חאלס שואה-נאכבה

אלי שי קורא להשתחרר מהריטוריקה הכפייתית של מלחמת "חרבות ברזל" והמלחמות שלנו עם הפלסטינאים בכלל ולנסות הגיע לסולחה סופית עם בני הגר המוסלמים.

המערכת

טראומת השבעה הידועה לשימצת הזוועה יצרה צריבת תודעה כה חמורה עד כי נשקפת בגינה סכנה להתחלקות אובדנית על השכל של המדינה. מכיוון אחד היה בה כדי להזכיר כי המצאת המדינה היהודית אינה מכילה (בניגוד לאמונה תפלה רווחת) תוכנית ביטוח חיים נצחית קולקטיבית ומעין חיסון אנטי-שואתי, ולמען האמת היא צופנת בין היתר גם את פוטנציאל השואה החוזרת, פרק ההמשכים ב'. רוצה לומר ריכוז מרכז הכובד היהודי הפזורתי מטבעו בטריטוריה קטנה, צפופה ומתוחה אחת – עלול לייצר חלילה מהלך חסלני החותר לרצח עם מוחלט.

מכיוון שני הסיוט החוזר וההמחזה המרוכזת המזעזעת שלו – יצרו סכנת קצר תודעתי בעייתי, המתגלגל בתגובה שניתן לכנותה 'ריאקציית האלימינציה הנגדית', המשכפלת את עצמה ברצף כרוני פתולוגי. רוצה לומר לאחר שבוצעה דיאגנוזה מוחשית מחרידה לכוונת ההשמדה חסרת העכבות של הצד השני, שאובחן אל נכון כמי שמבקש להעביר כליל מן העולם את הישות הציונית – נוצרה כאן תגובה מסוכנת לא פחות מהמצת המקורי, הגורסת כי יש לחסל, להשמיד, ולהאביד מן התבל כליל ולגמרי-לגמרי את כל מי שסומן כאויב.

על רקע זה נקלעה המדינה למבולקת תודעה קשה עד טרופה ממש, שניתן להמחישה באמצעות אנליזה של מה שניתן לכנות כהתחרפנות קיבוצית. ההמחשה הטובה ביותר למבוך המנטאלי הזה קשורה בהתבלבלות זואולוגית רווחת, בעיקר בקרב דוברים צבאיים, גנרלים נחושים וקצינים במיל', שמיהרו לגדוש את האולפנים ולהציפם בפרץ פירשונים נמרצים. הבלבלה הזואולוגית שהשתלטה כאן על השיח באה לידי ביטוי באמירות כגון 'הם חיות' טעונות חיסול והשמדה. באותה תנופת דברת נמרצת הוצג הכוח הצבאי הישראלי, שנכנס לפעולה בתום ההלם הראשוני, כעדר אריות קרבי, ובהמשך תוארו גם החיילות כלביאות גיבורות מבטן ומלידה. מתוך כך נוצרה פה שפה הרואה את הצד האחר כחיות תפלצתיות שמדרך הטבע האנושי חייבים להובילן בהקדם האפשרי לבית המטבחיים להשמדה המונית מוחלטת, ואילו הצד של כוחותינו הגיבורים הוצג באותה תנופת דברת כלהק אריות ולביאות עשוי לבלי חת.

לפיכך תוארה המלחמה כקרב בין האריות הטובים, הטבעוניים מטבעם, אצילי הנפש, לחיות הרעות, הטורפות, והבלתי צמחוניות. ואכן מהלכי המלחמה סוקרו במהדורות החדשות הקדחתניות באמצעות מספרי המחבלים המושמדים והמחוסלים. אמור מעתה חיילי האויב לא נהרגו, אלא חוסלו והושמדו במעין מכונת אלימינציה סיטונית, החותרת להשמדה מוחלטת משוכללת, במעין מסרונים של האפליקציה הצבאית והבינה המלאכותית המתקדמת לגמרי פרי מדינת הסטארט-אפ הגאונית. אחד הדברים הצורמים במהדורות החדשות האחרונות היה הדיבור על חיסול והשמדה באמצעות טכנולוגיה משוכללת של מטחי טילים מהאוויר, כאילו השגחה שמימית עליונה וחכמה גזרה את דינם של קטינים אומללים בעזה.

צריבת התודעה הישראלית יצרה מעין משחק פינג-פונג מתגלגל, הצופן סכנת אפוקליפסה אזורית מתפתחת, שיש בה גם גרעינים מבטיחים למלחמה עולמית שלישית בסיוע האטום של האייטולות. שכן כנגד הסרט הרע של טראומת השואה והצאן לטבח שנחווה בצד הישראלי, החל הצד הפלשתינאי לפתח את צריבת הטראומה המחודשת של עצמו בצורת חרדת הנאכבה פרק ההמשכים ב', וזאת על רקע מה שנראה כאסון הומניטרי מתגלגל בקנה מידה מחריד ברצועה.

