הומור כאבן בוחן ושליח מיוחד

יש סברה כי הומור הוא חומר כה מיוחד שלא ניתן לתרגם אותו לשפות אחרות והוא יכול לשמש רק לצורכי פנים – בשונה מספרים פילוסופיים, רומנים, דרמות. הומור לא מיועד לתרגום, כמו, נגיד, תשבצים.

בלימודַיי באקדמיה לספרות על שם מ. גורקי במוסקבה עשיתי מספר מחקרים על הומור ביצירותיהם של גדולי הסאטיריקנים – רוסים וזרים – ואני יכול להעיד שהומור הוא דווקא דבר תַרְגִים (מילה שכרגע חידשתי). הקוראים הרוסים נהנים מההומור של הסופרים האמריקאים מַרְק טווֵין, אוֹ. הֵנְרִי, הסופרים הבריטים צַ'ארְלְס דִיקֵנְס, וִילְיַאם תֵאקֵרֵיי, הצרפתי פְרַנְסוּאַה רַבְלֵה, הצ'כי יַרוֹסְלַב הַאשֵק, הסרבי בְרַנִיסְלַב נוּשִיץ', וכולי. 

נכון שיש כמה סוגים של הומור. הומור שמבוסס על משחקי המילים לא ניתן לתרגם, למרות שיש ניסיונות לעשות כן. מכר שלי, רופא במקצועו, קַבל לפניי שעמיתיו הישראלים הם נטולי חוש הומור. לשאלתי על סמך מה הגיע למסקנה כזאת ענה המכר שסיפר להם את הבדיחה הידועה בקרב הרופאים על שולחן וכיסא – ואיש לא צחק ולא הבין על מה הוא מדבר. "בטח תרגמת את הבדיחה מילולית", ניחשתי. "כן", הודה.

אני לא יודע מה מצב חוש ההומור אצל הרופאים בקופת החולים בה עובד המכר שלי, אבל הבנת טבעו של ההומור אצלו היא על הפנים. הבדיחה שלו מצחיקה כי מנצלים בה את כפל המשמעויות ברוסית של שתי המילים שולחן וכיסא. "שולחן" (стол – stol) הוא רהיט, וגם סוג אוכל, למשל אוכל מרוקאי, סיני, אשכנזי, וכדומה. בעברית במקרה הזה אומרים "מטבח סיני, מטבח ים-תיכוני" וכולי. למילה "כיסא" (стул – stul) חוץ ממשמעות של רהיט יש ברוסית גם משמעות  של "פעולת קיבה", "יציאה". המשפט שאליו התכוון נשמע בתרגום מילולי כמו הפתגם הידוע "כעץ כן פריו", ופה "כשולחן כן הכיסא" Каков стол, таков и стул – Kakov stol takov I stul.

את המשפט אפשר להבין בשני אופנים: "הכיסא מתאים לשולחן", או "עבודת הקיבה תלויה בסוג האוכל שאתה אוכל". ברור שלא ניתן לספר את הבדיחה בשום שפה אחרת. בדיחה אחרת בה נעשה שימוש בכפל המשמעות הזה ברוסית היא שבה פלוני מתלונן שחברו זרק עליו "כיסא שלו", וכשממליצים לו לזרוק את הכיסא שלו בחזרה הוא עונה "יש לי עצירות כבר כמה ימים".

כך גם לא ניתן לתרגם לשפות אחרות את הבדיחות עבריות אותן מצאתי באחרונה ברשתות החברתיות דוגמת:

*אם מישהו רכב על סוס ועזב, אז הוא פרש או לא?

*תמיד כשאומרים לי שאני כוכב אני ישר מאדים.

*הדוור לא יודע דבר

*חיפשתי את עצמי בוויקיפדיה ולא מצאתי. מרגיש חסר ערך.

*המערב נקלע עם תכנית הגרעין של אירן למארב.

*יש חושבים שהמערב מערב פוליטיקה עם ספורט.

*שקלתי הרבה לפני שהחלטתי לעשות דיאטה.

*למה קברן לא יכול לעבוד ככוורן – כי הוא פוחד מדבורים.

אם אני מראש אסביר שברוסית לבית זונות קוראים "בית סובלנות", ואגלה לכם שגם ברוסית המילים "סובלנות" ו"סבלנות" נשמעות דומות (терпение/терпимость – terpenie/terpimost) , אז אתם בוודאי תבינו מה הפאנץ' בבדיחה הבאה:

א.למה את אומרת לכולם שאת עובדת בבית סובלנות? הרי את עובדת בבית אבות!

