כלבים של סופרים וציירים יהודים, למה כלב חלק א׳ – קניוק, מריאן, וקפקא

מהו סוד הקשר-קסם בין הכלב לאדם, בין “האדם הנבון” (Homo Sapiens), תת-מין ממשפחת ההומינידים מסדרת הפרימטים, קרוב של קופי האדם, לבין “כלב הבית” (Canis Lupus Familiaris), תת-מין של “הזאב המצוי” ממשפחת הכלביים מסדרת היונקים הטורפים? הרי בעלי חיים (ובמידה פחותה, גם צמחים, עצים, אבנים ומבנים, כוכבים והרים, ועוד) מככבים למכביר (בכל התרבויות והתקופות) בסיפורת, בשירה, באגדה, בציור, בפיסול, במוזיקה, ואפילו בבגדים ונעליים. ברוב המקרים, בעלי החיים משמשים בתפקידים זעירים, כאילוסטרציות וקישוטים, מטאפורות וסמלים. אולם במקרים אחרים הם גיבורי משנה או גיבורים משמעותיים או אף גיבורים ראשיים. בגלריה חובקת-כל הזאת בולט מעל כולם כלב הבית.

הכלב הוא בעל החיים המבוית הקדום ביותר (בוית מהזאב לפני עשרות אלפי שנים), ומכאן שביחס לחיות האחרות, הוא ראשון במעלה בכל הקשור לוותק שלו בשותפות הגורל עם בן האנוש. הוא הסמל המובהק ביותר למושגים כמו נאמנות, רעות, והקרבה עד מוות, ולכן מכונה “חברו הטוב ביותר של האדם”. בניגוד לבעלי חיים מבויתים אחרים המשמשים לתזונה (תרנגולות…), או עבודה (סוסים…), הכלב הוא בן-בית, בן-לוויה, בן-טיפוחים, ולא מזון, רהיט, או כלי עבודה. הוא להלכה ולמעשה ‘ילד’ נוסף במשפחת האדם (יש כמובן יוצאים מן הכלל שלא נדון בהם כאן). בן התמותה השתמש בכלב משחר דרכם המשותפת לאין ספור מטרות: שמירה והגנה על רכוש וחיים; שימושים צבאיים; ציד; תקיפה; הנחיית עיוורים; כלבי שמיעה לחירשים; כלבי גישוש, הרחה ואיתור של נעדרים ולכודים תחת הריסות ומפולות; איתור מוקדי שרפות; איתור כלי נשק, חומרי נפץ, סמים וכדומה; רעיית צאן ובקר; גרירת מטענים ומזחלות; חיית מחמד, ליווי, בידור וידידות; הפגת בדידות ועד אמצעי טיפולי במחלות נפש, ואחרות. על כן, אין זה מפתיע לגלות שסופרים וציירים (בין יתר סוגי האמנים) הקדישו רבות מיצירותיהם לכלב הבית, עד כדי האנשה שלו או הכלבה של שותפו האדם. עם זאת, אצל סופרים וציירים שונים, כלב הבית שימש וסימל תכונות שונות, על גבי מנעד שנע מן החיובי ביותר ועד הדמוני והשלילי ביותר – כתלות בביוגרפיה האישית והתרבותית של אותו היוצר.

כדי להדגים את המשמעויות של כלב הבית בכתיבה ובציור של היוצרים בחרתי בחמש דמויות והיצירות שלהן בהקשר הזה: יורם קניוק (2013-1930), צבר, צייר בתחילת דרכו וסופר בהמשכה; פנחס בורשטיין (מריאן; 1977-1927), צייר יהודי יליד פולין, ניצול אושוויץ; פרנץ קפקא (1924-1883), סופר יהודי יליד פראג, כתב בשפה הגרמנית, בין היתר למד והתעניין בהיסטוריה של האמנות; ג’ורג’ ואקנין (2002-1938), יהודי ישראלי יליד מרוקו, מנתח מוח, וסופר שכתב סיפורים קצרים בשפה הצרפתית; ש”י עגנון (1970-1887), יליד פולין, סופר ישראלי, חתן פרס נובל לספרות (1966).

אם כן, בחמישה סופרים וציירים יהודיים עסקינן, ולכן יש להבהיר ולהדגיש כבר מן ההתחלה: התרבות היהודית (מן הסתם מדובר בתקופת הגלות) מעולם לא אהדה את הכלב! ברוב המקרים זכה הכלב להתעלמות או ליחס שלילי. אצל היהודים הכלב לא היה קורבן זבח, לא שימש למאכל, ולא לגידול ביתי. לעומת זאת היה הכלב כוכב בעולם הקללות (כלב שוטה, כלב בן כלב, כלבה או כלבתא לאישה מרשעת, ועוד) וסמל של רוע, שטניות, שפלות ובזות (חיי כלב). בעלי חיים אחרים שימשו ומשמשים עד היום כשם פרטי של אנשים ומתוך כבוד (זאב, דוב, אריה) אך לא הכלב (פרט למקרים בודדים בעת העתיקה, כלב בן יפונה מן המרגלים של משה, כלבא שבוע, חותנו של רבי עקיבא). על רקע זה מעניין יהיה לראות כיצד יופיע כלב הבית בסיפורת ובתמונה של היוצרים האלה, כולם אנשי המאה העשרים.

