האם אפשר להשוות הלם קרב (פוסט-טראומה) בין מלחמות, למשל, תש”ח מול עזה 2023 חלק ב׳

מבוא קצר

בחלק א’ של רשימה זאת הובא מבוא, ונדון הלם הקרב במלחמת תש”ח בספרות הבדיונית וההיסטורית.

להלן תזכורת למושגי יסוד מהמבוא.

יש מי שהגדיר את המאה העשרים כ”מאה של הטראומה” (סלבוי ז’יז’ק; טראומה – פצע ביוונית עתיקה). על פי ההווה, נראה כי המאה העשרים ואחת תזכה לכינוי “המאה של הפוסט-טראומה“. אמנם, יש לחכות למה שיקרה באותם שלושת הרבעים הבאים של מאתנו כדי לתקף אמירה זו. לכל פציעה בגוף ו-או בנפש של הפרט האנושי (נכון גם לבעלי חיים ואף צמחים, ובקרב המין האנושי, גם לקבוצות ואף עמים) יש בתר-פציעה: תהליכי החלמה, שיקום וחזרה לחיי שגרה עם צלקת בגודל, עוצמה ונראות החל מזעירה וזמנית וכלה במחרידה וכרונית.

כדי לצאת מהסבך הזה יש להבדיל בין שני סוגים מהותיים של פוסט-טראומה: פוסט-טראומה נורמלית, טבעית, אוניברסלית ואפילו הכרחית, כזאת שהעדרה מעוררת תהייה (זה מאוד מוזר והזוי שאדם שמאבד ילד מתחיל לשמוח ולחגוג כאילו דבר לא קרה ורובנו יזעיקו פסיכיאטר כדי לטפל בו), לבין פוסט-טראומה פתולוגית, פרטנית ומתמשכת שהופכת למחלה גורמת סבל לפרקי זמן ארוכים, לעיתים לתמיד. למה הדבר דומה? להבדל בין תגובת אבל נורמלית, תקנית ומקובלת לבין תגובת אבל פתולוגית (מלנכוליה).

הלם קרב (תגובת דחק קרבית) הוא דוגמה פרטית של המכלול הפסיכיאטרי המודרני, תסמונת בתר-חבלתית או בשמה המדעי-רפואי, הפרעת דחק פוסט-טראומתית, פי.טי.אס.די. (Post-Traumatic Stress Disorder, PTSD), ובהכרח קשור בהשתתפות פעילה או סבילה בקרב ומלחמה (לגבי ההגדרות והקריטריונים, ראו במקורות). על פניו ניתן להגדיר ולתקף את האמירה הבאה: הלם הקרב הוגדר, הוכר, הוכנס לספרי החוקים ולשיח החברתי-כלכלי בקרב הציבור והממסדים הרלבנטיים בעולם המערבי, החל מתחילת שנות השמונים של המאה העשרים בעקבות שתי מלחמות משמעותיות.

הלם הקרב במלחמת תש”ח בספרות המחקר ברפואה צבאית בנושא הלם הקרב

מזווית הראייה של טראומת מלחמה והלם קרב, ליישוב היהודי בארץ-ישראל טרם הקמת המדינה, ולחברה היהודית-ישראלית במדינת ישראל, יש שלושה מאפיינים ייחודיים. המאפיין הראשון הוא שהחברה הזאת התרוממה מטראומה היסטורית ארוכת שנים (אלפיים שנה…) – אובדן עצמאות וריבונות, גלות, פוגרומים, ושואה (היזכרו בסיפור של חיים הזז הדרשה). המאפיין השני הוא שהחברה הזאת חיה במצב מחזורי קבוע של טראומה מורכבת ועיקשת במהלך שבעים ושש שנות קיומה, ולמעשה החל מ-1881, מועד העלייה הראשונה ותחילת הציונות – שרשרת בלתי פוסקת של מלחמות ומבצעים צבאיים קטנים וגדולים וביניהם הפוגות הרצופות בהכנות למלחמה וטיפול בטרור מקומי וחובק עולם עד עצם הימים האלה. והמאפיין השלישי הוא שהחברה הזאת מקיימת צבא-עם על בסיס של שירות חובה ומילואים, דהיינו “כל העם חזית ותמיד”. שלושת המאפיינים הללו יוצרים מצב קבע של דריכות מפני עתיד קרוב מאיים, ובמילים אחרות חיקוי של מצב צבירה פוסט-טראומתי מובהק לפרט ולקולקטיב. למרות זאת, מאז העלייה הראשונה ועד מלחמת יום הכיפורים, הלם הקרב נתקל בהתעלמות, הכחשה, ואפילו זלזול ולעג. והראייה היא שבתוך שישה ספרים-כרכים המוקדשים לתולדות הרפואה הצבאית, מפעל היסטורי עצום שמשתרע על פני מעל 2200 עמוד, ומתעד את הרפואה הצבאית במלחמות היישוב היהודי וצה”ל מ-1911 עד סוף מלחמת 1973 – פסיכיאטריה צבאית והלם קרב זוכים לאזכור של שמות בודדים, פסקה אחת בכרך ופה ושם חצאי עמודים (רק בכרך האחרון שעוסק במלחמת יום הכיפורים יש הרחבת-מה). מאחרי מלחמת 1973 ועד היום, הלם הקרב קיבל נוכחות בולטת וקבועה, ממסדית ותקשורתית… ועדיין הבושה, האשמה, וההסתרה ביחס להלומי הקרב שולטים בחברה הישראלית ובממסד שלה, והם זוכים בסוג של הכרה שקופה בלבד (ראו ביבליוגרפיה מפורטת בעבודת הדוקטורט במקורות).

