOWLETT, Edouard JAGUER, Pierre JAOUEN, Gérard JARLOT, Robert JAULIN Alain JOUBERT, Pierre KAST, Henri KRÉA, Serge LAFORIE, Robert LAGARDE, Monique LANGE, Claude LANZMANN, Robert LAPOUJADE, Henri LEFEBVRE, Gérard LEGRAND, René LEIBOWITZ, Michel LEIRIS, Paul LÉVY, Jérôme LINDON, Eric LOSFELD, Robert LOUZON, Olivier de MAGNY, Florence MALRAUX, André MANDOUZE, Maud MANNONI, Jacqueline MARCHAND, Jean MARTIN, Renée MARCEL-MARTINET, Jean-Daniel MARTINET, Andrée MARTY-CAPGRAS, Dionys MASCOLO, François MASPERO, André MASSON, Pierre de MASSOT, Marie-Thérèse MAUGIS, Jean-Jacques MAYOUX, Jehan MAYOUX, Andrée MICHEL, Théodore MONOD, Marie MOSCOVICI, Georges MOUNIN, Maurice NADEAU, Georges NAVEL, Claude OLLIER, Jacques PANUEL, Hélène PARMELIN, Marcel PÉJU, Jean-Claude PICHON, José PIERRE, André PIEYRE de MANDIARGUES, Roger PIGAULT, Edouard PIGNON, Bernard PINGAUD, Maurice PONS, J.-B. PONTALIS, Jean POUILLON, Madeleine REBÉRIOUX, Paul REBEYROLLE, Denise RENÉ, Alain RESNAIS, Jean-François REVEL, Paul REVEL, Evelyne REY, Alain ROBBE-GRILLET, Christiane ROCHEFORT, Maxime RODINSON, Jacques-Francis ROLLAND, Alfred ROSMER, Gilbert ROUGET, Claude Roy, Françoise SAGAN, Marc SAINT-SAENS, Jean-Jacques SALOMON, Nathalie SARRAUTE, Jean-Paul SARTR,E Renée SAUREL, Claude SAUTET, Catherine SAUVAGE, Lucien SCHELER, Jean SCHUSTER, Robert SCIPION, Louis SEGUIN, Geneviève SERREAU, Simone SIGNORET, Jean-Claude SILBERMANN, Claude SIMON SINÉ, René de SOLIER, D. de la SOUCHERE, Roger TAILLEUR, Laurent TERZIEFF, Jean THIERCELIN, Paul. Louis THIRARD TIM, Andrée TOURNÉS, Geneviève TREMOUILLE François TRUFFAUT, Tristan TZARA VERCORS, J.-P. VERNANT, Pierre VIDAL-NAQUET, J.-P. VIELFAURE, Anne-Marie de VILAINE, Charles VILDRAC, Claude VISEUX, François WAHL, YLIPE, René ZAZZO
A la lecture attentive des trois dernières phrases de cette déclaration, il semble que le sort du peuple algérien aprés 1962, ne les préocupe plus guère et que leur solidarité soit restée lettre morte.
משה גרנות כותב :
מגיעה תודה לאבי גולדברג על אזכור המניפסט של אישי התרבות בצרפת בדבר תמיכה בסרבני המלחמה באלג’יר. אני מניח שאתה, וגם אבי גולדברג, מבינים שאין להשוות כלל בין אלג’יר בשלטון צרפתי, ובין הגדה המערבית (שבעינינו היא יהודה ושומרון) – בין צרפת ובין אלג’יר מפריד הים התיכון (בין כפר סבא לטול כרם – חמש דקות נסיעה!), לצרפת אין שום זיקה תרבותית, לאומית ודתית כלפי אלג’יר (כלפי יהודה ושומרון יש לעם ישראל זיקה היסטורית דתית). מי שקוראים לעצמם “פלסטינאים”, לא היו מעולם עם בעל טריטוריה משלהם, ובוודאי מדינה משלהם, בניגוד לאלג’יראים. האלגי’ראים מעולם לא הצהירו שהם רוצים להשמיד את צרפת, ואילו הפלסטינאים הצהירו על כך שכל “פלסטין” תהיה מוסלמית, ואת היהודים צריך להשמיד (כך חאג’ אמין אל-חוסייני, וכך אמנת החמאס, שזכו ברוב קולות בגדה וברצועה). האלג’יראים ביצעו זוועות במאבקם נגד הצרפתים בארצם, אבל לא היו להם שום טנדנציות על קרקע צרפתית. אין אפשרות למנות את אינספור הזוועות שביצעו הפלסטינאים ועוזריהם בארץ ישראל ובמרכזים יהודיים על פני הגלובוס.
אגב, דווקא שארל דה-גול הלאומן פקד לצאת מאלג’יר, ולא השמאל הצרפתי. וכן, “הצדיקים” סארטר ודה בובואר, מראשי החותמים על המניפסט, העריצו את השלטון הדיקטטורי של סטלין, ולהם עצמם היו פרשיות מין עם קטינים, שעליהן יושבים בכלא עשרות שנים.
אגב, שמתם לב כמה שמות יהודיים היו ברשימת המצדדים בסרבנות, היו ברשימה גם יהודים שלא היו להם שמות יהודיים, כמו סימון סינורה.
ובאשר לסרבנים שלנו בשנה שעברה – לא מדובר בחיילי שירות סדיר, ולא בחיילי מילואים, אלא במתנדבים לשרת, לאחר שמזמן פוטרו מהשירות, והמאבק שלהם היה מוצדק מאין כמוהו כנגד ההפיכה המשטרית של נתניהו, לוין, רוטמן, שנועדה להנציח את שלטון הימין בצעדים אנטי דמוקרטיים.
שנה טובה!
משה גרנות
אבי גולדברג עונה :
אני מקווה שהבאת אנקדוטה של תנועה רעיונית היסטורית אין בה כדי הסתה או אנלוגיה בין שהתרחש בצרפת ובין המתרחש בישראל. העניין הוא בגבולות המחאה האזרחית והזכות להתבטא, והגבול שלה כשהיא הופכת לקריאה למרי אקטיבי, או לסירוב לשרת בצבא. תנועות רעיוניות קראו למחאה והפגנה כנגד ובעד נושאים פוליטיים ותרבותיים שונים במחלוקת בישראל ובמדינות שונות בעולם,ועצם אזכורם אין בו משום קריצה למשהו אחר,אלא הארת הנושא.
תודה על ההתיחסות.
אבי
ההבדל שפה בישראל זה מלחמת קיום , צרפת לא לחמה מלחמה על ביטחון חיי האומה הצרפתית
למרות שרעיונות מסוימים נוראים ופסולים , ויש לעשות הכל כדי שלא יוגשמו , והבוחרים חייבים להגיע לבחור ולהיבחר ולגלות מעורבות ולא להפקיר את הזירה לקיצונים