למה אשה בונה 'כמעט בית'? עיון בספרה של רחלי אברהם-איתן "כמעט בית"

ד"ר לאה ברץ בביקורת מפורטת על ספר השירה החדש של רחלי אברהם-איתן.

המערכת

כותרת הספר "כמעט בית", שם ספרה החדש של רחלי אברהם איתן, מהווה מטונים הטרוטופי ויוצר תחושה אניגמטית אצל הקורא טרם קריאה. למה כמעט? האם המסע האודיסאי טרם תם? מה מעכב את רגע הכניסה אל הבית, ומה מעכב את היות הבית מקום מחסה, הן לגוף והן לנפש? מה עוד על הכותבת להשלים במסעה כדי להגיע אל פתחו של הבית? הכותרת יוצרת דריכות לקראת המפגש עם השירים, שיתנו מענה (לפחות בחלקם) למסע (quest) שהמחברת שבה ממנו ובה בעת חוזרת אליו באמצעות שיריה.

השירה היא סוג של דיבור, וכסוג של דיבור היא מבקשת למקם או לכונן את זהות הדובר, ומשום כך היא משולה לכתיבת סיפור חיים. השירה הופכת סוג של דיאלוג, עם מאזין אמיתי או מדומיין, שכן הסיפור האישי העולה בין שורות השיר לעולם אינו נוצר בחלל ריק. בתהליך סיפור החיים המספר מסוגל להבדיל ולהבחין בין טקסט לקונטקסט. הוא ממקם את סיפור חייו בהקשר מסוים, אותו הוא בוחר באופן מודע או לא מודע. כמו בסיפור חיים גם בשירה אנו כקוראים אנו בוחנים את ה"סיפור" העולה מתוך השיר.

לסיפור העולה מתוך השיר כוח מארגן. במובן זה, השיר הוא לא רק אובייקט פואטי, אלא הוא מבטא את התובנות המשמעותיות לאדם, הוא גם מעצב תובנות חדשות, מטבע הדברים לא רק אצל הכותב אלא גם אצל הקורא [i](Linda, 1993). למבנה השירי מצטרפים יסודות תרבותיים כגון מיתוסים, אמונות, וזיכרונות קולקטיביים, שהמשוררת נותנת להם ביטוי. שירתה מדגישה את שכותב אמיר גלבוע: "מעשה כתיבת השיר הוא חד פעמי ועיצובו מתהווה. הדברים הקיימים, העצמים, המחשבות, הזיכרונות, המאווים, המגמות, ההשפעות וכו'. האלמנטים של החומר ההיולי הדרושים ליצירת השיר קיימים כשם שליצירתו לקח האלוהים מן החומר הקיים… אין השיר שיר בהעדר הזדהות עם כל הסובב" אמיר גלבוע (בתוך ברזל,1976;40) [ii].

המשוררת מספרת/משוררת על מרחב הבית, על מכלול מרכיביו: "פְּתִיל-נַפְשִׁי בִּשְׁבִילֵי-אוֹר/חוֹדְרִים תְּרִיסֵי לֵב" (עמ' 8); "סָגַרְתִּי אֶת הַשִּׁיבֶּר הָרָאשִׁי./ יָבְשׁוּ חַדְרֵי לִבְּךָ" (עמ' 13); "צְלִילִים פָּגוּ מִן הַקִּירוֹת/דֶּלֶת נִטְרֶקֶת" (עמ' 17); "אֲנִי גַּנָּן מְגַדֵּל פְּרָחִים/ בַּמִּרְפֶּסֶת" (עמ' 23). הדוגמאות הן מעט המדגים את הכלל. כל פרט מפרטי הבית מטאפורי לעולם השירי הנבנה. הפרטים מציגים את ה"יש" אבל גם את ההיעדר, את הפרטי ואת הקולקטיבי, את ה"כאן" או ה"שם", במילותיה: "פָּתַחֲתִּי אֶת רוֹכְסַן הַלֵּב/ חָזִיַּת – הַנֶּפֶשׁ נִפְתְּחָה מֵעַצְמָהּ" (עמ' 45). היא מדגישה את עוצמתה: "שׁוֹלֶפֶת יַלְדָּה/ מִקַּרְקָעִית קַנְכִּיּתָהּ/ אֶל עוֹלַם מְחֻסָּן/ בִּפְנֵי נְגִיף אֶגוֹ/ בּוֹנׇה בַּיִת מִמִּלִּים" (עמ' 47). זהו בית שהוא מרחב של "הפכים משלימים". מרחב שבו "האחר" משמש כדי להבליט מספר תכונות, ובכלל זה תכונות בינאריות מנוגדות, העשויות להרכיב את סך החלקים של השלם. הפכים משלימים, שנבחרו למלא תפקיד של מאפיינים רבי פנים, המאפשרים לקורא להתבונן ביצירה מנקודות תצפית שונות. כך נוצר מצב שבו בתהליך הכתיבה, הכותבת אינה רק דמות של אישה שהיא "אחר" ביחס למהות הגברית ההגמונית, אלא גם אשה התופסת את מקומה במרחב הפוליטי, ואין מהות אחת סותרת את האחרת, אלא משלימה אותו. דוגמא מאפיינת: "'אִשָּׁה בּוֹנָה בַּיִת', הִקְשָׁה הַגֶּבֶר/שׁוֹלֵל אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ" (עמ 9).