במאמר מכונן בן שני חלקים, תחת הכותרת “תגובות-הקרב במלחמות ישראל 1973-1948” (ראו במקורות), מבהיר החוקר עמיחי לוי: “מאחר וכאמור לא נמצא כל תיעוד היסטורי במחלקת בריאות הנפש של צה”ל [שהוקמה רק אחרי מלחמת 1973], הוחלט להקים צוות שיראיין ויערוך תחקיר היסטורי קונצפטואלי המבוסס על ראיונות של העדים, שחלקם הגדול עוד היה בחיים, ועל ניתוח של הספרות המקצועית בנושא זה […] למותר לציין כי ההתייחסות למרכיב הפסיכיאטרי בתוך מערכת הרפואה הצבאית שתוארה, כמעט לא מוזכרת בספרים המרכזיים (למשל בספר תולדות ההגנה, ספר הפלמ”ח או בספרים אחרים על מלחמת העצמאות […] בכל הספרות הרפואית הצבאית הרשמית, כולל גם זיכרונות שיבא, אין כל התייחסות לבעיית תגובת קרב או התייחסות לנפגעיה”. הכוונה היא לפרופסור חיים שיבא (1971-1908), רופא, ממייסדי מערכת הבריאות בישראל, ראש שירותי הרפואה בארגון ההגנה, מייסד חיל הרפואה בצה”ל ועוד. מבחינת ה’זיכרונות’ הכוונה היא כנראה לספר הביוגרפיה שלו שנכתב על ידי רות בונדי “רופא לכל אדם” (הוצ’ זמורה-ביתן-מודן בתל-אביב ב-1981).

לוי כותב בהרחבה על שלושה מאמרים, כמעט אם לא כל הספרות המקצועית הדלה, שפורסמו בסוף 1948 ותחילת 1949 בעיתון “הרפואה”, כתב עת מדעי בתחום הרפואה, בעברית, היוצא לאור מטעם ההסתדרות הרפואית בישראל, אחת לחודש מאז אפריל 1924 ועד לימים אלה, על ידי שלושה פסיכיאטרים יהודים-ישראלים: ד”ר א. קלמוס “בעל הניסיון כמנהל בית חולים צבאי פסיכיאטרי בגרמניה במלחמת העולם הראשונה, שם טיפל בהצלחה ב-3000 מקרים של ‘נברוזה מלחמתית’ […] על ידי העברת זרם חשמלי למטופל תוך סוגסטיה שיתרפא”; ד”ר ב. וולמן שכותב “על בעיות ההיגיינה הרוחנית והפסיכיאטריה הצבאית” ומערב גישה מקצועית טיפולית בטכניקות טיפול פרוידיאניות עם שיפוט ערכי-מוסרי לא אתי בעליל; פרופ’ ל. היילפרין, נוירולוג ופסיכיאטר, לימים דיקן בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, ומחברה של “שבועת הרופא העברי” (גרסה ישראלית מודרנית שרירה וקיימת עד לימינו אלה) שמספר על “תצפיות ניברופסיכיאטריות במלחמת ירושלים” (המלחמה על ירושלים הנצורה ב-1948). למרות ששלושת הפסיכיאטרים האלה כבר הכירו את לקחי הלם הקרב ממלחמת העולם הראשונה והשנייה – אין אצלם אף אזכור של אותם לקחים, ושל עקרונות אבחון וטיפול בהלם קרב שגובשו מאז. וכדי להוסיף חטא על פשע, אצל שלושתם, במאמרים מדעיים לכאורה, מופיעים שיפוטים מוסריים שליליים והגדרות כמו: “נמושות, היפוכונדרים, משתמטים, פסיכופאטים, פחדנים, אלה שלא החזיקו מעמד, נטולי הנכונות הרוחנית לפעילות מלחמתית”!

