דוד מלמד סוקר את פעילותו של המזרחן והמומחה לערבית ד”ר ישראל בן זאב למען קהילות המתגיירים ליהדות.
המערכת
הדיונים בבעיות הגיור אינם יורדים מסדר-היום של מדינת ישראל מאז הקמתה. בבעיות אלו עוסקים בתקשורת לסוגיה בכתב ובעל-פה, ועדיין לא נמצא פיתרון לבעיות הקשורות לציפור-נפשו של העם היהודי ועתידו בעולם של מיליארדי בני-אדם, ובאיזור שבו היהודים מהווים מיעוט בתוך מאות מיליוני בני דתות אחרות.
נושא הגיור והגרים העסיק קומץ של אנשים, שלא חדלו מלעלות את חשיבות הגיור ואת הצורך למצוא דרכים לצמצום הקשיים הנערמים בדרך לקליטת גרים לעם ישראל.
אחד מהם היה אדם שהקדיש את חייו לנושא הגיור, מבלי להזניח את עיסוקו האקדמי והחינוכי בתחום המזרחנות.
האיש, ישראל בן-זאב, נולד בשנת 1899, לפני כמאה-ועשרים שנה, בשכונת מאה-שערים בירושלים, דור חמישי לר’ אברהם וולפנזון, שעלה לארץ-ישראל בעליית תלמידי הגר”א. הוא בחר להשתלם בתחומי האיסלאם והערבית, ועסק בהם כל חייו. בצעירותו למד בבית-המדרש הערבי למורים “דאר אל-מועלמין” בירושלים, השתלם בשפה הערבית ובספרותה, וקשר יחסי-ידידות עם משפחות ערביות מיוחסות בארץ.
בשנת 1922 יצא ללמוד באוניברסיטת קהיר, ושם השלים עבודת דוקטורט בערבית על “היהודים בערב בתקופת הופעת האסלאם”.
נוסף לכך פרסם ספרים בערבית על תולדות השפות השמיות ועל הרמב”ם, ואף שימש בתקופה מסויימת כמרצה באוניברסיטת קהיר.
לאחר שהשלים את עיסוקיו האקדמיים בקהיר, יצא להשתלם בלימודי המזרח באוניברסיטאות בגרמניה, ובשנת 1932 השלים תואר דוקטורט שני. בשובו למצרים התמנה למרצה באוניברסיטת קהיר, ושם המשיך בפרסום מחקרים על הספרות הערבית, ההיסטוריה היהודית בארצות האסלאם, ובעיקר על יהודי מצרים.
בעת שהותו במצרים עסק בפעילות ציונית בקרב הקהילה היהודית, השתתף בהקמת אגודות ציוניות, פרסם מאמרים ביומונים ערביים, ועסק גם בחקר הגניזה הקהירית.
בארץ ובמצרים הוקירו את היקף ידיעותיו במזרחנות ובתולדות האיסלאם, ובעיקר את חיבוריו בתולדות היהודים בחצי-האי ערב לפני הופעת האיסלאם, וראו את ספרו (בערבית) יהודים ויהדות במסורת האיסלאמית.
עם שובו לארץ פרסם ספר לימוד לערבית מדוברת, ופרקים מהספרות הערבית הקלאסית שנועדו לבתי-הספר התיכוניים, שימש כמפקח על לימודי הערבית במחלקת החינוך של הוועד הלאומי, ולאחר קום המדינה המשיך בתפקידו כמפקח על לימודי הערבית במשרד החינוך.
אולם בכל אלה לא הסתפק. במקביל לכך הקדיש את מלוא מירצו לפעילות בנושא שבער כאש בעצמותיו: עידוד גיור ויחס חם לגרי-צדק.
לשם כך ייסד בשנת 1956 את “האגודה למען גרי צדק”, ופרסם שני ספרים ומאמרים רבים בנושא הגיור.
בשנת 1980, בהיותו בן 81, הלך לעולמו.
