מישקה בן דוד חזה בספרו הבדיוני “הכריש” (בעריכת אסף שור, הוצאת תכלת ,2017) את מתקפת החמאס על ישראל באוקטובר 2023, כמה שנים לפני התרחשותה. כעת, במלאת חודשיים למלחמה, הוא כותב על קונספציות ושברונן, גם במימד האישי, ועל חזונו כיצד לקום מההרס והאבל.

המערכת

כריכה קדמית של "הכריש" מאת מישקה בן דוד משנת 2017
כריכה קדמית של “הכריש” מאת מישקה בן דוד משנת 2017
כריכה אחורית של "הכריש" מאת מישקה בן דוד משנת 2017
כריכה אחורית של “הכריש” מאת מישקה בן דוד משנת 2017

חודשיים מלאו למלחמה בעזה. 

אירועי העוטף ב-7 באוקטובר עוררו עניין מחודש בספרי הכריש” – רומן מלחמה דיסטופי המתאר מלחמה במזרח התיכון שנפתחת בהתקפה של מחבלי הנוחבה על ישובי העוטף, מתקפה הדומה באופן מצמרר לאירועים שהתרחשו בפועל, ומסתיימת במלחמה גרעינית. בימים אלה משיק הספר את העותק ה-40,000 שלו.

בחלקו הראשון של מאמר זה אציג את הנסיבות שבהן הוא נכתב, מה מהכתוב בו התממש ומה לא, מה עדיין עלול להתממש, תחת אילו קונספציות הוא נכתב, ומה מתוכן התערער לנוכח האירועים. בחלקים הבאים ארחיב על קונספציות אישיות שלי שנוגעות למדינת ישראל, לפלסטינים, ולאיזור, שחלקן קרסו.

חלק א’ – על אודות “הכריש”

במבצע “צוק איתן”, 2014, החריד את השקט רעש עצום של נפילת רקטה, כחמישים מטרים מביתי. רסיסי המתכת ניפצו את החלונות וחדרו את הבית לכל אורכו. המבצע, שנמשך כ-50 ימים, כלל כניסה קרקעית נרחבת והשמדת מנהרות טרור, אך השיגורים לא פסקו עד תום המבצע, ותחושה מרירה של חוסר יכולת לגבור על החמאס ליוותה את תוצאותיו.

תחושה זו הצטרפה לתחושת החמיצות שליוותה את מלחמת לבנון השניה, בקיץ 2006. זו נמשכה 34 יום, החלה בחופזה אחרי אירוע חטיפת הלוחמים על ידי החיזבאללה, כללה בעיקר מתקפות אוויריות, השמדה מאסיבית של תשתיות לבנוניות ומבנים בד’חייה, שכונת החזבאללה בדרום ביירות, ורק בסופה התקיים תמרון קרקעי של האוגדות שגוייסו לצורך כך. המלחמה הסתיימה בעקבות החלטת מועצת הביטחון 1701, שאינה מקויימת בידי החיזבאללה, אשר מאז העלה בעשרות מונים את כמות הרקטות והטילים שברשותו.

אחרי “צוק איתן” הסתמנה בעיני תמונה שלפיה צה”ל אינו מסוגל להגיע להכרעה בגזרה אחת ונגד ארגון טרור אחד. ראיתי כיצד נוצרת ברית בין איראן והחיזבאללה השיעיות לבין החמאס הסוני והג’יהאד האסלאמי, שהצביעה על האפשרות של שתי גזרות שיהיו פעילות בו זמנית.  

במקביל אירעו עוד שני תהליכים מדאיגים. האחד הוא היחלשותה של הרשות הפלסטינית ועליית החמאס גם ביהודה ושומרון, תוך קושי הולך וגובר של צה”ל לשלוט באוכלוסיה הפלסטינית, שהקצינה והעזה יותר ויותר, הן בהתמודדות מול צה”ל והן בפגיעה באוכלוסיית המתנחלים. השני הוא התגברות ההזדהות של ערביי ישראל עם הפלסטינים, לרמה שבה (נכון לאותה תקופה) כל מפלגותיהם בכנסת שללו את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. עמדותיהם באו לידי ביטוי בשורה של אירועים אלימים, החל מאירועי אוקטובר 2000 שבהם ניסו פיזית לתקוף ישובים ישראליים מבודדים (כגון בואדי ערה ובגוש שגב), דרך התפרעויות בערים המעורבות. היעדר משילות באיזורים הבדואים בנגב ופשיעה הולכת וגדלה בקרב ערביי הגליל הפכו גם הם לבעייה אקוטית.

אירועים מול עזה ובעיקר במזרח ירושלים ובאל אקצא הדליקו את כל הזירות הללו יחד, ויצרו מארג עויין ואחיד.