זהו אם כן הרקע הרפואי-מקצועי-מדעי והמצע עליו צמחה הסיפורת והמחקר ההיסטורי בנושא הלם הקרב במלחמת תש”ח. עם ומדינה שקמים כעוף החול להקים ישות ריבונית מודרנית, אחרי אלפיים שנות גלות של קידוש השם וציפייה לגאולה ומשיח מן השמים, זקוקים לאתוס ולמיתוסים של גבורה והקרבה, ולא להלם קרב, סמל של חולשה ואנושיות לא רצויים בעת הזאת-ההיא! ברם-אולם, מעניין לשים לב – בעוד ההנהגה, הקצונה, ההיסטוריון, ואף הרופא, התנכרו להלם הקרב ודחקו אותו ל’בוידם’, דווקא הסופרים הצעירים חשפו את התופעה במלוא העוצמה בסיפוריהם, אף כי לא ידעו לתת לה שם, אבל הם ביטאו את קיומה בצורה מרהיבה וקולעת (ראו בפירוט בחלק א’ של המאמר).

הלם הקרב במלחמת עזה על רקע השינוי מאז מלחמת יום הכיפורים

כאמור, השינוי המהותי שחל בתקופה שבין שתי המלחמות האלה הוא בעיקר בתודעה, בהתקבלות, בהכרה החברתית והמוסדית ובאי-ההתעלמות מהלם הקרב. מאידך, גם בימים אלה הלם הקרב עדיין אינו שווה ערך לקטיעת גפה או אובדן עין, ואותו עדיין מעדיפים לשים בצד או מאחורי וילון, גם אם הוא שקוף. עדיין מדובר במידרג מעמדי – עדיף להיות קטוע ומצולק במראה ולא פוסט-טראומתי שקוף שנראה ככל האדם. להלן רשימה מרפרפת של השינויים שבכל זאת חלו בעשורים האחרונים.

מאז מלחמת 1973 יש בצה”ל מערך שלם של בריאות הנפש, מדור רשמי שעוסק באיבחון, קביעת קריטריונים, טיפול, שיקום, וגם מניעה של הלם קרב, בימי שלום ומלחמה, כולל תיעוד ומחקר לאחור ולעתיד. בראש המערך עומד איש מקצוע בדרגת אל”ם. המערך כולל מאות מומחים בסדיר ובמילואים ומורכב מפסיכיאטרים, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, ועוסקים במקצועות עזר כמו מטפלים במגוון רחב של אפשרויות כגון באמנות, טיפול בבעלי חיים, ועוד. המושג-מוסד המפורסם ביותר בצבא ובאזרחות (במובן חיובי ושלילי בעת ובעונה אחת, שהרי אצלנו כל העם צבא) הוא הקב”ן, קצין בריאות הנפש. אלה משובצים בכל דרגי השדה והמטה ומהווים  חלק מהמטה של גדודים, חטיבות, אוגדות ומעלה. אכן התקדמות מרשימה ביחס לתש”ח! שהרי אז היו פוליטרוקים על תקן של קציני רוממות נפש או קציני מוטיבציה וכותבי “דפים קרביים” כהכנת הנפש של החיילים לפני הקרבות. אלה עסקו בחינוך, הסברה, תרבות, ובעיקר הכשרת הלבבות לקראת מוות ופציעה בקרב, ונכות שלאחריו, אבל לא להלם קרב כי כזה לא יכול היה להתקיים בקרב חיילי העם הזה. שתי דוגמאות בולטות וידועות הן בני מרשק שהיה קצין החינוך וההסברה של הפלמ”ח, ואבא קובנר שהיה קצין התרבות של חטיבת גבעתי דאז.

צה”ל עוסק במניעה – הדרכה והסברה – ובעיקר בטיפול הראשוני בפגיעה הנפשית, אך מרגע שזו נקבעה התיק עובר למשרד הביטחון. ולכן, במקביל, אחד האגפים הגדולים ומרובי התקציב, במשרד הביטחון הוא אגף השיקום, שעוסק בין היתר בנושא הלומי קרב, אבל זוכה לרוב בקיתונות של ביקורת לגבי התנהלותו מול הלומי הקרב ומשפחותיהם. הטענות הן כי האגף מנסה להקטין את מספרם, ומערים קשיים בירוקרטיים על ההכרה בהם, שהרי הכרה משמעותה תקציב, וכרגיל השמיכות הכלכליות הן קצרות. במילים אחרות, המידרג המעמדי עדיין קיים בצורה מאוד גלויה ומפורשת – אי-אפשר לטרטר קטוע רגל כי זה לא מצטלם טוב, אבל אין בעיה לטרטר הלום קרב שנראה “מבחוץ” מצוין… אלא אם הוא מצית עצמו לפני בניין אגף השיקום!