הבית אותו היא בונה מהווה מטונים הטרוטופי. הטרוטופיות הן ריבוד של זמן ומרחב: "לכל הטרוטופיה יש תפקיד מדויק וקבוע במסגרת החברה (ברגע היסטורי נתון), ואותה הטרוטופיה יכולה לשמש בתפקיד אחר (ברגע היסטורי אחר) תוך התאמתה לתרבות שבה היא מצויה" (פוקו, 2010: 18-17)[iii]. ההטרוטופיה מאופיינת בחלוקות מרחביות, ניהול גבולות, ומעברים בין המרחבים. להטרוטופיה תפקיד חשוב בעיצוב המרחב-זמן החברתי של כל חברה. הטרוטופיה מפגישה בין המרחב הממשי והמרחב הלשוני שבו הדברים מדומיינים. אי-ההלימה בין המרחבים מייצרת את מצב הזרות המגדיר את המושג. בית מהווה מטונים הטרוטופי, דהיינו פרט המייצג עולם שלם (יעקובסון,1987)[iv] כמבע לשוני שנוצר תוך החלפה של מילה אחת באחרת השייכת לאותו הקשר, סיבה, רעיון, או יחס המייצג יחסי סמיכות (contiguity).

בית הוא מרחב בו מתנהלים תהליכים רבים. בית מסמן את המקום הקונקרטי שנהוג לגור בו, אך באופן מטאפורי הבית מייצג את המקום שבו רגשות מתפתחים, שבו מתעצבת הזהות. בד בבד כותרת הספר, "כמעט בית", מהווה בלשונו של באחטין [v] (2007) כרונוטופ. היא זמן-מרחב, שילוב של "כרונוס" ו"טופוס", צומת של מהות הכרוכה בזמן ובה בעת תלויית מרחב, אשר שניהם דרים בכפיפה אחת. הצירוף "כמעט בית" מדגיש את המתח המתמיד העומד תדיר בין המהות שהבית מייצג כחזון אוטופי שאין לו אתר אמיתי, לבין המהות ההטרוטופית שהיא המקום אשר קיים, אך גם אינו קיים, אך התנאים מאפשרים להפכו לאמִיתיים. בד בבד מהות הבית מייצגת גם חוויה קולקטיבית כמו: "שֶׁקֶט מְדֻמֶּה שָׁב לִמְעוֹנִי/…. הָרִצְפָּה נְקִיָּה מִטִּפְטוּפֵי יָדַיִם וּדְיוֹ/…. פְּלִישַׁת חֲרָדָה מְפֻכַּחַת/ בְּצֶבַע אָדֹם/ מְעַרְעֶרֶת אֶת הַיּוֹם הַבָּא" (עמ' 21); או " וּמַחְשָׁבוֹת קוֹדְרוֹת מִתְפַּזְּרוֹת / עִם שִׁבְרֵי הַיִּרוּטִים לְכָל הָרוּחוֹת" (עמ' 8). צבע אדם הוא צבע מאזכר פחד, וירוטים הם תוצר לואי של המלחמה. השימוש בצרוף "צבע אדום" או "ירוט" יוצר מטונים למציאות חיינו, המובע בהרחבה בשער השירים "בתים חרוכים". מאחר ולכל שפה יש סמנטיקה משלה, המבוססת על הקשר חברתי ותרבותי (LeDoux 2015, 7) [vi], הקונטקס האישי מתעצם למבע חברתי-אידיאולוגי.

