חגי קמרט סוקר את ספרה המפורסם של מיכל סנונית “ציפור הנפש” שהפך לקלאסיקה של ספרות הילדים העברית.

המערכת

כריכת ״ציפור הנפש״ של מיכל סנונית

מבוא

מצאתי לפתוח ולומר שלעניות דעתי הילד שבנו חי וקיים בנו משחר ילדותנו, ואפשר לומר עד סוף ימינו. נכון שבחלוף השנים נסתר הוא, לפעמים קורץ קריצה שובבת, לפעמים מציץ, פוגע וחוזר למקומו, לפעמים מגיח במלוא הדרו. נכון שבמרוצת הזמן, כאשר בגרנו, אנו מתגעגעים אליו ורוצים לחוות אותו מדי פעם, אך המציאות לא תמיד מאפשרת זאת.

הפיצוי לכך, או ההתרפקות והביטוי לכך, ניתן בכתיבה, היינו בספרות – כך יוצא ואנו כותבים את ילדותנו במבט בוגר. ולפיכך לכתיבה הילדותית לכאורה, יש לא אחת היבט אמביוולנטי. ראו למשל את הספר “הנסיך הקטן” של אנטואן דה סנט אכזופרי. ספר ילדים שברובד השני שלו ישנם רעיונות והיבטים על החיים, ובכללם אהבה.

כשם שאכזופרי כתב את ספרו במלון בניו יורק רצה הגורל ומיכל שלנו כתבה גם היא את ספרה “ציפור הנפש” באחד הלילות של שנת 1985, בבית מלון באיטליה. וכשם ש”הנסיך הקטן” מַעֲלֶה מַעֲלָה מתוך סיפורי הילדות רעיונות מעמיקים על החיים, כך “ציפור הנפש” מעלה היבטים, הגיגים, רעיונות, ומסקנות, לגבי חיינו הבוגרים. הדו–ערכיות בספר הוא המייחד אותו לדעתי מעבר לספרי ילדים אחרים. לא רק החן והיופי של עולם הילדות שעולה ממנו, אלא גם ההצצה והמתנות שניתנות ממנו לידי המבוגר, שהילד הקטן עוד מהלך כל החיים כצל קטן אחריו.

מטרה

ההתייחסות לספר הילדים של מיכל תהיה הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. אנסה להראות את הרבדים השונים, את החן, היופי, ואת המייחד את הספר, העושה אותו למה שהוא.

מבחינת התוכן, אעבור בין שלושת הרבדים של הספר: הרובד הפשטני הילדותי; הרובד המתייחס לבוגר דהיינו לאדם באשר הוא אדם; והרובד הקוסמי הכולל יקום וגרמיו. בתחום הצורה, אעמוד גם על הסמליות באומנות, וכיצד באה היא לידי ביטוי בספר.

העלילה

הגיבורה היא צפור הנפש. שהיא המחוללת או “המנוע” תרצו – לִבָּה של הנפש.

שתי רגליים לה, על אחת היא עומדת, את השנייה מקפלת. אולי נרמוז, כדי לסבר את העין ולספק את הסקרנות, שהאחת היא רגל הרוח והשניה – זו המקופלת – רגל החומר. נפרט זאת בהמשך. כשם שציפור הנפש נותנת לנו את האפשרות להרגיש ולחוות רגשות כמטאפורה למגירות שהיא עשויה לפתוח בפנינו, כך גם היא מרגישה את מה שאנו מרגישים. לפעמים היא גם מעין תרמוסטט השומר על איזון או יכולה, לפעמים, “להתפרע” ולהפר איזון…

ציפור הנפש היא, כאמור, לב הנפש תרתי משמע – גם ניצבת במרכזה של הנפש, וגם “המנוע” של הנפש. אנחנו יודעים שציפור הנפש קיימת בתוכנו, אך היא “שקופה למשתמש”, כלומר לא ניתן לראות אותה. דרך משל מה שנקרא בפינו אלוהים, אנו יודעים שהוא קיים כי אנו מרגישים וחווים את האותות שלו, אך לעולם לא נראה אותו. כשם שציפור הנפש היא המנוע של הנפש במיקרו, הרי היא גם מנוע החיים של האדם במקרו. אין חיות לאדם בלא הנפש וציפור הנפש המניעה אותה. היא נכנסת לתוכנו עם הולדתנו ומלווה אותנו משך כל חיינו. כשם שהחומר, כמו מים למשל, מחייה אותנו פיסית, כך ציפור הנפש ומכלול הנפש מחיים אותנו רוחנית.

מבחינת צורת הבאת הדברים יוצאת מיכל מהמקרו ויורדת אל המיקרו, היינו העיסוק במהותה של ציפור הנפש. ואמנם במהותה בנויה ציפור הנפש מגירות מגירות, ורק היא יכולה לפתוח אותן. את המגירות ניתן לפתוח פיסית ברגל המקופלת, היא הפן החומרי פיסי של ציפור הנפש. ללמדך, שאי אפשר לה לרוח בלא החומר כפי שאין טעם להיות החומר בלא הרוח.

