אב”א אחימאיר (אַבָּא שָׁאוּל גֶּיְסִינוֹבִיץ’) 1897-1962. ויקיפדיה

ביוני 1934 הורשע העיתונאי הימני אב”א אחימאיר, מנהיג קבוצת “ברית הבריונים”, שהואשם במעורבות ברצח הפוליטיקאי חיים ארלוזורוב, שנרצח ב-1933 בחוף ים תל אביב ורוצחו לא ידוע עד היום.

אחימאיר הואשם – בצדק מוחלט לדעת הצד השמאלי במפה הפוליטית ובני משפחתו של ארלוזורוב, בחוסר צדק משווע לדעת הצד הימני של המפה הפוליטית ובני משפחתו של אחימאיר – בהסתה בלתי פוסקת כלפי ארלוזורוב, והיותו חלק ממה שאנו מגדירים כיום כ”מכונת רעל” שיצרה את האווירה שהביאה לרציחתו של ארלוזורוב.

הוא נמצא אשם בגין ייסוד ב-1930 של תנועת “ברית הבריונים” שהתנגדה למדיניות ממשלת המנדט בארץ-ישראל

הוא נידון ל-21 חודשי מאסר בפועל ונכלא על כך עד אוגוסט 1935. , ובכלא כתב יומן שתיעד את תקופת מאסרו.

משה גרנות סוקר את יומניו של אחימאיר, יומנים ששופכים אור רב הן על האיש והן על התקופה.

המערכת

כריכת ״איילה בין החומות: יומן המשפט והסוהר״ של אב״א אחימאיר

“איילה בין החומות – יומן המשפט והסוהר 1934 – 1935” מאת אב”א אחימאיר, עריכה והגהה זאבה אחימאיר-זבידוב, בהשתתפותם של יעקב אחימאיר ויוסי אחימאיר. הוצאת מכון ז’בוטינסקי בישראל 2023, 533 עמ’

מי הוא בעל הזכויות הראשון לכינוי “בייליסיאדה” לעלילת הדם נגד הרוויזיוניסטים בפרשת רצח חיים ארלוזורוב? ובכן, בעל הזכויות הראשון לכינוי זה הוא ז’בוטינסקי, ואב”א אחימאיר הוסיף עוד כינוי לעלילה – “דרייפוסיאדה” (עמ’ 19), שהרי גם אלפרד דרייפוס וגם מנדל בייליס נתבעו לדין על ידי אנטישמים על לא עוול בכפיהם, ועברו סבל נורא עד שצדקתם ראתה אור (בייליס ודרייפוס נפטרו בעת שהייתו של אחימאיר במאסר). סטבסקי ורוזנבלט הואשמו ברצח ארלוזורוב (למרות אליבי מוצק כי שהו בזמן הרצח בירושלים), ואחימאיר הואשם בהסתה לרצח. אחימאיר ורוזנבלט זוכו לאחר שהייה בכלא, ואילו לסטבסקי נגזר דין מוות. בערכאה העליונה, זוכה גם סטבסקי, היות שהתביעה הסתמכה רק על עדות אחת – של סימה ארלוזורוב. לאחימאיר נגזרו עוד 21 חודש בכלא (העונש קוצר ל-18 חודש) באשמת ארגון “ברית הבריונים”, תנועה שדגלה בשימוש בכוח כנגד השלטון הבריטי, וחיבור “מגילת הסיקריקין” שפורסמה ב-1926 (עמ’ 123).