מול האיום הברור הזה לא ראיתי הבנה ישראלית בדרג מקבלי ההחלטות, אשר תביא להתארגנות ולהתחמשות צה”לית התואמת את האיומים. הצבא הסדיר היה מושקע יותר ויותר בפעולות שיטור בשטחים, ותקציבי הביטחון נפגעו עקב הפניית משאבים למטרות אחרות. ירידה משמעותית בשעורי הגיוס הביאה גם להקטנתו של הצבא הסדיר, וירידה דראסטית בשירות המילואים הביאה לירידה בהיקף צבא המילואים, שהוא המפתח בכל מלחמה.

משראיתי שאין הבנה בציבור למצבה המתדרדר של מערכת הביטחון, ולאפשרות שניאלץ להגיע למלחמה רב זירתית ללא יכולת לנצח בה, החלטתי לתאר את הדבר בספר מלחמה עתידי, לו נתתי את שמה של צוללת עתידית נושאת טילים גרעיניים – “הכריש“. כתבתי אותו לאורך השנים 2016-2017. סברתי שכדי לשכנע את הקורא באפשרות האפוקליפטית המתוארת בו, עלי לכתוב תוך שאני מדמיין אירועים סבירים בלבד, כשכל אירוע נובע מקודמיו. החלטתי להקיף את כל הגזרות שבהן יכולים להתפתח אירועי לחימה, ולמדתי אותן ואת האוייב בסיורים רבים בשטח.

התחלתי את התיאור באירועים ברצועת עזה, הגיזרה שבעיני טמנה את עיקר הצרות. סיירתי עם אשתי בכל ישובי העוטף ובחרתי את המקום המדוייק שבו תתחיל המתקפה העזתית, בקיבוץ כפר עזה:

“… הפתח נפער מטרים ספורים מעברה הפנימי של הגדר המערבית של כפר עזה, בפתחו של אחד משני הרחובות ההולנדיים המקבילים בשכונת נאות דשא.

ההשתלטות הושלמה בתוך דקות. תשעה מן התוקפים נפגעו, ארבעה מתושבי הקיבוץ נורו ונהרגו כשניסו להשיב אש – ויתר הגברים הוצאו להורג לאחר כניעת התושבים.

אנשי הנוחבה הובילו את הנשים ואת הילדים אל בית דו קומתי שהיה הפנימי ביותר ברחוב. היו בידיהם תשע נשים ושמונה עשר ילדים.” (ע’ 78).

כאשר דמיינתי את האירועים, שלמרבה הזוועה תאמו את המציאות שהתגלתה ב-7 באוקטובר, ברור היה לי שהחמאס לא יסתפק באירוע נקודתי, שיסתיים בתוך זמן קצוב, וינסה להכות לכל אורך הגיזרה. בסיורי, מנתיב העשרה ועד כרם שלום, איתרתי את נקודות התורפה, ואחת המרכזיות שבהן הייתה מעבר ארז, ממנו תיארתי פלישה המונית שהתפצלה לישובים השונים, וראשון בהם –  נתיב העשרה, היושב על גבעה ממש מעל למעבר ארז:

“בתום קרב יריות עם שני החיילים שהוצבו במיצדית לרגלי הפתח בחומה, עם רכז הביטחון של הישוב, ועם כמה תושבים שנטלו את כלי נשקם ויצאו בבהלה החוצה…. החמושים, פלוגה מאומנת היטב של לוחמי עז א-דין אל קסאם, חדרו אל הבתים ברחובו הדרומי של הישוב ורצחו את מי שלא הספיקו להימלט…” (ע’ 82).

תיארתי לי שהתוקפים יבואו בהמון, לא חוליות בודדות, לא יפסחו גם על הערים, והשוטרים לא יצליחו לעצור בעדם:

“למשך זמן מה הצליחו הניידות לשמש חיץ בין העזתים התוקפים לבין תושבי אשקלון. השוטרים ירו אל ההמון המסתער, אך הלוחמים המוסווים שבקרבו שלפו אקדחים ורובים וירו חזרה…. הקרבות עברו אל תוך הבניינים עצמם.” (ע’ 87).

בפועל, אנשי החמאס ניסו להשתלט על שדרות ואופקים, לא על אשקלון, אך הגיעו מוכנים הרבה יותר משדמיינתי, אחרי איסוף מודיעין, תכנון, הדרכה, ואימונים. לא דמיינתי מצב שהם יוכלו לפרוץ לעוטף ללא תגובה צה”לית, יחדרו עם כמויות של כלי רכב עם מקלעים ואופנועים, ויפעלו בהתאם לתכנית סדורה.

הכתובת היתה על הקיר. לא המצאתי דבר.

כל מי שעיניו בראשו יכול היה לראות, ומי שזה תפקידו בצה”ל או במערכת הביטחון יכול, וצריך היה, להעריך את דרכי הפעולה האפשריות של האוייב, ולהיערך להן – עם או בלי מודיעין. בחודשיים שחלפו מאז השבת השחורה רק התברר יותר ויותר כמה מודיעין דווקא היה, ושהקונספציה עוורה את עיני המפקדים מראות.

ב”הכריש“, החיזבאללה הצטרף במלוא עוצמתו בעקבות ההפצצות על עזה.