כאן נכנס גורם נוסף במעגל החיות של האדם והוא הרציו, השכל. נכון שציפור הנפש יכולה לפתוח כל מגירת רגש שתרצה, היינו הרגש גובר על החשיבה הרציונלית ופועל ככח מתפרץ. אך לפעמים החשיבה גוברת ומרסנת את הרגש. כלומר השכל בוחר במגירה הרצויה ומסמן לציפור לפתוח אותה.

אז בוודאות יש לכל אדם ציפור נפש. אי אפשר לראות אותה, אך כדאי בהחלט להקשיב לה.

סקירה של “צפור הנפש”  על שלושת רבדיה

כפי שאמרתי, ייחודו של הספר בהיותו גם ספר ילדים אך גם “מפתח לחיים” למתבגר ולמבוגר. להלן הסקירה לפי רבדי הספר, המסקנות, ולבסוף ההמלצות. להזכיר: התכנים בספר זורמים בצורה המתחילה במקרו ויורדת אל המיקרו, היינו תיאור כללי של ציפור הנפש ועד למגרות הקטנות שיש בה.

הבה ונסתכל על הפתיחה של הספר על שלושת רבדיה.

עָמוֹק עָמוֹק בְּתוֹך הַגוּף

שׁוֹכֵנֶת לַה הַנֶפֶשׁ.

אִישׁ עוֹד לֹא רַאָה אוֹתָה,

אָבַל כּוּלַם יוֹדְעִים שֵׁהִיא קַיֵימֶת.

וְלֹא סְתַם יוֹדְעִים שֶהִיא קַיֵימֶת,

יוֹדְעִים גַם מָה יֵשׁ בְּתוֹכָה.

רובד ראשון כפשוטו לילדים:

בתוך הגוף גרה לה נפש. אי אפשר לראות אותה, אך כולנו יודעים שהיא קיימת, ולא רק שהיא קיימת, אלא אנחנו גם יודעים מה יש בתוכה.

היפה בפתיחה הזאת, שהיא לא רק מציינת את המופלא והמסתורי בעיניי הילד, קרי הנפש, אלא שהיא גם מעוררת את סקרנותו לדעת מה היא הנפש? מהותה? ומה יש בתוכה! הרמת הגבה או התמיהה של הילד היא אמנות הסיפורת שניכרת כבר בתחילת הסיפור – היכולת כבר בפתיחה למשוך את הקורא לתוך הסיפור.

רובד שני:

כבר מתחילת הספר עומדים בפני הקורא שני חומרי היצירה – החומר מול הרוח, הגוף מול הנפש. הידיעה או ההכרה של האדם בגופו ונפשו, היינו הרציו כמפקד העליון, היודע על קיום הנפש וגם על מרכיביה, וכמובן על הגוף. יש כאן מעין משולש כוחות המורכב מגוף, ומרוח אשר מתחלקת לשני חלקים – הנפש קרי הרגש, והרציו קרי השכל. שלושת הגורמים הללו ימשיכו הלאה כחוט השני לאורך הספר ואראה זאת בהמשך.

רובד שלישי:

אקח לצורך סיבור העין את שני הפסוקים הראשונים מספר בראשית:

א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.  ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. 

אם נשווה זאת לפתיחה של “ציפור הנפש” נראה הקבלה קוסמית כלהלן:

תהום = עמוק עמוק

רוח אלוהים = בהשאלה, נפש האדם.

בהיבט האנושי הנפש או הרגש נמצאים עמוק בלב האדם, זו נפשו. אלא שבעוד בבריאה רוח אלוהים מרחפת על פני התהום, היינו מעליו, הרי אצל האדם הנפש נמצאת פנימה לגוף, כלומר בתוכה של התהום האנושית..

אבהיר עוד יותר. רוח אלוהים או הנפש של העולם מרחפת מעל ושומרת על סדרי הטבע העולמי.

אצל מיכל, הנפש של האדם נמצאת בתוכו, וממנו, מתוך לבו, יוצאת היא, מנווטת אותו או שומרת עליו.

הקבלה נוספת, אולי שולית משהו, היא ההתעלמות בפתיחה ממהותו של הנושא. בתנ”ך “בראשית ברא אלוהים”, מבלי הסבר מה הוא אלוהים ומהי מהותו, אלא קבלתו כאקסיומה, היינו נתון קבוע. וכך גם מיכל מקבלת את הנפש כנתון קבוע, איזו ישות קיימת מבלי להסביר את מהותה.