בתהליך השיבה הביתה הכותבת מתארת אלמנטים בעלי עוצמה הקשורים בילדותה, חיי נישואיה, מלחמת "חרבות ברזל", המתמשכת גם בעת כתיבתי. השיבה לעיתים היא אל מחוזות הנושאים עמם געגועים, ולכן הנגיעה במקומות אלה היא רק ברמז, כמו תהליך ההדחקה שיוצר היחיד בחושבו על רגשות של תשוקה המאיימים על מהלך חייו התקין. כאמור, השירה היא מעין דיבור המבקש לכונן את זהות הדובר, ומשולה לכתיבת סיפור חיים. וכך הופכת סוג של דיאלוג עם מאזין אמיתי או מדומיין. בכתיבת שירה לא התרחישים העובדתיים, אלא הפרשנות הניתנת להם על ידי הכותב, היא שקובעת את הדימוי העצמי ואת יכולתו של המשורר להתמודד עם סביבתו.

השיר "מנגד" מתכתב עם שירה של רחל המשוררת, ומדגים את מהותו של הזכרון הרפלקטיבי על מכלול המשמעויות העולות מהסאב-טקסט: "שְׁבִיל בְּכַפּוֹתִי נִסְלַל/אֶל הַר נְבוֹ נְבִיאֵי-סִפְרוּת ….. שִׁירַת-כֹּהֲנִים מִתַּת- סֶלַע /מְפַכָּה/ בִּצְלִילוּת-קוֹל אָבִי הַחַזָּן./ תָרָה אַחֲרָיו בֵּין הַחֲדָרִים/לָתֵת לוֹ סֵפֶר שִׁירַי הֶחָדָשׁ/ הוּא כָּאן./… צוֹעֶדֶת חֶרֶשׁ אֶל בֵּית-הַקְּבָרוֹת/ מַנִּיחָה אֶת סֵפֶר שִׁירַי/עַל הָאֲבָנִים הַקָּרוֹת./לַחַשׁ עַל שְׂפָתַי: מוֹדָה אֲנִי/ לְפָנֶיךָ,/ שִׁירְךָ חַי וְקַיָּם" (עמ' 107). תהליך כתיבת השיר חושף את "העצמי האמיתי", והמרחב שבו מתנהלים החיים עצמם. דברי השיר חוברים אל חוויה אישית, ואל הזיכרון המניע חוויה אישית חדשה, שבה הגיבורה מנסה להגדיר את עצמה מחדש כאישה במרחב הביתי ובמרחב החברתי-תרבותי או אפילו הפוליטי: "לַחְשֹׁב אַחֶרֶת/ וְלִזְכֹּר בְּרִית מְפֹאֶרֶת/ קִבְּצָה אוֹתָנוּ מֵהַפְּזוּרָה/ אֶל הַבַּיִת הַמְּשֻׁתָּף/עֵת לְקַבַּרְנִיטֵי – הַבַּיִת /עַל כָּל חֲדָרָיו,/לַסֹּב אֶל הַשֻּׁלְחָן/לִסְלֹל שְׁבִיל שִׂיחַ מְשֻׁתָּף" (עמ' 77). פרויד (1978) [vii] מציין ש"לחזור הביתה" הוא לחזור אל מהות מענגת אסורה. התשוקה הנבנית יכולה להתפרש כחזרה אל מאוויי הנפש הראשונים, וסביר שמאוויים אלה הם לחזור אל הבית כמהות שעיצבה זהות ושייכות. הבית הוא משאלה נפשית, מטונימיה למרחב הנפשי המכיל קולות מן העבר. אדם מבקש לבנות בית לנפש, משום שזו דרכו להתקשר מחדש עם עברו – המכונן את זהותו. הבית מהווה גוף של דימויים המעניקים לאנושות הוכחות או אילוזיות של יציבות (Bachelard, 1972) [viii]. מספר הפעמים שהמלה "בית" חוזרת בקובץ השירים מלמד על נוכחותו למרות ה"כמעט". הבית כמקום (place) הוא בלתי נפרד מחיינו, ובשיריה של איתן אברהם אפשר לזהות ארבעה משתנים המגדירים קשר בין אדם למקום, כפי שמציינת מנזו (Manzo, 2003) [ix]: "תקשורת בין האדם למקום בו הוא נוכח (place attachment), תוכן שהוא יוצק במקום (sense of place), התלות שלו במקום (place dependence), זהות מקום (place identity), היבטים רגשיים אלה יכולים להפוך house (בית כמבנה) ל-home (בית כחוויה)". עוד היא מציינת שהבית מעורר איכויות של הגנה, הזנה, בטחון, ונוחות. בית יכול להיות מקושר גם עם אובדן, ולתפקד כגן עדן אבוד או כמלכודת, הבית הפנימי שיש בכל אחד מאתנו.

