עמיר סגל, סוציולוג וחוקר שירה, קורא לסוציולוגיה חדשה, שתסייע בריפוי ובתיקון החברה ולא רק תחקור אותה.

המערכת

צילום: By sdecoret, shutterstock

דרושה סוציולוגיה ישראלית חדשה. כי הסוציולוגיה הישראלית שיש לנו היום לא מספיקה. היא לא יכולה, לא מצליחה, ולא מנסה, להציג תמונה חדשה של חברה. היא לא מצליחה להתמודד עם עמדות פופוליסטיות לגבי החברה הישראלית, היא לא מנסה להשפיע על החברה הישראלית. היא לא מנסה, ככלל, לרפא את החברה, היא לא מנסה להציג לחברה הישראלית את מה שהיא יכולה להיות.

היא מספרת שכן. סוציולוגים וסוציולוגיות מסבירים, אפילו כותבים ספרים, על כך שצריך להתחבר לחברה, לגשת אל החברה. עזבו את ההצעות עצמן – כי מרביתן אם לא כולן, לא ממש רציניות. המצב הוא שהחברה לא כל כך רוצה את הסוציולוגיה ואת הסוציולוגים והסוציולוגיות ומה שיש להן ולהם להגיד.

תיקון החברה, מה שפעם היה מהות קיומה של הסוציולוגיה הישראלית, וסוציולוגיה בכלל – חברה טובה יותר, מתוקנת יותר, הוזנחו על ידי הסוציולוגים ונותרו בידיהם של אחרים. משפטנים, כלכלנים, אנשי המדיניות הציבורית, לפעמים אנשי חינוך.

ראו כיצד בכל המאבק הנוכחי על נשמתה של ישראל, הסוציולוגים נעדרים מהדיון הכללי על פניה של ישראל. הם מתראיינים פה ושם, הם מפגינים. אבל מי שאותם שואלים “ישראל לאן” הם משפטנים, כלכלנים, פוליטיקאים, הייטקיסטים, ויובל נח הררי.

ועם זאת, אולי היה מתאים לטעון, דרושה סוציולוגיה חדשה, מבלי להתמקד בישראל. ואכן, הרבה ממה שייאמר כאן על הסוציולוגיה הישראלית, נכון לסוציולוגיה בכל מקום. הקושי לתאר את העולם, הקושי לסוציולוגיה שתהיה ביקורתית כשם שתהיה פוזיטיביסטית, הקושי לספק תפיסות עולם חדשות ולא להיצמד לתפיסות עולם שנוסחו לפני עשרות ומאות שנים. אבל דווקא המיקוד בישראל מאיר גם את הכשלים האוניברסליים וגם את המקומיים.

האם אתם מסוגלים לחשוב על סוציולוג, או הסבר סוציולוגי, שיסביר את החברה והתפתחותה, החברה הישראלית, חברה כלשהי? יש לכך סיבה והיא שהסוציולוגיה אט-אט זנחה את הניסיון להסביר זאת והזניחה סוגיות אלו עבור ההיסטוריה, מדע המדינה.

לחקור את הימין

הפרק האחרון בדוקטורט שלי עסק באמריקניזציה של החברה האזרחית הימנית בישראל. בפרט, בפורום קהלת, קרן תקווה, והמרכז האקדמי שלם. את הפרק הזה התחלתי לכתוב לפני כשלוש וחצי שנים, הרבה לפני שקהלת היה שם מוכר בכל בית בישראל.

היה מפתיע לגלות שבעוד שהשפעה אמריקנית, ונתיב הפילנתרופיה לארגוני שמאל, ארגונים פרוגרסיביים, ארגוני זכויות אדם, וארגוני הגנת הסביבה בישראל נחקרו – בפרט ההשפעה האמריקנית של הזרמת התרומות אליהם – מחקרים כאלו לא נעשו על הימין. כך שהשאלה שנשאלים לא מעט נציגי ארגוני שמאל וזכויות אדם בראיונות על ידי מראיינים ימנים “מאיפה הכסף?” לא זכתה לשאלה מקבילה לגבי נציגי ארגוני הימין. זאת בעוד עובדה מעניינת, וחשובה, היא, שתופעה די גורפת בארגוני ימין היא הסתרה שיטתית של תורמים (למשל, בפורום קהלת טרם חשפו את פרטי תורמיהם, למרות פניות רבות אל הארגון), תופעה שלא קיימת בארגוני השמאל.