האשמת הרוויזיוניסטים והמאסר שלהם נסמכו על הקואליציה שבין השלטון הבריטי בארץ ישראל, שחיפש דרכים להעניש את מתנגדיו, ובין מפלגות הפועלים העברים בארץ, שראו ברוויזיוניסטים אויבים מבפנים. ארלוזורוב, שהיה ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (מעין שר חוץ של היישוב העברי של אותם הימים), השתדל אצל השלטון הנאצי לאפשר ליהודי גרמניה להגר לארץ עם רכושם. למהלך הזה קראו “העברה”, והרוויזיוניסטים ראו בהליך זה התרפסות לשטן, והיו עוינים כלפי מפא”י והשליח מטעמה, חיים ארלוזורוב. ארלוזורוב נרצח ב-16.6.1933, וסטבסקי, רוזנבלט, ואחימאיר (“הנאשם השלישי”) נאסרו ב- 23.4.1934. מהיום הראשון בכלא ועד יום השחרור (4.8.1935) אחימאיר כתב ביומנו כמעט יום יום. חלקים מיומן זה ראו אור עוד בימיו של אחימאיר בשם “רפורטאז’ה של בחור ישיבה”, והיומן פורסם במלואו, בליווי הערות מאירות עיניים, בידי שלושת ילדיו של אחימאיר – זאבה, יעקב, ויוסי – וזה הוא הספר שלפנינו. אגב, שני רוצחים ערבים, עבדול מג’יד ועיסא, הודו שהם רצחו את ארלוזורוב, אבל כיוון שחזרו בהם, וגם לא נמצאו ראיות, האשמים היחידים שנתבעו לדין באשר לרצח היו סטבסקי ורוזנבלט.

אקדים הערה קטנה באשר לשם המיוחד הזה של גיבור היומן: “אב”א” הוא ראשי תיבות של אבא בן אייזק, ו”אחימאיר” אומץ כשם משפחה לאבא-שאול גייסימוביץ’ בעקבות נפילת אחיו מאיר בחזית הרוסית בפולין בשורות הצבא האדום, שכן היה קומוניסט שרוף (עמ’ 59), כמו אב”א אחימאיר עצמו בצעירותו. לזכותו של אחימאיר ייאמר, שהוא התפכח מהר מהחלום הקומוניסטי – ארבעים שנה לפני שהתפכחות כזאת חלה גם במפ”ם ובמק”י, וזאת לאחר ריבים מבהילים שפקדו את ארץ ישראל העובדת (“האובדת” בכינויו של כותב היומן), שגרמו לקרע קשה ביישובים רבים.

בארץ ישראל מצא אחימאיר את עצמו כרוויזיוניסט מעריץ ז’בוטינסקי קיצוני שבקיצוניים, אבי אירגון “ברית הבריונים”, ולכן אחד החשודים העיקריים ברצח חיים ארלורוזורו,אם לא בביצוע הרצח במו ידיו אז ביצירת האווירה הציבורית שגרמה לרצח במאמרים הנזעמים שפירסם כנגד ארלוזורוב שבהם הואשם כמעט ויותר מכמעט בבגידה בישוב.

אב”א אחימאיר נואם בועידה של מפלגת חרות ב-1950. ויקיפדיה

הקורא ביומן מוצא בו ארבע חטיבות עיקריות: א. התחושות הקשות של אחימאיר על העוול שנעשה לו כתוצאה ממאסרו כחשוד ברצח ארלוזורוב, ורחשי ליבו כלפי הימים הקשים העוברים עליו; ב. תיאור ההווי בכלא, עברם של האסירים והתנהגותם; ג. הגיגיו של הכותב במנעד רחב של ידע והשכלה; ד. יצירת סיפורת.

אישים רבים בציבור בארץ האמינו בחפותם של הנאשמים, ביניהם הרב קוק, י”ח רבניצקי, יוסף קלוזנר, ובראש ובראשונה – ז’בוטינסקי, הנערץ על ידי אחימאיר לאורך כל היומן. התארגן “קול קורא” לשחרורם, אבל החרדים, ואישים מרכזיים כמו אוסישקין, ביאליק, רוטנברג, מוסינזון, בוגרשוב, שמעונוביץ’, לא צירפו את חתימתם. בראש המייחלים להענשת הרוויזיוניסטים עמד בן גוריון (אותו מכנה אחימאיר בשם “יהודה איש קריות” ו”בן הקוץ”), ואחימאיר משוכנע שאם ביאליק, שהכיר בחפותם של הנאשמים, היה מצרף את קולו להגנתם, מפא”י היתה מקבלת את דעתו.