מטבע הדברים, ובמקביל לתהליכים שהתרחשו בצה”ל, בחיל הרפואה ובמשרד הביטחון – ספרות המחקר ברפואה צבאית בנושא הלם קרב התפתחה לאין שיעור, והפכה להיות ממוסדת, ענפה, נחקרת, ונלמדת, כאשר חוקרים כמו זהבה סלומון, מולי להד, ורבים רבים אחרים הפכו למובילי דרך בקנה מידה בינלאומי. הרחבה מקיפה של הספרות הזאת מצויה בעבודת הדוקטורט שרשומה במקורות ולא תובא כאן.

בשני העשורים האחרונים, כולל בימים אלה, התקשורת כולה, על שלל צורותיה (עיתונות כתובה ואלקטרונית, טלוויזיה, רדיו, וכמובן הרשתות החברתיות) רוויה בפטפוט לדעת על ידי מגישים, מנחים, פרשנים, ופנליסטים מומחים, מטעם ושלא מטעם, בכירים לשעבר ובמילואים – עם מילים כמו פוסט-טראומה, תגובות קרב, הלם קרב, שמככבות מאות פעמים בכל יממה של חדשות, ללא הפסקה, כולל ראיונות אין ספור עם הלומי קרב עם או בלי תעודות הכשר.

כיום, בניגוד מוחלט לתקופת מלחמת תש”ח, פועלות במדינת ישראל עשרות עמותות (מלכ”רים) וארגונים חוץ ממסדיים התנדבותיים של המגזר השלישי שעוסקות בכל שלבי ההתייחסות והטיפול בנפגעי הלם קרב כרוניים שחיים בקהילות ברחבי המדינה – כולל גם סוגי טראומה כמו טרור, תאונות דרכים, אלימות פלילית, אלימות מינית, ועוד. דוגמאות בולטות: נט”ל – נפגעי טראומה על רקע לאומי (נוסדה ב-1998), היא עמותה שמתמחה במתן תמיכה הוליסטית לפגועים נפשית על רקע מלחמה ומעשי איבה; מרכזי חוסן קהילתיים – רשת מוסדות שהוקמה ב-2005 ביישובים השוכנים סמוך לגבולות המדינה, ומטרתם “לתת שירות מקצועי, ארגוני וטיפולי המאפשר לרשויות המוניציפליות להיערך לספק מענה לפרט, למשפחה ולקהילה בשעת חירום/מצב מיוחד בעורף/שיגרת חירום, ובמקביל לחזק את חוסנן בתקופות רגיעה”; ער”ן – עזרה ראשונה נפשית, עמותה המעניקה שירותי תמיכה נפשית בטלפון ובמרשתת לאנשים הזקוקים לאוזן קשבת בעת מצוקה חריפה. שירותיה של ער”ן (נוסדה בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת) ניתנים באופן אנונימי ומיידי לכלל הציבור בכל השפות, והמוקדים מאוישים 24/7 בכל ימות השנה על ידי מתנדבים שהוכשרו לכך. במקביל יש כיום ברוב מוסדות המחקר האקדמיים והמכללות מסלולי הכשרה ומחקר בכל תחומי הטראומה והפוסט-טראומה הפרטנית והקיבוצית.

לצערנו, סקירה של ספרות המחקר ההיסטורי-צבאי על מלחמות ישראל והמבצעים הצבאיים, מאז מלחמת יום הכיפורים ועד ימינו אלה (מאות ספרים), מראה שאין שינוי מהותי בהתייחסות להלם הקרב בהשוואה למלחמת תש”ח. מטעמי חיסכון בזמן ומקום היא לא תובא כאן. הקורא יצטרך להאמין לכותב או לקרוא בעצמו.

הלם הקרב בסיפורת, בשירה, ועל המסכים, מאז מלחמת יום הכיפורים

כאן אדון בעיקר אחרי יום הכיפורים אך גם אחרי המלחמות והמבצעים העוקבים, של”ג – מלחמת לבנון הראשונה – ומלחמת לבנון השנייה, מבצעים, ואינתיפאדות בצפון, בדרום, ובאיו”ש.

מספר גדול של זיכרונות (ממוארים), יומנים אישיים, וסיפורת אוטוביוגרפית ואף בדיונית, ופחות מכך שירה (סקירה על השירה לא תובא כאן), עוסקים במלחמת 1973, מתוכם אזכיר אחדים, ואמנם רבים ממשיכים להיכתב גם עשורים לאחר מכן. טקסטים אלה עוסקים באופן אינטנסיבי בתחושות של הלם הקרב האישי והקולקטיבי, על רקע הפער בין הדימוי העצמי העוצמתי של החברה והצבא אחרי הניצחון המוחץ מבחינה צבאית במלחמת ששת הימים – ותוך התעלמות מוחלטת ממלחמת ההתשה שאף אחד לא רצה ולא רוצה לזכור אותה עד היום – עד כדי היבריס, לבין ולנוכח המחדל המודיעיני והתבוסה הקשה בתחילת המלחמה. אף שזו הסתיימה לבסוף בניצחון צבאי ברור ובהסדרים מדיניים מוצלחים בחלוף שנים אחדות.