ההבדל הוא שבהיבט הקוסמי, העולמי, התנ”כי, לא מוסברת מהות האלוהים, אלא דרך מעשיו בלבד. אצל מיכל המהות (המגירות) תופיע ותוסבר בהמשך.

בהמשך אני מביא עוד כמה דוגמאות המראות את שלושת הרבדים.

בְּתוֹך נֵפֵשׁ בְּמֵרְכַּזָה,

עוֹמֵדֶת לַה עָל רֶגֶל אַחָת צִיפּוֹר.

צִיפּוֹר שֵׁשְׁמַה צִיפּוֹר הַנֵפֵשׁ.

וְהִיא מַרְגִישָׁה כּל מָה שֵׁאַנוּ מַרְגִישִׁים.

רובד ראשון:

שמע נא ילדי הקט, בתוך הנפש, שנמצאת עמוק עמוק בגופך ממש במרכזו, עומדת לה ציפור שאנחנו קוראים לה בשם “ציפור הנפש”, והציפור הזאת מרגישה את כל מה שאנו מרגישים. אם למשל מישהו מכאיב לנו ציפור הנפש שלנו מרגישה בכך, ומתחילה להתרוצץ לה אנה ואנה, וכואב לה. ואם, למשל, מישהו אוהב אותנו, היא רוקדת וקופצת ומשתובבת לה מדלגת קדימה ואחורה, הלוך ושוב.

כדי להמחיש לילד את מה שמתרגם הדמיון שלו הוא רואה בספר את האיור היפה של נעמה – הציפור העומדת על רגל אחת ורגלה השניה מקופלת. הציפור המצוירת תמיד לבנה, צבע מרגיע, זך, וטהור, ורגליה הדקות, אך בעלות העוצמה, מחזיקות אותה. כך לאורך כל הספר.

רובד שני:

מה הוא מרכז הרוח של האדם? מרכז הוא גם לב, ולב הוא מטאפורה לרגש. מרכזו של רגש, לטעמי, הוא המצפון. והמצפון יש בו אלמנט של צָפוּן כלומר מוסתר, טמיר, בדיוק כמו הנפש הקיימת, אך הבלתי נראית. ציפור הנפש של האדם עומדת על רגל הרוח, כאשר רגל החומר מקופלת. ללמדנו שהרוח היא השולטת בהתנהגותו של אדם בחייו. היא המניעה, כפי שאראה בהמשך, את החומר, היינו את הרגל הפותחת מגירות, תרצו פותחת שערים בחיים, לכל מיני עיסוקים, עבודות, והתנהגויות.

רובד שלישי:

גם לעולם כולו יש את ציפור הנפש שלו, ואף היא עומדת על רגל אחת, כלומר על הרציו, על הרוח. היא גם מעין תרמוסטט של העולם כולו. היא גם בלתי נראית, אך כל מדינה ומדינה יודעת שהיא קיימת, ופגיעה בה עלולה לשנות את האיזון ביחסים בין המדינות. עד כדי הפעלת הרגל המקופלת, כלומר פתיחה פיסית של המגירה החומרית לטוב או לרע. פגיעה במדינה עלולה לגרום להתרוצצות של ציפור הנפש של אותה מדינה, כלומר זעזוע שמעורר חשיבה לפעולה זו או אחרת.

דרך משל מדינה רוצה ליצור יחסי ידידות עם מדינתנו. או אז ציפור הנפש של מדינתנו, כלומר התרמוסטט, שלנו בוחן איזו מין קריאה לידידות זאת, האם אמיתית היא או שמוקש טמון בה כמו בקטע כאן:

כְּשֵׁמִישֵׁהוּ קוֹרֵא בִּשְׁמֵינוּ,

מַקְשִׁיבָה צִיפּוֹר הַנֶפֶשׁ הֵיטֵב לְקוֹלוֹ,

עַל מְנַת לְזָהוֹת אֵיזוֹ מִן קְרִיאָה הִיא זוֹ.

או בקטע שלהלן:

וּכְשֵׁמִשֵׁהוּ מְחַבֵּק אוֹתָנוּ, צִיפּוֹר הַנֶפֶשׁ,

הַשׁוֹכֶנֶת עָמוֹק, עָמוֹק בְּתוֹך גוּפֵנוּ,

גְדֵלָה וּגְדֵלָה,

עָד שֵׁהִיא מֵמַלְאָה כִּמְעַט אֶת כֹּל הַמָקוֹם שֵׁבְּתוֹכֵנוּ.

עָד כְּדֵי כַּך טוֹב לַה בְּחִיבּוּק

חיבוק הוא בעצם חוסר אפשרות לגוף המחובק להתרחב מבחינה פיסית. אך ציפור הנפש פועלת ביחס הפוך לכך ומרחיבה את הלב, עד אפס מקום, באהבה.

