עטיפת המהדורה המקורית של "ניקסו" מאת דב קמחי כספר.
עטיפת המהדורה המקורית של “ניקסו” מאת דב קמחי כספר.

פורסם במקור ב”עמדה” מספר 51.

רשימה זאת היא ההמשך למאמר על סיפורו של דב קמחי “ניקסו” שגיבורו הוא גיבור מאמר זה – מנשה בן יהוידע הכהן.

אני מציע כאן שהסיפור על הסכסוך בין הכהן מנשה מירושלים, שהקים מקדש בהר גריזים, לכהני ירושלים הוא הבסיס לכמה סיפורים בתנ”ך על כוהנים בוגדים.

הרקע ההיסטורי: מנשה בן יהוידע הכוהן

הסופר דב קמחי התעניין מאוד בנחמיה ובעזרא הסופר, ומאמרים עליהם מופיעים בספרו בשבילי התנ”ך, אך הסיפור ניקסו מתואר דווקא כאוטוביוגרפיה של אויבו של הפחה נחמיה, שאינו מוזכר בשם בסיפור אלא בתור “הסריס”?

מעט מאוד ידוע על מי שככל הנראה הוא המייסד הרשמי של האמונה השומרונית, ואדם בעל חשיבות מרכזית בתקופתו כמתנגד ראשי לעזרא ונחמיה ולרפורמות שלהם.

אומנם השומרונים עצמם טוענים שכוהניהם היו ממוצא אהרן, אולם מנשה היה צדוקי מירושלים. מנשה אינו מוזכר ברשומות השומרוניות, אולם אלו הן מאוחרות ביותר, וקשה לדעת עד כמה הן אמינות.

נראה שבשיתוף פעולה עם חותנו סנבלט הוא יצר סכסוך שיתמשך לאורך הדורות, בין השומרונים בשכם ובהר גריזים, ובין תושבי ותומכי ירושלים, שראו בה את המרכז היחיד של העם היהודי. שני הצדדים היו מונותאיסטים אדוקים והעריצו את התורה. אך היו להם דעות מנוגדות באשר למקום שבו צריך להיות מקום הפולחן היחיד לאל. 

מנשה ותומכיו לקחו עימם את גרסת התורה כפי שהייתה קיימת בזמנם בירושלים, זמן קצר לפני או אחרי העריכה שנעשתה על ידי עזרא הסופר, ומן הסתם הכניסו בה שינויים משלהם.

מתי בדיוק חי מנשה?

הפחה נחמיה מסייר בירושלים ומביט בחומה ההרוסה. איור מאת גוסטב דורה,1865. ויקיפדיה

בספר נחמיה מסופר כי כשנחמיה גילה כי אחד מבניו של יהוידע בן אלישיב, הכוהן הגדול (ששמו משום-מה, ואולי במכוון, אינו נמסר) התחתן עם בתו של סנבלט, ממתנגדי נחמיה, הוא גירש את יהוידע מהכהונה כאשר חזר מפרס:. “גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת (אשדודיות), עַמֳּנִיּוֹת (עמוניות), מוֹאֲבִיּוֹת. וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית–וְכִלְשׁוֹן, עַם וָעָם. וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם; וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים, אִם-תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וְאִם-תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם. הֲלוֹא עַל-אֵלֶּה חָטָא-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא-הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ, וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה, וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים, מֶלֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל: גַּם-אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ, הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע, לַעֲשֹׂת אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת–לִמְעֹל, בֵּאלֹהֵינוּ: לְהֹשִׁיב, נָשִׁים נָכְרִיּוֹת. וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן-אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי; וָאַבְרִיחֵהוּ, מֵעָלָי” (נחמיה יג, כג-כח).

נחמיה מציין לזכותו, באופן מיוחד, את הטיהור מכל נכר במשפחות הכוהנים והלוויים. “החוטא” האחרון שנזכר הוא בן יהוידע בן אלישיב ממשמר ידעיה, מן המכובדים ביותר בעדה, מה שמעיד כי המאבק עימו ועם משפחתו היה חריף.

יוסף בן מתתיהו, ההיסטוריון מהמאה הראשונה לספירה, בספרו קדמוניות היהודים, מציג גרסה, לכאורה שונה מאוד, של הפרשה, שאותה הוא ממקם בתקופה אחרת.