כפי שסיירתי בכל ישובי העוטף לצורך תיאור פלישת החמאס, כך הסתובבתי עם שינה אשתי לאורך גבול הלבנון, נכנסנו לכל הישובים, וזיהיתי את נקודות התורפה, החשופות כמובן לעיני החיזבאללה, שצופים על הישובים ממגדלי תצפית גבוהים הצמודים לגדר. וכך ביטאתי זאת בספר:

“בחמש בבוקר פשטו לוחמי כוח רדואן של החיזבאללה – יחידת העילית שצברה ניסיון רב בלחימה בסוריה – על רחובות דוב”ב ועל בתי מתת. בה בשעה פוצצו אנשי כוח המנהרות של החזבאללה את מוצא המנהרה בין בתי החקלאים הצנועים של זרעית.”

את המנהרה הזו, שעליה סיפרו לי אנשי זרעית כי הם שומעים את החפירות – צה”ל חשף לאחר פרסום הספר. בשבוע האחרון פגעו טילי נ”ט בלול בדוב”ב שעה שהלולן נכנס אליו, ובהמשך במוצב צה”ל בישוב, והרגו חקלאי במתת – שני הישובים הנזכרים בספר. טילים שיכולים לכסות את צפון ומרכז הארץ ברבבותיהם, וכוח שרוצה “לשחרר את הגליל”, עדיין מצפים ליום פקודה. ב”הכריש” נתתי לכך ביטוי נרחב:

“זה היה רק עניין של זמן. בשעה שלוש ושבע דקות לפנות בוקר נורו מלבנון לכיוון חיפה שנים עשר טילים בו זמנית. מערכות ההגנה יירטו שמונה מתוכם. שלושה מבין הנותרים פגעו באיזור המפרץ והסבו נזק סביבתי נסבל. אחד מהם, טיל ראעד מונחה ג’י-פי-אס שפיתחו האיראנים עבור החיזבאללה, פגע באוניית האמוניה שעגנה במפרץ חיפה. באוניה היו כמעט שמונת אלפים טון של אמוניה.” (ע’ 149)

תיאור האסון הנלווה לכך, בצד תיאורים נוספים על תוצאות מתקפות הטילים, הובאו בספר על מנת להמחיש את גודלה של המפלצת שאיפשרנו לה להתפתח בגבולנו הצפוני, כפי שאיפשרנו למפלצת החמאס להתפתח בעזה. שתיהן המשיכו לגדול, אך מאז המפרץ נוקה ברובו מחומרים מסוכנים.

עד כתיבת הדברים, התחזית שלי לגבי החיזבאללה לא התממשה באופן מלא. ככל הנראה היא עמדה להתממש – אך החמאס הפתיע גם את נסראללה, ואז הגיע הגיוס המהיר של צה”ל, ההתייצבות שלו בגבול הצפון, והאזהרה הברורה של הנשיא האמריקאי. החיזבאללה מסתפק לעת עתה במלחמת התשה בעצימות בינונית לאורך הגבול.

התחזית שלי לגבי העמדה האמריקאית לא התממשה, למרבה המזל. לראשונה בתולדות מלחמות ישראל התייצב נשיא המעצמה לצידנו במלוא כוחו – וככל הנראה עד כה הציל אותנו ממלחמה בשתי חזיתות, כמתואר בשלב הראשון של הספר.

עוד גזרה נפיצה היא גזרת יהודה ושומרון.

לא בכדי נדרשו עשרות גדודים סדירים כדי לשמור על השקט בשטחים במהלך החגים – וכפי שלמדנו, הדבר נעשה על חשבון אבטחת העוטף (לפחות בכל האמור לפלגות הקומנדו שהועברו לחווארה). לשניים וחצי מיליון הפלסטינים ביהודה, שומרון, וירושלים נמאס לחיות תחת הכיבוש הישראלי. חוסר התקווה הפוליטי – אחרי שדבר לא נותר מהסכמי אוסלו – הובילו אותם לרצון עז להשתחרר מהכיבוש, כולל באמצעות טרור ולחימה. רמת החימוש שלהם גדלה וכוחם התעצם. ב”הכריש” בחרתי בכמה שכונות עויינות בירושלים ובכמה ישובים בגדה כדי להמחיש את הסכנות הטמונות במצב:

“לאחר קריאת המואזין של הבוקר התאספו רבים מצעירי עיסאוויה והחלו לטפס לכיוון בתי צמרת-הבירה, היא חלקה המזרחי של הגבעה-הצרפתית. מאות מיהרו דרך שטח החיץ הטרשי שהפריד בין רחוב ענתא לבין הבתים המדורגים של מבוא נהגי הפרדות…” (ע’ 115).