מצב זה תואם גם למבוגר וגם ליחסים בין מדינות. כי תמיד טוב לקבל חיבוק ותמיד החיבור מרחיב את הלב בין במיקרו בין במקרו.

בהמשך מופיע קטע המקשר בין משכן הנפש לבין מהות הנפש, ומדבר על חיוניות הנפש:

בְּתוֹך הַגוּף, עַמֹק עַמֹק,

שׁוֹכֶנֶת לַה הַנֶפֶשׁ.

אִישׁ עוֹד לֹא רַאָה אוֹתָה,

אַבָל כּוּלָם יוֹדְעִים שֵׁהִיא קַיֵימֵת.

וְעוֹד אַף פָּעָם, אַף פָּעָם לֹא נוֹלָד אַדָם

שֵׁלֹא הַייתָה לוֹ נֵפֵשׁ.

כּי הַנֵפֶשׁ נִכְנֵסֶת לְתוֹכֵנוּ בְּרֵגָע בּוֹ אַנוּ נוֹלָדִים

וְאֵינָה עוֹזֶבֶת אוֹתַנוּ – אַף לֹא פַּעָם אַחָת – כֹּל עוֹד אַנוּ חַיִים.

בּדוֹמֵה לְאַוִויר, אוֹתוֹ נוֹשֵׁם הַאָדָם

מֵרֶגַע הוּלַדֵתוֹ וְעָד לְרֶגַע מוֹתוֹ.

כאן מסבירה מיכל לילד עד כמה חשובה לו הנפש, שהרי בלעדיה אין חיים!

אך בעצם אין מה לחשוש, משום שכל ילד שנולד נכנסת בו הנפש על כל המכלול שלה, זאת אומרת עם צפור הנפש. אנו זקוקים לנפש כמו אוויר לנשימה, וכל עוד אנו חיים הנפש לא תעזוב אותנו. צא וראה מה כוחה של נאמנות.

האמת היא שברגע שהנפש עוזבת אותנו אנו מפסיקים לחיות. אך לילד מיכל אומרת שכל עוד אנחנו חיים אין מה לדאוג, הנפש נאמנה לנו ותהיה בתוכנו. עד כמה מתוק ויפה כך לומר לילד – הנפש נגררת אחרי החיים ולא החיים אחרי הנפש. עובדת חיים זו מתאימה לכל חי ולכל אומה.

עתה עוברת מיכל לדבר על מהותה של “צפור הנפש”:

וַדָאי גַם תִרְצוּ לַדָעָת מִמַה עַשׂוּיָה צִפּוֹר הַנֶפֶשׁ.

אַה, זֶה דַוְוקָא פַּשׁוּט מְאוֹד:

הִיא עַשׂוּיָה מְגִרוֹת מְגִרוֹת.

מְגֵרוֹת אֵלֵה אִי אֶפְשַׁר לִפְתוֹחַ סְתָם כַּך,

כִּי כֹּל מְגִרַה נְעוּלָה בְּמַפְתֵחַ

הַמָתְאִים רַק לָה !!!

וְצִפּוֹר הַנֶפֶשׁ הִיא הַיְחִידָה הַיְכוֹלָה לִפְתוֹחַ אֶת מְגִרוֹתֵיהַ.

כֵּיצָד?

גַם זֶה פַּשׁוּט מְאוֹד:

בְּרַגְלָה הַשְׁנִיָה.

נקודה זו של הסיפור היא למעשה נקודת מפנה בין התיאור הכללי לירידה לפרטים, וכן בין תיאור ציפור הנפש לשלב המעשי, היינו הפעולות שהיא גורמת לרגל החומרית לבצע.

רובד ראשון, לילד:

לילד מתוארת מהותה של ציפור הנפש באמצעות דימויים. היא בנויה למכלול אחד ממגירות מגירות. אך גם במגירות יש מעין קסם או כח קסום מסתורי. הן לא נפתחות כך סתם. רק ציפור הנפש יכולה לפתוח את המגירות שלה, וגם זאת בהתאם למפתח התואם למגירה. והמפתחות למגירות כולן בידי הציפור. איך היא פותחת אותן? לשאלה הזאת משיבה המספרת: פשוט מאוד, ברגלה השניה המקופלת!

הציפור מיישרת את רגלה השניה, זו המקופלת בשעת מנוחה, ומסובבת בעזרתה (מראים לילד בציור את האצבעות שלה) את מפתח המגירה, ולאחר מכן מושכת בידית. כתוצאה כל מה שבמגירה יוצא לחופשי, אל הגוף!

הילד נמשך שוב אל עולם הדמיון, ודרך המטאפורה של ציפור הנפש והאיור, הוא מקבל את המשמעות הרצויה. היינו הסמל, קרי יונה, מדבר אליו בשפה אותה הוא מכיר הכי טוב.

