אוקטובר עשרים ושלוש / חגית גרוסמן
כַּמָּה קָשִׁים הַיָּמִים וּגְנוּבֵי תִּקְוָה,
לְאַחַר שֶׁרָאִינוּ אֶת רֹעַ הָאָדָם,
לָשֶׁבֶת בְּפִנַּת הַחֶדֶר
וּלְהַפְצִיר בָאַהֲבָה.
–
אֵיךְ לְהִתְבּוֹנֵן בְּזֹהַר פְּנֵיהֶם?
הַחִיּוּךְ שֶׁיָּכֹלְתִּי לְנַשֵּׁק
הָפַךְ לִבְכִי עַל לֶכְתָּם. לִבָּם שֶׁפָּסַק,
יָכֹלְתִּי לְהַקְשִׁיב לִפְעִימוֹתָיו.
–
צַעַר גָּדוֹל יָרַד עַל הָעִיר.
עֶצֶב כָּבֵד שֶׁאֵין בּוֹ מְצִיאוּת.
וְאִי אֶפְשָׁר לִנְשֹׁם בַּלַּיְלָה,
וּבַבֹּקֶר סִיּוּט.
לפני ימים אחדים חילץ צה”ל את גופותיהם של שישה חטופים צעירים ממנהרה באזור רפיח. החטופים, כך התברר, נרצחו בדם קר בסמוך למציאתם, ובקירוב לדיון שנערך בקבינט המדיני-ביטחוני ובו החליטו נתניהו ושריו, להוציא את שר הביטחון יואב גלנט, כי צה”ל יישאר בציר פילדלפי. בכך גזרו כישלון נוסף על האפשרות לעסקה לשחרור החטופים.
חילוץ הגופות בסמוך להחלטת הקבינט הובילה להפגנת ענק מול שער בגין בקריה בתל אביב, ולהפגנות זעם נוספות אחריה מטעם משפחות החטופים ותומכיהן. החמאס ניצל כמובן את המצב כדי לפרסם סרטונים של החטופים שנרצחו במסגרת הטרור הפסיכולוגי שהוא מפעיל על אזרחי ישראל מאז פרוץ המלחמה. צפיתי בכל הסרטונים שהופצו עד כה, בכלל זה בסרטון של החטופה כרמל גת, בת ה-39 מקיבוץ בארי, שנחטפה מבית הוריה בקיבוץ והובאה השבוע לקבורה לצד אמה, כנרת, שנרצחה ביום הטבח. כרמל, או “כרמלי” בפי קרוביה, אמרה בסיום הסרטון שלה, שאולי צולם בימים הראשונים שלאחר החטיפה: “משפחה יקרה שלי, אני נשארת חזקה גם בשבילכם, עד שהסיוט הזה ייגמר”. נודע כי במהלך ימי השבי המרובים שלה היא תמכה בחטופים אחרים באמצעות כישורי היוגה שלה.
השימוש של כרמל גת ז”ל במילה “סיוט”, שמקורה בארמית (“סיוטא”), ופירושה ביעותי לילה או דבר מה מפחיד ומבעית, כיוונו אותי אל השיר “אוקטובר עשרים ושלוש” המופיע לקראת סיום ספר השירים החדש, השישי, של המשוררת והסופרת חגית גרוסמן, “מקור הרעב” (2024, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ערך ארז שוויצר, עמ’ 55). לספרה החדש של גרוסמן יש עניינים מעניינים עם הזמן. הוא נפתח בשיר “פברואר”, ומסתיים בשיר על דצמבר, ואפשר לקרוא אותו הן באופן לינארי על ציר הזמן של לוח השנה הלועזי והן באופן פרטני לגבי כל שיר. יש גם מאבק פנימי בספר בין מאורעות הזמן לבין הרצון להתנתק מהם, או אולי לא להיכנע להם ולכל מה שהם מזמנים.
שיר הפתיחה, למשל, נחתם בתיאור תמונה סוריאליסטית אך גם ריאלית, שבסופה הזמן עוצר: “גזע העץ בחלון כהה ממים, בחצר רצים שטפונות. / בתום המעוף נרדמת על חזי. / שם עצר הזמן” (מתוך השיר “פברואר”, עמ’ 7). בשיר שבחרתי לכאן, המלחמה, והמוות שבא בעקבותיה, הם אלו שעוצרים את הזמן, בעוד שהחיים והאהבה, שיש להפציר בה, מאפשרים את הזרימה, את החיוּת הגדולה.
חיוּת זו באה לידי ביטוי יפהפה בבית השני של השיר, שאולי נסוב על החיילים שנהרגו במלחמת חרבות ברזל ואולי גם על החטופים שנרצחו. הדוברת בשיר מדמה כיצד הייתה מנשקת את חיוכם, ובמקום זה היא בוכה על מותם. התיאור הזה מזכיר שירים מספרים קודמים של גרוסמן כמו למשל השיר על “הלווייתו של החייל הבודד סמ”ר שון כרמלי”, שנסוב על מלחמת צוק איתן (2014), ושבו היא מתארת כיצד המלחמה והשיירה שנשאה אותו לקבורה “לקחו את גופו היפה הרחק מִשִּׂפְתֵי הַבָּנוֹת” (מתוך “ספר הגוף”, 2017, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ’ 76). עצירת החיים כתוצאה מהמלחמה מאיימת לעצור את השיר, אך התקווה והאהבה נאבקים כדי לשמרו בחיים (מאבק זה בא לידי ביטוי גם בשיר “כל הדברים הפשוטים” מאותו הספר בעמ’ 85). תיאור מצב הדברים בבית השלישי רלבנטי לכל כך הרבה ישראלים מאז הטבח, אבל גם למרבה הצער לכל כך הרבה חטופים, כמובן ביתר שאת.
למרבה האימה, יש מי שאולי אדישים לכאב, אלו שמתנגדים לעיסקה, שרוצים בכיבוש הרצועה ובהקמת גוש קטיף החדש. אלה שעבורם התקופה הזו היא נס, כדברי שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק, ולא סיוט. אלו שלבם ערל לסבלו של הזולת.
קראו עוד על יצירתה של חגית גרוסמן
אילן ברקוביץ’ על “החיים ככשלון במדיטציה”