מטרי (2005) [i] בספרו "בית לנפש" מתייחס לחוויית הבית הרגשית, וממקם אותה על הציר שבין הפיזי-קונקרטי לבין הנפשי-המטפורי. מטרי טוען כי אנו נושאים בתוכנו בית פנימי, שהינו תוצר של הפנמת חוויות ראשוניות, שכוללות ממדים חושיים ורגשיים. מטרי רואה את חיינו כמסע שמובל על ידי אתגר – האם להמשיך לדבוק באותו הבית שספגנו, או לשנותו. הוא רואה את הבית כמרחב שמסייע לעצמי שלנו להתהוות, ורואה בהתמודדות עם בית-ילדותנו חזרה למקורות האותנטיים של הנפש, לאמת הראשונית שלנו. לדידו, החיפוש אחר בית לנפש הוא מסע שאדם חייב בו להיפרד ממה שאינו הוא עצמו, ולגלות את עצמיותו, או בהגדרתו של ויניקוט (1995) [ii], שהמקום בו אנו חיים הוא לא בחוץ ולא בפנים, אלא בין לבין, ב"מרחב הביניים", שבמקרה הנדון הוא השיר.

העושר הפואטי מאפשר להתבונן בשירים בזוויות שונות. הראשונה מתוך ארגז הכלים של הפרשנות הספרותית היא הכתיבה הארס פואטית. באמצעות המושג "ארס פואטיקה", או "שירה בראי עצמה", אציג את סיפור החיים המתגבש מתוך המבע השירי. בשירה כמו בסיפור חיים הנרטיב נבנה כאשר מחלצים את הסיפור/הזיכרון האישי מתוך השיח השירי, ומעניקים משמעות לשיח. חווית "כמעט בית" בונה את הזהות האישית ואת הזהות התרבותית הקולקטיבית תוך הצגת רסיסי חיים או תחנות בחייה: ילדותה; חייה הבוגרים; ביקורת על מבקרים; וביקורת על תהליכים חברתיים. השורות שלהלן מדגימות תהליכים רבים החוצים את דמותה של הכותבת: "קוֹל הִתְנַפְּצוּתִי/כֻּסָה שְׁתִיקָה עָבָה….בֵּין כְּבִיסוֹת וּבִשּׁוּלִים/בֵּין קְנִיּוֹת וְהַקְפָּצוֹת לְחוּגִים/ רִגְעֵי חֶסֶד/….טִפַּסְתִּי בֵּין שׁוּרוֹת וְשִׁירִים/מַרְכִּיבָה פָּזֶל חַיַּי מֵרְסִיסִים…. אֵלּוּ שֶׁנִּפְּצוּ חַיַּי -מַסֵּכַת אֶגוֹ נִפְצָה לְהַפָּנִים/'עִם פְּתַלְתַּל תִּתְפַּתֵּל' שׁוֹרֵר דָּוִד אֲנִי בַּדֶּרֶךְ הַתָּמִים—/ בִּרְכַּת לְבַד מַלְוֶה אִתּוּת צוֹפְרֵי- אָזְנַי/לְכַנֵּס חָלָק/אֶל הָאַחֲרִית/סוֹף -סוֹף אוּלַי/בַּיִת" (עמ' 9, 10). העושר האמנותי נחשף גם בהצגת מוטו של משוררים אחרים. המוטו משמש כיחידת שיח המתפקדת כ-"מיני טקסט" (באיטלקית muttum utterance). תכלית ה–"מיני טקסט", הממוקם לפני יצירה ספרותית, לשמש כאמירה מטרימה, המקיימת אוטונומיה סמנטית, אך המוטו מסייע לחדד ולהבהיר טיעונים בעלי משמעויות חברתיות משותפות. המוטו מעבה שיח בין נמעני קהילה מוגדרת, ומסייע בגיבוש ובליכוד הדובר ונמעניו לקהילה אחת, אך גם לבדל את הדובר מנמעניו, להעמידו בקדמת הקהילה המתגבשת, בהיותו מי שמבהיר את הדברים,