עמוד מספרו של יוסף בן מתתיהו “קדמוניות היהודים ” המספר על מנשה בן יהוידע

יוסף בן מתתיהו מספר כך: סמוך לסוף תקופת השלטון הפרסי בארץ ישראל, זמן לא רב לפני שהיה למושל שומרון, רצה הכותי סנבלט בנישואין מעורבים אלו כדי לקשור קשר עם היהודים, למרות התמרמרות זקני ירושלים על נישואי הכוהן הגדול לאישה נוכרייה, מחשש שזה יביא לעוד נישואין בין יהודים ונוכריות. הם טענו כי גלות בבל נגרמה משום שאנשים נשאו נשים זרות. הם דרשו ממנשה שיעזוב את אשתו, או שלא יתקרב עוד אל המזבח, דהיינו יוותר על משרת הכוהן הגדול. מנשה בא לחותנו ואמר לו שהוא אוהב את ניקסו, אך אינו רוצה לוותר על משרת הכוהן הגדול, הגדולה במשרות ביהודה ובנחלת משפחתו. אז הבטיח לו סנבלט שלא רק שישמור על הכהונה אלא גם ימונה למושל במקומות שהוא עצמו שולט בהם, אם רק יישאר עם אשתו. סנבלט הבטיח אז לבנות בהר גריזים, הגבוה בהרי שומרון, מקדש הדומה לזה שבירושלים, וזאת באישור המלך דרייווש. כתוצאה, החליט מנשה להישאר עם אשתו ניקסו ועם סנבלט ועם עוד כוהנים ובני ישראל רבים, שעברו למחנהו שהחל לגדול [3]. אלא שבינתיים כבש אלכסנדר הגדול את האזור. אך לאחר פגישה עם סנבלט, אישר זה בניית מקדש על הר גריזים, שבו כיהנו מנשה וצאצאיו לעתיד. לאחר מכן, הסתכסך אלכסנדר עם השומרונים שמרדו בו והוא ביצע בהם הרג רב.

עד היום ישנם חילוקי דעות שלא נפתרו בין החוקרים באשר לשאלה אם מנשה חי בימי נחמיה, כפי שמתואר בסיפור של קמחי, או סמוך לימי אלכסנדר מוקדון, כפי שמתואר בידי יוסף בן מתתיהו.

האם ייתכן שמה שיוסף בו מתתיהו מתאר הוא גרסה מפורטת יותר של מה שמסופר לנו רק בצמצום רב בספר נחמיה?

ברור שאם הייתה כאן שגיאה בתיארוך היא אינה של יוסף, שאין לו משוא פנים מיוחד בעניין שאירע מאות שנים לפני זמנו (אם כי ככוהן איש יהודה הוא אינו חובב של השומרונים), אלא של מקור אולי שומרוני שבו השתמש.

במשך זמן רב, בעקבות ממצאים של מסמכים שומרוניים מהמאה הרביעית לפנה”ס שנמצאו בוואדי דליה, חשבו שהייתה משפחה של מושלים בשם סנבלט שחיו לאורך דורות, והמושל שעליו מספר יוסף בן מתתיהו היה סנבלט השלישי. אולם כיום, נראה שאכן היה רק מושל אחד בשם זה שחי בימי נחמיה [4].

הדעה המקובלת כיום, לאחר שהחפירות הראו זאת ללא ספק, היא שבית המקדש השומרוני נבנה בימי נחמיה או קצת לפניו, באמצע המאה החמישית לפנה”ס. ואם כך, שגה יוסף בן מתתיהו בתיארוך הפרשה, אבל הוויכוח בנושא עדיין נמשך וטרם הוכרע [5].

כותב שורות אלו אינו מתיימר לפסוק בדיון בין שתי אסכולות ארכיאולוגיות, אך מוצא שהטיעונים של האסכולה שמקדימה את זמנו של מנשה משכנעים יותר, גם בעקבות הטענות כי היה רק מושל אחד בשם סנבלט, שחי בימי נחמיה. נראה שהכף נוטה בבירור לכיוון הדעה שגם מנשה וניקסו חיו בימי נחמיה, כפי שסבר גם קמחי, ואז, או זמן לא רב לפני כן, נבנה המקדש בהר גריזים, ואז חל הנתק בין היהודים והשומרונים [6].