סוגיה נוספת שעולה מתוך הטקסטים האלה ועל רקע השכיחות העולה של הלם הקרב, היא שאלת מלחמת הברירה. הפער בין הלוחמים ומשפחותיהם לבין ההנהגה של הקולקטיב הולך ומתרחב. שאלה זו תחריף בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, ו”הבוץ הלבנוני” שבו שקע הצבא במשך כמעט שני עשורים של לחימה במחלוקת ב”רצועת הביטחון” בדרום לבנון. יש לציין שידוע שיש שכיחות שונה של הלם קרב בין מלחמות אין ברירה, צודקות, קיומיות, וקונצנזואליות, לבין מלחמות ברירה וכאלה ששנויות במחלוקת ציבורית (יש כמובן פקטורים נוספים שמשחקים תפקיד באותם שינויי שכיחות).

מתוך המגוון העצום אציין חמישה טקסטים.

מסע דניאל של יצחק אוורבוך אורפז, שפורסם ב-1969, הוא חוליה מקשרת בין “שיח לוחמים” של 1967 לסיפורת שאחרי 1973. הספר מתאר את קורותיו של דניאל, קצין צנחנים שחזר עטור תהילה ממלחמת ששת הימים. דניאל מבקש תיקון לנפשו ההלומה, ומחפש מפלט משמחת הניצחון הגואה מכל עבר (הצעיר לוקה במה שמכונה הלם קרב תהילתי). דניאל בורח לשנה של חיי נווד באוהל על חוף הים של תל-אביב. גיבורו של אורפז מוצא מפלט במיסטיקה ובפנטסיה. בחלק הראשון של הנובלה מתוארים כל התסמינים והסימנים של הלם קרב – הפרעות  שינה, סיוטים, פלשבקים של “האיש הישן עם החור הרחב והשחור בבטן, שעון על גזע דקל”, מעשה ידי דניאל הלוחם. הספר הוא תיאור מפורט ואמין מאין כמוהו בסיפורת העברית, של ניסיון הכלה של הלם קרב כרוני וחתירה לריפוי ושיקום, המשתווה רק אולי לסיפורת הענפה של יורם קניוק.

ב-1992 פירסם דרור גרין ספר בן שישה פרקים בשם צוות 4 על קורותיו במלחמת 1973 בצוות תותחנים. ב-2006 יצאה לאור מהדורה חדשה של הספר בתוספת פרק שביעי בשם בחזרה לצוות 4, המתאר את מה שאירע למחבר במלחמת לבנון השנייה. זהו ספר נדיר על הלם קרב כרוני של פרט אחד, שמשתתף בשתי מלחמות בהפרש של 33 שנים זו מזו. מסתבר שהלום קרב יכול, לעיתים רחוקות, לחזור להילחם במלחמה נוספת, ולשרוד עם הלם הקרב שלו.

בשנת 2000, כ-27 שנים לאחר הטראומה פירסם יורם קופרמינץ ספר אישי קשה, מתעתע, ומכמיר לב בשם אוקטובר/יומן מלחמה, על קורותיו כלוחם במדבר סיני על גדות התעלה בעת הצליחה. בהמשך הדרך הוא הפך לאמן פלסטי מצליח שמנציח את הלם הקרב בציור ולא רק בסיפורת.

ב-2003 התפרסם ספרו של הקצין מנחם אנסבכר, שהיה מפקד מוצב ברמת הגולן במלחמת 1973. הספר קרוי רסיס ממגש, והוא מבוסס על תיעוד רצף הפגישות הטיפוליות שלו במהלך כמה שנים, פגישות שבהן הוא מנסה ומצליח באופן חלקי בלבד לרפא חלק מצלקות המלחמה ההיא שממשיכות לצרוב לאורך חייו.

ב-2014 פירסם הסופר זיו דורקם את הרומן משא האשמה. ברומן הוא מתאר סיפור דורי כפול, האב הלום הקרב ממלחמת יום הכיפורים היוצא במסע, שהוא גם משא, לגאולת נשמתו ונשמת בנו המשתתף במלחמת לבנון השנייה, שניהם מנסים לצאת מהבוץ הפוסט-טראומתי כאשר הזקן הוותיק מנסה לטפל בבנו הצעיר שנכנס למעגל האימה.