אם שני העמים המתכתשים בפינת המזרח התיכון ימשיכו לפעול מתוך משחק המסירות האובדני, וטירוף התגובות של טראומות השואה והנכבה, כי אז כאשר אבדנו אבדנו ולדיאלוג החירשים-אילמים הזה בין האריות והחיות ובין ניצולי השואות והנכבות לא צפוי הפי-אנד.

במאמר דיעה שפירסם דיויד גרוסמן ב'ניו-יורק טיימס' Israel is falling into an abyss, March 1 מופיעה האזהרה מפני מעידת התודעה הישראלית אל עומק התהומות. הישראלים שנפלו לנרטיב הפורמטיבי של הגורל היהודי העתיק נטו לדלג, ושמא לא לשים אל לב, את המספרים של כמה עשרות אלפי הרוגים בצד השני, רובם שייכים למה שמכונה 'בלתי מעורבים', ובהם אחוז גבוה של אנשים לא מחבלים, נשים, וילדים. המאמר מזכיר את אמירתו של חוקר המיסטיקה היהודית גרשם שלום, לפיה 'כל הדם זורם אל הפצע'. ואכן במקרה של השבעה מתברר בדיעבד כי נשקף החשש לפגיעה תודעתית קשה כתוצאה משטף דם מוחי חסר תקדים. גרוסמן מתאר באורח נוקב ומרגש את פלגנות השמאל/ימין הכפייתית של המדינה הישראלית שקדמה לשבעה, את ההתגייסות המרשימה של חיילי המילואים שהגיעו מחופשות בקצות העולם, ואת הקריאות המחודשות להשמדת המדינה היהודית שהושמעו בהפגנות פרו-פלשתינאיות בקמפוסים מכובדים במערב.

ואולם לעצם העניין נוצר כאן צורך דחוף בפירוק המטען האובדני המתקתק באנטי-דיאלוג הכפייתי שבין מדינת פליטי השואה, לבין ישות הנכבה הפלשתינאית, שהתרכזה במחנה הפליטים האומלל של עזה. הניטרול הקריטי הנדרש עכשיו מחייב זניחת הנרטיב של האריות והלביאות נגד החיות הרעות שדינן נגזר, ומעבר לסולידריות אנושית בסיסית ואפשרית, שבה שתי אומות למודות פליטות, אסונות, הכחשת עצם קיומן, וגירושים – מתחילות לשתף פעולה לשם הבנייה מחודשת של עצם החיים האנושיים. הטרנספורמציה הזאת נדרשת בזריזות עכשיו, והיא אפשרית בהחלט דווקא על רקע השכנות הקרובה הלא טובה, הקירבה הלשונית המדהימה הבאה לידי ביטוי אפילו בשמות השפות עברית וערבית ובכל הרמות האפשריות מהסלנג ועד השפה הספרותית וכתבי הקודש, המסורת הדתית המשותפת המבוססת על דתות ההתגלות של בני אברהם – האחים יצחק וישמעאל שקורותיהם רשומים במקרא ובקוראן – והיכולת המשותפת להתעלות בדחיפות לעבר שיח הומניסטי אחר.

הנה כי כן יכול להיות שהגיעה באמת העת לדיאלוג אחר, שונה. הן בקרב החברה הישראלית הנוטה להתפצלויות אובססיביות, והן בקרב השכנים הפלשתינאים. שיח אחר, חדש, שידגיש את הסולידריות האפשרית בין שני עמים שחוו כמויות בלתי סבירות בעליל של סבל, פליטות, והרג חפים מפשע.

עכשיו בדיוק הזמן לנסות להשתחרר מהתסביך הכפייתי של מילכוד השואה-נכבה, מהריטוריקה המשובשת של האריות העשויים לבלי חת נגד החיות הרשעות, ומכל תסריטי החיסול שעל דרך האלימינציה המוחלטת. יכול להיות שהגיע הזמן עתה לערוך סולחה סופית עם בני הגר, שהתענתה כזכור על לא עוול בכפה תחת ידי שרה המקנאה, ואבדה במדבר באר-שבע בלא מים, ובאותה הזדמנות אפשר לשחרר את ישמעאל מהתקפי הפראות האלימה. לנסות לחיות כאן בלי פרקי ההמשכים הבלתי נגמרים והמתמחזרים והולכים פרי זיכרונות השואה והנכבה המתחדשים לגמרי שלא בטובתנו חדשות לבקרים.