הלקונה המחקרית הזו קיימת לא רק לגבי העברת כסף ו/או השפעה אמריקנית. היא קיימת גם ביחס למשל למדיניות שהפעילו מפלגות הימין במשך השנים ביחס לשלל נושאים שעל הפרק – ההתנחלויות, מערכת המשפט, מדיניות רווחה, הגירה, תרבות ועוד. כל אלו נחקרו בצורה די מעמיקה ביחס למפלגות השמאל. אך הליכוד, שבשלטון כמעט רצוף כבר כמעט חמישים שנה – כמעט שלא נחקר. כך גם מפלגות הציונות הדתית ההולכות ומקצינות.

הטענה הזו אולי מפתיעה לא מעט מהקוראים. הרי הימין בשלטון זמן כה רב. יתר על כן, הימין הפך בשנים האחרונות להיות לא רק השלטון אלא אף ההזדהות הרווחת בישראל. ובעיקר – תחקירים עיתונאיים ודיונים ציבוריים יש בנושאי השפעת הימין לרוב. למעשה, החודשים האחרונים אף הגבירו מאד את מופע הדיונים הללו.

אבל הגודש הציבורי הזה טרם הגיע לאקדמיה. האקדמיה שימרה ומשמרת כתמים עיוורים רבים מדי לגבי הציבוריות הישראלית. אחד מהם, גדול במיוחד, הוא חקר הימין. מדובר בלקונה אקדמית, שאמורה להביך את כלל חוקרי החברה הישראלית – סוציולוגים (בעיקר) אך גם חוקרי מדע המדינה, תקשורת, ועוד. אך זו לא רק לקונה אקדמית, לא רק סוגיה מחקרית שראוי להשלים. יש ללקונה הזו השפעה הן על השיח הפוליטי העכשווי, והן על הזיכרון ההיסטורי הישראלי.

הסוציולוגיה המינורית ומשתפת הפעולה

אחת הסיבות ללקונה בחקר הימין, היא הנטייה הרווחת, הגדולה, לביקורת עצמית בשמאל, על הליברליזם, על האקדמיה. וזו טעות וסכנה. כי יש כאן פיספוס של מוקדי הכוח האמיתית על חשבון המדומיינים. יש כאן מינוריות והתמקדות ברגשות, במקום ביחסי הכוח המשמעותיים.

התפיסה הנפוציה היא כי הימין הוא “האחר”, ולמה שנחקור ונבקר אותו? למשל, במאמר שפרסם בכתב העת תלם סיפר יובל יבנה על ניסיונו עם מכון שחרית, ועל אכזבתו מהמכון. יבנה ציין מאמר של ניסים מזרחי, סוציולוג מאוניברסיטת תל אביב, אשר נקרא “מעבר לגן ולג’ונגל“, שמתח בקורת על אירגוני זכויות אדם ישראלים, ושימש בידי אנשי שחרית לביקורת על השמאל. אך יבנה מציין כי “בשעה שיד שמאל של ‘שחרית’ נופפה במאמר הזה ושלחה חצים מושחזים לעבר מחנה השמאל, יד ימין לא החזיקה מאמר מקביל שמצביע על כשליו ומגבלותיו של מחנה הימין בישראל, אלא נופפה אל מחנה הימין בתחינה והזמינה אותו לשבת סביב השולחן המשותף ללא כל תנאים מוקדמים.”

מאמרו של ניסים מזרחי “מעבר לגן ולג’ונגל” כבר נידון, ומשום מה באהדה גדולה, בתקשורת. אבל זה מאמר לא מוצלח. המתודולוגיה שלו חלשה, והקשר בין השערות, מתודולוגיה, ומסקנות, חלש עוד יותר. לא היה צריך להתפרסם, לא כך. אבל זה מאמר משנת 2011, להתעמק בכשלים שלו אפשר בהזדמנות אחרת.

