לציון שנה לעזיבתו את העולם הזה של המשורר הידוע מאיר ויזלטיר, שנולד בתחילת מרץ ונפטר בסופו, יובל גלעד בוחן ומנתח את ספרו הקודר “מוצא אל הים”.

המערכת

מאיר ויזלטיר
מאיר ויזלטיר. לקסיקון הספרות העברית

לאחר מותו של מאיר ויזלטיר ב-30 במרץ 2023, טבעי לחשוב על נושא המוות בשירתו, וטבעי שבשירה מאוחרת של משורר יהיה עיסוק בנושא זה. אבל המוות העסיק את ויזלטיר עוד מראשית שירתו, אולי כתוצאה מביוגרפיה שכוללת מות אב במלחמה, בברית המועצות, בגיל צעיר, או הגירה לארץ ישראל על רקע המוות שהותירה מלחמת העולם השניה. אבל לא פחות מכך, זהו נושא מרכזי בשירה זו, כי אין להפריד בין המוות והחיים, ותודעת המוות מייצרת פיכחון ואותנטיות.

חתירה לאותנטיות וסלידה משקרים היו לב שירת ויזלטיר, והמפתח לאותנטיות, על פי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, היא התבוננות מפוכחת במוות. העיר היא זירת הפעולה של שירת ויזלטיר, וערים נוטות להסתיר את המוות: קשישים עצורים בבתי הורים, בתי החולים מרחיקים את החולה מהאוכלוסייה, ובתי הקברות מצויים בפאתי העיר.

עטיפת ספרו של מאיר ויזלטיר “מוצא אל הים”

בשנת 1981, בהיותו בן ארבעים, כלומר במחצית חייו, פרסם ויזלטיר את מוצא אל הים, אולי הקודר בספריו, ספר שמרבה לעסוק במוות, והוא גם האהוב עלי מבין ספריו. הוא פורסם ארבע שנים אחרי ספרו המוכר ביותר, דבר אופטימי עשיית שירים, שכשמו כן הוא – ספר אופטימי ורווי חיים (יחסית).

אבל הדיכוטומיה בין חיים ומוות, תוך הקבלתם לאופטימיות ופסימיות בהתאמה, לא חלה על שירת ויזלטיר. וזאת, כי התבוננות במוות, במתים, בהתכלות הטבעית של הקיום, פירושה התבוננות בחיים, שכן החיים והמוות חד הם.  

העיסוק של ויזלטיר במוות הוא קונקרטי, כי שירתו תמיד מקומית, קונקרטית, נטועה בזמן, במרחב, באקלים. הקונקרטיות שלו היא עקרונית, ומנוגדת לשירת זך המוקדם, הנוטה להכללות והפשטה. זוהי קונקרטיות פלסטית – ויזלטיר היה חבר של הפסל יעקב דורצ’ין, ואמנות פלסטית (לאו דווקא קונספטואלית) היתה קרובה לליבו. הוא היה משורר בוטה שלא חשש מבוטות, ובוטות נוטה לתפוס את תשומת הלב. ולכן אולי הצד הציורי בשירתו הוזנח. אבל כשהיה במיטבו, יכולת ציורית זו נתנה גיבוי קונקרטי לבוטות. וציור הוא תמיד רגע קפוא בזמן, נצח קטן בעולם של מוות.

נדרש אומץ כדי לפתוח ספר המשך לדבר אופטימי עשיית שירים המצליח במחזור לירי-קאמרי קטן של התבוננויות העוסקות במוות. מחשבות אדמה בזירמת הקיץ הינו מחזור בו המשורר מיטיב להפגין את יכולותיו כמשורר-צייר מתבונן, והתבוננות היא עמדה מרכזית בשירת ויזלטיר, שלרוב יעדיף אותה על עיסוק בביוגרפיה שלו.

זה מחזור של שירים קצרים ברובם, בעלי קשר תמאטי רופף למדי, פרט לזה של המוות. בשיר הראשון כותב המשורר: “מתוך שינה רוויה אני מתעורר עם אהבה למילים./ אהבה ישנה מתעוררת במפתיע ליישר/ קמט בזיכרון./ ואני כבר אמרתי/ בחפזי: הצורה היתה לחומר, הנשמה לבשר.// והבשר במלכודת -/ ביולוגיה:/ היסטוריה:/ עלילה ומוות”.