בהמשך תוארו מעשי הזוועה בשכונות נוספות של ירושלים הגובלות בשכונות הערביות, וכך גם בישובי יהודה ושומרון השונים. לקראת הכתיבה ערכתי סיור ברחבי יהודה ושומרון. לא יכולתי שלא לראות בעיני רוחי כיצד יכולים התושבים הפלסטינים – ובקלות יחסית – לשחוט את תושבי הישובים היהודיים הקטנים:

“צוות הלוחמים של גדוד חרוב, שהוצבו בהר ברכה, יחד עם כיתת הכוננות של הישוב, לא הצליחו למנוע את הפלישה ההמונית של תושבי שכם, שזרמו מהר גריזים דרך השכונה השומרונית, ותושבי בלאטה, שטיפסו בהר….”  (ע’ 190).

המשכתי ותיארתי את מעשי הרצח בישובים הקטנים כיצהר ואיתמר. התרשמתי שהיכולת למנוע מסיר הלחץ להתפוצץ, ולעצור את מעשי הטבח הבאים, אינה קיימת לאורך זמן. הדברים לא התממשו עד כה. עשרות גדודים של צה”ל אוחזים ביהודה ושומרון ביד ברזל, אלפי משוייכים לחמאס ולארגונים אחרים נעצרו, ועשרות רבות חוסלו. הצעדים הצבאיים האלימים, הכוללים שימוש בכלי טיס, אפשריים בעת מלחמה, אך לא כאמצעי לגיטימי של צבא כיבוש בזמן רגיל. חבית אבק השריפה הזו ממשיכה לקרוא לניצוץ שיבעיר אותה – ולעת הזו לא נראית נכונות של ממשלת ישראל לנטרל אותה באמצעות מהלכים מדיניים.

לבסוף אנו מגיעים לגזרה הבעייתית ביותר בעיני, שכן אין לה פתרון צבאי – גזרת ערביי ישראל.

בעת כתיבת הספר לא היה אף מנהיג ערבי ישראלי שמכיר בכך שמדינת ישראל היא מדינת היהודים (בהמשך בקע קולו של מנצור עבאס, שהכיר בכך שהרוב היהודי הוא עובדה מוגמרת – וגם הוא קול יחיד במפלגתו). בצד מנהיגים הדורשים “מדינת כל אזרחיה”, תוך ביטול הסממנים היהודיים והציוניים של המדינה, קיימת התנועה האיסלאמית הצפונית, שאינה מכירה כלל בזכותם של היהודים כאן. מרכזה של התנועה הוא באום-אל-פאחם, ולא בכדי בחרתי בואדי ערה כמוקד ל”מרד הערבי” במדינת ישראל. כשכתבתי זאת התבססתי במקצת על אירועי אוקטובר 2000. בהמשך הגיעו אירועי שומר החומות במאי 2021, ובהם אכן חסימה של ועדי ערה לתנועת יהודים ופגיעה בהם. ב”הכריש” מדובר בתנועה של שיירת מוביל טנקים לצפון:

“הצעירים הביעו בקול את אי שביעות רצונם לנוכח שיירת מובילי הטנקים הארוכה…. אבנים ראשונות החלו לפגוע בכלי הרכב….  המוביל הענק המשיך בתנועתו, אך המוביל שמאחוריו ספג צרור יריות שפצע קשה את המאבטח, ואילו על קדמת המוביל השלישי התפוצץ בקבוק תבערה…. במהירות הפכו המובילים לאבוקות בוערות.” (ע’ 128-130).

וזה לא נגמר שם. סיוריי בארץ הביאו אותי לתאר אירועים רבים, כמו “משכונותיה הדרומיות של עראבה עלו צעירים משולהבים…. וחצו את כברת הדרך הקצרה שבין בתיהם לפאתי אבטליון”, וכן:

“ערבים מיפו, מצויידים בגרזינים ובסכינים, ואחדים מהם גם בנשק חם, התרכזו בשעות אחר הצהרים במסגד חסן בק שבגבול יפו-תל-אביב, ומשצברו די כוח יצאו לכיוון בתי היהודים בנווה צדק וביפו עצמה…

ברמלה ובלוד החלו תושבים לתקוף באופן ספורדי עוברי אורח יהודים…. בנצרת  התרכזו אלפי צעירים, חלקם חמושים…. והחלו בצעדה לכיוון בתיה של נצרת עילית….

בדרום החלה נהירה של בדואים מהאזור לעבר באר-שבע….” (ע’ 199).

כאשר פורסם “הכריש” בשנת 2017 יכלו רבים להטיל ספק באפשרותם של האירועים המתוארים בו. אני הייתי משוכנע בהיתכנותם, כי בעיני הסנטימנט הערבי הבסיסי היה שזו הייתה ארצם, אנחנו פלשנו אליה, והבאנו על ראשם אסון, נכבה. “יפו, עכו, חיפה” אינה רק סיסמת קרב, סברתי. זו שאיפה לאומית שלהם.

