מקס ברוד בשנת 1965 תמונה ממאגר התמונות ההולנדי הלאומי. ויקיפדיה.
מקס ברוד בשנת 1965 תמונה ממאגר התמונות ההולנדי הלאומי. ויקיפדיה.

השנה, כשמעלים בעולם ובישראל את זכרו של פרנץ קפקא, הסופר היהודי יליד פראג שכתב בגרמנית, לרגל מאה שנה למותו ביוני 1924, מן הראוי לעלות את זכרו של חברו, הסופר, האינטלקטואל, המוזיקאי, הפובליציסט, ואיש התיאטרון, מקס ברוד.

בדרך כלל מסתכמים הדברים שנאמרים אודותיו באזכור – הוא המקף המחבר בין כתבי יד שכוחים של קפקא בפראג שנידונו לכיליון על פי בקשת קפקא, לבין חילוצם במזוודה ברכבת האחרונה שיצאה מפראג ערב כניסת הנאצים במרץ 1939.

ברוד, שהיה חברו הנאמן של קפקא, נשא את כתבי היד של קפקא והעבירם לארץ ישראל, ומאז שקד על הוצאת הכתבים לאור, ולכל הדעות הוא האיש שהביא לפרסומו יותר מכל אחד אחר.

ברוד, שנטש את פראג בעוד מועד, השתכן בדירה קטנה ברחוב הירדן 16 בתל אביב, והמשיך את פעילותו הספרותית הענפה עד לפטירתו ב-1968. הוא קבור בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב.

אחת מההצלחות המרשימות של ברוד הייתה עיבוד ספרו של ירוסלאב האשק “החייל האמיץ שווייק” למחזה תיאטרון, בתרגומו של אביגדור המאירי. “החייל האמיץ שווייק” היתה מן הסתם מההצגות המצליחות ביותר שעלו על במות ישראל. לפחות תשע מאות פעמים עלתה רק בכיכובו של השחקן מאיר מרגלית, ולאחר מכן בכיכובם של אחרים.

למעשה האיש שגילה את קפקא גילה גם את ירוסלאב האשק הצ’כי, והבין את גדולת הספר הסאטירי שכתב. הוא מיקם את היצירה הסאטירית של הסופר הצ’כי במקום מרכזי בין היצירות הסאטיריות הגדולות בכל הזמנים “דון קישוט” של סרוונטס , “גרגנטואה ופנטגרואל” של ראבלה, ו”טריסטרם שנדי” מאת לורנס סטרן. 

ברוד, מלבד היותו איש אשכולות שכתב עשרות ספרים ויצירות מוזיקליות, ניחן ביכולת לגלות “כישרונות”, שהגדול ביניהם היה כמובן פראנץ קפקא.

אנקדוטה ידועה היא שמקס ברוד סיפר לתומאס מאן כבר בראשית המאה העשרים כי גילה את הסופר הגדול בעולם בעת ההיא, את פראנץ קפקא. השיב לו תומאס מאן כי לא שמע אודותיו ושאל מה כתב קפקא. מקס ברוד השיב לו “בינתיים מעט סיפורים קצרים”. על כך השיב לו תומאס מאן כי מן הראוי לו למקס ברוד שיבקר אצל ד”ר פרויד.

בהיותו גם מוזיקולוג מחונן “גילה” ברוד את גדולתו של המלחין לאוש יאנאצ’ק, כתב אודותיו, קידם את יצירתו בעולם הרחב, והביא לפרסומו. על יאנאצ’ק מסופר שאמר “מעתה כשאני נתון בידיים של יהודי מובטחת לי הצלחה…”.

אך לא רק את ירוסלאב האשק קידם מקס ברוד.

השנה מעלים גם את זכרו של אפרים קישון במלאת מאה שנים להולדתו. מסתבר כי מקס ברוד הכיר גם הכיר בגדולתו של אפרים קישון הצעיר.  