זוהי התפיסה הדואליסטית של הגוף והנפש (הנשמה), כאשר הנשמה כלואה בגוף אסור במלכודת של מגבלותיו הביולוגיות (סופניותו) וההיסטוריות (המיקום בו נולד). השיר מעיר את אהבת המילים, כלומר אהבת השירה, במקביל להתבוננות בטבע האנושי – עלילה ומוות.

והמוות העתידי אינו נתפס כעלבון אישי לנשמה, כמקובל בשירה הרומנטית, אלא כטבע ביולוגי, כמתואר בשיר השלישי במחזור:

“והיסטוריה היא סמרטוט מדים דהוי

מעֻבֶּה באדמה. האדמה

חַפָּה ממזימה,

מחשבה,

כוונה,

       מצופפת

זרעים, קמח

עצמות, ביצי תולעים.”

האדם הוא חלק מהטבע, והכליה שלו ועצמותיו אינן שונות משאר תכולת האדמה, למשל זרעים וביצי תולעים. השיר הבא במחזור עובר לתמונת אישה הולכת בשדה פתוח, מנשקת אבן, חוֹלצת שד “להיניק תלולית של חפרפרת”. זהו ציור מפתיע ומקורי, המתאר אהבה למוות. כך גם בשיר החמישי במחזור, בו נשאל ממה מת הדובר, והתשובה: “מאהבתו/ לכבדות שבאדמה”.

במידת מה אלה שירים ארס פואטיים, שמציגים את האני מאמין של המשורר – התבוננות במוות, ואפילו אהבה למוות ולאדמה, כחיוניות לכתיבת שירה. אהבת המוות נוכחת בשיר מאוחר יותר בספר זה, בו כותב המשורר ש”אני מרצף את רחובות תל-אביב/ במבטים כבדים. באהבה מתה אני מניח/ אריח אחר אריח”.

העיסוק במוות מהווה מעין התרסה כלפי הקוראים, שמטבע הדברים אינם רוצים לחשוב על מותם העתידי, או על מוות בכלל. וההתרסה קיימת בשורות המתארות שיחות חולין של שכנים – “משִׁיחי שקר קטנים,/ שׂחקו לפנינו/ במשחק הנה-ימים-באים”.

השיר התשיעי, והיפה במחזור, מתריס כנגד הפוחדים מהמוות:

“זמן לא רב אחרי שקוע השמש

הם מגיפים את התריסים

הם מכבים את האורות

הם מכריזים על שקט

הם מסתגרים היטב

מפני הלילה, ליל הקיץ היפה, הרצחני

העובר ברחובות

הולך ובוכה”

הלילה עובר האנשה למעין קבצן ההולך ברחובות, והוא דחוי ומוקצה בעולם החיים. הלילה הוא סמל שירי ותיק למוות, והמוות מפחיד את האדם העירוני, שמסתגר בדירתו מפני “ליל הקיץ הרצחני, היפה”.

גם השירים הבאים במחזור הם מעין ציורים קטנים של מוות, למשל: “אישה לבושת שחורים/ בפינת הרחוב/ לילד כיפה שחורה/ מאותתת למונית/ זמן רב עובר […] מלבושי אלמנותה הולמים אותה/ רגליה חטובות בגרביים שחורים […] ערב יורד/ היא עדיין מאותתת/ זמן רב עבר”.

הקרבה למוות מעוררת חשק אירוטי, להספיק לפני שמתים, וכאן החשק הוא דווקא לאישה דתיה, כאשר סיום השיר הופך אותה ואת הבן למעין פסל מטאפיזי, קפוא בזמן.

שיר זה מוביל לשיר על אדם קשיש המגרף עפר מהמדרכה מפתח ביתו: “ונשכחים כל אלה שקבר/ וכל שהסתלקו בלי שיפקוד/ את גוויתם בטרם תטמן// הוא שלמד להשתופף, לבגוד/ לשכוח, לאטום את התבונה/ שומר על ניקיון לפני ביתו […] ובינתו, שעוד לא נסתתרה/ תרשום את המראֶה לזיכרון/ כהתראה מפני הרוגע הממית.”