התיאורים ב”הכריש” התממשו באופן מלא כמה שנים אחרי כתיבתו, באירועי שומר החומות במאי 2021. האירועים בלוד ובנגב עלו על מה שתיארתי, אך התחזית שלי לא התממשה – לעת עתה – במלחמה הנוכחית. אמנם למעט עבאס מנהיגי הערבים השתהו בגינוי בפה מלא של אירועי השבעה באוקטובר, אך נראה שהיקף מעשי הזוועה המם את ערביי ישראל – ובהם בדואים, שרבים מהם נקטלו על ידי אחיהם העזתים, ושאף נחלצו לעזרת היהודים במסיבה ברעים ואחריה. ממחקר של אוניברסיטת תל-אביב בקרב ערביי ישראל עולה שקצת פחות ממחציתם (47%) מצדיקים את מהלכי ישראל בעזה, וכמעט אותו מספר (44%) מתנגדים להם. ניתן להשליך מכך על האמביוולנטיות שלהם בכל האמור לשייכותם למדינת ישראל. אמביוולנטיות זו – שהינה מצב חיובי יותר מזה ששיערתי – לא תיעלם בלא פתרון מרחיק לכת שאציין בראשי פרקים בסוף המאמר. אירוע דתי-לאומני בהר הבית עלול להדליק את האוכלוסייה הערבית כאן, ובשטחים, באופן שיקשה עלינו מאד לכבות את האש. הסיפור ממש לא גמור.

קשה לדעת לא רק מה היה קורה אילו ארבע הזירות הנ”ל היו מתלכדות יחד וצה”ל היה נדרש לטפל בכולן, אלא גם אילו הופיעו זירות חדשות, כפי שתיארתי בספר. בתיאור שלי מצטרפות למערכה גם ירדן בלחץ הפלסטינים שם, ומצרים, שבספרי מצויה שוב תחת שליטת האחים המוסלמים, ואחריהן איראן. עם כל הכבוד – הרב – לצה”ל, אני מתקשה גם היום לראותו מתפקד בצורה קונבנציונלית במצב זה.

ב”הכריש” נכנסת איראן למערכה כאשר מדינת ישראל כבר “על הקרשים”. וכאן נכנסת לפעולה אח”י כריש, הצוללת החדשה של חיל הים, הנושאת טילים בליסטיים בעלי ראש חץ גרעיני. לא מזמן התפרסמו ידיעות על “אח”י דרקון”, הצוללת החדישה שתצטרף בעוד שנה לשייטת הצוללות. לפי פרסומים היא בעלת מבנה ייחודי הכולל גשר ארוך וגדול מהרגיל, ותותקן בה מערכת שיגור אנכית של טילים מגוף הצוללות, ובכלל זה טילי שיוט וטילים נושאי ראש קרב גרעיני בעלי טווח מוגדל. כן פורסם שעל גבה מבנה גבוה המתאים לשיגור אנכי של טילים בליסטיים. כך בדיוק  תיארתי את הצוללת “אח”י כריש” לפני שש שנים.

הקדשתי חודשים ארוכים ללמוד מהי צוללת – הצוללת היחידה שהייתה נגישה לי היא ה”גל” הקטנה והנושנה שבמוזיאון חיל הים בחיפה – מבלי להחמיץ שום סרט, ספר, או סרטון הדרכה, של חילות הים הבריטי והאמריקאי על צוללות גרעיניות (יש כמה כאלה). במקביל למדתי את מה שניתן על גרעין בכלל וטילים גרעיניים ימיים במיוחד (קיים אתר שנקרא “היכולת הגרעינית התת-ימית של ישראל לפי פרסומים זרים” ממנו למדתי רבות). התרשמתי שאני יודע “יותר מדי”, והחלטתי להעביר את הספר לצנזורה. שם ביקשו ממני רק להוסיף הבהרה, בפתח הספר, שכל המידע הוא על סמך מקורות גלויים, ובנוסף גם ציינתי מה הם. כמו כן ביקשו ממני להזיז את העלילה חמש שנים קדימה, ולכן היא מתרחשת ב-2022. שנה אחרי המועד המתואר בספר נקלענו למאורעות הדומים למתרחש בו, לפחות בחלקו הראשון, ונתוודענו לצוללת שתיארתי על בסיס צוללות מתקדמות שהיו כבר בתכנון ב-2017, מועד הכתיבה והפרסום של הרומן.

במצב שמדינת ישראל נמצאת בו בספר, אחרי שהמטכ”ל בקריה בת”א ומפקדת חיל הים בחיפה הושמדו, אל”מ ירון גל, מפקד אח”י כריש, וגיבור הספר, לומד על המצב ממקורות חוץ, ומקבל בעצמו את ההחלטות הקשות – כולל בעניין שיגור טילים גרעיניים – תוך מאבק לא פשוט עם קצינים אחרים בצוללת, דבר היוצר את הדרמה הפנימית. התיאור משקף את הדילמות שהיו קיימות גם לי, כשהעמדתי את עצמי בנעליו.