יורם קניוק

יורם קניוק הצייר-סופר שוחרר מצה”ל הצעיר לקראת סוף 1948 אחרי פציעה קשה ברגלו והלם קרב, אחרי שבילה כשישה חודשים מחרידים כחייל פשוט בקרבות המרים על פריצת המצור על ירושלים במסגרת חטיבת פלמ”ח הראל. הוא היה אז בן 18.5 לערך, בנו של משה קניוק, איש אמנות ומוזיקה, ומנהלו האדמיניסטרטיבי הוותיק של מוזיאון תל-אביב. יורם פתח בהכנות לקריירה של צייר, לא של סופר! אמנם, כבר אז הוא כתב ופרסם פה ושם סיפורים קצרים.

הוא למד ציור אצל שטרייכמן וסטימצקי בתל-אביב. במהלך השנים 1950-1949 למד ציור ב”בית הספר בצלאל החדש לאומנות ולאמנות” (בצלאל החדש) בירושלים. את שנת 1951 הוא בילה בפריז בלימודי ציור ב”בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות” בהמלצת מורו מבצלאל, מרדכי ארדון. ב-1955 הוא הציג תערוכת יחיד במוזיאון “בצלאל” (חלק מ’בצלאל החדש’) בירושלים, שלא זכתה לחשיפה גדולה או ביקורת אוהדת. בעקבות שתי תערוכות שהציג קניוק בתל-אביב, כתב גבריאל טלפיר ביקורת בכתב העת “גזית” [i] ב-1956: “בציוריו ניכרים עדיין עקבות של השפעות רבות מהאמנות הצרפתית, האמריקנית, וכן הביזנטינית. ברור שלפנינו תופעה אמנותית מעניינת. בבדיו, שאלה מהם מצטיינים בעיבוד האינטנסיבי של הלאכה השחורה, גלומה אכספרסיה רבה. רישומיו מעידים על יכולת ארגונית ועל הולכת קו בטוחה ומכוונת”. קניוק חתם על ציוריו בשם יורם בלבד, ואנשים סיפרו על ציורים מיניאטוריים שנהג לצייר על קופסאות גפרורים. אבל, כך או אחרת, משהו קרה בסוף שנות החמישים בניו-יורק: האיש מחק את הקריירה שלו כצייר, ונולד יורם קניוק הסופר, ולא כאן המקום לדון בסיבות האפשריות להסבר המהפך. ברם-אולם, הגם שהתכחש לעברו כצייר, ולכן קשה למצוא את עבודותיו פרט לצילומים שלהם שנשארו ונתגלו בעשורים האחרונים (ראו בתחקיר המרתק של גדעון עפרת על אמנות הציור של יורם קניוק באותן שנים שבין סוף 1948 לבין המחצית השנייה של שנות החמישים, בארץ ובארה”ב), בחלק ניכר מעטיפות ספריו השתמש קניוק ברישומים מעשה ידיו (הרשימה ארוכה ומופיעה במלואה במאמרו של עפרת).

והנה להפתעת הכול, בכל הקורפוס הציורי הזה, הגלוי והסמוי וזה ש’נמחק’, ניתן בקושי רב למצוא ציור אחד בודד של חיה דמוית כלב (עטיפת הספר אדם בן כלב במהדורת 1981 של הספר שהתפרסם ב-1968), בעוד שהגודש הכלבי בספריו וסיפוריו של קניוק עולה על גדותיו! הכיצד?

בחלק ניכר מהרומנים, הנובלות, ואסופות הסיפורים והרשימות של קניוק, מופיעים כלבים בצורות שונות וברבגוניות רבה. תיאורי הכלבים נעים על מנעד שבקצהו האחד, ההתחלתי, אדם בן כלב (1968) ובקצהו הסופי פייר (2013). בשתי יצירות הקצה האלה, הכלב משחק תפקיד של גיבור מרכזי: בראשון, הסופר הופך את הכלב לגיבור יהודי בשואה. הרומן הריאליסטי-פנטסטי, שבהרבה מובנים הקדים את זמנו, מחבר בפעם הראשונה מבחינה ספרותית בין כלביות לבין שואה במובנים מגוונים ויוצאי דופן. השני הוא ספר המוקדש לזכר כלבו האחרון (לפניו היו עוד שניים, מה שמעיד על חיבתו המופלגת של המחבר לכלב הבית) האהוב פייר (על שם פייר בזוחוב גיבור מלחמה ושלום של טולסטוי), שמת בשיבה מופלגת, בן עשרים, כמה שנים לפני מותו של המחבר. שם, מבצע קניוק כמה השוואות בין האדם לכלב, כולל האנשה והכלבה הדדיים, ובסך הכל מדובר בהמנון לתכונות החברות, הנאמנות והאנושיות של הכלב באשר הוא כלב.