ב. אוי, אתה יודע כמה סבלנות צריכים עם האלטר קקרים האלה?

בספרי האחרון השתמשתי בבדיחה "הוא טוען שאחיו גמל" והמשכתי ליודעי הרוסית "שילך ויוכיח עכשיו שהוא לא גמל". כלומר, לבדיחה העברית (שמשחקת בשתי המשמעויות של המילה "גמל" – החיה והגמילה) הוספתי נופך רוסי שהעשיר את הבדיחה: ברוסית יש ביטוי "לך תוכיח שאתה לא גמל (החיה)", Докажи, что ты не верблюд – Dokazhi chto ti ne verblud, שהוא המקביל לביטוי הישראלי "אין לי אחות".

והנה עוד כמה כפלי לשון בעברית:

"הוא מכר כבר את האוטו שלו? – לא, זה יקרה רק מחר".

בקבוצת הווטסאפ שלנו שותפו שתי תמונות. גבר נאה, יפה תואר, מגונדר בחליפה שחורה עם עניבה וממחטה בכיס החזה, בכיתוב "אחלה חתן". התמונה השניה – צעירה בריאת גוף בשמלת כלה, בכיתוב "אכלה חתן".  

מקרה אמיתי: פעילי הגנת הסביבה הגישו תביעה נגד היזם שבונה ממש על החוף בטענה כי זה יזיק לצבי הים. הקבלן מתגונן בראיון ברדיו: "אין פה צבים. הצו היחיד שראיתי הוא בו"ו". מצחיק, אבל בכל זאת אסור לפגוע בסביבה.

פוליטיקאי שיחרר איזה אמירה שערורייתית. ברשת החברתית אחד תוהה "הוא על הכדור?", בכוונה לכדור הארץ. שני עונה לו "כן, על כדורים".

את מאמרי על צורך ליהודים לעבוד בעצמנו בארץ ישראל ולא לסמוך על כוח עבודה זר סיימתי במשפט: "חייבים לעבד את האדמה בעי"ן, אחרת נאבד אותה באל"ף".

קראתי לא מזמן שבַמאי קולנוע בריטי מסְריט את האופרה של המלחין הצרפתי בִיזֵה "כרמן", ושינה אתמקום העלילה ממפעל ליצור מוצרי טבק למוסך לתיקון מכוניות. למה? כי שם האופרה מבחינתו – CAR-MAN – איש הרכב.

אגב אופרה, יש ברוסית בדיחה מטורפת, מסִדרת הבדיחות על גיבורי מלחמת האזרחים של רוסיה (שנת 1919) על מפקד החטיבה האגדי צַ'פַייֵב והשליש שלו פֵּטְקַה. האחרון יושב ליד שולחן וכותב משהו. המח"ט צַ'פַייֵב: "מה אתה כותב?" פֵּטְקַה: "אופרה". "על מי?", "עליך, על סגנך ועל אַנְקַה המַקלֵעַנית". "למה אתה לא כותב גם על עצמך?". "האוֹפּר ביקש שאכתוב לו רק עליכם". ברוסית בנטייה מסויית למילה "אופרה" יש שתי משמעויות: יצירה מוזיקלית, וקצין המשטרה החשאית.

ובכן, כל הבדיחות האלה אי-אפשר לתרגם לשפות אחרות. בספרים כשנתקלים בבדיחות בסוג זה המתורגמנים מסבירים בהערות שוליים שבמקור יש כאן משחק מילים שלא ניתן לתרגום ומסבירים במה מדובר – כמו שאני עשיתי עם הכיסא והשולחן.

בסיפור הומוריסטי שלי מתחום השפה העברית, על ייסוריה של המילה הלועזית "פלִירְט" אשר מנסה להתברג ללקסיקון העברי, אני כותב שהמילים הוותיקות סולדות ממנה, רואות בה נטע זר: "את מכוערת, מוזרה. מה זה – אות עיצור רביעית בשורש? זה כמו שלוש פטמות בחזה. אם זה לא נֵכות אז זה בטח נחות". אך בסוף הגיבורה שלי פוגשת את המילה קִטְלוּג, שמתגלה כנשמה טהורה, היא זיהתה את מצוקתה של פלירט והמליצה לה להשתכן בבניין פיעל: "הבניין מרוּוח, סובלני, מסודר. שם תמצאי לך בית חם, סביבה ידידותית, תנאים סוציאליים טובים. לא מפריע להם כמה אותיות יש לך, לא מחטטים בשורשים ובמוצא".