התבוננות בזיקנה כמבוא למוות, בעין של צייר או צלם המקפיא את הרגע, כדי שמשהו יישאר. וסיום השיר הוא אזהרה – יש לשים לב לחיים, לא לשקוע ב”רוגע הממית”, לא למות בעודך בחיים.

בהמשך הספר ישנו “טריפטיך סונטות על גניזת הגוף” הספוגות בהשפעת הסונטות של שייקספיר (שממחזותיו הרבה ויזלטיר לתרגם), והכתיבה בדגם הסונטה (שגם ז’בוטינסקי אהב) היא שימוש בדגם שירי עתיק, בעל מגבלות (14 טורים, חריזה), כלומר כזה התואם את חיי האדם המוגבלים על ידי המוות.

גם כאן ויזלטיר פועל כצייר, המתבונן מרחוק, באמפתיה, על מוות כללי מטבעו אבל גם ספציפי מאד, כאשר מתואר על ידי מכחול מילים: “זהב העור שונה מן הזהב/ המתגלה על פני העצמים:/ הוא סיג אלכימי: חֵלֶב ודמים/ ואור קלוט על גוף במערומיו,/ […] עכשיו מהר, בטרם ירד יום/ ירעיד הליך גרוי עד רוויה/ זהב רועד בתלוליות תחוחות”.

זוהי התבוננות קרה למדי, מרוחקת, על מין. התבוננות קלינית, של תנועה עד לפורקן, מנקודת מבט של משורר המתבונן בחיים וגם במוות בזרות מסוימת, מותכת בקירבה הנובעת מהחום של המילים.

כך גם “בסונטה מוארכת במות יצחק דנציגר”, שיר לזכרו של הפסל הנודע:

“מותך באוטו הפרטי שלך

במחץ משאית מול הגבעות

המשתפלות כמו רְחֵלים גועות

בחום הקיץ, וארץ מֻתָּכָה

שרוּפת קוצים ומייבשת סוד

יורָה אבק דוּם-דוּם אל גוויתךָ

ואוטמת עיני אבן נִכְחָה

בלי אישונים בהן, כמין נמרוד

בעוד השמש זבת דם שוחה

בים התכלת, אנוסה לנטות

כי בא היום, כי נהי המקוננות

סובב את התמוז בתהלוכה,

אשר כמותה הזיתָ לא אחת

בטבורו של חורש מקודש

בנטות היום, בהפציע יום חדש

על ארץ הסודות המושתקים

אשר עבדת בהצבת מבט

מסיע מים, אבן, עץ, שחקים”.

זוהי אלגיה, קינה, רקוויאם, אבל כדי להימנע מסנטימנטליות לנוכח מות הפסל, יוצרו של “נמרוד”, בוחר המשורר בתיאור פלסטי, על רקע הנוף הארצישראלי הרותח, “ארץ מותכה/ שרופת קוצים ומייבשת סוד […] ארץ הסודות המושתקים”. ומצד שני, התיאור הוא קונקרטי, מדגיש את פגיעות הגוף “במחץ משאית”.

יש להתבונן במוות בפיכחון, קובע המשורר, ולמסגר אותו על רקע נוף קדומים – האדם היחיד אינו אלא נקודה זעירה בהוויה הגדולה, והטבע הוא המקום בו ניתן להכיר את המוות, בניגוד לעיר בה אנשים מגיפים את התריסים בלילה, מחשש.

הפיכחון הוא אידאל, הבא לידי ביטוי למשל בשיר “תזכורת אחרונה”, אחד מבין כמה שהקדיש ויזלטיר ליונה וולך. זהו שיר אוהב שפורסם ארבע שנים לפני מותה, וסיומו הכמו נבואי מתריס: “בנית את זממֵך/ על הזיות ותקוות מסוג ירוד./ השתלט בך משהו מרוד, חשוך מרפא,// כרסום מתמיד בשארית כוחך/ להישיר מבט את מבטך”.