לשיא בתיאורי כלבים ומשמעותם, מגיע קניוק ברומן ההיסטורי הענק על הגורל היהודי, היהודי האחרון (1981), שם הוא פורש את הגלריה הכלבית הרבגונית ביותר (ראו במקורות את המאמר הספציפי). כאן צפויה לנו הפתעה רבתי – לקורא הסביר שמסיים את קריאת ספר ההלל לכלב האהוב פייר, ברור לחלוטין ומעבר לכל ספק, הקשר הרגשי החיובי העמוק בין קניוק האדם-סופר, הצבר היהודי, הציוני, הישראלי, החילוני המובהק, לבין כלב הבית כחברו הטוב של ההומו סאפיינס – ברם-אולם, רוב רובן של הדוגמאות בהיהודי האחרון הן דווקא ההיפך! קניוק אימץ חלק גדול מן הגישה השלילית של התרבות היהודית כלפי הכלב. אמנם, פה ושם, מוזכרים גם כלבים “קלאסיים” שמייצגים חברות ונאמנות, אולם רוב מוחלט של הכלבים המתוארים בהרחבה בהיהודי האחרון הם סמלים של השטן ושליחיו, הרוע, הבוגדנות, והבזות. מעבר לכך, נראה שהבחירה בכלב כמייצג את מכלול הרוע והזדון של הנאציזם בשואה היא מכוונת! הרי קניוק יכול היה לבחור בחיה בעלת תדמית שלילית ידועה מראש כדי לייצג נאמנה אותן תכונות שליליות קיצוניות, כמו למשל, הנחש, הצבוע, התן, ואחרים. אם כן, בחירה בכלב הבית אינה מקרית אלא אולי אפילו דווקאית! בבחינת “ראו עד כמה המקרבן הנאצי של היהודים בשואה היה אכזר ולא אנושי, עד כדי הפיכת כלב הבית, רעו הטוב של האדם, לשליח השטן עלי אדמות”. מה עוד שזה מתאים ומתיישב היטב עם תדמית הכלב בתרבות היהודית גופא.

פנחס בורשטיין (מריאן)

פנחס בורשטיין (מריאן) הצייר יליד פולין, ניצול שואה, קטוע רגל, הגיע לארץ ישראל ב-1947. הוא למד שנתיים ב”בצלאל החדש” בערך באותה תקופה בה למד שם יורם קניוק. תערוכת היחיד הראשונה שלו נערכה בימק”א בירושלים בינואר 1950. בסוף אותה שנה עבר לפריז ולמד ב”בית הספר הלאומי הגבוה לאמנויות היפות” (שם למד גם קניוק במשך שנה, בערך באותה תקופה), ובתוך כמה שנים התפרסם מאוד כצייר ענק וייחודי. נחשב כאחד מחשובי אמני האסכולה שזכתה לכינוי “הפיגורטיביות החדשה”, ואף זכה להציג בביאנלה של ונציה ב-1961. ב-1962 עבר לניו יורק ובהמשך הפך לאזרח אמריקאי. בשנת 1977, כשהוא בן 50 בלבד, נפטר בנסיבות לא ברורות (אולי התאבדות) אחרי שנים של בריאות רופפת. את הכינוי מריאן, הוא לקח מחברו הטוב מריאן (מאיר) מרינל (לייבנר) (1955-1933) [ii], אמן, ניצול שואה, ובוגר בצלאל, שהתאבד בגיל 23 על רקע נפשי, עמו התיידד בעת לימודיו בירושלים בבצלאל.

כבר כאן ניתן להאיר על “חוט שני” מקשר, אולי מקרי ואולי לא, בין שני ה’מריאנים’ והיורם. שלושתם היו הלומי נפש (שניים כילדים בשואה ואחד כנער לוחם בשדות הקטל של מלחמת תש”ח). שלושתם היו ציירים: אחד, פנחס בורשטיין, הפך לצייר ענק, מפורסם ובעל קריירה חוצת גבולות; מריאן המקורי היה ניצן שלא הבשיל, ששלח ידו גם בכתיבת שירה, אך התאבד בגיל צעיר מאוד, לפני שהספיק להטביע חותם כלשהו; ויורם, הנער הלום הקרב שנכשל כצייר אך הפך לסופר ייחודי שהשואה הייתה אחד משניים-שלושה המוטיבים המרכזיים בסיפורת ובפובליציסטיקה שלו, בעוד הוא עצמו מעולם לא היה בשואה ואף לא היה בן לניצולי שואה. וכן, הכלב חיבר בין מריאן הצייר הגדול ליורם הסופר הייחודי!

על מריאן והכלבים שלו אסתמך על תערוכת הענק, “שמי הוא מריאן“, במוזיאון תל-אביב (19.12.2022 – 27.05.2023) והקטלוג המפורט של האוצרות אליסון מ’ ג’ינג’רס, נועה רוזנברג, ובנוסף על מאמרה של נועה רוזנברג מתוך הקטלוג: “הביבר האנושי: על כלבים דמוניים וחיות אחרות” (שם, עמ’ 37-25).