הבעיה העיקרית במאמר הזה היא מה שהוא מייצג. סוציולוגיה שכבר איננה פוזיטיביסטית בכלל – במובן שהייתה הסוציולוגיה הישראלית, של ניסיון לבנות חברה טובה יותר. אבל גם לא סוציולוגיה בקורתית – במובן של ביקורת על החברה ככלל.

המאמר הזה מייצג תופעה שתפסה יותר מדי מרחב בסוציולוגיה בכלל, באקדמיה בכלל, וכמובן בסוציולוגיה הישראלית. סוציולוגיה שעוסקת ברגשות שלא במקרה קשורים לבקורת דווקא על הליברליזם / האקדמיה / השמאל. פרשנות של איפכא מסתברא, שבעצם הליברלים הם לא ממש ליברלים, או לא מספיק ליברלים.

אלו מחקרים שלא רק שלא תורמים לשיפור החברה, הם גם לא תורמים לביקורת החברה. למעשה – הם עושים בדיוק את ההיפך. למשל במאמר המדובר של מזרחי הוא מראה איך עובדי ארגוני זכויות אדם לא מצליחים להנגיש את תפיסותיהם לחלקים גדולים בחברה הישראלית. עוסק בתחושותיהם לגבי זה (כמובן). אבל לא נוגע בכך שיש מכונה ענקית וממומנת של זרועות המדינה, דובר צה”ל, גופים תקשורתיים, כוחות פוליטיים, חברה אזרחית, ושלל גורמים פרטיים, שכל כולם מוקדשים לדה-לגיטימציה של עמדות ליברליות / שמאליות / פרוגרסיביות.

זו סוציולוגיה מינורית, אבל בעיקר – לא ביקורתית. כי בניתוח יחסי הכוח, היא בסופו של דבר נמצאת בצד בעלי הכוח – הממשלה, הצבא, התקשורת (שכבר אז הייתה ימנית ברובה), והרבה-הרבה כספים שנעים לארגוני חברה אזרחית ימניים. הפתרון הוא לתת יותר משקל לסוציולוגיה שמנסה גם לשפר את החברה, וגם לבקר אותה. פחות לסוציולוגיה של רגשות שבסופו של דבר משמרת את בסיסי הכוח הקיימים.

הכללי, הכללי מדי

נוסף על כך, קיים פיתוי לדבר על הכללי מדי, ולא על הפוליטי והמקומי. לא התמונה הכללית של החברה, אלא “האדם” התלוש והלא קשור לכאן ולעכשיו. זה פיתוי שרבים נשבו בקסמו. לעיתים, עד שהבינו שטעו, לעיתים התכחשו לטעותם והמשיכו לדהור אל שום מקום. ולדימיר סורוקין, למשל, בתוספת מעניינת לספר המעניין שלו “יום בחייו של אופריצ’ניק” סיפר על עברו כצייר, ועל הנטייה וההוראה שקיבל לצייר מופשט, כללי. לצייר תפוח למשל. והוא סיפר כיצד, במהלך בלתי נמנע, השתחרר מנטייה זו. הקשר לספר הנידון הוא בלתי ניתק, משום שסורוקין לא רק משחק בשפה הרוסית (מה שלא עובר בתרגום, המוצלח למדי), הוא גם מצייר רוסיה דיסטופית שבה הצארות חוזרת, חומה מול אירופה מוקמת, בריונים (אופריצ’ניקים) מסתובבים ועושים סדר ברוסיה, ואיום המלחמה מתמיד, כמו גם השחיתות. הספר הדיסטופי נכתב, אגב, בשנת 2006. גם יובל נח הררי ניסה ונכשל לא לדבר על ישראל והפוליטיקה הישראלית. שנים נמנע מלדבר על הכיבוש, על השחיתות, על הכאן ועכשיו בישראל. כי למה להסתבך? באיזה שלב תמך במצעד הגאווה. ובחודשים האחרונים יצא נגד ההפיכה המשטרית. כי אי אפשר אחרת.