רובד שני, האדם הבוגר:

הפן הנפשי הן של הילד, ויותר מזה של האדם הבוגר, מורכב ביותר. יש בו רגשות שונים, לפעמים בליל רגשות, ולפעמים גם רגשות מתחלפים לסירוגין. כאן מיכל מונה לדוגמא מספר רגשות כגון: שמחה, קנאה, אכזבה, שנאה, עצב, ייאוש. וכן מגירות של יכולות האדם כמו יכולת הסבלנות, העצלנות. מגירה של תחושת הריקנות, וכן עוד המון מגירות. אחת מהן חשובה וכמוסה, זו המגירה לסודות הכמוסים ביותר. ומי פותח מגירה כזאת? הס מלומר, שהרי היא נפתחת רק לעיתים רחוקות מאוד. הילד התמים, הטהור, שעוד לא מעורה ברזי עולם, שלא יודע שקר מהו, יש בו פחות מגירות מאשר לאדם הבוגר, אך מבחינת מהות פתיחת המגירות זה הינו הך. הן לילד הן למבוגר.

רובד שלישי, היקומי:

את מגירת תכניות המלחמה, למשל, לא פותחים בקלות כל כך. היא בבחינת מגירת הסודות הכמוסים. רק בשעת מבחן, רק אז הרציו מורה לציפור הנפש של האומה לשלוח את ידה החומרית אל המגירה הסודית ולפתוח אותה.

אך מה קורה אם ההחלטות שהתקבלו משתנות? האם ניתן לסגור את המגירה?

התשובה היא כן. והיא ניתנת הלאה בשיר כשכותבת מיכל על הכעס. הנה:

וְאִלוּ צִיפּוֹר שֵׁפּוֹתַחָת לוֹ אֶת מֵגִירַת הַכָּעַס,

הַכָּעַס נִשְׁפַּך מִמֵנָה וּמִשְׁתַלֵט עָלַיו כַּלִיל.

וְעַד שֵׁהַצִיפּוֹר אֵינָה

סוֹגֶרֶת אֶת הַמֵגִרָה בְּחַזָרַה,

אֵין הוּא מַפְסִיק לִכְעוֹס

מכאן שתמיד אפשר להתחרט או לחזור בנו ולסגור מגירה.

בשלב הזה עוברת מיכל אל ההתנצחות לכאורה בין ההיגיון לרגש.

לאחר שהוסברה מהותה של ציפור הנפש, שהיא מעין המנוע של הנפש בכללותה, שכולה רגש. עוברת הסופרת לווריאציות שונות  הקורות בחיי יומיום במאבק בין ההיגיון לרגש, בין האמוציות לבין החשיבה השכלית. הדחפים הרגשיים לעומת הבלם השכלי.

 וכך היא כותבת:

לִפְעָמִים יָכוֹל הֵאָדָם לִבְחוֹר לְעַצְמוֹ וּלְסָמֵן לַצִיפּוֹר אֵילוּ

מַפְתֵחוֹת לְסוֹבֵב וְאֵילוּ מֵגִרוֹת לִפְתוֹחַ.

וּלִפְעָמִים זוֹהִי הַצִיפּוֹר שֵׁמַחְלִיטָה בִּשְׁבִילוֹ.

לְמַשָׁל: הוּא רוֹצֵה לִשְׁתוֹק וְמוֹרֵה לַצִפּוֹר לִפְתוֹחַ אֶת מֵגִרַת הַשְׁתִיקָה, אַבָל הִיא, עַל דַעָת עַצְמָה,

פּוֹתַחָת לוֹ אֶת מֵגִרַת הַדִיבּוּר,

וְהוּא מְדַבֵּר וּמֵדַבֶּר מִבְּלִי לִרְצוֹת.

אוֹ דוּגְמָה אַחֶרֵת: הוּא מְבַקֵשׁ לְהַאָזִין בְּסַבְלָנוּת

– וְאִלוּ הִיא פּוֹתַחָת לוֹ אֶת מֵגִרַת הַעָצְבַּנוּת

הַגוֹרֶמֶת לוֹ לְהִתְעָצְבֵּן

ברובד הראשון:

הקורא פוגש בפן החינוכי של הסיפור – האם המקריאה לילד, או הילד הקורא בעצמו, ורואה את המציאות בטבעו של האדם העולה מבין השורות.

לא תמיד ההיגיון קובע את מהלכיה של הרגל החומרית הפותחת את המגירה, לפעמים צפור הנפש גוברת על ההיגיון, ומורה לרגל החומרית (זו המקופלת) להתיישר, ולפתוח מגירה זו או אחרת. כאן נותנת מיכל דוגמאות כמו למשל ההיגיון מבקש מהילד לשתוק, אך ציפור הנפש לא מאפשרת את ההתאפקות ופותחת באחת את מגירת הדיבור. הוא רוצה להאזין בסבלנות, וצפור הנפש פותחת על אפו וחמתו את מגירת העצבנות,  וכדומה.