תיזה זאת ניראית כמתחזקת על ידי פפירוס מהמאה החמישית לפה”ס שהתגלה באי יב במצרים. זהו בערך זמנו של נחמיה, ולא מאוחר יותר, שבו אנשי המושבה היהודית באי ייב מבקשים סיוע מהמושל סנבלט בשומרון דרך בניו דליה ושלמיה בבנייה מחדש של בית מקדשם שנחרב בידי מצרים פורעים.

פפירוס מהאי ייב שבו היהודים של האי מבקשים סיוע בבניית מקדשם מדליה ושלמיה בניו של המושל בשומרון סנבלט. מכון ארמסטרונג לארכיאולוגיה מקראית

לימים, ככל הנראה במאה השנייה לפנה”ס, לאחר המאבק השומרוני בחשמונאים, הוכנסו בגרסת התורה של מנשה שינויים גדולים בידי השומרונים, שהפכו לדת נפרדת מהיהדות. אך מקורה של קבוצה זאת לא היה, כפי שהיא טוענת, במסורת של שבטי ישראל, אלא בסכסוך בבית המקדש בירושלים.

נראה שהשושלת הצדוקית של מנשה נמשכה עד לשנת 1624 לספירה, וכשזו גוועה, היא הוחלפה בידי הלוויים של השומרונים.

אם שושלת זו אכן נמשכה מימי מנשה, ודבריה הועברו מאב לבן עוד מהמאה החמישית לפנה”ס, אז זוהי השושלת הקדומה מאריכת הימים ביותר הידועה.

מנשה בן יהוידע, אבי אבות כל הכופרים?

לדעתי, אין זה מן הנמנע שהדים מעוותים לאישיותו ולחייו של מנשה השתמרו בפרשיות שונות בתנ”ך העוסקות בכופרים קדומים שונים שמוצאם ממשפחת הכהונה. בתורה אנו מוצאים שני סיפורים כאלו: סיפור עגל הזהב שאותו יצר הכוהן אהרן; וסיפור קורח שנאבק במדבר בבני משפחתו, משה ואהרן.

בספר שופטים אנו מוצאים את סיפור יהונתן בן גרשם בן מנשה משבט לוי ששימש ככוהן של מיכה הפַּסל, שבסיפורו מוכנסת האות נו”ן לסיפור הכוהן במקדש האלילי. הסופר המאוחר מקשר את המקדש הן עם משה רבנו והן עם מנשה, הכוהן השומרוני [7], ולאמיתו של דבר, בין הסיפור של יהונתן הכהן-הלוי, בן הטובים שבא לשרת במקדש אלילי של בני שבט דן, לבין סיפורו של מנשה בן יהוידע, יש נקודות דמיון, ואולי אף זה האחרון התבסס על סיפור מנשה.

ניתן גם למצוא נקודות דמיון בין מנשה וירבעם בן נבט, בונה המקדש בבית אל.

ואף בינו ובין המלך בעל השם המעורר הרהורים מנשה מיהודה, שחייו מן הסתם שוכתבו על-פי חיי מנשה בן יהוידע המאוחר יותר. דמותו של מנשה מושחרת בספר מלכים, אם כי בספר דברי הימים נמסר שחזר בתשובה.

האם ייתכן שמנשה, שכיום ידוע ששלט ביהודה כחמישים שנה, ושתקופתו נחשבת היום בארכיאולוגיה לתור זהב, הושחר שלא בצדק כמכניס פולחנים זרים, בראש ובראשונה בגלל הזהות של שמו למנשה בן יהוידע הכהן המאוחר יותר שפגע בעליונותה של ירושלים והקים לדעת הסופרים הירושלמים אמונה חדשה? [8]

מיכה יוסף בן גריון ברדיצ'בסקי. תמונה מאנציקלופדיה "עולם התרבות"
מיכה יוסף בן גריון ברדיצ’בסקי. תמונה מאנציקלופדיה “עולם התרבות”