ישראל היא כמובן גם ארץ השכול, והרג המלחמות והמבצעים. ויזלטיר, כאיש שמאל, מתאר ב”מלח על פצעי הארץ” את תוצאות אירועי יום האדמה בכפר קנה 1976. אבל אין בו את שביעות הרצון העצמית המוסרנית המאפיינת הרבה משירת השמאל, בעיקר משנות השמונים ואילך, ויש בו התבוננות אמפתית אבל מרוחקת, שבה הדובר מתואר באירוניה, הבאה לידי ביטוי בעיקר בשני חלקיו האחרונים: “…על כסא על כוס קפה/ מפי צלם אמריקאי/ מסופר לי איך קברו/ את המת בכַּפְר כָּנָה// הארון נישא סביב/ אחר-כך נשלף הגוף/ והריצוהו בחוצות:/ נער פעור ארבע עיניים// במקום שבתי המתורגל/ אני קורא בעיתונים/ אשר מפלים בין בכי לבכי/ ולא כל דם בם יאדים// אשר יוסיפו להזות/ חלומות ערמומיים/ רעיונות מחוכמים/ מלח על פצעי הארץ/ כי לִשאול לשלום סכנין/ בעיניהם בדיחה תפלה/ ולספוג את כאב כנה/ אך ברכה לבטלה// על נייר לבן וטיפש/ תקתקתי, מחקתי/ תיקנתי, העתקתי/ ביגון מוחין עבש”.

כוחו של השיר הוא באירוניה העצמית המתלווה לזעם כלפי הלהג העיתונאי, הגזענות של הקיום הישראלי הגס במתים ערבים, ובתיאור הפלסטי – משורר נינוח על כסא בבית קפה, קורא עיתונים, שומע על מוות של נער, ואין בידו להועיל, אלא רק לכתוב שיר “ביגון מוחין עבש”. כאן הבוטות של ויזלטיר במיטבה, כשהיא מופנית החוצה ופנימה גם יחד.

והמוות נוכח גם בשיר “המשך יבוא” שנכתב ב-1978 וחוזה את מלחמת לבנון 1982: “.. הנעורים הם המשכה של הילדוּת/ ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון:/ על כן אין טבעי מילדים ונערים/ היורים זה בזה בלבנון.// הַקַבְּרנוּת היא המשכה של הרבנות,/ ודרום הלבנון המשכו של הגליל העליון:/ על כן תכרה חברה קדישא הצבאית/ קברים רעננים בלבנון”.

לקראת סיום הספר מופיעה סונטה, ששמה “סונטה שקספירית”, שיר שכול:

“יש אנשים אשר שׁכְלוּ בנים

ואחרים, אשר קברו אבות

או אימהות, אחים, נשים

כל אלה ממלאים את הרחובות

אשר בהם אני נסחף כמו מטורף

ותר לשווא מנוס מן הצללים

המרדפים אותי בחרי אף

של ידידים מתים בחייהם.

וכקרעי תמונות המשפחה

של חללים בתוך משלט נָבֹז,

אני רואה קלסתר פנים נמחֶה

וקצה חיוך רועד אשר נגוז.

      ומערכות העצבים הרצוצות

      תוקעות קנה בקרקפתי ומוצצות.”

המשורר כמי שמתעד את המוות ואין לו אלא מילים כדי לתאר את הטירוף האנושי של המלחמה.

שיר המוות האחרון בספר, וגם זה המקנה לספר את שמו, “מוצא אל הים”, מתאר אישה זקנה המבקשת את מותה בים, באותה אירוניה המאפיינת את ויזלטיר – “הים בן מיליון-מיליון/ ואינו מדקדק בקטנות./ מוכן להטביע כל יום/ עשרים מיליון זקנות.// אבל אנשים נרעשים/ משו אותה אל החוף./ בבית-החולים העירוני/ זכתה בטיפול טוב.// עכשיו היא בבית-אבות,/ וסיפורה עוד לא תם./ לשווא קיוותה למצוא/ מוצא אל הים.”

אירוניה מלווה את שירת ויזלטיר מראשיתה, אבל בספר זה היא מאוזנת ואף יותר מכך באמפתיה. האמפתיה היא לאדם בכללותו, שמצבו הקיומי הינו של היות לקראת המוות, ואין ביכולתו אלא לברוח מידיעה זו, או לחלופין להתבונן בה באופן מפוכח.

כריכה נוספת לספרו של מאיר ויזלטיר “מוצא אל הים”

קראו עוד


קיראו עוד של ועל מאיר ויזלטיר ב”יקום תרבות”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × שלוש =