הרובד השני:

זה הוא הדיבור אל המבוגר בדומה לילד. אתה המבוגר רוצה לסלוח לחבר, דא עקא שציפור הנפש שלך פותחת לך את מגירת הכעס. אתה מבין בהיגיון שהכלב שלך לא אשם שהוא נובח, ובכל זאת צפור הנפש פותחת לך את מגירת הכעס והעצבנות, ואתה, בניגוד להיגיון שלך, “נובח” עליו.

ושוב, מאחר והמבוגר עשיר בניסיון חיים וחוויות חיים ברור שהמגירות אצלו רבות יותר, ומאבקי הרגש והשכל רבים יותר עמוקים יותר.

לעניין זה אפשר לומר שקיימת עירנות מבחינת חז”ל וסופרי התנ”ך לעניין השתיקה, למשל כמו “יפה שתיקה לחכמים” (פסחים ט צט), או משלי יז כ”ח “גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון”. אך גם אילו וגם אילו לא שמו לב לדקות העניין, ששמה לב אליה מיכל סנונית והוא: שיש מקרים בהם עם כל הרצון לשתוק הרגש מתגבר, ואתה מדבר! מדבר כנגד כל הגיון וכל רצון שלא לדבר. ואומר בנימה אישית שלא אחת הרגשתי בדחף הזה להגיד את דבריי כאשר ידעתי שזה לא המקום להגיד אותם אך הדחף הרגשי ניצח.

רובד שלישי:

אנו מדברים על לב האומה ועל הראש המוביל של האומה. גם כאן יש לא אחת התנצחויות. למשל, זכור לכולנו הדיון הפומבי הסוער האם לקחת את השילומים מגרמניה או לא. מבחינה רגשית איך אפשר לעשות עסק עם רוצחים מה עוד שלהרג ושפיכת דם אין מחיר. אך מצד שני המדינה זקוקה לכסף. נכון שאין כפרה על מה שהם עשו, אך ההיגיון אומר שאת הנעשה אין להשיב ואין תמורה  לזוועות שעשו, אבל למען אלו שנשארו, והדורות הבאים, ולעתיד המדינה, הענייה, כדאי לקחת את השילומים.

או כאן בדוגמא אחרת:

וְקוֹרֵה שֵׁהוּא מְקָנֵא בְּלִי לְהִתְכַּוֵון כְּלַל.

וְקוֹרֵה שֵׁהוּא מְקַלְקֵל דַוְוקָא כְּשֵהוּא רוֹצֶה לַעָזוֹר

כִּי צִיפּוֹר הַנֶפֶשׁ הִיא לֹא תָמִיד צִיפּוֹר מְמוּשְׁמַעָת

וְעוֹשָׂה לוֹ לִפְעָמִים צָרוֹת…

כמו שנאמר בישעיהו פרק ה פסוק ב ” וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים”. היה לו רצון לעשות ענבים אך לא הצליח לו, יצאו לו באושים. וגם אומרים “הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות”.

למי מאתנו לא קרה שהיתה לו כוונה טובה מכל הלב והמעשה יצא לרעה? לי קרה לא פעם כדבר הזה.

קיצורו של סעיף זה, שהוא חינוכי מעיקרו, שיש להתייחס לעובדות החיים, ובראש ובראשונה לרדת אל המודע, להכיר את עצמנו כדי להשתדל לנווט נכון את דרכנו, ולתמרן נכון בין מאבקי הרגש לשכל.

המסקנות

הפתיחה של הקטע האחרון, קטע המסקנות, היא בשורות אלו:

כַּאן אֵפְשָׁר כְּבָר לְהַבִין, שֵׁכֹּל אָדָם שׁוֹנֵה מִחָבֵרוֹ בִּגְלָל

צִיפּוֹר הַנֵפֵשׁ אַשֶׁר בְּתוֹכוֹ.

צִיפּוֹר שֵׁפוֹתַחָת מִדֵי בּוֹקֵר אֶת מֵגִרָת הַשִׂמְחָה,

הַשִׂמְחָה נִשְׁפֵּכֶת מִמֵנָה אֵל תוֹך גוּפוֹ

 וְהַאָדָם שֵׁלָה שָׂמֵחַ

וְאִלוּ צִיפּוֹר שֵׁפּוֹתַחָת לוֹ אֶת מֵגִירַת הַכָּעַס,

הַכָּעַס נִשְׁפַּך מִמֵנָה וּמִשְׁתַלֵט עָלַיו כַּלִיל.

כאן כבר מתחבר רובד ראשון ילדותי עם הבוגר, כי מיכל מדברת על האדם בכללותו.