המושג ‘ביבר’ הוא דו משמעי. על פי המילונים ועל פי ספרות חז”ל מדובר במבנה (מתחם, מכלאה, אתר מוגדר ומגודר), שהוא גן חיות, בית גידול לבעלי חיים לצורך אחזקתם, שימושם, ואף תצוגתם. בלועזית vivarium (של דגים ובעלי חיים ימיים הוא אקווריום, של יונים הוא שובך או קולומבריום). מאידך, על פי מריאן ואחרים, גם בני אדם יכולים להיות מוחזקים במכלאות, בתי סוהר, בתי משוגעים, בתי זקנים, מכלאות עבדים, מחנות שבויים, וגם מחנות ריכוז למיניהם על המשמעויות הנלוות להם בתולדות המאה ה-19 ובעיקר המאה העשרים (סטאלגים, גולאגים, ועד ‘ביבר הזכוכית’ של טנסי ויליאמס). המשותף לכול האתרים האלה הוא הכלוב הסוגר ונועל את היצור, מונע ממנו את החירות וחופש התנועה, וגם גורם לו להפוך למוצג בפני קהל כזה או אחר, ומבחינתו של מריאן ניצול השואה – הכלאי והכלוא, הקורבן והמקרבן, השורף והנשרף, הטורף והנטרף – שניהם הם חיות כלביות ואנושיות (החיה הנאצית) שרוקדות טנגו בטנדו בלתי ניתן לפרימה. המושג ‘ביבר אנושי’ לקוח מסדרה בת חמישים ליטוגרפיות שמריאן יצר ב-1961. ואכן מריאן מרבה לערבב את בעלי החיים עם חיות האדם בתוך ביברים על פני בדי הציורים שלו. הגלריה כוללת בעלי חיים שונים: תרנגולים, יונים, חתולים, אך בעיקר כלבים בכל הצורות ומכל הזוויות.

ציוריו הגדולים והקטנים מצטיינים בכמה תכונות בולטות וחוזרות ללא סוף: צבעוניות בוהקת ופורצת; קרקסיות וקרנבליות; מפלצתיות ודמוניות. האווירה בציורים היא של שאול ותופת, חרדה ואימה, זוועה ובזות, אש ותימרות עשן, בעלי חיים שחוטים, יצורים צלובים ודם אדום מושפרץ לכל עבר. הכלבים השונים מופיעים ככלבים או כמסכות כלביות על פרצופי אדם, אנשים בתנוחות כלביות, ובכלל אסופה אדירה של חילופי אדם-כלב וכלב-אדם (וגם חיות אחרות). בנוסף, בולטת העובדה שכמעט תמיד האדם או הכלב פולטים מפיהם סילונים של משהו כלפי העולם שבחוץ, זעקות, בכי, קיא, צואה – הכול כיד הדמיון של הצופה או ההוזה. אצל מריאן הכלב אינו חיית מחמד או חיית בית נאמנה, חברית, שומרת, וגם לא חיה בזויה כמיטב המסורת היהודית. הכלבים שלו מייצגים את הקורבן וגם את המקרבן באותה המידה, ושניהם אינם חפים מפשע, שניהם יורקים דם צבעוני לכל עבר.

מריאן מדגים את מהות ציוריו בסיפור שואה אמיתי שעבר על גופו ונפשו שלו עצמו כנער: “הם הובילו אותנו לכיכר פוניאטובסקי והעמידו אותנו בשורה. בי ירו אחרון, כך שנאלצתי קודם כל לחזות בכל זה. מאחר ששני הגרמנים היו שיכורים כלוט, הם החטיאו תמיד כשכיוונו למפרקת, למרכז העורף; כולם זעקו ופרפרו ואז חטפו כדור נוסף איפשהו. תורי מגיע, כבר לא הרגשתי כלום. הם ירו בצווארי וכמובן החטיאו. כפי שידוע לכם, אני עדיין בחיים. מטבע הדברים, אחרי שעברתי ‘קרקסים’ כאלה כמה וכמה פעמים, אין זה מפתיע שכל חיי אני סוחב איתי רגשות אשמה. זה מזכיר לי את הסיפור על התרנגול, כאשר הכריחו אותו ללכת אל השוחט, שגם הוא החטיא אותו, למחצה. התרנגול היה חזק. הוא השתחרר מהוו שעליו היה תלוי ורץ בחצר כשראשו כמו תלוי על חוט. ואני, אני ברחתי הביתה בריצה. אבי הוא שהלך להביאו במקומי… אני לא מכריח איש לאהוב את ציורי, אבל שלא ידביקו לי תוויות כמו, למשל, ‘אמנות מאשימה’, ‘אגרסיה ללא גבול’, או שיגידו, כפי שאומרים גם, ‘זה לא מפתיע בהתחשב בעברו במחנות ריכוז’. רוב הדברים שנכתבו עלי ריקים מתוכן.” כל המוסיף הרי הוא גורע.