אב”א אחימאיר עם שני ילדיו, יעקב (מימין) ויוסי, שלימים הפכו לאנשי תקשורת ידועים.

אחימאיר אינו מסוגל לסלוח ליוצרי עלילת הדם כנגדו – ונגד סטבסקי, רוזנבלט, ייבין, דבירי, ואורנשטיין – וכאשר בן גוריון ווייצמן נפגשו עם ז’בוטינסקי בלונדון כדי להשלים בין המחנות, אחימאיר התנגד לכך בתוקף (עמ’ 247). ההתנגדות הזאת הופנתה כלפי כל מוסדות היישוב העברי: קק”ל, ההסתדרות, הסוכנות, הנוער העובד, שבכנס שלהם שרים את האינטרציונל ו”תחזקנה”, ולא את “התקווה”. הקרע בין השמאל הציוני ובין הרוויזיוניסטים היה עמוק כל כך עד כי בדגניה ב’ סירבו החברים לאפשר לבלומה ורדימון, אחותו של אחימאיר, לאמץ את זאבה בתו, וכאשר הסכימו לכך, לא איפשרו לאב לבקר את בתו בקיבוץ. הרוויזיוניסטים היו ממש מוקצים בעיני רוב היישוב בארץ.

אחימאיר מתאר בפרוטרוט את האוכלוסייה שממלאה את בית הסוהר. חלק גדול של האסירים הם עולים בלתי לגליים, שאמורים לשהות בכלא מספר חודשים ואחר כך להיות מגורשים. השמאלנים, שנאסרו על האשמות שונות, בטוחים שאחימאיר הוא רוצח, ומחרימים אותו. חלק גדול מהאסירים הם רוצחים ערבים, מהם שלקחו חלק במאורעות תרפ”ט, שהשלטון הבריטי הקל בעונשם. כותב היומן מפרט את סיבות הרצח בהוויה הערבית: די בגידוף כדי לשפוך דם, פגיעה בכבוד היא בוודאי סיבה טובה לכך, כנ”ל פגיעה בכבוד המשפחה, נקמת דם ללא תכלה וקץ, אונס ורצח נשים, שהרי אם אישה הולכת לבדה לסינמה, היא זונה, ולכן ראויה להירצח (עמ’ 277). בין האסירים יש גם מועמדים לגזר דין מוות, וכותב היומן מתאר את ההליך המזעזע הזה בפרוטרוט (תספורת, שקילה, ניסיון תלייה של שק במשקל הנידון, הארוחה של הבקשה האחרונה, תפקידו של הרופא בקביעת הפסקת הדופק של הנידון).

בין האסירים הכבדים מצויים גם שני שייח’ים, שמודיעים לאחימאיר מפורשות שהם מחכים שהיהודים יבנו בתים וייטעו מטעים כדי שהערבים יירשו אותם. התכנית היא שייהרגו כמה מאות מההנהגה הציונית, וכל היישוב היהודי ירד לטמיון. למרבה התמיהה הכותב מציין שהוא חש יותר נוח עם שונאי ישראל אלה מאשר עם האסירים המפא”יניקים מכפר סבא (עמ’ 121).

מעוררת השתאות (ואני מודה – גם קנאה רבה!) היא החטיבה בה הכותב חושף ידע חובק עולם במנעד של תחומים. אתחיל בתחום הספרות היפה – אחימאיר מזכיר אינספור יצירות, מנתח אותן, ומצטט מהן. אחטא למסמך החשוב הזה אם אנסה לסקור את הידע הזה, אבל אני בהחלט מבקש לתת מושג. ובכן, מהספרות הרוסית (אחימאיר מעריץ תרבות זאת, אבל מתעב את רוסיה הסובייטית) פושקין, גוגול, טורגנייב, דוסטייבסקי, טולסטוי, גורקי, שולוחוב, מייקובסקי, בלוק, לרמונטוב, ניקראסוב, אנדרייב, צ’כוב. מתרבות צרפת הוא מזכיר את רוסו, מולייר, וולטייר, מאדאם דה סטאל, בודלייר, מיראבו, סטנדאל, בלזק, קארלייל, ויקטור הוגו, פלובר, אלכסנדר דיומה האב, מופאסאן, אמיל זולא, אנטול פראנס, רומן רולאן. מתרבות גרמניה וסקנדינביה הוא מזכיר את גיתה, שילר, האמסון, רמרק, לאסאל, קלאוזביץ’, האופטמן, תומאס מאן, היינריך מאן, קארל בארת. מהתרבות האנגלו-אמרקאית הוא מזכיר את דיקנס, דניאל דפו, לונגפלו, ג’ק לונדון, הארייט ביצ’ר סטואו, מאקוליי, פרסי שלי, רודיארד קיפלינג, אוסקר ויילד.