במסגרת מאבקו למען הגיור והגרים כתב את הספר “גרים וגיור בעבר ובהווה” (ירושלים, הוצאת חומה, 1961, 99 עמ’).
פרקי הספר עוסקים בהתפשטותה של דת ישראל בין אומות העולם, ביחסם של חכמי ישראל לנושא הגיור, ובקירוב נידחי ישראל לחיק היהדות. נוסף לכך העלה בן-זאב את בעיות הגיור ופתרונן, ואת סיפוריהם של אנשים שהתגיירו לאורך הדורות והגיעו למעמד גבוה בעולם התורה.
בהקדמה לספרו הצביע בן-זאב על בדידותו המדינית של עם ישראל, ועל הכורח למצוא בני-ברית בעולם הגדול. האנשים המתאימים להיות בני-ברית לעם ישראל הם לדעתו המתגיירים או אוהבי-ישראל, שבאמצעות הסברה רחבה יהיו הגורם העיקרי לסיום הבידוד ולחיזוק היהדות והיהודים בעולם.
בראשית ספרו שופך בן-זאב את זעקת ליבו, ומסביר מה מביא אותו לפעילותו הנלהבת בנושא הגיור: “אימת בדידותה של ישראל וצל השואה שירדה על מיליונים מבני אחינו באירופה בימי מלחמת-העולם השניה מדכדכים את רוחי ומשרים עלי תוגה עמוקה… בדידות זו בין מיליונים ערביים ומוסלמים המקיפים אותנו מכל עבר וכן זרות המיעוטים לכיתותיהם הדתיות במדינת ישראל, משרות עלי תוגה עמוקה… וכדי להזרים דם חדש ולהוסיף כוח לישראל יש לאחוז גם בדרך של גיור… מצווים אנו להפיץ את דת ישראל בין שבטים וקיבוצים, קרובים ורחוקים, ולהחדיר את האהבה לערכי ישראל בין הנוצרים והמוסלמים, ואף בין עובדי האלילים… והמתגיירים או ‘האוהבים את בני ישראל’ ותרבותם ישמשו, מצד אחד, גורם יסודי לסילוק הבדידות של עמנו בישראל, ויחזקו, מצד שני, את חומת היהדות והיהודים בכל ארצות הפזורה” – כותב בן-זאב בספרו (עמ’ 8-7).
אחד הנושאים שהעסיקו את בן-זאב היה נושא יהודי אתיופיה, הפלשים (“ביתא ישראל”): “עלינו לשמור על קיומן של קהילות הפלשים בחבש, כדי שנוכל להכשיר בקרבן אנשים, אשר ייצאו להפיץ את דת ישראל באפריקה השחורה המתעוררת לתחיה… הבה ונעשה את אשר עשו רבן גמליאל, ר’ יהושע בן חנניה, ור’ עקיבא במסעיהם במדינות רומי. נעשה את אשר עשה ר’ מאיר, אשר יצא למסעות אל אסיה כדי לייהד את עובדי האלילים. נרים את נס היהדות בכל רחבי תבל ביד רמה” (עמ’ 79).
בהערות לקטע זה מביא בן-זאב את תשובתו המעניינת של הרב אברהם יצחק הכהן קוק לרב בפירנצה בעניין הפלשים: “הנני בכל חפצי להיות נטפל לעושי מצווה ולעמוד לימינו בכל דרישותיו בכלל לטובתם הנצחית של ‘אחינו הנדחים’ הללו אשר הואיל צור ישראל בחסדו להעיר את לבב השרידים, טהורי הנשמה שבדור להתעסק בתקנתם ובהצלתם משחת הכליון” (אגרות הראי”ה, חלק ב’ אגרת תל”ב).
