דליה רות הלפרין מביאה סרט יפני נוקב הסוקר פיסת מציאות אחת מכמה נקודות מבט שונות.
המערכת
הסרט היפני "תמימות", של הירוקאזו קורה-אדה, זוכה פרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן 2023, מגולל סיפור על אם חד-הורית, שכאשר בנה חוזר מבית הספר ומתלונן על דברים פוגעים שאמר לו אחד המורים, מסתערת על מנהלת בית הספר ודורשת תשובות. אירוע זה מתחיל שרשרת של אירועים עד לגילוי האמת.
אולם הסרט, בתצורת סיפור המביאה מספר נקודות מבט, שכולן "נכונות" בפני עצמן על אף שלל ההבדלים המבדילים אותן, עוסק באמת בבחינת המורכבות, והאופן בו מילים ופעולות פשוטות משפיעות על אנשים בדרכים בלתי צפויות.
הסרט, הכולל מכלול נקודות מבט הנחשפות בפנינו בזו אחר זו, מציג את השאלה – האם הבנה חד צדדית של אדם אחד מאפשרת בכלל תפיסת מציאות מדוייקת. הסרט שוטח שאלה זו לא רק על הצד האישי של כל אדם המעורב בסיפור אלא מעלה את השאלה גם כלפי התפיסות התרבותיות-חברתיות שלנו.
שאלה עיקרית זו של הסרט עלולה להתפספס, שכן היא נשאלת באגביות על-ידי המורה הורי במערכת הכריזה של בית הספר – "מה זה להיות אדם?". זהו בסיס הסרט השואל כיצד ניתן להבין מי אני כאדם, וכיצד אפשר לקבל את תפיסתי, את עצמי, בתנאים שלי, על אף בלבול, פרשנות שגויה, וציפיות משפחתיות וחברתיות המכתיבות כיצד מישהו חייב להיות, או לפעול, או לאהוב – פרשנויות היכולות להפוך כל אחד מאיתנו לאחר, למוזר, למפלצת, כמו שמו המקורי של הסרט. מורכבות זו נפרשת בפנינו באיטיות שאין ספק שהיא מכוונת. היא נפרשת באופן מלא אמפתיה לכל אלה שסובלים חברתית בדרך זו או אחרת.
אופן הסיפור, המציג היבטים שונים של תפישת המציאות, הוקבל לסרטו הנודע של אקירה קורוסאווה "רשומון". אולם לדעתי הקבלה מדוייקת יותר הינה לסרט "גיבור" של ז'אנג יימו משנת 2002. בעוד שבסרט "רשומון" הסיפורים השונים עוסקים במי מהדמויות משקרת ומה קרה באמת, בסרט "גיבור" כבסרט "תמימות" השאלה היא מהי מציאות וכיצד ניתן בכלל לתפוס אותה.
דימיון מסויים בין הסרטים קיים גם בהיבטים וויזואלים. בבסיס הסרט "גיבור" כל גירסת מציאות ותפיסת דמות הגיבור, מתוארת דרך צבע שונה ה"צובע" בפנינו את המציאות עד למורכבותה הסופית. בסרט "תמימות" מייצגים את הדמויות באמצעות תפיסת "חמשת האלמנטים", תפיסת הגודאי (godai) חמשת היסודות במחשבה הבודהיסטית היפנית שמביאות לשלמות: אדמה (צ'י), מים (סווי), אש (קה), רוח (פו) וריק (קו). אלמנטים אלו משמשים גם לתיאור טבעם הרגשי של בני אדם [1]. גם היבט זה עשוי להיות מפוספס על ידי הצופים, שכן הוא מיוצג באירועים הפיזיים של המתרחש. אלו ניגלים בשריפה שבתחילת הסיפור, עובר בסערת טייפון, בקריסת בוץ ונפילת עצים בעוצמת הסערה, עד לפריצה, הממש לידתית, מתוך בור הביוב לחלל האוויר המשחרר. אין ספק שקורה-אדה משתמש בהיפוך משמעותם החיובית של האלמנטים כדי להדגים את השבר הרוחני-נפשי המתקיים בפרט ובחברה, עד לאותה פריצה גואלת בסוף הסרט.
הסרט לא רק חושף לפנינו שהאמת היא איפשהו בתוך קונגלומרט המציאויות האישיות המסופרות לנו, אלא גם ממחיש שלא משנה כמה אנחנו בטוחים שאנחנו יודעים את העובדות על מצב מסוים, למעשה לעולם לא נקבל תמונה מלאה שלו. קורה-אדה מגיש סיפור פוקח עיניים, כזה שמאפשר לנו לעצור ולחשוב על ההתרשמויות והתפיסות המוקדמות שלנו, בפרט בעידן שבו רבים מאיתנו ממהרים מדי לשפוט את מה שאנו רואים, וממהרים לקבוע אותו כ"אמת" אבסולוטית.
זהו סרט שמלבד היבט הסיפור שבו, בהחלט גורם לבחון את עצמינו שוב ושוב לאחריו. זהו סרט שבהחלט דורש לצפות בו שוב ולעומק.
צפו במקדימון הסרט:
מראה מקום
[1] Hayes, Stephen K. (1981/2003). Warrior Ways of Enlightenment, Vol. 2, p.26. Ohara Publications, Santa Clarita, California. 22nd edition