וכמובן יש התייחסות ליוצרים גדולים שאינם שייכים ל”אימפריות” הרוח, כמו ירוסלאב האשק ואדם מיצקביץ’. אחימאיר מתעמק בכתביהם של פילוסופים רבים: אפלטון, שפינוזה, קאנט, הגל, פיכטה, שופנהאואר, ניטשה. בקיאות מופלגת לו בביולוגיה ובמוצא המינים של דארווין, ובתיקוניו של דה פריז. הוא בוחן אינספור היסטוריונים, ביניהם יוסף בן מתתיהו, תוקידידס, טיטוס ליוויוס, מאקוליי. הוא סוקר את ההתכתבות בין מארקס לאנגלס (בלעג לא מוסתר!), דברי הימים של גרמניה, האימפריה העות’מנית, הודו, סין. דברי ימי הכנסייה הנוצרית (מופלא בעיניי שהוא מוקיר את האוונגליון, שבעיניי הוא ספר מזעזע – עמ’ 420), המפה הפוליטית בארצות הברית, קורותיהן של פולין, אוסטרליה, איטליה, אנגליה, צרפת, ואמריקה הלטינית. משפטי הראווה של סטלין. וכל אלו באמת רשימה חלקית. כאמור, הידע הרחב של האיש הזה מעורר התפעלות – אנציקלופדיה באיש אחד, ובאמת לימים בן-ציון נתניהו (אביו של ראש ממשלתנו) קרא לאחימאיר לחבר ערכים עבור האנציקלופדיה העברית.

אני חושש לסבלנותו של הקורא, ואינני מזכיר את שפע היצירות מהספרות העברית והיידית עמן מתמודד אחימאיר. אזכיר כאן רק שדעתו על ביאליק שונה מההסכמה הכללית לגבי גאוניותו של משורר לאומי זה. מותו בעיניו איננו אבידה גדולה. יצירתו הראויה היא “בעיר ההריגה”, אבל לא “ראיתיכם שוב בקוצר ידכם”, שכוון, לדעת אחימאיר, אל הרוויזיוניסטים. אחימאיר סבור שגנסין עולה על ביאליק, והוא, ולא ביאליק, ראוי לחיי נצח בתרבות ישראל. אין ספק בעיניי שכאן באה לידי ביטוי טינתו של רוויזיוניסט אל מי שהיה בכוחו לאיין את עלילת הדם כלפי הנאשמים ברצח, שהואשמו על לא עוול בכפם – והוא, ביאליק, לא טרח לעשות כן. אחימאיר מביע הערצה לצ’רצ’יל, וסבור שרבי עקיבא הוא האדם הכי מזהיר בדברי הימים של עם ישראל, ועל כך בוודאי יש מי שיחלקו על אחימאיר.

החטיבה הרביעית ביומן היא הסיפורת שרובה מכונה “אטלנטידה”. אחימאיר מעיד על עצמו שהוא סייפא, ולא ספרא, אבל בכל זאת הוא “חוטא” בכתיבת סיפורת, בעיקר על תקופת ילדותו בכפר דולגי במחוז בוברויסק שברוסיה הלבנה. הסיפור שנגע הכי לליבי הוא סיפורו של הכלב ג’וני, שאיווה לדור בין האסירים, והקורא פוגש בסיפור זה את אכזריותו של האדם (במקרה זה – סוהר), ואת הנאמנות מרטיטת הלב של ג’וני, שנדד עשרות קילומטרים כדי לחזור אל האסירים שנהגו בו בחמלה, ושם למות (479-477).