ולכן, גם כשמתרגשת עלינו אותה הסוציולוגיה שכל דיבורה על אסתטיקה, העין המתבוננת, דימוי הגוף הבלתי קשור, האדם וחפציו, או שלל נושאים שהם לא בדיוק קשורים לכאן ועכשיו, או שאפשר לנתק אותם מהכאן ועכשיו אם רוצים, הם לא יחזיקו. ממילא, המחלקות לסוציולוגיה הן כל כך פוליטיות בזהות האנשים שבהן, בתחומי המחקר שבחרו, במוטיבציות למחקר – וכמובן, כך צריך להיות.

אז בוחרים במינוריות. לא לדבר על החברה בכללותה, על התהליך הגדול והקשריו. אלא על הקבוצה הקטנה ומה שקרה לה. וזה לא שגוי שיהיו כאלו מחקרים – זה נכון. ולמעשה, אלו מחקרים מדויקים למדי, אולי הכי מדויקים. אבל הם לא מספיקים. כי תיאוריה סוציולוגית לא יכולה להתחיל ולהיגמר בקבוצות קטנות, ברמות של מזו ומיקרו. לא. היא חייבת את המאקרו. אותו המאקרו שהזניחה והותירה לכלכלנים, משפטנים, אנשי מדיניות ציבורית, וכמובן, כמו תמיד, סתם שרלטנים.

סוציולוגיה שלא תדבר על מראיתה של החברה כולה, על התהליכים שבחברה כולה, על עתיד החברה – הניתן לחיזוי, הבלתי ניתן לחיזוי ,והרצוי להגשמה – היא סוציולוגיה מינורית. לא מספיק מעניינת, ובודאי שלא מספיק רלוונטית. לא מחקרית, ולא מעשית. כי כל הסוגיות עליהן היא יכולה לדבר – נשירה, עליה, ירידה, שייכות, פשיעה – ניתנות למחקר בשלל מחלקות: קרימינולוגיה, חינוך, כלכלה, מינהל עסקים, ועוד. כך שללא המאקרו, מה הטעם בסוציולוגיה? מאקרו שהוא, כמובן, בסיס לדיון, לוויכוח, להפרכות של המאקרו המבוקש.

והדיון צריך להיות כולל, במאקרו, במדיניות, בתקציבים, במקורותיהם, בתקציבים הממשלתיים, בהשקעות הפרטיות, בפילנתרופיה ומקורותיה, ויעדיה. לחשוב מחדש על המושגים. במקום הדיון העייף בניאו-ליברליזם, והיעדר הצורך בכלל להוכיח את הניאו-ליברליזם, במקום הדייש העייף של מושגים כגון מעמד, הגמוניה, דת מול חילון, ימני מול שמאלני, מתנשא מול מי בעצם? במקום להעלות ספקות על השימוש האוטומטי במושגים שנכונותם כבר לא נכונה, אם הייתה פעם, אם בכלל יש בהם התאמה לחברה הישראלית. מה שצריך הוא דיון בפופוליזם הגואה, בהיבטיו הפוליטיים, בהיבטים הכלכליים. בגלובליזציה ומה שאנו צריכים ממנה, ומה שאנחנו בלוקליות שלנו.

הזנחת התמונה הכללית שמה את הסוציולוגים בעמדה מוזרה. עמדה שבה הם לא יותר מעוד אזרח מודאג, ללא כלים אקדמיים אמיתיים להשפיע, גם כאינטלקטואלים ציבוריים. כלומר, הסוציולוג יכול לצאת ולהפגין, יכול להיות אזרח מודאג ומעורב – ככל אזרח. הסוציולוג גם יכול (וצריך) שהמחקר שלו או שלה ישקף את העמדות האישיות. מחקר קטן על נשים באיזה מקום, ואחר קטן על מזרחים במקום אחר, משהו על עולים איפשהו, ואחד אחר שהוא בכלל מאמר שמבקר את האקדמיה על היותה הגמוניה לא מכלילה. אולי אפילו משהו על דור ראשון לאקדמיה והקשיים שלהם. וכל זה בלי הקשר, בלי תמונה כללית. בלי ביקורת על מדינה שמונהגת על ידי תפיסת עולם שגורמת לבעיות האלו, בלי להציע את התמונה הנגדית של חברה שתוכל להשתנות, להירפא.