חבריי הרוסים שקראו את הסיפור בקשו ממני לתרגם אותו לרוסית – אבל איך? חומרים כאלה לא ניתן לתרגם לשום שפה אחרת, כמו התשבצים שהזכרתי מקודם.

ויש הומור מסוג אחר, שמובן לכולם, שבנוי על הדברים שמאחדים את כל האוכלוסיות, ודוברי שפות שונות. יש דברים שהם משותפים לכל העמים – לא משנה צבע עור, דת, גזע, או מזג האוויר במדינתם. סדנא דארעא חד הוא.

בכל שפה יבינו את הבדיחה: אם הדשא אצל השכן ירוק יותר אז סביר להניח שגם חשבון המים אצלו גדול יותר. (אמנם לא בטוח שבמדינה אחרת יבינו את הבדיחה הישראלית המיוחדת על עובד חברת החשמל שמדליק חימום ובמקביל מפעיל מאווררים ופותח כל החלונות לרווחה כי חם מדי בביתו).

בדיחה "בינלאומית" נוספת: המנתח שכח את שעון היד שלו בבטנו של המנותח, ובבירור בוועדה הסביר שעשה זאת כמאמין שהזמן מרפא.

עוד מאותו הסוג של הבדיחות הבינלאומיות:

*א. מאז שהכרתי אותַך איני מסוגל לשתות, לאכול, לעשן…

ב. אתה כל כך מאוהב בי?

א. לא, פשוט לא נשאר לי כסף…

*לפינוקיו כשהוא משקר – גדל האף; לפוליטיקאים שלנו כשהם משקרים, גודל חשבון הבנק…

*א. איזו תאוריית קשר שאתה מכיר היא המוזרה ביותר?

ב. הטענה שהכול יהיה בסדר.

*א.מדוע החלטת לרוץ בבחירות הארציות?

ב.אתה לא רואה מה עושים נבחרי הציבור? השחיתות משתוללת, הם גונבים, מסדרים למשפחה ג'ובים, נהנים מהחיים, ולא אכפת להם ממצוקתם של הנזקקים.

א. אתה רוצה להילחם בזה?

ב. לא, אני רוצה להשתתף.

בימים אלה אני כותב קומדיה ויש בה בדיחה בה אני יכול להשתמש בשתי הגרסאות של המחזה – בעברית וברוסית. הגיבור לא מרוצה מאיזה מהלך של דמות בשם בי"ם (הלא היא – הבינה המלאכותית), וזורק במרירות "חבל שבחרנו לפתח בינה מלאכותית, עדיף היה לקדם את בינתם של הכלבים, הסוסים, והגורילות". הגיבור השני מתעניין "למה דילגת על החתולים?". הראשון עונה: "הם כבר חכמים יותר מבני האדם".

יש בדיחות שמעוררות צחוק בכך שהקהל יורד לדעתו של הגיבור – וצוחק על המחשבות שלו, על טיפשותו, על אטימותו. הנה בדיחה ישראלית לכאורה גזענית. הבדרן מספר: "הייתי בניו-יורק, ראיתי שם מלא אתיופים…", והקהל צוחק. זו לא בדיחה גזענית כי הקהל צוחק לא על האתיופים אלא על הבדרן שלא מבדיל בין העולים מאתיופיה לאפרו-אמריקאים. הקהל מרגיש עצמו חכם יותר מהדמות שהבדרן מציג על הבמה.

קהל צוחק כאשר הוא מזדהה עם הגיבור, גם בדברים שבעצמו היה מתבייש להודות בהם. כל ההומור של מיסטר בין, רואן אטקינסון Rowan Atkinson, בנוי על זה. במעשיו, בקונצים, בתרגילים, הוא גורם לאנשים לרדת למישורים העמוקים בליבם, שלפני כן לא העזו להסתכל בהם.