אם מדובר בילד, מבוגר, זכר, נקבה, או קשישים, נאמר כי אין תקן לאדם. כל אדם שונה מחברו, והשונות נובעת בשל אותה צפור נפש או אותו הרכב נפשי השונה בעוצמתו, בתדירותו, בזמן הופעתו, מאדם אחד לאחר. למשל בבוקר יש המשכים עם שמחה בלב ויש המשכים עם עצבות בלב.

כאן נכנס בעצם גורם המנטליות אצל האדם. יש הנוטה לכעוס יש הנוטה לשמוח, יש הצוחק מכל דבר ואפילו השטותי ביותר, ויש המרצין פניו אפילו לעת צחוק.

הרובד האוניברסלי העולמי:

כאן יש הבדלים ברורים בין תרבויות ומנטליות. מדברים למשל על מנטליות אוריינטלית לעומת האירופאית. מדברים על שבטים שכוחי אל ברחבי אפריקה או אמריקה, שונים בתכלית השינוי מאתנו מבחינת מזג, תרבות, התנהגות, מנהגים.

מובן שגם התרמוסטט, או צפור הנפש, בכל אחת מהתרבויות האלו תהיה שונה, ורגישותה תהא אחרת. יכול בהחלט לקרות שבמדינה במצוקה כלכלית או תברואתית צפור הנפש תפעל אחרת מאשר במדינה עשירה, בריאה, שתושביה בבחינת איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.

וכמו שמיכל כותבת

יש צפור שרע לה פותחת מגרות לא נעימות /  צפור שטוב לה בוחרת במגרות שעושות טוב.

בסיפור יש גם המלצות:

וּמָה שֵׁהֲכִי חָשׁוּב – זֶה לְהַאֲזִין הֵיטֵב לַצִיפּוֹר.

כִּי קוֹרֵה שֵׁצִיפּוֹר הַנֶפֶשׁ קוֹרֵאת לָנוּ, וְאֲנוּ לא שוֹמְעִים.

חָבַל. הִיא רוֹצָה לְסַפֵּר לַנוּ עָל עַצְמֵנוּ.

הִיא רוֹצָה לְסַפֵּר לַנוּ עָל הַרְגָשׁוֹת שֵׁנְעוּלוֹת בַּמֵגִרוֹת שֵׁבְּתוֹכָה.

יֵשׁ מִי שְׁשוֹמֵעַ אוֹתָה לְעִיתִים קְרוֹבוֹת.

יֵשׁ מִי שְׁשוֹמֵעַ אוֹתָה לְעִיתִים רְחוֹקוֹת.

וְיֵשׁ מִי שֵׁשׁוֹמֵעַ אוֹתָה  

רק פעם אחת בחיים

לַכֵן כְּדַאי,

אוּלָי מְאוּחָר בַּלַיְלָה, כְּשׁשֶקֶט סָבִיב,

לְהַקְשִׁיב לְצִפּוֹר הַנֶפֶשׁ שֵׁבֶּתוֹכֵנוּ,

עָמוֹק עָמוֹק בְּתוֹך הַגוּף.

עתה מדברת מיכל בלשון רבים, היינו באופן ברור לכלל האוכלוסייה.

ההמלצה הראשונה במעלה היא להיות נכונים להקשיב לנפש, זאת אומרת להכרה. להיות מודעים לצפור הנפש ומוכנים להקשיב לה.

כאשר מיכל כותבת שלפעמים ציפור הנפש רוצה לספר לנו על המגירות הנעולות בתוכה היא מתכוונת שמשהו רוצה לצאת מאתנו, להתפרץ מאתנו, ואנו עוצרים אותו בתוכנו בשל חוסר מודעות, הנגרם בשל אי הקשבה לנפש.

מאחר ובני אדם שונים זה מזה לא כולם לומדים להקשיב לציפור הנפש שלהם באותה תדירות, עוצמה, ובאותו זמן. לכן מיכל מציעה בלילה, כאשר אין רעשים מסביב ואנחנו במצב נינוח, פשוט להקשיב לצפור הנפש שלנו. ואני מוסיף כי כנראה נתעורר לבוקר חדש עם תובנות טובות יותר ותחושה טובה יותר.

כמה מילים על הצורה

כבר ציינתי שמבחינה צורנית–תוכנית הספר זורם מהמקרו אל המיקרו. מהנפש כמעין ישות גלובלית אבסטרקטית אל המיקרו  המטאפורי, המתאר את מהותה באמצעות ציפור הנפש.

אך חלק לא פחות חשוב, ואולי אפילו עיקרי מבחינת הצורה, הם הסמלים הויזואליים המצטיירים יפה בדמיון הקורא, גם הודות לאיורים הנלווים. נאמר כי חווית הסמל נוטעת בנפש הקורא את התקשרותה עם האני שלו ועם הסביבה הקרובה והעולם כולו.