לסיכום

כותרת הספר משקפת את קולה של הכותבת ואת התחושה שהיא מתקרב אל הבית הוודאי. הדוברת מציגה נרטיב אישי, רווי געגוע אל וזיכרון של מקום, שלא תמיד הוא המקום הנחשק. שירתה מהווה תחליף סימבולי לחסך הרגשי. השירה יוצרת גוף נוכחות ממשי ומשמשת אמצעי לעקיפת הגנות, המללת תכנים קשים באה במקום השתקתם. בנוסף, השירה מאפשרת ליצור עמדה תודעתית חדשה, לבנות נדבך העצמה לדמות הנשית, לא רק של הדוברת, אלא כאמירה אידיאולוגית המבססת את נוכחתן של הנשים ככח בחברה. השירה היא כוח מרפא, אמצעי להתפייסות עם העבר, אמצעי המשקף את מצבו של האדם, לא בזמן נתון או חברה נתונה, אלא במצב על-זמני. במתח הזה שבין אוטופיה להטרוטופיה נעה שירתה של רחלי אברהם איתן, או כפי היא מסיימת את ספרה: "נוֹטֶשֶׁת אֶת אוֹדִיסֵאָה/ אֶל אִיִּים פְּנִימִיִּים./ בְּרוּחַ אַפִּי נֶעֶרְמוּ מַיִם" (עמ' 122).

---

[i] Linda, C. (1993) Life Stories, Oxford University Press, New York.

[ii] אמיר גלבוע בתוך ברזל  (1976),  השיר החדש: סגירות  ופתיחות,  עמ' 40.

  [iii]         Foucault, M .(1972). The Archaeology of Knowledge and the Discourse on Language. New York: Pantheon Books.

[iv] יעקובסון, ר. (1987). מבחר מאמרים – פואטיקה בלשנות, סמיוטיקה (עורכים: אבן זהר וגדעון טורי). הקיבוץ המאוחד.

[v] באחטין מ' (2007).  צורות הזמן והכרונוטופ ברומן, תרגום דינה מרקון, הוצאת דביר.

[vi] LeDoux, J. )2015(. Anxious. The Modern Mind in the Age of Anxiety. London: One world Publications.

[vii] פרויד פרויד, ז'  (1900))1978). פשר החלומות. תל-אביב: הוצאת יבנה.

[viii] Bachelard, Gaston, (1972). The Poetics of Space, Beacon Press, Boston.

[ix] Manzo, L. C. (2003). Beyond house and haven: Toward a revisioning of emotional relationships with places. Journal of environmental psychology, 23(1), 47-61.‏

---

[i] מטרי י', (2005).  בית לנפש, מודן.

[ii] ויניקוט, ד"ו (1995). משחק ומציאות. תל-אביב: עם עובד.

ראו גם

שיחה עם רחלי אברהם איתן