פרט ל“מסע דניאל” של אורפז, אף אחד מהספרים לא מפליג אל מחוזות הבדיון, הפנטזיה, והמסתורין. כל הטקסטים, ורוב האחרים שלא צוטטו כאן, עוסקים באופנים שונים בפציעה הנפשית, בתודעה המצולקת, ובניסיונות ההיחלצות המעשיים מצבתות הטראומה. ברור שאותם סופרים וגיבוריהם רואים את ההווה הסיפורי מושפע מהלם הקרב שלהם, שממשיך לחיות איתם כהווה מתמשך של עבר שלא נשכח. היצירות הן אישיות, אוטוביוגרפיות, חד-פעמיות (חוץ מאלה של קניוק שתופסות באופן מחזורי את מירב קורפוס הכתיבה שלו), ומודעות היטב למשמעות המודרנית של הלם קרב. הן נכתבות ומתפרסמות בתקופה שבה יש כבר הכרה וקבלה ציבוריים, פוליטיים, וצבאיים, בפוסט-טראומה מלחמתית, ועם פחות הסתרה, התעלמות, הכחשה, או האשמה יחסית לתקופת מלחמת תש”ח. יצירות אלה, שלאחר מלחמת 1973, מאופיינות על ידי מעבר מתיאורים בנוסח “אנחנו” (בתש”ח) לתיאורים בנוסח “אני”. מתיאורים של “אין ברירה, זה מה יש ומוכרחים להקריב למען”, לתיאורים פרטניים ודרישה אסרטיבית למניעה, תקווה לטיפול, אחלמה, או לפחות הקלה בסבל. מתיאורים של אי-הבנת המצב הפוסט-טראומתי, הכחשתו והתכנסות פנימה, לתיאורים ביקורתיים של שיח על הכרה, זכויות, דרישה לאי-ביוש, ובעיקר רצון עז להשתקמות אחרי הפקת לקחים קולקטיבית וממסדית.

הלם קרב על המסכים בישראל

ההשוואה בין ייצוגי הלם הקרב הישראלי על המסך, החל מתקופת מלחמת תש”ח ומעט לפניה, ועד לסוף העשור השני של המאה ה-21, לא כולל את מלחמת עזה הנוכחית, שעדיין בעיצומה וזוכה לסיקור אדיר, גדוש, ודחוס ביותר בטלוויזיה, היא מרשימה אף יותר מהייצוג ההשוואתי בסיפורת.

מאמר-סקירה מכונן של ד”ר אדם צחי תחת הכותרת היסטוריוגרפיה של הלם הקרב על המסך הישראלי (חברה, צבא וביטחון לאומי, הוצ’ מערכות, גיליון 2, 20.10.2021, עמ’ 20-1) מבהיר ומדגים את היכולת המרשימה, שהתפתחה עם השנים, של האמנויות הוויזואליות לייצג בצורה הכי “הופכת קרביים” את הלם הקרב לצורותיו. מדובר בסקירה מדעית מקיפה המנתחת את כלל סרטי הקולנוע (עלילתיים ודוקומנטריים), וסרטי הטלוויזיה למיניהם (סדרות, ראיונות, ושילובים אחרים). התקציר מדבר בעד עצמו: “המאמר בוחן את קשרי הגומלין שבין ההתרחשויות ההיסטוריות בישראל, התפתחות שיח הטראומה בעקבותיהן, וייצוגו של הלם הקרב בקולנוע ובטלוויזיה הישראליים.

התפתחות זו מוגדרת באמצעות ארבע תקופות: תקופת ההשתקה, בין ראשית ימי המדינה ועד לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה הן החברה הישראלית והן המסך הישראלי הדחיקו את המצב הפוסט-טראומטי; תקופת ההכרה בהלם הקרב, שכללה גל סרטים שעסקו בהלם קרב, במהלך שנות השמונים של המאה ה-20; תקופת הפיצול, במהלך שנות ה-90, שבה הקולנוע העלילתי נמנע לחלוטין מעיסוק בהלם הקרב ואילו הקולנוע התיעודי ייצג את התופעה במספר סרטים; ותקופת הדומיננטיות של הלם הקרב על המסך הישראלי, מאז ראשית המילניום, שבה הקולנוע העלילתי, התיעודי, והטלוויזיה מוצפים בתכנים קולנועיים וטלוויזיוניים המציבים במרכזם את הלם הקרב (ראו במקורות).