כד וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת, וּסְפַרְוַיִם, וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְשׁוּ, אֶת-שֹׁמְרוֹן, וַיֵּשְׁבוּ, בְּעָרֶיהָ.  כה וַיְהִי, בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם, לֹא יָרְאוּ, אֶת-יְהוָה; וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת-הָאֲרָיוֹת, וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם.  כו וַיֹּאמְרוּ, לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר, הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן, לֹא יָדְעוּ, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ; וַיְשַׁלַּח-בָּם אֶת-הָאֲרָיוֹת, וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם, כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ.  כז וַיְצַו מֶלֶךְ-אַשּׁוּר לֵאמֹר, הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם, וְיֵלְכוּ, וְיֵשְׁבוּ שָׁם; וְיֹרֵם, אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ.  כח וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים, אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן, וַיֵּשֶׁב, בְּבֵית-אֵל; וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם, אֵיךְ יִירְאוּ אֶת-יְהוָה.

ספר מלכים ב’ פרק יז

גם סיפור הכוהן שבא לבית אל ומשפץ את בית המקדש לאחר חורבן ממלכת ישראל המופיע בספר מלכים נראה כרומז לסיפור מנשה בן יהוידע המאוחר יותר.

הסופר מיכה יוסף בִּן גָּרְיוֹן ברדיצ’בסקי מצא עניין מיוחד בדמותו של הכוהן הזה, שיצר לדעתו את הדת השומרונית בבית אל, כינה אותו ירבעם השלישי, והוא שמוּנה בידי האשורים, לאחר שכבשו את ממלכת ישראל, לשמש כנציב של עם ישראל בבית אל. הוא לדעתו המודל האמיתי לדמותו של ירבעם הראשון, הוא ירבעם בן נבט שבספר מלכים התוקף אותו שוב ושוב, לדעת ברדיצ’בסקי, מסיבות מפוברקות, בגלל חוסר הרצון להתייחס לשמו של האויב האמיתי של כותבי ספר מלכים, שהוא זה שעמד בראש מעייניהם, הכוהן המאוחר מבית אל וכלל לא ירבעם בן נבט האמיתי שספק רב אם ידעו עליו הרבה.

ברדיצ’בסקי כתב על כך מאמר, שלא פורסם בחייו, ושוחזר שנים רבות לאחר מותו בידי בנו וממשיך דרכו עמנואל בן גריון [9].

ניכר כי ברדיצ’בסקי התעניין מאוד בדמות של ירבעם השלישי, ואולי אף הזדהה עימה.

מבחינה תיאורטית, טענתו של ברדיצ’בסקי היא הגיונית בהחלט. חפירות ארכיאולוגיות בשיטות מודרניות שנעשו בעשורים האחרונים הראו שבניגוד לטענות התנ”ך, לא היה הבדל רב בין הפולחן של בית אל בתקופת ממלכת ישראל ובין הפולחן בממלכת יהודה. וייתכן בהחלט שהעוינות כלפי ירבעם “הראשון” מקורה בעוינות כלפי אדם מאוחר יותר, שאולי באמת נשא את אותו השם. זה הגיוני לכאורה, אבל כמובן אין לכך ולו בדל של הוכחה ארכיאולוגית. כל התיאוריה הזאת נשארת בעת כתיבת שורות אלו בגדר “אפשרית” בלבד.

אני מציע שדמות זאת, של ירבעם השלישי, היא אף מאוחרת יותר ממה שחשב ברדיצ’בסקי, והיא אולי השלכה נוספת לאחור לדמותו של הכהן מנשה בן יהוידע, שהיה מסוכסך עם נחמיה הפחה ועם אנשי האסכולה של עזרא, שערכו ושיכתבו, ואולי אף כתבו בעצמם, חלקים מספר מלכים.

אבי אבות כל הכפירה

אדם זה, שעורר שנאה גדולה כל כך עד שנוצרו סביבו סיפורים שונים שתיארו כופרים קדומים בדמותו, היה ללא ספק אישיות מרכזית בזמנו.

לימים, הוא נחשב בידי הרבנים כאחד הכופרים הגדולים ביותר, בגלל סירובו לקבל את הנביאים והכתובים ואת התורה שבעל-פה כדברי קודש [10].