כבר לא הגמוניה, ממזמן

האקדמיה היא הגמוניה? הייתה פעם, אולי. נגיד שהייתה. ולא עוד. לא כמקום המוביל בשכר, אף לא כמקום המוביל במעמד, אף לא מקום המוביל בפרסום, בתנאים, בנחשקות. נכון, על כל משרה מתחרים יותר משיכולים למלא אותה. אבל כך גם בכמה עמותות עניות. האקדמיה סובלת מתת-תקציב והתעמרות מצד כלל ממשלות ישראל, דה-לגיטימציה מתמשכת של מפלגת השלטון, ואדישות כללית של הציבור שמחפש הכשרה מקצועית. שלא לדבר על חברות פרטיות שהיו מעדיפות שלא להיבחן יותר מדי על ידי האקדמיה, ובמקום זאת להציע אולי תרומה נעימה ללוח על קיר. בסדרי העדיפויות הממשליים האקדמיה היא ממש לא הגמוניה, לא בעלת עוצמה, אלא עוד תא שיש למעוך. עוד מטרד שיש להגביל, אולי אפילו להכחיד. ממש לא הגמוניה.

ואם האקדמיה איננה הגמוניה, על אחת כמה וכמה הפקולטה למדעי החברה, ובמיוחד המחלקה לסוציולוגיה. ואם הסוציולוגים אינם מייצגים את ההגמוניה, האם סביר שימשיכו לתהות אם הם הגמוניה שמודעת או לא מודעת להיותה הגמוניה? הם לא הגמוניה, אנחנו לא הגמוניה. ובתוך יחסי הכוח, הסוציולוגיה היא לא בצידו של הכוח. כלומר, בכל מקום שהוא מחוץ לכיתה של שיעור הסוציולוגיה, מחוץ לועדת המינויים, המלגות, או המענקים של המחלקה. לא הגמוניה.

ואם “הגמוניה” כדאי גם לזכור שהיום בישראל, החילון, המודרנה, הם המיעוט הנרדף. הדת היא המתוקצבת, היא המועדפת, על ידי השלטון ונספחיו. החילוני הוא לא הגמוניה, והדתי הוא לא ישראל השנייה, ולא נרדף. אבל הסוציולוגיה לא יודעת, לא יכולה להתמודד עם האשמות הסרק האלו, כל עוד הפנטזיה הפרועה על הסוציולוגיה כמייצגת ההגמוניה ממשיכה.

ולכן, כשהאקדמיה לא הגמוניה, ובפרט המחלקה לסוציולוגיה, המשך הביקורת העצמית – המוצדקת, הראויה, הנצרכת – היא פיספוס. מה שצריך היא ביקורת על הימין, על התקשורת הימנית, על מוקדי הכוח האמיתיים, על מצביעי הימין, שהם עדיין משום מה כביכול “שכבות חלשות”, וגם כמובן “מודרים”, ולכן לא ברור למה בכלל מצביעים לימין. כל אלו הם פיספוס של יחסי הכוח האמיתיים של החברה הישראלית, הם פיספוס של תקציבי הענק שמדירים את הסוציולוגיה, שמדירים את השמאל, שמדירים את הליברליזם. פיספוס שמתקיים כבר שנים ארוכות.