בשנת 1953 העלה אפרים קישון על בימת התיאטרון הלאומי “הבימה” את הסאטירה המצליחה שלו “שמו הולך לפניו”, והמבקרים לא חסכו ממנו את התשבחות. הנה אחת מהן, שכתב ד”ר אמיל פויירשטיין ב”הצופה” לאחר הצגת הבכורה: “הקומדיה הישראלית ‘שמו הולך לפניו’ מבוססת על הליקויים בחברה הישראלית ועושה חשבון מקיף עם הנגע ששמו פרוטקציה – מסר מחבר המחזה מר א. קישון במסיבת עיתונאים שנערכה בתל אביב. מר קישון, עולה חדש בעל הטור ‘חד גדיא’ במעריב, מצליף ביצירתו החדשה בשחיתות שאחזה בחלק מן הציבור הישראלי וחדרה למנגנון הממשלתי”.

מקס ברוד שימש בתפקיד יועץ בתיאטרון הבימה, וסייע לקישון ביצירת קשר עם התיאטרון הגרמני כדי להעלות שם את המחזה, ועם המתרגם למחזותיו וספריו, הסופר היהודי פרידריך טורברג. כידוע תרגום יצירות אפרים קישון לגרמנית היה פתח להצלחתו הבינלאומית.

קישון דחה את עקרון הטלת האחריות הקולקטיבית לשואה על העם הגרמני: “זה נותן לי סיפוק גדול לראות את הנכדים של התליינים שלי עומדים בתור לקנות את הספרים שלי”.

עד מותו בשנת 1979 תרגם פרידריך טורברג את יצירותיו של קישון לגרמנית, ולאחר מכן עשה קישון את התרגומים לגרמנית בעצמו.

במלאת שבעים שנה למקס ברוד הקדיש לו אפרים קישון טור “חד גדיא” בעיתון “מעריב” ביום 31.5.1954, והנה כמה ציטוטים מהטור “מכס ברוד בן שבעים או כיצד צריך לחגוג”:

“העורך שלי אמר לי לכתוב משהו על הסופר והפילוסוף הישראלי מכס ברוד שהוא עכשיו בן שבעים. אז הלכתי אליו לראות מה העניינים. ברוד גר בבית אחד, לפני שער הבית מצאתי שלט ‘אסור בהחלט להכניס אופניים’ מדוע אסור לא היה כתוב, מילא בין כך אין לי אופנים….’מה מחפש אדוני?’, שאל הסופר. ‘נחש’, עניתי, ‘אפשר לשאול שלוש שאלות’. ‘אם כן, אותי מחפש אדוני?’, שאל ברוד ופתח את הדלת בעזרת מפתח ברזל שהוא מחזיק בכיסו בלי הפסק. ‘אז בבקשה להיכנס. תרצה לשתות משהו, מיץ פטל?’, ‘רק סודה’ עניתי בסלובקית ונכנסתי דרך הכניסה.

ברוד הביא לי סודה ומקלות מליחים, אחר כך הלך להתקלח במים קרים, וחזר רענן אבל בנעלי בית מרופטות. דווקא אז הגיע צרור של מברקים מתומאס מאן ומהרבה סופרים חשובים ומוסדות ספרות בעולם….

‘רק כמה שאלות ברוד’, אמרתי לו והוצאתי את פנקסי המשובץ, ‘למה לך אקווריום?’, בפינה עמד אקווריום ובו דגיגונים למאות. בפרט אחד מצא חן בעיני דג קטן עם צבע ירוק למטה בבטן…..”

על מקס ברוד החבר הטוב, ועל פעולתו, שתחילתה נראתה כגאולה של כתבי היד של קפקא, ועל ההסתבכות והטלטלה שעברו הכתבים הללו, ארחיב ברשימה אחרת.

ראו גם:

אבי גולדברג על גורל כתבי היד של ברוד וקפקה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש × חמש =