בין הבדיחות שלא בנויות על משחקי המילים יש כאלה שבכל זאת לא ניתן לתרגם לשפות אחרות, לייצא אותן לעמים אחרים. הן קשורות קשר הדוק למציאות מיוחדת של מדינה, לנסיבות שקיימות רק במדינה זאת. המחברים של בדיחות כאלו מנצלים את המנטליות המיוחדת של בני עמם.

זמן קצר אחרי עלייתי ארצה, ביום העצמאות הראשון שלי כאן, ראיתי בטלוויזיה את המערכון הנצחי של הגששים "חתונת הדמים". לבת של דוקטור פּוֹלַק קוראים "עצמאותה" מכיוון שהיא נולדה ביום העצמאות. זה יכול לעורר חיוך קל אצל כל אחד. המשפט הבא של "בן האחות" פוּאַד גרם לקהל באולם לפרוץ בצחוק קולני: "אז מה? אם אני נולדתי ביום ירושלים אז השם שלי יהורם גאון?". את זה הבנתי בערבון מוגבל: כנראה – אמרתי לעצמי – יהורם הזה הוא פרסונה מוכרת וקשורה איכשהו לירושלים. כעבור מספר חודשים למדתי שמדובר בזמר דגול שקשור לירושלים. אבל יש אצל הגששים המון דברים שלקח לי זמן להבין.

עד כה זאת הייתה הקדמה ועכשיו אני ניגש לעיקר. ברצוני לערוך בעזרתכם (וברשותכם) ניסוי סוציולוגי-אמנותי: לבדוק האם בדיחה מסוימת שנחשבת לשייכת לעם אחד בלבד – יכולה "לעבוד" גם אצל עם שונה לגמרי?

מדובר במערכון של סאטיריקן רוסי בשם מיכאיל זְ'בַנֵצְקִי (יליד אודסה, חממה לקומיקאים, יהודי מן הסתם – יש ערך עליו בוויקיפדיה העברית), אשר נפטר לפני 4 שנים. בברה"מ לשעבר הוא נחשב לקומיקאי ויוצר חשוב ביותר. זְ'בַנֵצְקִי כתב מערכונים לטובי הבדרנים, בראשם – אַרְקַדִי רַייקִין הענקי ולצמד המפורסם ביותר בבריה"מ לשעבר רוֹמַן קַרְצֵב וויקְטוֹר אִילְצֵ'נְקוֹ. גם בעצמו השמיע את המערכונים מהבמות הגדולות ביותר. ביקר מספר פעמים בארץ, מילא כאן אולמות גדולים – אך לא העז אפילו פעם אחת להופיע בפני קהל דוברי העברית. מדוע? הוא היה בטוח שבישראל לא יבינו את הבדיחות שלו, אותן מאפיינים מחשבה עמוקה, פילוסופיה, חוכמה, והבנת אורח החיים של הרוסים. וכולם בסביבתו הסכימו איתו. הוא בעצמו סיפר שכשביקר בארצות הברית אמרגנו ניסה לארגן לו הופעה בשפה האנגלית, וסידר לו פגישה עם מפיק חשוב מאוד. לדבריו של ז'בנצקי המפיק קרא (בתרגום לאנגלית, כמובן) את המערכון המפורסם והטוב ביותר שלו – ולא הבין כלום. שוב ושוב שאל "זה מצחיק? אנשים צוחקים על זה? זה מה שממלא אולמות?", וסירב לשתף פעולה.

המערכון שז'בנצקי ניסה "למכור" לאמריקאים הוא לדעת כולם באמת הטובה שביצירותיו, המפורסם ביותר, הוא כבש את ליבו של הקהל הרוסי. האם הוא מהסוג שרק אלה שחיים ברוסיה יכולים להבין אותו? עכשיו אבדוק מולכם, קוראים יקרים.

המערכון נמשך כחמש דקות ומכיל משפט בודד בלבד, עליו הבדרן חוזר שוב ושוב. הוא נכתב במיוחד בשביל האמן רומן קרצב מהצמד שהזכרתי לעיל. הנה המשפט היחיד של המערכון שנחשב לטוב ביותר בעולם הבידור הרוסי בחצי השני של המאה ה-20, וגם בתחילת המאה ה-21. כמעט ולא נגעתי, רק שיניתי את המילה "רובל" ל"שקל" – כמתבקש לצורך הניסוי:

"אתמול ראיתי אותם גדולים מאוד, אבל הם היו בחמישה שקלים, היום הם בשלושה שקלים, אבל קטנים מאוד".