נועה רוזנברג, האוצרת, מצאה כמה וכמה קשרים יוצאי דופן בין הביוגרפיה של מריאן והכלבים בציוריו לבין כלבי הסופרים האחרים ברשימתנו, בעיקר קפקא ועגנון, וגם קניוק. כאן רק אציין אותם ובהמשך, הפאזל יושלם מעצמו.

“מריאן בן העשרים נשלח מערמת התפוזים [עליה ישב בנמל אחרי רדתו מהאונייה וחיכה למאן דהוא] היישר ל‘מושבת זקנים’ בשכונה החיפאית בת-גלים. מבט אחד של פקיד הסוכנות בגופו הפגום של בורשטיין, שרגלו נכרתה בתום המלחמה [אותו פקיד כתב בתעודת הזהות שלו בסעיף משלח-יד: ‘בעל מום’], הבהיר כי תחייה לאומית דרך הגוף כבר לא תהיה פה, ולכן מקומו אינו בקיבוץ או בחברת הנוער, כפי שהובטח לו במחנה העקורים לפני הגעתו ארצה, אלא בקרב אלו שאין בכוחם לתרום לבניין החברה החדשה: הזקנים. את התקופה הזאת [כחצי שנה לערך] שבה ‘נכלא’ במושבת הזקנים בלי להבין למה ומדוע, תיאר מריאן במונחי טראומה הזהים בעוצמתם לטראומת הכליאה במחנות. […] לא בכדי הצירוף ‘מושבת זקנים’ מעלה על הדעת [אצל נועה רוזנברג וגם אצל פנחס בורשטיין בעצמו על פי עדותו] את סיפורו של פרנץ קפקא ‘במושבת העונשין’ […] שם הכלואים מתוארים כגלמים אטומי פה ומבט, שאינם יודעים על שום מה ולמה נענשו. לפני הוצאתם להורג, מכונת עינויים כותבת על עורו של כל נידון את גזר דינו. [הכתיבה על העור] שולחת אותנו… אל דמותו של הכלב בלק ברומן תמול שלשום מאת ש”י עגנון. שם, גיבור הספר, יצחק קומר, איש העלייה השנייה, מתפרנס כצבע שלטים ברחובות ירושלים. ברגע תמוה הוא כותב על עורו של כלב רחוב בשם בלק את המילים ‘כלב משוגע’, ומשלח אותו לחוצות העיר בבעיטה בצלעותיו עד זוב דם.” הנידונים ב’מושבת העונשין’, הכתיבה על העור (מספר האסיר שקועקע על עורו של מריאן), והכלב בלק, חוזרים ומופיעים בציוריו של מריאן בצורות שונות פעמים רבות. יש להזכיר הקשר נוסף: ב-1953 מריאן בחר לאייר את ספרו של פרנץ קפקא “המשפט” שיצא במהדורה מיוחדת (ככלל, מריאן לא אייר ספרים).

 כאמור, הסופר יורם קניוק למד עם מריאן בבצלאל במהלך כמה חודשים לפחות. לא ידוע על קשר מיוחד ביניהם. אך נראה שמכל היוצרים שפעלו כאן באותה תקופה, קניוק הוא זה שקרוב אליו ביותר בסיפורת שלו, למשל: “המנגנון האמנותי של אדם בן כלב קרוב לזה של ציורי הסדרה ‘הביבר האנושי’ של מריאן, [וגם בכלל ציורי הכלבים שלו ואף חיות אחרות], המציגה דמויות שוליים הפועלות בחוקיות קרקסית: אלה בני אדם שהם גם כלבים דמוניים, חלשים ופגיעים כשם שהם חייתיים ואלימים, ‘צאן לטבח’ ובה-בעת גם ‘חיות אדם’ טורפות, העסוקות באקטים סאדו-מזוכיסטיים וכורכות יחד מין ומוות, כאב ועונג [ראו את המאמר על הכלבים של קניוק לעיל]. הדמויות האנושיות-חייתיות של מריאן – כמו דמותו המורכבת של אדם שטיין [של קניוק ב’אדם בן כלב’] – מקעקעות את שיח השואה ואת שיח מלחמת השחרור ההגמוני-ממלכתי של התקופה, משום שאינן מצייתות לתפיסה הבינארית השגורה.”

מריאן, כמו גם קניוק התריסו קשות כנגד הממסדים והתפיסות הבינאריות הפלקטיות בכל הקשור לאירועי השואה ובמיוחד לניצולי השואה. כל אחד בדרכו, קניוק עשה זאת בצורה אינטנסיבית בפובליציסטיקה שלו וכמובן גם בסיפורת שלו – יש המקבילים בין הקורפוס הציורי של מריאן לרומן הענק של קניוק, “היהודי האחרון”, כולל בתיאורי הכלבים. שניהם יצאו בשצף קצף כנגד התגובות וההתייחסויות השליליות המחרידות של הצברים כלפי ניצולי השואה שהגיעו ארצה וכונו “סבונים” וכאלה שהלכו “כצאן לטבח”. רק אחרי משפט אייכמן, 1962-1961, התחוללו אט אט השינויים המתבקשים באותן תגובות.