אציין עוד פרט חשוב, והוא שלאורך כל המאסר הארוך אחימאיר תכנן לחבר ספרים בנושאים שונים, אותם הוא מפרט. כגון ביוגרפיות על ז’בוטינסקי, על המהפכן הרוסי הרצן, על יוסף קלוזנר, על שרה אהרונסון, על מיכאל הלפרין, סקירת עלילת הדם כנגד הרוויזיוניסטים, על הנידונים לתלייה בכלא הבריטי (מוסטפה, אבו ג’ילדה), כתב אשמה על “הטרור האדום” ביישוב ובציונות.

בספר הזה מתוודע הקורא לקורותיה של תקופה הרת גורל ביישוב העברי בארץ, קורות הכתובות בידי ידען גדול ורב כישרונות.

מומלץ מאוד לכל מי שמתעניין בתקופה של שנות השלושים של המאה ה-20.

צפו בערב השקת הספר “איילה בן החומות”

קיראו גם

אב”א אחימאיר בויקיפדיה

ארכיון אב”א אחימאיר

מרדכי חיימוביץ יומניו של אב”א אחימאיר מתפרסמים

זאב בן יוסף על הספר

7 תגובות

  1. Yuval Welis בפייסבוק :

    גם יצר את תקדים ישיבתם הקצרה בכלא של אנשי ימין… (ר’ רוצחי קסטנר, מחתרת הר-הבית היהודית ועוד).
    מצער אבל המסקנה מאוד ברורה – הימין (אז לא הוגדר כזה במדויק, כי היה סוציאליסטי לא פחות) מצליח…

  2. נשאלת השאלה : האם היה אב”א אחימאיר שבהחלט תקף בחריפות רבה את ארלוזורוב במאמריו ויצר כלפיו איבה בקרב קוראי מאמריו “מסית לרצח”?

    אחימאיר ובני משפחתו טענו וטוענים בתוקף שזהו שקר ועלילה.ועובדה הרוצח לא נמצא מעולם ולכן ייתכן שלמאמריו של אחימאיר לא היה כל קשר לעניין.
    אציין שאין לנו סקרים מהתקופה עד כמה מאמריו של אחימאיר השפיעו על קוראיו.
    ואיננו יודעים מי היה הרוצח.
    היו טענות שהרוצח היה ערבי כלשהו.
    יש כידוע גם תיאוריות שידו של שר הההסתה הנאצי גבלס או של אישתו ( שהייתה בעברה הרחוק מאהבת של ארלוזורוב והיה לה כל אינטרס שבעולם להסתיר זאת ) הייתה בעניין.

    אז אכן אין הוכחה שלאחימאיר היה קשר כלשהוא לעניין.
    אבל ..אם היה נמצא שרויזוניסט אכן רצח את ארלוזורוב כי אז זאת הייתה הוכחה מכרעת לקשר של אחמאיר לעניין.
    כי הוא יותר מכל עיתונאי רויזיוניסטי אחר תקף את ארלוזורוב.ובמקרה כזה הרצח היה ללא ספק מתוך שכנוע אידיאולוגי.
    זה שאותו סיפק אחימאיר במאמריו.

    • כלומר, לא משנה שהוא חף מפשע, הוא בכל זאת אשם!!
      לדבריך, כל האנטי ביביסטים שקיימים היום ויוצרים כלפיו איבה הם “מסיתים לרצח”?????