ובמכתב שני לאותו רב כותב הרב קוק על הפלשים: “יואל ה’ ובתוך קבוץ נדחי עם ה’ ‘אסופי הצולעה והנדחה’ יאספו גם פזורים אלה ונבנו בתוך עם ה’, לשם ה’ ותורתנו הקדושה וינון שם כת”ר בין מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד” (שם, מכתב תש”ך). במכתב שלישי הוא מכנה את הפלשים “נדחי צאן קדשים” (שם, תמ”ד)” (עמ’ 79).
בסוף ספרו כותב בן-זאב על בנו של הראי”ה קוק: “חובה נעימה לי להביע בזה את תודתי להרב צבי יהודה הכהן קוק שליט”א, ראש ישיבת ‘מרכז הרב’ בירושלים, שהואיל בטובו לקרוא את עלי ההגהה של חיבור זה, להעיר את הערותיו המאלפות וכן לשלב מספר קטעים בספר זה מיצירות אביו הגדול, מאור הדור, הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל (הראי”ה), אשר בעיות גרים וגיור העסיקו אותו בכל שנות חייו בגולה ובארץ ישראל”.
בן-זאב אינו חוסך מלים קשות כנגד בתי-הדין הרבניים: “יחסם הנוקשה… לבעיות הגיור עלול להביא אדם מישראל לכלל יאוש…יושבים הם הרבנים על כס המשפט ושולחים ממרום את מבטיהם, שואלים שאלות ומתווכחים, קובעים סייגים וחומרות. כל זה אינו הולם לא את דת ישראל ולא את מוסר נביאי ישראל, ולא את יחסם של התנאים והאמוראים וגדולי חכמי ישראל בכל הדורות, שהיו להוטים להביא את כל הבאים עמם במגע בדת הייחוד… קורא אני להקמת בתי-דין מיוחדים לגיור… חברי בתי-הדין האלה יחויבו ללמוד ולהכיר גם את הנצרות, האסלאם וכן דתותיהם של עובדי האלילים, ואף יצטרכו ללמוד פרק בתורת הנפש של האדם” (עמ’ 91).
במאמציו למצוא דרכים להרחבת העם היהודי העלה בן-זאב גם את עניין המשומדים שיש להחזירם לחיק היהדות: “מאז מעולם לא היו אלא יהודים מועטים שהמירו את דתם בתום-לב, רוב היהודים המשומדים נאנסו להמיר את דתם… שובו, שובו אחים תועים ונידחים אל חיק היהדות!” (עמ’ 97-96).
ולבסוף מעלה בן-זאב הצעה הנראית תמימה למי שמכירים את הארגונים הבינלאומיים הקיימים היום: “מן הראוי אפוא להקים ארגון עולמי דתי ליד ארגון אומות העולם. בארגון עולמי דתי זה לא ידונו על האינטרסים המנוגדים, על ההבדלים שבין הדתות, אלא רק על אותם התחומים שבהם יש הבנה שלימה בין בני-האדם” (עמ’ 98).
על מאבקיו של בן-זאב העתיר שבחים שמעון תודר בעיתון “חרות” (15.12.1961): “כל רעיון חדש מוצא את ‘המשוגע’ לאותו דבר אשר לו הוא מקדיש את חייו ולמענו הוא משקיע את מרצו. בעיית הגרים, שהתעוררה בהיקף רחב מאז קום מדינת ישראל, מצאה את גואלה באישיותו של ד”ר ישראל בן-זאב. היא אינה נותנת לו מרגוע ובעזרת קומץ קטן של מתנדבים מכל הארץ הוא עושה ימים כלילות למען הרבות גרים בישראל ופועל למען קיבוץ נדחי ישראל והפצת היהדות בעולם”.
האגודה למען גרי-צדק שהקים בן -זאב פעלה בעיקר בשנות ה-60 של המאה הקודמת, והתרכזה בשתי חזיתות. כלפי פנים הטיפה להרבות גרים ולהאדיר את כוחו של עם ישראל שנתדלדל לאחר השואה, וכלפי חוץ פעלה להפצת ידיעות על היהדות לשם קירוב עמי העולם לאהבת ישראל.