אוסיף, שיותר משהיה לי קשה ללמוד מהי צוללת וכיצד היא פועלת, או מהו גרעין, מהם טילים גרעיניים, איזה סוגים יש, ומה ניתן לשגר מצוללת – היה לי קשה לדעת איך מתנהלת צוללת ישראלית ומהן הפקודות שניתנות בעברית. לכך לא עזרו לי גם ספריו של טום קלנסי או הסרטים שנעשו על פיהם. איך אומרים את זה בעברית? אט אט נפתרו לי התעלומות, וכך פוגש הקורא לראשונה את “אח”י כריש” וצוותה:

“‘עמדות צלילה,’ פקד אל”מ ירון גל, מפקדה של אח”י כריש. הוא עמד במרכז חדר הפיקוד של הצוללת, לידו הפריסקופים וסביבו יושבים המפעילים, רכונים למסכים של שידות ההפעלה. תכונה הורגשה באנשי הצוללת, שמיהרו איש איש למקומו.

‘גשר – מפקד – רד וסגור מחבט עליון,’ הורה ירון לקצין הגשר שעמד בראש הביתן, בקצה הסנפיר העליון של הצוללת, ולידו הצופה.

‘קצין משמרת בביתן, מחבט ביתן עליון סגור ומהודק,’ דיווח קצין משמרת הגשר….

‘צוללים עכשיו, צוללים עכשיו, start diving,’ פקד ירון ….

המכלים הוצפו. הצוללת החלה לשקוע…”

“אח”י כריש” היא זו שתכריע את המלחמה הרב זירתית.

אירועים נוספים בספר, שלא הזכרתי כאן, דומים למה שהתרחש אחר-כך במציאות. החל מ”צעדות השיבה” (ב”הכריש” תיארתי צעדה של רבבות ממחסום ארז לכיוון הישובים הסמוכים), ועד מצב שבו הרוסים בצפון סוריה מטילים “no fly zone”, אזור אסור בטיסה, על מטוסי חיל האויר בשל הפצצותיהם על כוחות סוריים ואחרים. אירוע דומה לזה התרחש שנה אחרי צאתו לאור של הספר, אחרי הפלת מטוס הביון הרוסי בספטמבר 2018 מטילי נ”מ סוריים ששוגרו בעת תקיפה אווירית ישראלית. עמדתם העויינת של הרוסים מתרחשת גם במציאות, במלחמה הנוכחית. לא נביא ולא בן נביא אני – אלא בולס מודיעין ומידע, המנסה להבין את המצב ללא כחל וסרק. ולא תמיד הבנתי.

האלוף יצחק בריק כתב בהקדמה למהדורה ה-30,000 של “הכריש”, שהספר מציג “תרחיש מעשי ומטריד מאד”, “ישראל ניצבת בפני איום קיומי מסוג חדש: פגיעה קשה מאד בעורף הישראלי…. תוך כיבוש חלקים מהמדינה – מצב שעלול לגרור אותנו אל אותה דילמה קיומית העולה בספר: האם להפעיל פצצה גרעינית.”

הספר זכה לסקירות רבות ואוהדות: “מעשה ספרותי מעורר מחשבה, גדול ונועז” כתב הסופר יהונתן דה שליט במוסף “מקור ראשון”; במוסף הספרותי של “ישראל היום” כתב אהרון לפידות כי “הכריש הוא דיסטופיה מבעיתה בשל היתכנות התרחישים המובעים בה”, וסיים במילים “רק נקווה שהוא לא יהפוך לכותרות בעיתוני המחר.”; ובמוסף הספרותי של “ידיעות אחרונות” כתב יהודה נוריאל מפי, ש”אם לא יהיה פה שלום, כל זה יהפוך למציאות”.

חלק ב’ – הכל אודות קונספציות ושברונן – חשבון נפש אישי

כידוע לכולנו, המתואר בספר אכן הפך לכותרות – ולמציאות.

קוראים רבים שאלו אותי האם האירועים המתוארים בספר הובאו לידיעת מקבלי ההחלטות. ובכן, כל הח”כים, השרים, ומאות נציגי ציבור אחרים, קיבלו מהדורה עם ההקדמה של בריק, שרכש והפיץ להם פורום קוהלת לפני כשנתיים. האם זה השפיע? נראה שלא. גם אם היו בהם מי שקראו והבינו – קונספציה הרסנית, אילוצים קואליציוניים, ושיקולים פוליטיים, הביאו את המדינה לנקודת השפל שאפשרה את אירועי ה-7 באוקטובר. ועל כך נצטרך לדון אחרי המלחמה.