הרמב”ם החשיב את מנשה בן יהוידע כגדול הכופרים, וטרח להזכירו בשמו בדיונו על שלוש-עשרה העיקרים שלו כמין שלא חשב שהתורה באה מהשמיים (כמו קורח, לטענת התלמוד). כך כתב הרמב”ם: “והיסוד השמיני הוא – תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה’ הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה דבור, ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת לבלר שקורין לפניו והוא כותב כולה תאריכיה וספוריה ומצותיה, וכך נקרא מחוקק. ואין הבדל בין ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד, ולא נעשה מנשה אצלם כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקלפה, ושאלו התאריכים והספורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם, וזהו ענין אין תורה מן השמים” [11].

לאמיתו של דבר, החוקרים היום חושבים שמנשה והאמונה ש”יצר” היו שמרניים מאוד, וּויתרו לגמרי על כל החידושים שאותם יצרו והכניסו עזרא ונחמיה בבבל [12].

עם זאת, אחת הבעיות באמינות כל הסיפור היא שאין רמז לדמות של מנשה בהיסטוריה של השומרונים וברשימות הכוהנים שלהם בתקופה הנידונה. ואחרי הכול, יש לזכור שהמקור של יוסף בן מתתיהו לסיפור היה כנראה שומרוני, אם כי, מן הסתם, עבר עיבוד יהודי עוין כלפי השומרונים עוד לפני יוסף בן מתתיהו.

לכותבים הזועמים של אסכולת עזרא היו כנראה סיבות טובות לזהות את מנשה ואת תומכיו מבית סנבלט, אבי אשתו ניקסו, עם ירבעם בן נבט הקדום.

בשנת 2002 התגלו בשומרון כמה מטבעות מהתקופה הפרסית בארץ ישראל, שנשאו את השם “ירבעם”. לדעת הארכיאולוגים משורר וקידר ייתכן שהמטבעות האלה היו מטבעות של הכוהן הגדול מנשה, שגורש בידי נחמיה, הפחה היהודי של ירושלים, ועבר לכהן בשומרון. לדעתם ייתכן שהוא אימץ לעצמו את הכינוי “ירבעם”, אולי כהתרסה כנגד האליטה הכוהנית של בית המקדש בירושלים ואולי כהתייחסות דווקא לירבעם בן יואש. אלא שהמטבעות הן מהמאה הרביעית לפנה”ס, וייתכן שאת הכינוי אימץ אחד ממושלי שומרון מאותה התקופה, אולי נכדו של סנבלט המוזכר בספר נחמיה, שבכל אופן היה בן משפחה של מנשה בן יהוידע, אם כי לא בהכרח דווקא בהקשר לירבעם בן נבט, אלא אולי דווקא באזכור של מלך ישראל הגדול מכולם ירבעם בן יואש או ירבעם השני הכובש, בן המאה השמינית לפנה”ס.

אני סבור שייתכן כי כל מה שמסופר לנו בספר מלכים כביכול כהתרסה נגד ירבעם הראשון שחי בסוף המאה העשירית לפנה”ס בעצם מכוון נגד “ירבעם” אחֵר, בן המאה החמישית לפנה”ס, התקופה שבה נערך הספר, כפי שחשב ברדיצ’בסקי, גם אם בתקופה מאוחרת אף יותר מששיער.

ואולי גם כאן ההתקפה היא ספציפית נגד מנשה בן יהוידע , אויבו הגדול של המקדש בירושלים [13].

מטבע שעליו רשום בעברית קדומה "ירבעם". על צד אחד ראש אישה ועל הצד השני שני גברים אחד מבוגר והשני צעיר. אולי מביא את דמות דיוקנו של הכוהן המורד מהמאה החמישית לפה"ס מנשה. מתוך מאמרם של יעקב משורר ושרגא קידר מטבעות שומרון בתקופה הפרסית מ"ספר השומרונים" ירושלים בעריכת אפרים שטרן וחנן אשל יד יצחק בן-צבי, תשס"ו 2006.
מטבע שעליו רשום בעברית קדומה “ירבעם”. על צד אחד ראש אישה ועל הצד השני שני גברים אחד מבוגר והשני צעיר. אולי מביא את דמות דיוקנו של הכוהן המורד מהמאה החמישית לפה”ס מנשה. מתוך מאמרם של יעקב משורר ושרגא קידר מטבעות שומרון בתקופה הפרסית מ”ספר השומרונים” ירושלים בעריכת אפרים שטרן וחנן אשל יד יצחק בן-צבי, תשס”ו 2006.