ההקשר

ההקשר הוא החלק החשוב של המאקרו. הקשר הוא דבר שהסוציולוגיה הישראלית נמלטת ממנו ומכחישה את בריחתה, ההקשר היהודי, ההיסטורי. כאילו החברה הישראלית היא מקרה בוחן של תיאוריות שלידתן באירופה ואמריקה, והתפתחותן באמריקה. אותה ארץ גדולה, אימפריה, שבה חייבים, פשוט חייבים, לעשות פוסט-דוק לפני שנכנסים לאיזו מחלקה עם אפשרות לתקן. אבל התיאוריות מיובאות בהצלחה חלקית. מושג כמו “מעמד” מגיע לישראל, כאילו החברה הישראלית היא צרפת של בורדיה, או גרמניה של מרקס. אבל לא רק זה, המתח בין אשכנזים למזרחים מתואר כמו מתח בין שחורים ללבנים, למרות ההקשר השונה. ואין הקשר. הרי מהיכן המזרחים? יום אחד נוצרו, אולי על ידי האשכנזים. ומהיכן האשכנזים הגיעו? אולי עלו יום אחד מהים. יום לפני המזרחים אולי? ומה עם הקהילות מהן באו? התרבות אותה הביאו וזו שנטשו, תהליך ההגירה עצמו, המסע לישראל, האלטרנטיבות שהיו, הקהילות שעדיין ישנן ומהן עדיין מגיעים לישראל, או עוזבים אליהן את ישראל. כל אלו כאילו לא קיימים. כאילו “ספינת החלל ישראל” מנותקת מהעולם היהודי.

ואם כבר מדברים על מזרחים ואשכנזים. בואו נזכור שוב את המאמר של ניסים מזרחי, ואותה “זהות מזרחית” שהוא מייחס לכמה אנשים, שהוא מציין בתחילת המאמר את אלימותם המילולית והפיזית, ומתייחס אליהם בתור “נמענים” של המחאות הללו. האמנם? האמנם מזרחים וחרדים הם אוכלוסיות מוחלשות, כפי שלא מעט פוליטיקאים, ולעניין זה, סוציולוגים, רוצים לחשוב? האם מי שכבר עשרות שנים הם בצידו המנצח של המאבק הפוליטי הם הצד החלש והמוחלש? האם כספים אדירים המושקעים בשינוי התודעה מצד ממשלות ימין – בעד מדיניות ימין ונגד מדיניות שמאל ובעיקר הזהות השמאלית – האם אלו אינם צריכים להיות נחשבים כהיבט במחקר הסוציולוגי של תהליכים בחברה הישראלית?

חקר ההגירה הולך ודועך. באוניברסיטה העברית לא נותר אף מומחה להגירה. המצב במקומות אחרים טוב יותר, לא הרבה יותר. ונכון, ברופין מרכז להגירה ושילוב חברתי, וכתב עת המוקדש כל כולו להגירה ונקרא, כמובן “הגירה”. זה מצוין, ולא מספיק במדינה שקמה על הגירה, והגירה היא עדיין דיון מהדהד בזהותה. בין אם הגירה יהודית, הגירה לא יהודית, פליטים, עובדים זרים, מי שבאים ומי שעוזבים. וכמובן – ההגירה היא נושא חם בעולם כולו. אבל בישראל, הסוציולוגיה הישראלית, לא ממש משקיעה, לא ממש אכפתית. איכשהו המושבים העוסקים בהגירה בכנס האגודה הישראלית לסוציולוגיה הם מהקטנים יותר. למה? למה חוסר העניין של סוציולוגים בהגירה?

ובאקטואליה – אחת הדוגמאות הבולטות לכישלונה הקודר של הסוציולוגיה הוא הפיספוס של עידן הקורונה, שכאילו חלף. חודשים ארוכים של סגר, בידוד, השבתה, כליאה של אזרחים בשל חשש למחלה (שהיה ברור שאיננה קשה כשם שסיפרו). כפיית חיסונים, שהיא עצמה בעייתית, ובעייתית עוד יותר כשמביאים בחשבון את החיסון הבעייתי שנכפה. פרוטוקולים חסויים, מדיניות אפלה. כל אלו לא נחקרים בשל העיוורון של הסוציולוגיה, בשל הקונפורמיות, בשל הפחד. בודדים הם המפרים את הקוד הקשוח של הקונפורמיות והפחד.

אנחנו רופאי החברה

בסוציולוגיה החדשה אנחנו רופאי החברה. אנחנו רופאי החברה משום שהחברה זקוקה לריפוי, ולשם כך יש ראשית לאבחן היטב את מקור הבעיה, מקור המחלה, מקור הכאב. לאתר אותו, לאבחן אותו היטב, לא ליפול לסימפטומים, לא להתבלבל מול הסחות דעת. להמשיך לטפל בו, ובכל חולי, כאב, או בעיה אחרת שתעלה.