כמו בצה”ל, וכמו אצל רבים, קונספציות שונות שלי התמוטטו ב-7 באוקטובר, וברמות שונות. הייתי קמ”ן צעיר במלחמת יום הכיפורים (פיקדתי על מחלקת האזנה ניידת, תחילה בצפון ולבסוף מעבר לתעלה), ולמדתי בקורסי מודיעין מתקדמים את אירועי ההתרעה שנגנזו ערב המלחמה ההיא בגלל “הקונספציה”, אך לא הבנתי עד הסוף את עוצמתה של קונספציה. רק אחרי אותה שבת שחורה, ואני כבר בתחילת שנות השבעים שלי, הבנתי באופן מלא עד כמה קונספציה הינה מבנה חשיבתי דוגמטי שנטווה בדמותו של בעליו, תוצר של תרבותו, מאווייו, פחדיו, סביבתו, כיצד היא נעשית דוגמה, וככזו, שוללת את כל מה שמנוגד לה ועיוורת לו. בדומה לפרדיגמה במדע, שעיוורת לדוגמאות נגד, ונכנעת רק להוכחה חותכת. הבנתי שעלי לבדוק ולרענן קונספציות רבות שלי, שעלולות להיות שגויות. במאמר זה אתייחס לאלה הקשורות במלחמה ובסכסוך.

ב”הכריש” הטלתי ספקות ביכולת של צה”ל להתמודד עם אירוע רב-זירתי. האופן שבו צה”ל מתמודד בחודשיים האחרונים עם האתגר העזתי, העובדה שבחוכמה ובכוח צה”ל מנפץ חומה אחרי חומה במבצר שנבנה שם מאז ההתנתקות, תוך גילויי גבורה רבים, רצון לחימה מעורר הערכה, הישגים – מראה לי שצה”ל מסוגל ככל הנראה להתמודד עם חזית אחת בצורה טובה יותר מששערתי. אך אל יתהלל חוגר כמפתח. המלחמה טרם הסתיימה, ואחרי למעלה מחודשיים של לחימה, עם שלוש אוגדות מתמרנות, מחצית הרצועה טרם נכבשה, וגם מה שנכבש טרם טוהר, וצופן בחובו סכנות רבות.

במקביל צה”ל מנהל מלחמת התשה בעצימות מוגבלת מול החיזבאללה, והעמיד שם אוגדות המוכנות ללחימה. סימן השאלה שלי לגבי יכולתו של צה”ל להתמודד מול שתי חזיתות לא נפתר בשלב זה, אך ספק לגבי יכולת זו מסתמן לדעתי מהחופזה שבה התייצבה ארה”ב לצידנו. מאות מטוסי המטען הענקיים עם תחמושת שהגיעו ארצה, נושאות המטוסים, והאזהרה לחיזבאללה ולאיראן שלא לפתוח חזית שניה, יתכן שיש בהם בכדי להעיד שארה”ב אינה בטוחה שישראל תוכל להתמודד לבדה עם שתי גזרות. ארה”ב גם ערה לאפשרות של התלקחות ביהודה ושומרון, ולוחצת על כך שלא תיפתח גם שם חזית נוספת (ראו איסור הכניסה על פורעים יהודים).

ההשתתפות של גנרלים ומדינאים אמריקאיים בישיבות קבינט המלחמה, וההכתבות שלהם לגבי עוצמת האש שצה”ל מפעיל, כניסת עזרה הומניטרית ודלק לעזה, ומשך הלחימה, מצביעים לדעתי על ספקות כבדים שיש להם גם לגבי שיקול הדעת של הממשלה – ומציבים סימן שאלה נוסף, לגבי עצמאותנו: האם אנחנו מדינה שיכולה לנהל את מלחמותיה ללא הסיוע האמריקאי הצבאי והמדיני, וללא הוטו האמריקאי באו”ם, שבלעדיו היינו נאלצים לעצור את הלחימה או להסתכן בסנקציות בינ”ל? האם אין אנו – כדברי אויבינו – אלא גרורה, בת-חסות אמריקאית? ככל שהתשובה המסתמנת נוטה לקוטב החיובי (כלומר, כן, אנחנו מדינת חסות) – נסדקת קונספציה אדירה שבצילה חייתי כל חיי לגבי היותנו מדינה עצמאית וחזקה, כלכלית וצבאית.

לשאלה זו משמעות לא רק ברמת היכולות הצבאיות או “הכבוד הלאומי” – אלא גם ברמת הפתרון לשאלה הפלסטינית. ככל שהאמריקאים יעמדו על פתרון שתי המדינות – והם עומדים עליו – כך האפשרות של מדינת ישראל להתכחש לו ולמסמס אותו, כפי שהיא עושה כבר שלושים שנה מאז הסכמי אוסלו, תקטן. מה גם שלאחרונה העמידו אותו כדרישה אולטימטיבית גם ידידותינו במפרץ.

בעבר תמכתי ברעיון שתי המדינות, ואף כתבתי מאמרים בזכותו (“בעד שתי מדינות לשני עמים”, YNET, 20.2.2019). תמכתי בו על בסיס קונספציה לגבי הרציונליות של הפרטנרים שלנו, ונכונותם לפשרה ולשלום. אך הקונספציה הזו ספגה מהלומה קשה ב-7 באוקטובר, לא רק בגלל חמאס אלא גם עקב יחסה של הרשות לפעולות החמאס. היה עלי לבדוק מחדש שאלות על מהם אדם, עם, ומדינה.