המשמעות של “ציפור הנפש” אצל חז”ל היא קנה הגרון או הגרגרת, החלק בצוואר, הסמוך לחזה, שהפגיעה בו מסוכנת ביותר. בעברית המודרנית משתמשים בביטוי “ציפור הנפש” לציון דבר היקר מאוד ללבו של האדם. בסיפור של מיכל הכוונה ב”ציפור הנפש” היא אחרת. זו ציפור שנמצאת בתוך הנפש הרוחנית של האדם. הילד רואה כנגד עיניו ציפור עומדת אל רגל אחת, שקוראים לה ציפור הנפש. והיא עצובה או שמחה או כואבת או צוחקת, ובאמצעות ההמחשה לדמות שהוא מכיר, ציפור, קל להעביר אליו את תכני הסיפור. הייתי קורא לכך “אומנות ההמחשה במטפורה סמלית דו כיוונית” – ציפור הנפש הולכת, מדלגת, שומעת, היא יכולה להיות עצובה, שמחה, יכולה לגדול בתוכנו והחשוב שהיא כל הזמן בתוכנו.

לאחר שהילד התרגל לציפור שלו, מיכל הולכת איתו עוד צעד קדימה, מדברת על מהות, ומשלבת את מגירות הנפש של ציפור הנפש בסיפור.

מבחינה ויזואלית, הציפור המצוירת גדולה, כי מחד גיסא היא מכילה לא מעט מגירות, ומאידך גיסא היא ממלאת את הנפש של האדם בכל גופה. רגליה דקות, אך חזקות ויציבות. כי בהן היא בונה את עולם בעליה. היא עומדת על רגל איתנה של הרוח, ופועלת מעשית ברגל המשמשת לפעולה הפיסית. הציפור לבנה, צבע אבסטרקטי שכל אחד יכול לדמיין בו את הצבע שהוא רוצה לראות. והרקע הוא כחול או צהוב, סמל לשמים כחולים וארצנו שופעת האור ושדות התבואה הצהובים.

סיכום

כמו שאמרתי, ספר הילדים של מיכל סנונית “צפור הנפש” הוא בעל ערך אמביוולנטי. מצד אחד ספר ילדים יפה עם המחשה יפה של איורים שאיירה הגב’ נעמה גולומב, ומצד שני ספר עם תובנות גם למבוגרים. למעשה הספר נוגע בציפור הנפש של החיים בכללותם. כי מה הם החיים שלנו אם לא הרגשות, התחושות, הדחף הרגשי במאבקו עם ההיגיון, שמשמשים כמנוע לכל התנהגות של הפרט או של החברה…

צפור הנפש הדמיונית נמצאת עמוק בקרבנו. מין ציפור צנועה כזאת, נעלמת, מוסתרת. הספר מזרז את הקוראים לחפש אחריה, לחזר אחריה, ולאמצה אליהם, ודווקא בשעות החשוכות של הלילה כאשר הם נינוחים על מצעם בשקט הלילי. אז קל יהיה להתייחד עם ציפור הנפש ולהקשיב לה. וחשוב מאוד להקשיב לה כדי שנלמד להכיר את עצמנו. כי לפעמים משהו זועק בתוכנו ואינני מודעים לכך, ולו רק בשל אי הקשבה לצפור הנפש שלנו.

חשוב לציין שבניגוד לציפור הנפש החז”לית או המודרנית הרי “צפור הנפש” של מיכל, כפי שנתנה אותה במתנה לילדים, היא בעלת היבט שונה, חדשני, שלא היה מוכר עד כה, וגם זו לטובה ולזכותה של מיכל.

כמה מילים על הסופרת והספר

הספר נכתב בלילה אחד של שנת 1985 בבית מלון באיטליה. הוא זינק במהרה והפך לרב–מכר בינלאומי, הספר זכה בפרסים רבים ובשנת 1993 זכה במקום הראשון בתחרות עולמית לספרי ילדים שנערכה בז’נבה. הספר תורגם ל–48 שפות.

מיכל סנונית היא משוררת, סופרת ילדים, ועיתונאית. כתבה 12 ספרי שירה למבוגרים שזכו להצלחה רבה, וכן ספרים רבים לילדים. חלק משיריה הולחנו.

מי שקורא את הספר “צפור הנפש” אי אפשר לו שלא יבחין בכך שהסופרת היא מה שהיינו קוראים “הלוחשת לרגשות”. כולה רגש. ואת הביטוי לכך הביעה בספרה זה והביאה אותו לעיניי אנשי העולם. שהרי מה הוא ילד ומה הוא בוגר? שניהם בני אדם עם רגשות וגישות לחיים. כל אחד עם המטען שלו כל אחד בזמנו שלו, ובתקופת חייו. 

מיכל סנונית. המרכז לספריות בישראל

קיראו גם

מיכל סנונית בויקיפדיה

דף הפייסבוק של מיכל סנונית

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

ten − 2 =