פרנץ קפקא

על פרנץ קפקא אין צורך להרחיב כאן ועכשיו שהרי הפך ממזמן למושג-מותג, ‘קפקאיזם’. הוא כתב כמה רומנים כבירים שהפכו לנכס צאן ברזל של הספרות העולמית במאה העשרים, אך בעיקר סיפורים קצרים ריאליסטיים, אלגוריים, ופנטסטיים. כתיבתו היא ישירה, מינימליסטית, ועוסקת לעיתים קרובות בהאנשה של בעלי חיים, ובכלל מהלכת על הגבול הדק בין ההומו סאפיינס לחיות אחרות. ידוע שאהב מאוד כלבים וחיות בכלל, אך התקשה לגדל אותם, אהבה מרחוק, או שמא אפלטונית. כמה מסיפוריו: הגלגול מתאר מה עובר על אדם שבוקר אחד מתעורר בחדרו, בבית משפחתו, כשרץ ענק המדבר בשפת אדם וחש כאדם; גיבור הסיפור דין וחשבון לאקדמיה הוא קוף שנושא דרשה בפני אולם מלא בבני אנוש; בסיפור תנים וערבים מתואר מפגש ושיח בין האדם המספר לבין תן; בסיפור הזמרת יוזפינה או עם העכברים מתארים נציגי עם העכברים את יחסם לזמרת המופלאה (המקור לסיפורים פרנץ קפקא, רופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר, תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית-דבר אילנה המרמן, הוצ’ עם עובד, תל-אביב, 2000). בסיפור “החולד הענק, או המורה הכפרי” (של אברהם כרמל, ובתרגומה של ענת פרי “החפרפרת הענקית, או מורה בית הספר בכפר“), הדובר והמספר האירוני הוא אותה חיה לא שגרתית. כאן אעסוק בשני סיפורים של קפקא שגיבורם הוא כלב הבית.

בלומפלד, רווק זקן, נכתב כנראה ב-1915, סיפור לא גמור, קטוע, שמקס ברוד נתן לו את שמו, בעוד קפקא, כעולה מרישום ביומנו, כינה אותו מעשה כלב. הסיפור תורגם על ידי ענת פרי ומופיע במלואו בבלוג שלה במרשתת “ענת פרי בזכות עצמה” בתאריך 03.07.2020. מדובר בסיפור קטוע (התחלה של טיוטה?), אניגמטי, ללא מפתח אפשרי לניבוי המשכו וסופו, כפי שקפקא התכוון אליו. הוא מורכב משישה קטעים לערך, ואדון אך ורק בקטע הראשון, ורמזים מתוך הקטעים השלישי והרביעי, כי כאן בדמות הכלב עסקינן וביחס בינו לבין אדונו.

הגיבור האנושי של הסיפור הוא ‘בלומפלד, רווק זקן’ שעל קורותיו הביוגרפיים איננו יודעים דבר. אין לו שם פרטי, הוא אינו גמלאי כי יש, בהמשך, תיאור מפורט של עבודתו הסיזיפית היום-יומית מעל עשרים שנה. הוא מועסק במפעל המייצר הלבשה תחתונה, שם הוא פקיד בכיר ש”עבודתו היא לדאוג לכל תנועת הסחורות והכסף עם עובדות הבית [התופרות] שבית החרושת מעסיק לצורך ייצור סחורות איכות מסוימות. הוא מעסיק תחתיו שני מתמחים. וכעת הוא הממונה היחיד על גודל עבודה עצום מאז נפטר לפני מספר שנים הממונה הישיר על בלומפלד”. הוא נחשב על ידי בעל בית החרושת, מר אוטומאר “כאדם נאמן וראוי לאמון [וללא תחליף, אך במקביל הוא, הבעלים] מזלזל במופגן בעבודתו של בלומפלד, הוא כמובן מכיר בשירותים שבלומפלד העניק במהלך עשרים שנותיו בבית החרושת”. בהמשך מתברר כי היחס וההוקרה של הערכה ואי-הערכה מצד המנהל הוא גורם משמעותי בתסכוליו של האיש. התיאור המפורט, לעיתים עד זרה, של האיש בלומפלד הוא כשל אדם בעל אישיות כפייתית קיצונית קלאסית, ‘עשיר’ בתכונות של טרחנות, נרגנות, נוקדנות, וביקורתיות, בעל סדר יום קבוע, לוחות זמנים שאינם ברי-שינוי, מרגע היקיצה בבוקר ועד ההירדמות במיטתו בלילה, כולל החלומות. החלפת הבגדים, העיסוק עם עישון המקטרת, ליקר הדובדבנים, היחס למזונות ולמשרתת, הקריאה ‘בכתב העת הצרפתי שעליו הוא מנוי כבר שנים’, הרדיפה אחר הסדר והניקיון, מיקום חפצים כמו הגפרורים של המקטרת, ועוד כהנה וכהנה. ובכל זאת, עיקר התסכול והדכדוך של בלומפלד נובע מבדידות מזהרת וכפויה. וכאן נכנס לתמונה כלב הבית!