האם ייתכן שמנשה בן יהוידע הוא האדם האמיתי שעומד מאחורי כל הדמויות האלו?

יש להניח שפרשת הכוהן מנשה, ההתנתקות שלו מבית המקדש בירושלים, והקמתה של קהילייה דתית נפרדת בהר גריזים, נחוו כטראומה עמוקה ביותר עבור שני הצדדים.

מנשה בן יהוידע בן אלישיב, הכוהן המכובד, סולק בידי נחמיה מהכהונה כתוצאה מסכסוך שאף איננו יודעים את מלוא פרטיו, עבר לשומרון עם אשתו ניקסו בת סנבלט, והקים שם את המקדש השומרוני.

האם ראו בו השומרונים גלגול חדש של משה, יוצר התורה, כפי שראו היהודים בירושלים את עזרא הסופר? יש להניח שהוא ביצע פרויקט דומה למה שביצעו עזרא ואנשיו בירושלים: קודיפיקציה של האמונה השומרונית. וכתוצאה, הפך לגדול האויבים של המקדש בירושלים.

ככל הנראה, אין זה מקרי כלל שתיאור מקוצר ומרומז של פרשה זאת מסיים את ההיסטוריה התנ”כית כולה בספר נחמיה. לאחריו אנו יודעים רק מעט על מה שהתרחש ביהודה עד לימי מרד החשמונאים.

פרשה זאת הייתה קו פרשת מים עמוק יותר, שהביא לנתק מוחלט בין שתי קהילות מונותאיסטיות אדוקות, שכל אחת מהן העריצה את התורה, אך לא יכלו להסכים לגבי שום דבר אחר. ושני הצדדים החלו להשמיץ אחד את השני ולטעון שהצד השני אינו טהור.

אפשר להשוות את הנתק הזה להתנתקות של ממלכות ישראל ויהודה, וכיום חוקרים רבים משוכנעים שתמיד היו ממלכות נפרדות. ואם כך, ייתכן שתיאור ההתנתקות בינן מבוסס לאמיתו של דבר על פרשה ספציפית זאת, שהביאה להתנתקות אמיתית של אנשים שראו עצמם כצאצאים הרוחניים של בני אפרים, מאנשי יהודה בירושלים.

ואילו אנשי ירושלים לעומת זאת ראו במנשה סוג של ירבעם בן נבט חדש, שיצר פולחן זר במקום לא ראוי.

וכאמור, ייתכן שהדמות של ירבעם בן נבט אף הייתה במקור דמות ספרותית מומצאת, שהייתה מבוססת על זאת של מנשה, שאולי כינה את עצמו “ירבעם”.

לא מן הנמנע אם כך, שסיפור מנשה וניקסו – לכאורה סיפור סתום ומשני ביותר במקרא, וגם אצל יוסף בן מתתיהו, היה למעשה אירוע שחשיבותו הייתה אדירה עבור בני התקופה, שעסקו אז בעריכה ובשכתוב של סיפורי המקרא – ופרשה היסטורית זאת כתוצאה עומדת מאחורי סיפורים רבים בתנ”ך שהם בגדר השלכות בידיוניות לעבר הרחוק של האירוע האמיתי.

ביבליוגרפיה

[3] יוסף בן מתתיהו (פלביוס יוספוס) (1963). קדמוניות היהודים, כרך שלישי. תרגום: אברהם שליט. ירושלים: מוסד ביאליק. עמ’ 29-28.

[4] ראו דיון מפורט ועדכני:

Dušek (2012). Archaeology and Texts in the Persian Period: Focus on Sanballat, In M. Nissinen (ed.), Congress Volume Helsinki 2010 (Supplements to Vetus Testamentum 148). Leiden–Boston: Brill. pp. 117-132; Again on Samarian Governors and Coins in the Persian Period. A Rejoinder to Edward Lipiński and Michał Marciak (2012), In J. Frey, Schattner-Rieser, U., Schmidt, K. (eds.), Die Samaritaner und die Bibel (The Samaritans and the Bible) (Studia Judaica 70; Studia Samaritana 7). Berlin–Boston: De Gruyter. pp. 119-155.

