חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט “השנה שהייתה לנו”
זהו סרטם החדש של אוליבייה נקש ואריק טולדנו, צמד תסריטאים-במאים צרפתים מצליחים, העובדים יחד כבר למעלה מ- 20 שנה, ומוכרים בעולם וגם בישראל בזכות סרטיהם “מחוברים לחיים” משנת 2011, “סה לה וי” משנת 2017, ו”יוצאים מן הכלל” משנת 2019.
נקש וטולדנו הם יהודים בעלי משפחות ענפות בארץ, שחוו אובדן בטבח של 7 באוקטובר.
במסגרת ביקורם בארץ בדצמבר 2023, יזמו הקרנות של סרטם החדש בפני המפונים.
“השנה שהייתה לנו” עולה להקרנות מסחריות ברחבי הארץ ביום חמישי 25.1.2024.
ביום ראשון 21.1.2024 התקיימה הקרנת טרום בכורה של הסרט בקולנוע לב תל אביב בליווי הרצאתו של פבלו אוטין, חוקר, מרצה, ומבקר קולנוע, על הסרט בהקשר הרחב יותר של קולנוע פוליטי. הסגנון התפתח מפלקטי ובוטה בשנות ה-60 של המאה ה-20, עד לסרט “השנה שהייתה לנו”, שהנמרצות וההומור שלו גורמים לנו לחבב את פעילי איכות הסביבה, גם כשהם מביאים לחסימת חנויות והפרעות לתנועה.
שם הסרט בצרפתית, באנגלית, ובתרגום מילולי לעברית הוא “שנה קשה”. השם העברי שנבחר לסרט אומר בדיוק אותו דבר בהקשר לשנת 2023 בישראל.
במרכז רוב סרטיהם של נקש וטולדנו, כפי שפבלו אוטין ציין בהרצאתו, עומדים שני גברים-חברים. כך זה גם בסרט החדש. אלבר וברונו, שמכירים בתחילת הסרט בנסיבות מיוחדות, הם מפסידנים חסרי אופק כלכלי, השקועים עמוק בחובות לבנקים. השניים מצטרפים לחבורת צעירים מהפכנים, ולא מסיבות אידיאולוגיות, אך במהלך העלילה המפותלת, הם מאמצים את עקרונות החבורה, הופכים לפעילים המרכזיים בה, ומוצאים בנות זוג. ניכרת אהבתם הסוחפת של הבמאים לדמויות, והיא מדבקת את הצופים.
מתוך דאגה לאיכות הסביבה והמחאה נגד צריכת יתר, הצעירים הנלהבים פושטים על מקומות ציבוריים ועל מרכזי קניות בתנופה, בנמרצות, על רקע של פסקול קצבי מהנה במיוחד, המשלב להיטים של שנות השישים והשבעים. בין השירים המוכרים והאהובים בולט le Freak של CHIC והשיר The End של להקת The Doors, שמלווה את סצינת המחאה של אלבר בשדה התעופה, ומרמז על פיטוריו הקרובים.
השחקנים הראשיים נעמי מרלן, פיו מרמיי, ג’ונתן כהן, ומתייה אמלריק, מפגינים יכולות משחק נפלאות, ובמיוחד בהבעות הפנים רבות המשמעות. הסרט עושה חסד עם דמויותיו, ומעניק לצופים נחת רוח.
יואב ויכסלפיש ממליץ
על הספר “רוקנרול ישראלי – 50 אלבומי רוק כחול לבן שעשו רעש”
הרוק המקומי צמח בשנות ה-60 כתוצאה מהשפעות זרות, תוך דילוג על הלהקות הצבאיות, ונחשב לז’אנר המזוהה עם הפריפריה, ללא נוכחות בכלי התקשורת הממלכתיים. בהמשך הוא הפך פופולרי במיוחד, והשילוב גיטרות-בס-תופים תרם לצמיחתם של כוכבים כמו שלמה ארצי, שלום חנוך, קורין אלאל, “משינה”, “תיסלם”, ואחרים. התפתחויות טכנולוגיות ושינויים בטעם הקהל פגעו במעמדו במאה ה-21, אבל רבים התבגרו החל משנות ה-70 ועד ימינו על ברכי הרוק המקומי, והוא שימש להם מפלט בימים קשים. חמי רודנר אמנם שר ש”אין רוקנרול בעברית”, אבל “זמן סוכר” של להקתו, “איפה הילד”, נחשב לפנינה בתחום אלבומי הרוק.
הספר “רוקנרול ישראלי” (הוצאת אוקיינוס, 210 עמודים) סוקר 50 אלבומי רוק, החל מ”החלונות הגבוהים” של השלישייה בעלת השם הזהה (אריק אינשטיין, שמואל קראוס, וג’וזי כץ) מ-,1967 ועד “עיניים זרות” של רונה קינן (2007). הכותבים, עיתונאי ושדרני מוזיקה וכן המרצה ארי קטורזה, סוקרים בכל פרק אלבום נבחר, ומסבירים את מעמדו בעיניהם, ואת ההשפעה שהייתה לו על חייהם. 29 מתוך ה-50 שייכים ללהקות/צמדים, רק חמישה מהם הופצו במאה ה-21, כולם בעשור הראשון שלה.
בין לבין מופיעות סקירות היסטוריות-מוזיקליות על ארבעת העשורים האחרונים של המאה ה-20, וכן על שקיעת הז’אנר במאה ה-21. הכותבים נדרשו לבחור אלבום אחד לכל יוצר/להקה, אולם רמי פורטיס וברי סחרוף מיוצגים פעמיים, פעם ראשונה ע”י אלבום משותף, ולאחר מכן באופן אינדיבידואלי. אותם דברים אמורים לגבי שלום חנוך (“שבלול” עם אריק איינשטיין, ו”חתונה לבנה”). נראה שהמטרה הייתה לתת ייצוג נרחב ככל האפשר ליוצרים ולהרכבים השונים, ואכן מוזכרות בו להקות פחות מוכרות כמו “אלג’יר”, ו-“קצת אחרת”, אבל גם במסגרת זו מופיעים רק שישה אלבומים של יוצרות (קורין אלאל, יהודית רביץ, ריקי גל, סי היימן, דנה ברגר, ורונה קינן).
בספר מופיעות תמונות רבות בעלות ערך נוסטלגי בלתי מבוטל, וקריאה בו מעשירה את הידע, ומרחיבה לגבי ההקשרים והמשמעויות של הטקסטים כמבטאים את רוח התקופה והתמורות שחלו בחברה הישראלית במהלך השנים.
תודה, חגית, על ההמלצה. אהבתי ונהניתי מהסרט עם הדבורים שעליו המלצת בפעם שעברה.
תודה גם ליקום תרבות.