מדובר בכלב חסר שם שאינו קיים במציאות, אלא בדמיונו ובתשוקתו ההססנית של הרווק הזקן בלבד! אותה בדידות היא שמביאה אותו למחשבות וחלומות על כלב:

“האם לא כדאי לקנות לעצמו כלב קטן. חיה כזאת היא משעשעת ולפני הכל אסירת-תודה ונאמנה. לאחד מעמיתיו יש כלב כזה: הוא איננו מתחבר לאיש מלבד אדונו, ואם לא ראה אותו כמה רגעים הוא מיד מקבל אותו בנביחות רמות, שבהן הוא רוצה בבירור לבטא את שמחתו על כך ששוב מצא את אדונו, אותו מיטיב יוצא מן הכלל. אמנם לכלב יש גם חסרונות: אפילו אם שומרים על ניקיונו, הוא מלכלך את החדר. זה לגמרי בלתי נמנע. אי אפשר לרחוץ אותו כל פעם במים חמים לפני שמניחים לו להיכנס לחדר, גם בריאותו לא תסבול זאת. אבל לכלוך בחדרו של בלומפלד איננו סובל, ניקיון חדרו הוא חיוני עבורו […] אבל עם הכנסת כלב הוא יביא לחדרו מרצונו החופשי בדיוק את אותו לכלוך שעד כה נשמר ממנו בקפידה. פרעושים, מלוויהם הקבועים של הכלבים, יופיעו. […] אבל לכלוך הוא רק חיסרון אחד של הכלב. כלבים גם נהיים חולים, ואף אחד לא מבין מחלות של כלבים. אז קורסת החיה הזו בפינה או צולעת סביב, מייללת, מכעכעת, מתענה בכאב כלשהו. עוטפים אותה בשמיכה, שורקים לה משהו, דוחפים לה חלב […] ואפילו אם הכלב נשאר בריא, בכל זאת הוא יזדקן מאוחר יותר… ולא היו מסוגלים להחליט למסור את החיה הנאמנה בזמן [הכוונה להמתת חסד שלה או מסירה למעון כלבים זקנים וכדומה], ואז מגיע הזמן, שמעיניה הדומעות של החיה נשקף גילך שלך, אז חייבים להתענות עם החיה העיוורת למחצה, חלושת הריאות, שמרוב שומן בקושי זזה, וכך לשלם ביוקר על השמחות שהכלב הביא קודם לכן. [אז האיש מחליט בתודעתו להישאר בכל זאת לבדו. הוא גם מחליט שבניגוד לבתולות זקנות הוא אינו מוכן להסתפק ב’חתול, ציפור, כנרית, או אפילו דג זהב או פרחים לפני החלון’] כי הרי בלומפלד לעומת זאת רוצה בן-לוויה, חיה שאיננו צריך לטפל בה הרבה, שבעיטה מזדמנת לא תזיק לה, שבמקרה הצורך תוכל ללון גם ברחוב, אבל שכאשר בלומפלד כמה לכך, תעמוד לרשותו מיד עם נביחות, קפיצות, וליקוקי ידיים… כעת [בזמן שהוא מתחבט כיצד לטפל בשני הכדורים הקופצים בחדרו, לא אדון בכך כפי שכבר הוסבר] יכול היה בלומפלד להפיק תועלת מכלב. כלב צעיר, חית פרא, יכלה לחסל את הכדורים מיד”. הזקן מרמז שכלב הוא גם כלי עזר להגנה כנגד תוקפנויות למיניהן! תכונה נוספת שהוא שכח לחשוב עליה.

הכלב המדומיין של בלומפלד (וכנראה גם של קפקא) מתואר, מכל הבחינות, על פי הסטריאוטיפ החיובי של כלב הבית! אבל הדילמה העיקשת של האיש האובססיבי היא ההתנגשות בין אופיו לבין “חסרונות הכלב” ולכן הוא תמיד מוותר עליו בכל פעם מחדש – בדמיונו כמובן! מאידך התיאור של בלומפלד בעבודתו ובהתנהלותו בביתו מאוד דומה דווקא לאותן התכונות החיוביות של כלב הבית. האמביוולנטיות הזאת מוצאת את ביטוייה המרומז בעצם העובדה שהשם הזמני המקורי שקפקא נתן לסיפור הוא “מעשה כלב” – אדם ככלב וכלב כאדם, אבל זהו ניחוש פרוע בלבד.

חקירות של כלב, סיפור קצר של קפקא שנכתב ב-1922. במקור, הוא פורסם לראשונה בקובץ שיצא לאור ב-1931, בספר “החומה הסינית הגדולה: סיפורים ומחשבות“. הוא תורגם לאנגלית ויצא לאור ב-1933 ובהמשך מחדש ב-1946. הטקסט האנגלי המנותח כאן מופיע כדלקמן:

Franz Kafka, “Investigations of a Dog”, In “The Great Wall of China: Stories and Reflections”, Translated by Willa and Edwin Muir, 1946, Schocken Books, pp. 310-346.

