התפילה של מאוריצי גוטליב

לרגל 17 ביולי רשימה ושיר של מבקר האמנות טל סלוצקר על צייר יהודי חשוב שמת צעיר מדי בתאריך זה בשנת 1879, אך השאיר הרבה אחריו.

המערכת

במוזיאון תל אביב, באגף ה"אולד מאסטרס", אגף גדולי האמנים הוותיקים, ישנה תערוכת קבע של צייר מעניין שלא מרבים לעסוק בו. עיקר יצירותיו החשובות ביותר נמצא בארץ, ומוצג גם במוזיאון ישראל מדי פעם. מדובר במאוריצי גוטליב. צייר יהודי ממוצא פולני.

גוטליב למד אצל הצייר הפולני הידוע יאן מטייקו בפולין, בתקופה בה יהודים מיעטו מאוד לצייר. הוא צייר בין נוצרים, ואכן בין נושאי ציוריו נמצאים גם ציורים המתארים את חיי ישו. אחד הדברים שמושכים אליו הוא סיפור חייו ואופן ביטויים בציורים. מאוריצי התאהב באישה יהודיה בשם לורה, שבלחץ משפחתה דחתה את הנישואים לו, ומת מוות מסתורי ממחלה או כתוצאה מהתאבדות.

ציורו האחרון, המובא למעלה, מתאר את תפילת יום הכיפורים בבית כנסת. על גבי ספר התורה כתובת שבה הוא מספיד את עצמו, ובאותו הציור הוא מופיע בשלושה גילאים שונים, כאדם שמסכם את חייו לקראת סופם בגיל 23.

ניתן ליחס לו את תחילתה של האמנות הישראלית בגולה, מעין אמנות ישראלית שלפני העלייה לארץ. אך רבים אינם רוצים להדגיש זאת משום הרקע הדתי שלו ושל ציוריו. בכל זאת הוא אחד הציירים היהודיים הנפלאים ביותר, וציוריו מושכים מאוד ויפים. כבר מזמן לא היתה תערוכה גדולה של צייר נפלא זה במוזיאונים שבארץ, אבל הוא בכל זאת זוכה לכבוד בתצוגת הקבע.

אני נחשפתי לראשונה ליצירתו בעקבות ציור של מורי, הצייר זכאר שרמן, שצייר את ציורו של גוטליב העוסק ביום כיפור, ועליו עשן שואת יהדות אירופה. את הציור השאיר שרמן בארץ כשעזב לקנדה. מדובר בהערה של הצייר על ההיסטוריה של גוטליב, אך גם על תולדותיו של העם היהודי במאה העשרים, נושא אליו חזר הצייר בעודו מצטט לא רק מגוטליב אלא גם משאגאל ומציירים נוספים. מבטם של שני הציירים על העם היהודי מנקודת מבטם בגולה שונה מנקודת מבטו של צייר ישראלי, ומדגיש את השוני של העם היהודי ביחס לעמים הסובבים אותו, ומנקודת מבט זו גם את ייחודו של העם היהודי שבולט ללא ספק ביצירתם של שני הציירים.

מעטים הם הסיפורים הטראגיים באמנות הישראלית בקנה המידה של מאוריציו גוטליב, גם אהבה נכזבת וגם מוות מוקדם שבא אולי בעקבותיה. הציור שלו קלאסי מאוד, ומתחשב במבנה גוף האדם ובקומפוזיציה. הוא רשום בעדינות עם פרטים רבים ומצוירות בו גם טקסטורות יפות. גוטליב הוא צייר שאם רק היינו רוצים היינו אוהבים מאוד (אינני רומז פה שאין אני אוהב אותו רק שהאמנות בארץ היתה יכולה לחבק אותו יותר). דווקא בוריס שץ בולט יותר בארץ, על הפנטזיה הציונית שלו של ייסוד בצלאל והאמנות הישראלית. אנחנו מעדיפים את החלוץ על פני היהודי הגלותי, וגם שאגאל מעורר בכמה מאיתנו מעין סלידה.

