טל סלוצקר סוקר כמה יצירות אמנות קלאסיות של מיכאל אנג’לו וז’ריקו ועכשוויות של עדי נס שעוסקות בדרמה וגם במה שלפניה.

המערכת

הרפסודה של המדוזה מאת תאודור ג׳ריקו

הצייר תיאודור ז’ריקו מת בגיל 32, עם זאת השאיר אחריו גוף עבודות מרשים ויוצא דופן. יצירתו הידועה ביותר נקראת ‘רפסודת המדוזה‘.

ביצירה רואים מלחים שספינתם טבעה והם נישאים בים על גבי רפסודה מהספינה, בעוד המוות מקיף אותם. חלקם מנופפים בחולצותיהם לעבר ספינה שנראית באופק. אולם, מלחי הספינה לא ראו אותם, והם נשארו על הרפסודה ועוד מהם איבדו את חייהם. הציור מצוייר על פי מקרה אמיתי שקרה, והפך לטרגדיה לאומית בצרפת.

האירוע הוצג בתמונות בעיתונות, וז’ריקו בנה דגם של הרפסודה לצורך הציור, כדי להבין את הפרספקטיבה אותה עמד לצייר בתמונה הענקית. הציור מושפע מציוריו ופסליו של מיכאלאנג’לו בואונרוטי, גאון הרנסנס האיטלקי, מקדימה בציור גבר אוחז גופה, ותנוחותיהם מזכירות את הפייטה של מיכאלאנג’לו, הממוקמת בבניין כנסיית סנט פטרוס ברומא. התמונה של ז’ריקו נמצאת בלובר.

הפייטה המוקדמת של מיכאלאנג׳לו

הפייטה המוקדמת של מיכאלאנג’לו, בשיש, הרבה יותר אופטימית מהציור של ז’ריקו. אצל מיכאלאנג’לו מריה היא דמות נשית יפה, דבר שנעדר מהציור הצרפתי של המדוזה שנעשה במאה ה-19, ומציג יופי גברי רומנטי רווי מוות וחשכה וגם אור דרמטי. גם מיכאלאנג’לו חשב על האור, אך בדרך תלת מימדית, בצורת חלל ממשי ולא אשלייתי כפי שאצל ז’ריקו. שתי העבודות בנויות מקומפוזיציה בצורת משולש. חיי שני האמנים היו לאגדה רומנטית, אך מיכאלאנג’לו חי עמוק לתוך הזיקנה ומת בגיל 88.

אוסף הגברים המתים המופיעים ביצירות אמנות מזכיר לנו את הטבח האקטואלי בשמחת תורה, על המוות והגבורה שבו. וגם פה יש לנו גיבורים באמנות, קדושים וקדושות, דת וחילון. הפסל של מיכאלאנג’לו נוצר לפני הבארוק, והוביל אליו, ואילו הציור של ז’ריקו צוייר אחרי תום תקופה זו.

בפייטה המאוחרת של מיכאלאנג’לו, זו שפיסל בזיקנה, אוחז בישו מלמעלה גבר שהוא דיוקן עצמי. מיכאלאנג’לו הוא זה שאוחז בגופת המשיח של הנוצרים אך גם מריה מופיעה מן הצד ואוחזת בו.

הפייטה המאוחרת של מיכאלאנג׳לו

יצירה זאת, שנזכרתי בה בעקבות אירועי המלחמה בעזה, גם מזכירה את תמונת “הסעודה האחרונה” שצולמה על ידי האמן הישראלי העכשווי עדי נס בעקבות התמונה המפורסמת של הסעודה האחרונה של ישוע שצייר ליאונרדו דה וינצ’י..

תמונתו של עדי נס היא גרסת המלחמה ההיסטורית ככזו שמופיעה בדמות הצבא הישראלי.

החייל באמצע הוא ישוע האוכל את סעודתו, והחיילים בצדדיו הם השליחים שלו. החייל המרכזי מדוכדך ואילו אלו שבצדדיו משוחחים.

״הסעודה האחרונה״ של עדי נס

החדר נראה כמו בקיבוץ ישראלי. החדר בהיר, כמו בציור של ליאונרדו, ובניגוד לאווירה האפילה בציור של ז’ריקו פה הכל מוקף באור. הרבה נייר צילום נראה בתצלום של עדי נס. זה בדיוק מה שהחמאס תוקפים בעודם נלחמים בנו, וכך נחים החיילים לקראת כל קרב שיכול להיות הקרב האחרון. זו יצירה ישראלית שנכנסה לפנתיאון האמנות של האמנות הישראלית, והיא מלאה במקוריות, במיניות, ובהברקה של עדי נס. היא הוצגה מיד במוזיאון תל אביב לאמנות, בתערוכת סדרת תצלומי החיילים שהציג בתקופה בה מוטי עומר היה מנהל המוזיאון.

ביצירה הזאת של עדי נס ישנו רוגע, אבל גם המתח שלקראת הקרב המתקרב.

עדי נס יצירה ללא כותרת

ביצירה ללא כותרת, 2003 מצלם עדי נס ידיים של עובד זר לבוש במיטב האופנה בכלא הישראלי. התצלומים שלו מבוימים כולם. אפשר לדמיין, למרות הקונטקסט של העבודה, שהיד היא ידו של חמסניק שהתגלגל אלינו במלחמה.

גם תצלום זה הוצג כחלק מסידרה באותו המוזיאון.

האור מזכיר את זה שבציוריו של קרוואג’יו, אך גם את ז’ריקו בכמות החושך.

המציאות האירופאית והישראלית מופיעות זו לצד זו באמנות הדורות, ואנו מביטים וחושבים – מה מופיע בתמונה? מה מציגים לנו בעצם?

התשובה היא: מציגים לנו רגע, לא בהכרח בעת הדרמה, כמו בתמונה של ז’ריקו, אלא לפני או אחרי הדרמה הגדולה והאלימה שהתרחשה או עומדת להתרחש, ולה כולנו מצפים.

ולפעמים הציפייה מרטיטה יותר מהדרמה עצמה.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש + 6 =