תורגם לעברית על ידי אברהם כרמל, ומופיע בספר תיאור של מאבק – סיפורים ורשימות מן העזבון, הוצ’ שוקן, תל-אביב, 1994, עמ’ 250-234.

המספר, הדובר היחיד בסיפור, המגיש מעין הצגת יחיד שהיא מונולוג תודעתי אחד ארוך מחולק לקטעים, הוא כלב זקן ללא שם, פילוסוף ואינטלקטואל חריף, שמספר על ילדותו ועל זיקנתו, ומתרכז בתיאור מחקריו על הטבע הכלבי תוך כדי הבאת דוגמאות של אירועים מחייו שלו. הטקסט בנוי מחמישה מקטעים כתובים בזרם התודעה ובטכניקה של שו”ת – הוא שואל שאלות רטוריות ונותן תשובות על סמך ניתוח הניסיונות והחקירות שביצע בעברו. המונולוג רווי משמעויות אלגוריות של השוואה בין ממלכת הכלבים או החברה הכלבית לבין ממלכת בני האדם. שאלות היסוד עליהן הוא תוהה כוללות ילדות מול זקנה, מדע טהור מול האוניברסיטה של החיים, שאלות של אגואיזם לעומת אלטרואיזם: “החיים הם קשים, האדמה היא עיקשת, המדע הוא עשיר בידע אבל עני בתוצאות מעשיות. לכל אחד שיש לו את מזונו שומר אותו לעצמו. זו לא אנוכיות, אלא ההיפך, החוק הכלבי, ההחלטה הכמעט אחידה של האדם, שהיא תוצאה של התגברות על האגואיזם, שהרי בעלי האוכל (העושר) הם תמיד במיעוט. ולכן, מסיבה זאת התשובה בנוסח ‘אם אין לך מספיק אוכל, אל תדאג, אנחנו ניתן לך משלנו’ היא רק צורת דיבור, סתם ג’סטה חלולה, צורה של לעג לרש”. הכלב מהרהר בנושאים כמו מים, מזון פיזי מהאדמה, לעומת מזון רוחני מן האוויר, ועוד. הכלב הזקן משאיר לדור הצעיר ‘ספר זיכרונות’ שמכיל תובנות, אזהרות, עצות, הנחיות, והרבה תהיות והגיגים לגירוי החשיבה. הכלב הזקן משחק בתפקיד האדם החושב. אבל מה אין בטקסט הזה?

אין התייחסות לסטריאוטיפים של כלב הבית כבן הלוויה הנאמן של ההומו סאפיינס על חסרונותיו ויתרונותיו, ואין התייחסות לכלביות בהקשר היהודי. זהו להלכה ולמעשה טקסט אוניברסלי על הכלב כאלגוריה אנושית, בדיוק כפי שהשתמש בחיות אחרות לאותן מטרות, דומות ואחרות. וזאת בניגוד לסיפור האחר על הכלב של בלומפלד שם הוא עוסק בכלב הבית ה’שגרתי, חברו הטוב של בן האדם’ ותו לא.

המלצת קריאה מרחיבה: נעמה הראל, דה-אלגוריזציה של החיה הקפקאית: ייצוג בעלי חיים ביצירותיו של פרנץ קפקא, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, בהנחיית פרופ’ גבריאל צורן, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג לספרות עברית השוואתית, אוגוסט 2009 (מצוי גם במרשתת).

את חלק ב’ של המאמר קיראו כאן.

מראי מקום

מקורות לכלב אצל קניוק

גדעון עפרת, “יורם”, המחסן של גדעון עפרת (הבלוג במרשתת), 24.04.2023 – מאמר התחקיר על יורם קניוק הצייר.

יצחק מלר, לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק, הוצ’ רסלינג, תל-אביב, 2022: במיוחד, פרק המבוא: מי אתה יורם קניוק? והפרק השלישי: ‘היהודי האחרון’ במבט פוסט-טראומתי.

יצחק מלר, “‘היהודי האחרון’: גלריית הכלבים של יורם קניוק”, עתון 77, גליון 429, פבר’-מרץ 2023, עמ’ 37-35.

[i] מדובר בירחון לאמנות ולספרות אותו ייסד המשורר ומבקר האמנות גבריאל טלפיר ב-1931, ואשר יצא לאור עד 1982. במשך שנים ארוכות היה זה כתב העת העברי היחיד שהיה מוקדש לאמנות פלסטית.

[ii] יליד רומניה, על ארצה ב-1948,היה גם איש תיאטרון ומשורר. התחנך בקיבוץ עין השופט. למד ציור ב”בצלאל החדש” בשנים 1949-1953, ואף היה חבר בקבוצת המשוררים “לקראת”. הוא נתן את אישורו לחברו ללימודים, פנחס בןרשטיין, להשתמש בכינוי מריאן על פי בקשת האחרון.

[iii] תובל היה בנו של למך, מצאצאי קין, אבי מקצוע הנפחות (בראשית, ד’, כ”ב). לפי הקבלה, השם מבטא כישורי מלאכה, נאמנות, יצירתיות ומנהיגות.