[5] מנחם מור עומד על דעתו כי המקדש השומרוני הוא מהמאה הרביעית לפנה”ס, בימי חייהם של מנשה וניקסו; ואף מנסה להפריך את טענותיו הארכאולוגיות של יצחק מגן בספרו: מ’ מור (תשס”ג 2003). משומרון לשכם: העדה השומרונית בעת העתיקה. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ובעיקר במאמרו החדש והעדכני:

M. Mor (2011). The building of the Samaritan temple and the Samaritan governors – Again, Samaria, Samarians, Samaritans. pp. 89-108. Berlin: Walter de Gruyter. https://doi.org/10.1515/9783110268201.89

[6] בין התומכים בכך שמנשה חי בימי נחמיה נמצא את דניאל שורץ, “על כמה פפירוסים – מקורותיו של יוסף בן-מתתיהו והכרונולוגיה שלו לתקופה הפרסית”. ספר השומרונים ירושלים: יד יצחק בן-צבי.תשס”ב 2002. ואולי החשוב בתומכים הוא הארכאולוג יצחק מגן שחפר בהר גריזים, ראו:

Magen, Y. (2010). Bells, pendants, snakes & stones: a Samaritan temple to the Lord on Mt. GerizimIn Biblical Archaeology Review, 36,6. 26-35; 70; Hjelm, I. (2010). Mt. Gerizim and Samaritans in recent research. Samaritans – Pastand Present. 25-41.

[7] וראו על כך דיון מפורט כאן:

 Weitzman, S. (July 1999). Reopening the Case of the Suspiciously Suspended Nun, Judges 28:30 Catholic Biblical Quarterly, Vol. 61, No.3. pp. 448-460.

[8] ראו תפיסות חדשות על דמותו של מנשה, מלך יהודה, לא כרודף האולטימטיבי של מאמיני ה’, אלא כאחד מגדולי מלכי יהודה: י’ גוטמן (תשס”א). מנשה – הרע מכל מלכי יהודה? תשורה לשמואל. עמ’ 66-49;

 Keulen, P. S. F. (c1996). van Manasseh through the eyes of the Deuteronomists: the Manasseh account (2 Kings 21:1-18) & the final chapters of the Deuteronomistic history. Leiden: Brill; Stavrakopoulou, F. (c2004). King Manasseh and child sacrifice: biblical distortions of historical realities. Berlin: Walter de Gruyter; ibid. (2005). The blackballing of Manasseh, In Good Kings and Bad Kings. Knauf, Ernst Axel. pp. 248-263; The glorious days of Manasseh` ibid. pp. 164-188.

[9] המאמר המקורי של ברדיצ’בסקי נמצא בקובץ המאמרים שלו (תשכ”ה 1965): יהודה וישראל – מקרא ומחקר מעזבונו של מיכה יוסף בן-גריון. תל אביב: מורשת מיכה יוסף; ניתוח של מאמר זה בידי בנו נמצא במאמר “ירבעם השלישי” בספר של עמנואל בן גריון (1986), עולם ועולמות בו: מ”י ברדיצ’בסקי (בן-גריון) מורד ומשורר. תל אביב: רשפים.

[10] Henderson, J. B. The construction of orthodoxy and heresy Neo-Confucian, Islamic, Jewish, and early Christian patterns. pp 144-145.

[11] רבי משה בן מימון בפירושו למשנה, מסכת סנהדרין פרק י’.

[12] עם זאת, אחת הבעיות עם אמינות כל הסיפור היא שאין רמז לדמות של מנשה בהיסטוריה של השומרונים וברשימות הכוהנים שלהם בתקופה הנידונה. ואחרי הכול, יש לזכור שהמקור של יוסף בן מתתיהו לסיפור היה כנראה שומרוני, אם כי, מן הסתם, עבר עיבוד יהודי עוין כלפי השומרונים עוד לפני יוסף בן מתתיהו.

[13] ראו דיון על מטבע “ירבעם” בספרו של יורם מישר (2007): בדמותו: רעיון השוויון מעזרא ועד ניטשה. ירושלים: כרמל. עמ’ 71.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ארבע × 2 =