אין ספק שמאוריצי גוטליב הוא מעין צייר שקודם לאמנות הישראלית ומקדים אותה, והוא הופיע בתקופה קלאסית יותר, לפני השפעת האוונגארד, למשל השפעת אגון שילה על ראובן רובין שצייר כבר בארץ. גוטליב הוא אוונגרדי בזרותו היהודית לאירופאים, אך אינו אוונגרדי בסגנון ציוריו שנשאר ניאו קלאסי ברוח התקופה. האם הוא קלאסי מדי בשבילנו? אולי איננו מחבקים אותו משום שגדלנו על ברכי המודרניזם של הבאוהאוס והמופשט הארץ הישראלי, שלא לדבר על האמנות המושגית ודלות החומר של שנות השבעים. הוא מזכיר את זרותן של חנויות אמנות היודאיקה לאמנות הישראלית, על שלל ביטויי היהדות באמנות שמופיעות בהן.

גוטליב הוא צייר שלא רצינו לגלות לעצמנו, ולכן השארנו אותו יחסית נסתר, שבוי בקומה התחתונה של המוזיאון בפינתו המוצלת מחכה לצופה שיתייחס אליו.    

והנה שיר של טל סלוצקר על היוצר ועל יצירתו:

מָאוּרִיצְי גּוֹטְלִיבּ

נִכְנַסְתָּ בֶּשָׁעַר הַמּוּזֵאוֹן הָרָאשִׁי

מוּלִי יִהוּדֵי בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּיוֹם כִּפּוּר.

מוּלָם כָּתוּב שִׁירְךָ לְבַד

הוּא עוֹמֵד וְחוֹשֵׁב לְעַצְמוֹ מַחֲשָׁבוֹת –           מִסְּבִיבוֹ קִינוֹת עַל מַה שֶּׁהָיָה וְיִהְיֶה

מִי אוֹתוֹ יֶלֶד בְּפִנָּה הַמֻּצֶּלֶת.

הָאֵם עוֹמֶדֶת לְיַד הַדֶּלֶת      נֹכַח בֵּיתָהּ וְהוּא מַבִּיט שׁוּב.

 קוֹל נֵרוֹת נְשָׁמָה מְהַדְהֵד בַּחֶדֶר

גַּלְגַּל הַצְּבָעִים סוֹבֵב סְבִיבוֹ

מִי יָמוּת בְּקָרוֹב

וּמִי יִשָּׁאֵר חַי לַמְרוֹת הַכֹּל-

אִי אֶפְשָׁר לִקְנוֹת אַהֲבָה בְּכֶסֶף מָלֵא

בִּשְׁלוֹשָׁה  כּוֹבָעִים  נִרְצָח   הַגִּבּוֹר

נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר.

שָׁמַע אֲדוֹנֵינוּ תּוֹשִׁיעֵנוּ מֵהַצְּלָב.

מוּל מוּמָרִים אֵין לְךָ דָּבָר, עָלֶיךָ לִכְבּוֹשׁ אֶת הַלֵּב

וְהִיא,      מַבִּיטָה אֶל הַסֵּפֶר שׁוֹתֶקֶת

קוֹל הָעַמּוּדִים דּוֹמֵם מִזֵּכֶר שִׁמְשׁוֹן נְבִיאֶנּוּ.

לְקוֹל רֵמְבַּרָנְדְט         נָחוּג זֵכֶר גְּלוּיוֹת בַּחֲנוּת הַמּוּזֵאוֹן לְאֻמָּנוּת

קִירוֹתָיו לְבָנִים וְדוֹמְמִים–         קֶבֶר לִיצִירוֹת הַמּוֹפֵת שֶׁנָּדּוֹמוּ דְּמָמַּה מֻחְלֶטֶת

תַּעֲמֹד בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים

תֶּאֱחֹז בַּסְּפָר

טַלִּיתוֹת           וּמִכְנָסַיִם שְׁחוֹרִים בָּיוֹם

זֶכֵר נֵרוֹת נְשָׁמָה יָאִיר אֶת הַמֶּרְחָב

זֶכֵר לְזִכָּרוֹן נִשְׁמַת אֱלֹהִים חָי

הַיּוֹם כִּי פִּנָּה לִשְׁמוֹר יוֹמוֹ לְיוֹם אֶחָד

וּלְכָל הַשָּׁנָה. אֵינֶנִּי מִכָּאן

זֶכֶר        לְיַהֲדוּת פּוֹלִין        הַנִּשְׁכַּחַת.