על ההתאבדויות של הלומי קרב

מקובל להשתמש בשכיחות ההתאבדויות של וטרנים לצורותיהן – קרובות לזמן הטראומה ועד למאוחרות אפילו של שנים, סמויות וגלויות, ומחאתיות כמו הצתה עצמית בפתח סמלי ממסד (ראו פרשת איציק סעידיאן משנת 2021) – כקנה מידה לגודל הבעיה, ההתייחסות אליה, וההצלחה הטיפולית של החברה והממסד באותם פגועים. מקובל לומר שהשכיחות של הלם קרב כתסמונת כרונית גורמת כאב וסבל לאורך זמן (חודשים, שנים ואף כל החיים) בקרב חיילים שהשתתפו בקרבות, היא בין מינימום 15% עד מקסימום 35%. גורמים רבים משפיעים על הופעת התסמונת וכאן לא נדון בהם (עוצמת ומשך הקרבות, סוגי הקרבות, אמצעי המניעה הננקטים, הקונצנזואליות של המלחמה בקרב החברה, מידת האמון בהנהגה ובפיקוד, ועוד כהנה וכהנה). כמו כן יש לזכור שגם תומכי לחימה יכולים להיפגע אנושות כמו למשל האנשים שעוסקים בכל הקשור לגופות, זיהוי וקבורה, מבשרי בשורות, ועוד.

לצורך אילוסטרציה בלבד אביא כאן כמה נתונים המדברים בעד עצמם ללא צורך בפרשנות מתחכמת וטרחנית:

סטטיסטיקה אמריקאית מעודכנת (לגבי וטרנים אמריקאים בלבד) העוסקת בתקופה של מלחמת וייטנאם (1975-1955) והמלחמות שאחריה, באפגניסטן (2021-2001) ובעיראק (2011-2003), מראה כי מתקיימת “עלייה מתמדת במספר מקרי הלם הקרב בעשורים האחרונים. התוצאה היא טרגית – 6000 חיילים משוחררים מתאבדים מדי שנה כתוצאה מהפוסט-טראומה. ב-25 השנים האחרונות המספר הזה הצטבר ל-150 אלף – בערך פי עשרה ממספר ההרוגים האמריקאים במלחמות אפגניסטן ועיראק גם יחד”.

ואצלנו? על שכיחות ההתאבדויות של הלומי קרב ממלחמת תש”ח אין לנו מידע ובוודאי לא סטטיסטיקה כי פשוט אין תיעוד, כי הרי רשמית לא היה הלם קרב בתש”ח. האם יש נתונים מעודכנים (בנוסח האמריקאי) בצה”ל ובמשרד הביטחון, ואולי גם בביטוח הלאומי? לגבי הנתון הזה מאז מלחמת 1973 ועד כה? אין לי תשובה כי אם יש נתונים כאלה אזי הם לא פורסמו עד כה ברבים.

לגבי מלחמת עזה הנוכחית: ב-22.08.24 פרסמתי בעיתון המקוון סלונט אמירה שירית כואבת תחת הכותרת “המחיר והצבע של בדי המלחמה”, בעקבות התאבדות של חייל מילואים הלום קרב חריף מאותה המלחמה המתקיימת עדיין, ובסופה הקטע הלא שירי הבא: “12.05.2024: תום לוינסון, ‘עשרה חיילים וקצינים התאבדו מאז תחילת המלחמה, חלקם עוד במהלך הקרבות בעוטף’. 09.06.24: משה כהן, ‘ראוי לכך’: הלוחם התאבד בשל פוסט-טראומה, משפחתו נאבקת למען קבורה צבאית”. למי שהוא בור ומנוכר, המספרים האלה, במהלך החודשים, השנים, והעשורים הבאים, יגדלו למאות ואולי אלפים. ואני מתכוון רק לאלה שמצליחים לממש את מותם. מה שנכתב בצורת אמירה שירית, זלג אל הנייר אחרי ההתאבדות ה-11 שהיא האחרונה בינתיים, בתקווה שהפעם יהיה תיעוד ומספרים.

