חיים מזר סוקר פרק בספר על הפוליטיקה של ישראל שעוסק בנטישה של חברי כנסת את מפלגותיהם.
המערכת
ספרם המקיף של אוריאל לין ושלומי לויה כיצד שונתה השיטה הפוליטית בישראל 2020-1990 (הוצאת המרכז הליברלי, 2022) מתאר בצורה שיטתית ויסודית את השינויים הלא בריאים שהתחוללו בחיים הפרלמנטריים בארץ במשך 30 שנה, ואשר את תוצאותיהם אנו מרגישים גם כיום. זהו ספר בעל ממשק משפטי חזק עם מדע המדינה.
אתמקד רק בפרק אחד בגלל בולטותו הרבה בהתנהגותם של חברי הכנסת. מדובר בפרק שכותרתו “כלנתריזם” עמודים 95 – 117. הפרק מתאר מעבר של חברי כנסת ממפלגה אחת למפלגה אחרת, אם מטעמים פוליטיים, לעיתים תחת מסווה אידיאולוגי, ואם בשל טובות הנאה בהן חפצו. התופעה התרחשה לראשונה ב–1956 במועצת העיר של ירושלים, כאשר חבר המועצה רחמים כלנתר (משמו נגזר המושג כלנתריזם) “פרש מסיעתו לסיעה עצמאית, לא פרש מהקואליציה העירונית ומונה לסגן ראש העיר הממונה על דת ותברואה” (עמ. 96). בכך הובטח המשך כהונתו של ראש העיר, גרשון אגרון. נוהל זה החל לצבור אט אט תנופה. שניים מהשיאים הבולטים שלו היו כאשר בגין, מנהיג הליכוד, הציע למשה דיין, חבר מפלגת העבודה, לכהן כשר חוץ בממשלתו, ודיין אכן נענה לכך (עמ. 96). המקרה הבולט השני התרחש ב–1988 כאשר שמעון פרס, בעקבות הצעת אי אמון שבעקבותיה נפלה ממשלת הרוטציה, עשה כל מאמץ להיות ראש ממשלה, ורצה להעביר לצידו את אברהם שריר חבר הליכוד. הניסיון לא צלח וקשה לומר ששמעון פרס הרגיש בנוח כתוצאה מכישלון צורב זה (עמ. 97).
מאז ועד למערכת הבחירות האחרונה לא היה רגע דל באקרובטיקה פרלמנטרית זו. האירוע האחרון במעברים אלה ממפלגה למפלגה היה של עידית סילמן, כאשר פרשה ב-6.4.2022 מהקואליציה שבראשה עמד נפתלי בנט כראש הממשלה. הקואליציה בעקבות זאת נשארה עם 60 חברי כנסת, והתוצאה הבלתי נמנעת היתה הליכה לבחירות. לקראת הבחירות בספטמבר 2022 נתניהו שריין לה את המקום ה-16 ברשימת הליכוד.
דעת הקהל לא היתה נוחה ממעברים אלה של חברי כנסת מסיעה אחת לשניה וממפלגה למפלגה. הסיבות לכך היו ראויות: ככה הכנסת לא יכולה לעבוד; הציבור בהולכו לבחירות מצפה לראות אנשים מסוימים ומפלגות ספציפיות; אלה או אחרות מרכיבות ממשלה, ואמורות לממש מדיניות מסוימת ותוכניות כלכליות נדרשות, וזה לא קורה. יתרה מזאת, כספים רבים תחת מסווה של הסכמים קואליציוניים הם בעצם אתנן פוליטי. היה בכך משום עדות לקריסתה של המערכת הפוליטית. כל המפלגות בעצם קורסות, וכל חבר כנסת או שר לעתיד רואה רק את עצמו, ובמקרה הטוב קבוצה סקטוריאלית מסוימת.
על פניו ניסו לתקן זאת מתוך מטרה לצמצם את התופעה בצורה של חוקים תואמים כמתואר בספר: “(1) ההתפלגות היא של קבוצה של שני חברי כנסת לפחות, שהם שליש ממספר חברי הסיעה לפחות. (2) ההתפלגות היא של סיעה שהיא צירוף של מפלגות וההתפלגות היא על פי ההשתייכות לאותן מפלגות והיא הגישה ליושב ראש ועדת הבחירות המרכזית בעת הגשת רשימת המועמדים שלה נוסח של הסכם בדבר צירוף של מפלגות כאמור” (עמ. 102-101). במבט לאחור רואים שכל זה לא היה יותר מאשר תפירת טלאים משפטיים שחוקקו למעשה אד הוק, ותמיד אפשר לעקוף אותם ולבוא עם טלאי משפטי חדש.
נוצר גם הרושם שחברי הכנסת הם בעלי אורך נשימה קצר. הם רוצים להשיג את מבוקשם מהר, ואם לא הם עוברים למפלגה חדשה ו/או יוצרים סיעה חדשה. אבל הכנסת אינה מסלול מירוצים. נדרשת בה עבודה איטית ושיטתית. בכלל, לדעתי כדי להיות חבר כנסת אפקטיבי נדרשת הכשרה.
ברור שנדרשת חקיקה חדשה, אבל מכיוון אחר, שתייצב את הפעילות הפרלמנטרית, ותחזיר אותה לדפוס עבודה שפוי. אני מציע חוק אוניברסלי שעל פיו לחבר כנסת זכות לעבור לגוף פוליטי אחר, אבל הוא יהיה רשאי לעשות זאת חודש לפני שהכנסת מתפזרת והולכת לבחירות. יהיה עליו לצאת מפעילות פרלמנטרית ולהיכנס לתקופת צינון מפעילות פוליטית של שנתיים. רק בתום שנתיים אלה יהיה רשאי לשוב לפעילות פוליטית חדשה בכול מפלגה שירצה.
חוק זה ירגיע את המערכת הפוליטית, וחברי כנסת שירצו לעבור למפלגה אחרת יחשבו מספר פעמים בטרם ינקטו בצעד כזה.