  3. יש על זה שאלה משפטית.אם ימצא מישהו שחלילה ירצח את ראש הממשלה ובכליו יתגלו ספרים או חוברות או קישורים של מאמרים של מישהו שהפיץ כנגדו איבה אז תיאורטית אותו אחד יכול להיות מואשם בכך.
    אזכיר שזה מה שקרה במקרה של יגאל אמיר שהיכיר וקרא ספר של אורי מילשטיין שתקף את יצחק רבין.מילשטיין נחקר על כך.
    אולם לבסוף עד כמה שידוע לי לא נשפט אולי בגלל התקדים הזה של אב”א אחימאיר באמת.
    ידוע גם שהיו רבנים שתקפו את רבין ואף נטען שהוציאו עליו “דין רודף”.עד כמה שידוע לי דבר לא נעשה בעניין.אם כי בהחלט יכול להיות שאיני יודע את כל הפרטים.
    שוב יכול להיות שלעיני הרשויות עמד כאן תקדים אב”א אחימאיר שהרשויות הבריטיות החליטו שאי אפשר להאשימו בהסתה.

    אז יכול להיות שכך יהיה גם בעתיד..יכול להיות שהתקדים הזה יעמוד לעיני הרשויות גם בעתיד אם חלילה תהיה התנקשות שאפשר לטעון שהייתה מסיבות אידיאולוגיות.

  4. שבת שלום
    הערה אחת למנייתו של קרלייל ברשימת הסופרים הצרפתיים ברשימה המכובדת של הסופרים אותם הכיר והוקיר אחימאיר. אני מתקשה להבין כיצד אדם יהא בעל דרגה תרבותית גבוהה גגל שיהיה יבול להתעמק בכול כך הרבה ימירות ספרותיות ופילוסופיות מתוך תא כלא.
    תודה על סקירה ממצה

  5. אלי שלום
    אין להכניס כל רצח פוליטי למתעונת מוכנה מראש על פי השקפה פוליטית של ה המשקיף.
    גם אם יש אינדיקציה שבמהלך השנים נרצחו דמויות מרכזיות בידי אנשי ימין. הרצח הראשון הפוליטי בארץ ישראל של דה האן היה בידי אנשי הגנה, עד כמה שידוע. גם המעבר בים הפלדים וההשקפות מבלבל . רבים מהשמאל עברו לימין ולהפך .
    עובדתית קיימת רק עדות אחת לרצח של סימה ארלוסורוב. העובדה שהיא לא נרצחה אלא בן זוגה שהיה איתה, העובדה שלא נשדדה או נאנסה, רומזתעל כך שלא מדובר ברצח אקראי של זוג המשוטט על חוף הים.
    אם לקבל את עדותה, הרי היו שניים,אחד שהאיר את פניו של חיים בעלה בפנס, והשני ירה בו.
    מה אפשר להסיק מכך? אולי שהרצח היה מתוכנן ,אך להטיל אחריות משפטית על מסיתים [שהיו גם היו] זה מרחיק לכת. מעניין לקרוא את הפרוטוקולים של דיון בבית המשפט המנדטורי שנרשמו והוקלדו באנגלית, את העובדה שהשופטים לא ידעו עברית או ערבית. ראה תיק ח-8 בארכיב בית ז’בוטינסקי

  6. בעניין הזה אכן קשה מאוד להאשים היום מסיתים אם כי אין ספק שכיום יש דוברים שונים בימין וגם בשמאל שאומרים דברים שאפשר לפרשם כהסתה וטוענים שהמסיתים מקווים ש”בבייס” יהיו מי שיבינו אותם כפשוטם.
    עם זאת הם זהירים : השיטה היא לאמר משהו קיצוני וארסי ובו זמנית לטעון שזה מה שהצד השני טוען.
    תמיד להאשים את הצד השני במה שאתה אומר.
    וזאת שיטה ישנה מימי הקומוניסטים של לנין והנאצים של היטלר.
    לכן קשה מאוד לעשות משהו בעניין.
    רק עם המסית נוקב בשם מפורש של מישהו שיש לפגוע בו אפשר לעשות משהו כנגדו.
    בדרך כלל זה לא נאמר במפורש רק במרומז כדי שמישהו מהבייס יבין שזה מה שיש לעשות בלי שהמסית יחשדוף את עצמו לתביעה.
    ואז נשאלת השאלה המשפטית :מה היא רמיזה?

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 1 =