אחרית דבר עם או בלי מסקנה ולקח

ההשוואה שבוצעה לעיל מתבססת על סקירת איזכורים של הלם קרב – בספרות המחקר ההיסטורי הצבאי, בספרות המחקר ההיסטורי הצבאי-רפואי, בסיפורת (ומעט גם בשירה ועל המסך) – מתקופת מלחמת תש”ח לעומת אזכורים דומים בתקופה שלאחר מלחמת 1973 ועד מלחמת עזה הנוכחית, בתוספת לנתונים המתפרסמים בתקופה האחרונה בתקשורת, בשיח הציבורי ובתחזיות של גורמים מקצועיים. המסקנה היא כי ברור לחלוטין שחל שינוי מהותי ועוצמתי בין שתי התקופות, אם כי לא באותה המידה בשדות השונים שבהם חיפשנו את האזכורים. במלחמת תש”ח ההשתקה, ההדחקה, ההתכחשות עד התעלמות, היו כמעט מוחלטים בכל הגזרות! רק בסיפורת היו אזכורים משמעותיים של הלם הקרב, בלי לקרוא לו בשמו המפורש, זה שעדיין היה בהתהוות בעולם המערבי שלאחר מלחמת העולם השנייה. בתקופה השנייה, לעומת זאת, חלה תזוזה מאוד משמעותית ובולטת באזכורים האלה, בעיקר בספרות המחקר ההיסטורי הצבאי-רפואי, בסיפורת ועל המסך, בתקשורת, בממסדים החברתיים והביטחוניים, בתחיקה, ובכלל בהתייחסות הכוללנית התודעתית של כל האומה. כיום, הלם הקרב, תוצאותיו, וההתייחסות הממסדית אליו היא עניינית ואמפתית יותר. ברם-אולם, עדיין הסטטוס של הלום הקרב השקוף נמוך יותר מהפצוע-נכה הגופני הנראה לעין, ובמילים בוטות, גם היום עדיף לחזור מן הקרב בלי רגל או עין מאשר רווי בסיוטים ופלשבקים אותם לא ניתן לראות ולשמוע, מלבד בני המשפחה שמתנסים בהם עם הפגוע.

אבל – מי שחשב או חושב שבמלחמה המודרנית השכיחות של הלם הקרב תרד, מתבדה במידה ענקית! נראה כי זו חוכמה קטנה להתעסק בלשפר את הטיפול במחלה קיימת. החוכמה האמיתית, הגדולה, היא מניעת המלחמה וחתירה לשלום, שהרי ללא מלחמה המחלה שקרויה הלם קרב פשוט תיעלם מהלקסיקון הרפואי.

אמנם, אני, הרופא הלוחם הזקן, אכן עדיין אידיאליסט ונאיבי… אבל מהי האלטרנטיבה? חיים על החרב לנצח וגלוריפיקציה ספרטנית מתרברבת ינציחו את הלם הקרב לנצח, בעוד ששלום יביא להעלמות המחלה, המכאוב, והסבל, כמו החיסון נגד הפוליו שמחולק היום בעזה.

מקורות

יצחק מלר, לטבול את העט בתוך הפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק, מחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר “דוקטור לפילוסופיה”, בהנחיית ד”ר אמיר בנבג’י ופרופ’ חיים וייס, במחלקה לספרות עברית, בפקולטה למדעי הרוח והחברה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, אושרה סופית ביולי 2021.

יצחק מלר, לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק, הוצ’ רסלינג, תל-אביב, 2022 [עיבוד של עבודת הדוקטורט לעיל].

זיגמונד פרויד, אבל ומלנכוליה/פעילות כפייתית וטקסים דתיים, מבחר כתבים ד’, תרגום מגרמנית אדם טננבאום, הוצ’ רסלינג, תל-אביב, 2007, עמ’ 43-15 ובמיוחד עמ’ 17-15 (משם לקוח הציטוט לעיל בטקסט).

עמנואל סיון, דור תש”ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, הוצ’ משרד הביטחון, תל-אביב, 1991.

יצחק מלר, “הלם קרב ב’ימי צקלג’ של ס. יזהר: היה או לא היה?”, עמדה 50, סתיו 2023, תל-אביב, עמ’ 196-172.

ספר הפלמ”ח: מכונס וערוך בידי זרובבל גלעד בהשתתפות מתי מגד, הוצ’ לאור: ארגון חברי פלמ”ח בהוצ’ הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1953 (שני כרכים, 1950 עמוד).

אריה יצחקי, לטרון: המערכה על הדרך לירושלים, הוצ’ כנה, ירושלים, 1982 (שני כרכים, 630 עמוד).

עמיחי לוי ואחרים, “תגובות-קרב במלחמות ישראל 1973-1948”, חלקים א’ ו-ב’, שיחות ד’, 1, נוב’ 1989, עמ’ 70-60.

Eliezer Witztum, Amihay Levi and Zahava Solomon, “Lessons Denied: A History of Therapeutic Response to Combat Stress Reaction During Israel’s War of Independence (1948), the Sinai Campaign (1956) and the Six Days War (1967)”. Isr.J.Psychiatry Sci., Vol 33(2) 1996, pp. 79-88.

ד״ר יצחק מלר על הלם קרב במלחמות השונות, מהזמן שבו לא הכירו במושג, ועד ימינו שהתברר שהוא נפוץ לצערנו הרבה יותר ממה שחשבו, כולל במלחמת חרבות הברזל בעזה.אדם צחי, “היסטוריוגרפיה של הלם הקרב על המסך הישראלי”, חברה, צבא וביטחון לאומי, הוצ’ מערכות, גיליון 2, 20.10.2021, עמ’ 20-1.

קראו גם

את חלק א’ של המאמר