בן-זאב סבר שהעם היהודי שאף תמיד להתרחבות, ויחסו אל הגרים היה חיובי. כבר לפני שנים רבות הציע להקים בתי-דין מיוחדים לגיור, שתפקידם נועד להתמחות בבעיות הגיור מבחינה לאומית ומדינית כאחת ולמצוא את הדרך המתאימה לפתרונן.
האגודה למען גרי-צדק רשמה לזכותה, מלבד תעמולה גלויה למען הגשמת רעיונה, גם ייסוד הוצאת ספרים יחידה במינה, שמטרתה הייתה פרסום הסברתי וספרותי הנוגע לבעיות הגיור.
ספר נוסף פרסם בן-זאב כעבור שנתיים, הפעם על צדו ההפוך של הגיור – מכת המיסיון (ישראל בן-זאב, “המיסיון בישראל”, הוצאת “חומה”, ירושלים, תשכ”ד, 1963, 144 עמ’).
הספר חושף את דרך המיסיון ופעולותיו בארץ, ומצטט מאמרים מן העיתונות העברית נגד המיסיונרים והמומרים בישראל לדורותיה, מבלי לומר דברים מפורשים נגד הנוצרים והנצרות.
האגודה למען גרי-צדק לא תמכה בגיורים קלים, למרות רצונה העז להרחבת הגיור. היא הצהירה, במודעה שכללה בתוכה חברים מכל הזרמים והמפלגות בישראל, על התנגדותה להצטרפות לעם היהודי בדרך של הצהרה פורמלית בפני פקיד רישום ללא חוויה דתית והתמזגות נפשית שלמה עם העם היהודי, כנהוג מדורי דורות. יחד עם זאת תבעה האגודה לבטל את “הקשיים הפורמליים המיותרים המכבידים על הגרים, ולהקל, במסגרת ההלכה והמסורת, על קבלתם בדת ישראל”.
נושאי הגיור, והדיונים על הקמת בית-דין מיוחד לגיור, לא ירדו מהשיח הציבורי לאורך כל השנים עד ימינו אלה. במאמרו של יהושע ביצור ב”מעריב” (24.2.1970) תחת הכותרת “רוצים לעזור לרבנות לגייר – האגודה למען גרי צדק תקים בי”ד מיוחד לגיור שבו יכהנו רבנים מוסמכים”, הביא את הסיכום: “כדי להביא למפנה יסודי ולפתרון מוחלט של בעיות הגיור, החליטה ‘האגודה למען גרי-הצדק’ להקים בית-דין מיוחד אשר יטפל בלי כל אפליה בכל סוגי הגרים מתוך אחריות מלאה ועל יסוד דיני ההלכה בישראל”.
ואכן האגודה למען גרי-צדק החליטה להקים בעצמה בית-דין מיוחד לגיור, לאחר שנוכחה כי הצהרות הרבנות הראשית ומשרד הדתות בדבר התוכניות להקמת בית-דין נייד מיוחד לענייני גיור, נשארו על-גבי הנייר, והיו קרבן לסחבת ללא סוף.
בן-זאב אפילו העז ואמר: “אין מגרעת בגיורות הבאות אל היהדות ‘מתוך אהבת איש מישראל’ ולאו דווקא רק ‘מאהבת ישראל’ כנדרש ע”י הרבנים. מדוע לשאול אשה כזאת אם היא באה להתגייר רק מפני שהתאהבה באיש מישראל ומבקשת לחיות עמו ולפוסלה אם תשובתה חיובית?”.
על בן-זאב נכתב ב”מעריב” ב-13 ביוני 1966: “כשאמרו (לו)… כי הודות למפעלו יתכן שייתמו גויים מן הארץ – השיב ברצינות ‘כאשר ביקרתי בניו-יורק, תפס עיתונאי יהודי ידוע בכנף מעילי וקרא ‘רחמנות, ר’ ישראל! תשאיר לנו, לפחות, ‘שאבעס גוי’ אחד לרפואה””.
