חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט “רצח ממבט ראשון”
רצח ממבט ראשון הוא סרט מתח של התסריטאי והבמאי ג’יי.טי מולנר.
הסרט מתאר את הרציחות האחרונות במסע של רוצח סדרתי. המתח מוגבר על ידי עריכה חכמה. הסרט מהווה מופת של הלימה בין מבנה לתוכן. העלילה הלינארית מחולקת לפרקים בעלי שם וממוספרים מ-1 עד 6, ואפילוג, אך בעריכה הסדר הופרע. הסרט מתחיל בפרק 3 בשם “Can You Help Me? Please?”. הצופים רואים אישה פצועה, מפוחדת, לבושה באדום, נמלטת דרך היער לאחר שמכוניתה האדומה נורתה ע”י גבר זועם, שרדף אחריה.
הצופים חשים אהדה כלפי האישה ועוינות כלפי הגבר. היחס הזה לשני הגיבורים מקבל חיזוק גם תוך כדי הצפייה בפרק 5, “Here, Kitty, Kitty…”, שמוקרן כפרק שני בסרט. הבמאי, בתעלול שיבוש הזמנים, מקבע את הרושם הזה בתודעת הצופה, ומקשה עליו לשנות את נקודת המבט לאור המידע המתקבל בהמשך הסרט. הצופה מתלבט בין חמלה כלפי הבחורה הפצועה לבין תיעוב ממעשיה.
בפרק הראשון של העלילה, שמוקרן באמצע הסרט, גבר ואשה מדברים במכונית בפתח מלון דרכים, ועולים לחדר. יש ביניהם גילויי אלימות, אך אין מין, האישה לבושה בתחתונים וחזיה, הגבר עם מכנסיים. האהבה רק בשירים.
אני מנועה מלמסור פרטים על עלילת הסרט, כדי לא לפגום בחוויית הצפייה, אך כן אשתף בהתלהבותי מהשירים המרכיבים את פס הקול, בביצועה של Z Berg, שאף יצא כאלבום באוגוסט 2023. איזה פס קול נהדר יש לסרט הזה!
ניתן לומר, שהשירים לא רק מלווים את הסרט, אלא מוטמעים בו. השם המקורי של הסרט, “Strange Darling”, מוצלח מאוד. הוא מהדהד רוך מתעתע, כמיהה לקירבה בריאה, והוא השם של שיר הנושא.
עוד שיר מפס הקול, “Love Hurts” הוא קינה עדינה. הבחורה המיוסרת חוזרת ומזמזמת את השיר ברגש גדול.
מבלי לחשוף פרטים מהותיים של עלילת המותחן, אציין מספר נושאים.
הסרט מטפל בחמלה גדולה בהִיפִּים, ילדי הפרחים, לשעבר, המזדקנים ללא תקנה. המצלמה מתעכבת על פרטי תהליך הכנת ארוחת הבוקר העשירה שלהם, שהופכת ל”הסעודה האחרונה”.
בראותנו זירת מאבק אלים עם נפגעים עולה השאלה מי הקורבן ומי התוקף. הצופה, הבטוח בכיסאו, רשאי לקפוץ בפזיזות למסקנה מיידית, לא מבוססת דיה, אך הטעות בקריאת זירת הרצח שעשתה שוטרת צעירה, לא מנוסה, עולה לשותף הבכיר שלה בחייו.
הסרט מסתיים בסוף העלילה – בפרק 6 ובאפילוג, ומעניק לצופה הסבר לתהיות שעלו במהלך הצפייה, כולל לפירוש האותיות .E.L.
חבר יקום תרבות יואב ויכסלפיש ממליץ
על ספר העיון “אהובה ודחויה” של רחל רוז’נסקי
לאחר קום המדינה הפכה היידיש, לשונם המסורתית של יהודי מזרח אירופה מאז ימי הביניים, ל”בת חורגת” ולמושא תקיפה מצד הממשלה. ראשי המדינה דגלו ב”קיבוץ גלויות” ובהנחלת העברית לעולים החדשים, ובשנים הראשונות אסרו על פרסומים רשמיים בשפות אחרות, וקנסו את מי שעבר על תקנות הצנזורה.
שלוש שנים חלפו, והתקנות שונו ב-1951, והיידיש (ולשונות אחרות) הפכו לגיטימיות ושימשו גם בפרסומים ובאירועי תרבות. דוברי היידיש הפסיקו להיתפס כאיום על ההגמוניה של הצברים ומפא”י, וראש הממשלה בן גוריון הודה שכבר אין טעם למנוע מאזרחים את ההנאה הבסיסית של שימוש בשפת האם על רבדיה השונים.
המחברת, פרופ’ באוניברסיטת בראון ברוד איילנד, מתחקה אחר מערכת היחסים בין השפה ודובריה למדינה, ומנסה להפריך את התזה כאילו העוינות כלפי היידיש הייתה ייחודית וחמורה במיוחד. תחת זאת היא מציעה הסבר המסתמך על התפתחויות חברתיות ופוליטיות וגם על אינטרסים כלכליים. לאחר שהשימוש בשפה בפומבי הותר רשמית, היא הפכה למקור חשוב לנוסטלגיה של הקהילות היהודיות שהוחרבו, וסיפקה מעט נחמה לניצולים. באותו זמן התעוררה השאלה האם מדובר בשפה חיה או רק באנדרטה לחיים שהיו ואינם. כתביהם של שלום עליכם, איציק מאנגר, ואחרים, שימשו בסיס להצגות ומופעים, אבל היו מי שטענו שמדובר בתרבות נמוכה ולא ראויה (“שונד”). המחברת מציינת שנקודת המפנה הגיעה ב-1965 כאשר הקהל החל לנהור לאולם “החמאם” ביפו כדי לצפות בעיבוד של “המגילה” ע”י משפחת בורשטיין האמריקאית (בנה, מייק, התפרסם בהמשך בישראל כשחקן וזמר).
הלגיטימציה הובילה בהמשך להקמת התיאטרון המוכר בימינו בשם “יידישפיל” הזוכה לתמיכה ממשרדי הממשלה בשל חשיבותו לשימור המורשת היהודית, גם לאחר שהעיתונות ביידיש סיימה את דרכה בישראל.
העלייה מברית המועצות בשנות ה-90 הגדילה מאוד את מספר דוברי היידיש, אולם זו עדיין נחשבת לשפה שולית ולפעמים נלעגת, אשר מייצגת עבר אפל.
ראו קישור לקניית הספר באתר ההוצאה (תרגום דוד בן נחום, הוצאת מאגנס, 372 עמודים).