אִם יָמוּת הָאָב יֶצֵא בְּנוֹ

אוֹר מִן הַפֶּתַח שֶׁיָּאִיר

חָתָן בַּחֲתֻנָּתוֹ רֹעִי לֹא יֶחְסַר

הַיָּד עוֹדֶנָּה מוּשֶׁטֶת לָאֵל

הוּא יִהְיֶה לֵשׁוּע לָעַם

רוֹעִי לֹא יֶחְסַר יָרִים

אֶת מִרְיָם הַמַּגְדָּלִית אֶת הַזּוֹנָה

יֵשׁוּעַ יַשְׁאִיר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת

    גּוֹטְלִיבּ מָאוּרִיצְיוּס                                    זֵכֶר לְאַמְסְטֶרְדָּם

יָאִיר שׁוּב נֵרוֹ  שֶׁל רֶמְבְּרָנְדט בְּנֵר בֶּן

פַּעַם נוֹסֶפֶת לְהַלֵּל מַעַלְלֵי             רֵנֵסַנְס

הַטַּלִּית אוֹחֶזֶת בֶּבְשָׂר הַבְּשׂוֹרָה

יִתְפַּלֵּל וִיגֹרַשׁ יְגֹרַשׁ וְיִתְפַּלֵּל  בֶּבְשָׂר הַתְּכֵלֶת

תַּבִּיט עָלָיו אִישָׁהּ מִן הָאִידִילְיָה

הַיְּוָנִית יִשְׁמֹר לְעַצְמוֹ שְׁתִיקָה

יַעֲמִידוּ אוֹתוֹ                 לֵמִּשְׁפָּט נוֹסַף

לֹא יַסְגִּיר יִשְׁבְּרוּ שִׁנָּיו.

חֲתֻנָּה אֵין

יִשְׁמֹר מִצְווֹת וְאֵינֶנּוּ שָׁם

מֵת

אֵין יוֹתֵר מָה לַעֲשׂוֹת בָּבַשַׂר

הַבְּשׂוֹרָה שְׁהַיִּתָהּ.

הָאִם

יִחְיֶה חַיֵּי עוֹלָמִים?

יַקְדִּישׁ לְזִכָּרוֹן נִשְׁמָתוֹ מַתָּנָה עֲטוּפָה

יֶיסֵּד וְיִשְׁכַּח

יְצַיֵּר וְיוּמָת

בְּמַסְגְּרִיָּה אֵין מָקוֹם

אָסוּר

מִן הַמִּיתוֹס יַבִּיטוּ עָלָיו

–           מִן הַמִּיתוֹס

דַּת יִשְׂרָאֵל תֶּאֱסֹר בְּחֻמְרָה

וְהוּא יֻרְשֵׁהּ

מִן הַשִּׁגָּעוֹן

זֶכֵר מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית מְאִירָה נִשְׁמָתוֹ

בֶּשָּׁחוֹר וְלָבָן

בֵּין הַחֻמִּים

בָּיָרוֹק, בְּאָדֹם

בְּכֻתֹּנֶת יוֹסֵף

מֵאֲחוֹרָיו עֵינָיו

כְּחוּלוֹת מַבִּיטוֹת

בַּשָּׁמַיִם מִמֶּעַל

עַמּוּד הַתִּיכוֹן

 שְׁלֹשֶׁת       גִּילָאֵי      הָאָדָם

מַעֲשֵׂה דָּוִד מוּל גָּלְיָת

מַעֲשֶׂה שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר  חוֹזֵר בְּדָוִד

שְׁמַע אֱלֹהֵינוּ אֲדוֹנֳי יִשְׂרָאֵל

אֲדוֹנֳי אֶחָד

כְּחוּלוֹת מִשְׁאֲלוֹת לִבְּנוּ הָאָדֹם

אֲרוּרָה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לְאָכְלָהּ

וְנָמוּג בְּתוֹךְ טַל אָפֵל.

ראו גם

צפו בסרטו התיעודי של דוד גרינברג על מאוריצי גוטליב מ-1978, בו עוקב גרינברג אחרי דמויות אוטוביוגרפיות המופיעות בתמונה הידועה "יום כיפורים" של גוטליב, ומתחקה אחריהן ואחרי הקשרים שלהן עם הצייר, ממש כמו בסרט בלשי. הסרט הופק על ידי שירות הסרטים הישראלי ושודר בטלוויזיה הישראלית כחלק מסדרה בשם "דיוקנו של אמן":