אחרי פאוזה קצרה הבדרן חוזר על המשפט: "אתמול הם היו גדולים מאוד, אבל היו בחמישה שקלים, היום הם בשלושה שקלים, אבל קטנטונים". שוב פאוזה, במהלכה אנחנו מרגישים שהאיש אחוז רגשות מנוגדים – חרטה, צער, היסוס. ושוב: "היום הם בשלושה שקלים, אבל קטנים, אתמול הם היו גדולים, אבל בחמישה שקלים". כאמור, זה נמשך 5 דקות. הקהל תחילה יושב מתוח, אחר כך מתחיל לצחוק, בהמשך זוחל על הרצפה, ובסוף מחזיק את בטן עם דמעות בעיניים. אולי רק בדיעבד הקהל מפנים שבעצם זה סיפור טרגי על איש קטן שנסיבות חייו מכריחות אותו לייסר את עצמו בבחירות מסוג זה, עבורו ההבדל בין חמישה שקלים לשלושה היא בחירה גורלית. ולא משנה באיזו סחורה מדובר.

מה אתם אומרים – מזדהים עם המערכון? אני רואה את שייקה אופיר מבצע אותו ועושה מזה צימס – לצחוק המטורף והתשואות של קהל. האם אני טועה? הקוראים יגידו לי. כדאי לנסות ולהכיר את עזבונו של זבנצקי לקהל הישראלי?

בימים אלה אני מעביר במועדוני עולים מרוסיה הרצאה שכותרתה "בדיחות יהודים – הן הומור או אנטישמיות?". בסוף ההרצאה אני עורך מבחן בזק: מספר שתי בדיחות, ושואל איזו מהן אנטישמית ואיזו – לא.

הבדיחה הראשונה:

בבריה"מ בשנות ה-1970 יהודי בשם חיים רבינוביץ' (שם טיפוסי בבדיחות מסוג זה) מגיש בקשה לעלות לארץ ישראל. פקיד רשות האשרות (OVIR) שואל אותו:

• – למה אתה רוצה לעזוב את בריה"מ? לא מרוצה מהעבודה שלך?
• יש לי עבודה טובה. אני מרוצה.
• – המשכורת נמוכה מדי?
• המשכורת בסדר.
• – יש לך דירה?
• יש דירה נאה.
• – אז למה אתה רוצה לעזוב, יהודון מסריח?! – צועק הפקיד.

בדיחה שניה:

יהודי נכנס לחנות ירקות ורואה פוסטר עליו כתוב באותיות גדולות "ליהודים לא למכור את הכרוב החמוץ". האיש זועם: "למה האפליה הזאת?!". המוכר עונה: "אין לי מושג, זאת פקודתו של מנהל החנות". היהודי נכנס לחדרו של המנהל: "למה האפליה?! אני אתלונן!". המנהל עונה, בקול שמיד מסגיר את מוצאו היהודי: "אתה טעמת את הכרוב החמוץ?".

הנשאלים נכשלים בשני המקרים. הם עונים לי שהבדיחה על היהודי שרוצה לעזוב את בריה"מ – היא אנטישמית. כנראה בגלל המילים הפוגעניות בה. והבדיחה על הכרוב החמוץ היא טובה. כנראה רואים בה הוכחה לחוכמה והערבות ההדדית של היהודים. אני בסבלנות מסביר להם שדווקא הבדיחה הראשונה היא לא אנטישמית – היא באופן מבריק מדגמנת את הסיבות, בגללן יהודי ברה"מ, שבדרך כלל היו מסודרים שם, עזבו בהמוניהם את האימפריה הסובייטית ברגע שנפתחו שעריה. דווקא הבדיחה השנייה מציגה את היהודים כעם שאכפת לו רק מבני עמו, כעם שמוכן להרעיל בני עמים אחרים. ולפני שאני נפרד מהם אני מספר להם בדיחה אחרונה ומתוודה שבעצמי אינני יודע איזה סוג היא: "במשפחה גרמנית אימא אומרת לילד שמשחק עם חתיכת סבון: 'קוּרְט, עזוב בשקט את אנה פרנק!'". כן, אינני יודע, מה יש כאן יותר – עלבון נוסף ליהודים, או ניסיון מבורך לא לתת להשכיח את זוועות השואה.