איבדנו את זה. הפוזיטיביזם ניסה לתקן את החברה, נזנח לגמרי, ונכון וטוב שכך. “תיקון” הוא מהלך נכון למכשיר או כלי. לא לאורגן, לא לחברה חיה, לא לגוף החי, לא לחברה החיה והמתפתחת. לשם כך צריך להציע “ריפוי”. יש להתמקד בריפוי, יש להתמחות בריפוי, יש להסתכל על התמונה הכללית. נכון, יש גם רופא מקצועי, מומחה. אבל יש גם רופא כללי, והכרחית היא רפואה כללית גם.

עלינו לראות את התמונה הכללית, את החברה, לאורך זמן. את הקשר שלה עם העולם, עם העולם היהודי, את מחלותיה, כאביה. לאבחן מה הכאב האמיתי, מה המחלה, מה הגורם, מה הסימפטום, מה הסחת הדעת, מה ההתמכרות, מה משני, ומה מרכזי. ובעיקר – בחמלה גדולה, כי ריפוי החברה לא יכול להיות אלא מאהבה וחמלה, מאכפתיות ודאגה. ממחקר אובייקטיבי אבל מניע סובייקטיבי לגמרי.

הפוסט הקודם“ובחלומי” של גד קינר קיסינגר
הפוסט הבא“בפריז כבר לא חוטפים אנשים ברחובות” של טובה נווה
עמיר סגל, משורר ומבקר שירה. מפרסם מאמרי בקורת בעיתון "קו למושב" וב"עיתון 77". פרסם את ספרי השירה "בשובי מן המילואים" (גוונים, 2008) ו-"ארץ אחרת מאד" (עיתון 77, 2014), ואת הרומן האינטרנטי "מערבה מכאן" באתר בית אבי חי. שימש כעובד רווחה, מדריך טיפולי, רכז תעסוקה, וחקלאי. פעיל חברתי ופוליטי. שימש כסגן יו"ר ארגון הסגל הזוטר באוניברסיטת בן-גוריון. הגיש את תכנית הרדיו ״שירת מחאה״ בתחנת כל השלום. התוכנית עסקה בשירי מחאה, בשירים חברתיים ופוליטיים עבריים. שימש כעורך ומנחה סדרת ערבי "שיר כאב" שעסקה בשירי מחאה בישראל בבית אבי חי בירושלים. משמש כמנהל עמותת "עובדים".

2 תגובות

  1. מאמר חשוב וחבל אם באוניברסיטאות לא הבינו את השינוי שחל בחברה הישראלית ולא חוקרים אותו. אינני סוציולוג ובכל זאת זה מגוחך להמשיך להתייחס לאנשי הליכוד כ״מדוכאים״ כאשר הליכוד היא מפלגת השלטון של ישראל כבר עוד מעט 50 שנה עם הפסקות קצרות. גם השטויות על ״המזרחים״ (מי זה בכלל, הרי כל מי שגילו פחות מ 70 כבר נולד בארץ) המדוכאים כביכול הן פשוט אנטי-מציאותיות. כל פעם שיש טענה כזאת אני בודק על אנשים שבדיוק עכשיו בכירים ומגלה שרבים מהם ממוצא ״מזרחי״. נגיד רמטכ״ל, שרים, מנכ״לים. נדמה לי שקראתי טענה לפני שנה-שנתיים שאם בכלל יצוג ה״מזרחים״ כביכול בכנסת גבוה מחלקם באוכלוסיה. אין לי מושג וכמובן לא אתחיל עכשיו לבדוק ח״כ ח״כ מה מוצאו, זה בכלל לא מענין אותי. מה שמענין אותי זה מה הם עושים ואם הם מתפקדים כמו שצריך. ובמקרה הזה הבעיה שלנו ממש לא מזרחים-אשכנזים, על כל אמסלם יש סמוטריץ שאם בכלל גרוע הימנו, ודי לחכימא ברמיזא.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × ארבע =