כתבתי עמודים רבים בספרי הפילוסופיה שלי (למשל ב”על החיים ועל המוות”) על מהו האדם. ראיתי בו בעל חיים שהאבולוציה פיתחה את מוחו ובמיוחד את יכולתו הרציונלית, שעה שאצל בעלי חיים אחרים היא פיתחה יכולות אחרות. הסברתי גם כיצד התפתחה אותה מדרגה רציונלית בזכות מרחב “על ביולוגי” שבו יכול האדם לבחור באופן רציונלי בין אופציות שונות המשרתות אותו צורך ביולוגי (למשל, כשאנו צמאים אנחנו יכולים לבחור האם לשתות מים, קולה, או קפה, בזמן שלשאר החיות ישנה רק האופציה של מים). כן תיארתי “מעגל קסמים” בין הסביבה המודרנית שאליה נולד התינוק האנושי, המפתחת את מוחו בזכות הגירויים הרבים, והוא, כשיגדל, יפתח עוד יותר את סביבתו. מעשי הזוועה של השבת השחורה הביאו אותי להבנה שלא רק את יכולתו הרציונלית של האדם האבולוציה פיתחה, אלא גם את מרכזי היצר והרגש במוחו, עד לאופן שבו הוא יכול לשנוא, לנטור, ולהתאכזר, באופן שאף חיה אחרת לא עושה, ושלא לצרכי הישרדות גרידא.

תחת אותה קונספציה האמנתי שבשני צידי המתרס הישראלי-פלסטיני עומדים אנשים רציונליים, המנסים לפתור מחלוקת טריטוריאלית בדרך של פשרה – ולכן סברתי שהפתרון אפשרי. קונספציה זו נסדקה לעומק עקב זוועות ה-7 באוקטובר: אם לא מדובר בשני צדדים רציונליים, אם אחד מהם נשלט בידי יצרים ורגשות, אנחנו במשחק אחר.

עד כמה היו מעשי החמאס בלתי רציונליים? ניסיתי לתלות את מעשיו בשבת השחורה בקנאות דתית, בשוני חינוכי ותרבותי עמוק, במצוקה של פליטים, ובתפיסה לאומית של שחרור ארצם – כולן בעלות היבטים רציונליים מסויימים. אולי מלבד הקנאות הדתית, שעד היום כנראה אינני יורד לעומקה, אך קיימת גם בקרבנו, ואף כתבתי מאמר שמאשים את הקיצונים הדתיים בשני הצדדים בכך שאיננו מיישבים את הסכסוך (“הקיצונים הדתיים משני הצדדים הם אוייב” – YNET 7.3.23). אך גורמים אלה אינם יכולים, להבנתי, להפעיל אדם באופן שהוא מסוגל לערוף ראשי תינוקות, לבקע בטני נשים הרות, לחתוך אברי מין של נשים וגברים, ושאר הזוועות שנעשו על ידי העזתים בשבעה באוקטובר, ובהיקפים גדולים. צריך להיות כאן אלמנט נוסף. נראה לי שהתנהגות הפורעים ב-7 באוקטובר ביטאה מערך רגשי ויצרי שונה מכל מה שהיכרנו ושיערנו. וכך, אני מתקשה לחמוק מהמסקנה שבסכסוך יש שני צדדים ובהם אנשים השונים בפרמטר מהותי אלה מאלה.

בהערת אגב אציין שאמנם ההתנהגות שאותה אני מנסה להבין היא של אנשי החמאס מעזה שהשתתפו במעשי הזוועה, אך יש סיבה להניח שלא מדובר בהם בלבד: יש 83% של תמיכה באירועי ה-7 באוקטובר בקרב הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון, כפי שעלה בסקר של אוניברסיטת ביר זית בראשית נובמבר. התמונה בקרב ערביי ישראל שונה ככל הנראה – ובהמשך אנסה להסביר מדוע – אך במאה השנים האחרונות לא מעטים מהם היו מעורבים בפרעות רצחניות נגד יהודים. התמונה המצטיירת מצביעה על כך שבמידה ידועה מדובר ברוב העם הפלסטיני – אך אינני יכול לבסס זאת.

כל בני האדם משתייכים מבחינה טקסונומית (תורת המיון של האורגניזמים) לאותה משפחה, לאותו הסוג, ולאותו המין. כאשר פרטים מאותו המין התמודדו עם תנאי סביבה אחרים נוצרו באופן אבולוציוני תתי-מין, ובעברית מחליפים לרוב את תת-המין במילה זן או גזע. כך מציינים גם את תוצאתה של הכלאה יזומה שמטפחת מאפיינים נבחרים בקרב בעלי חיים. כמי שגידל פונים וולשים מזן מסויים, B, המתאפיינים במראה של סוס ערבי, שהוא האב הקדמון של הזן, וב”דם קר”, היינו, נינוחות המאפיינת את האם הקדמונית, פונית הרים וולשית – הדבר מוכר לי היטב. איננו מתעלמים מכך שרבייה מכוונת יצרה זני כלבים בעלי מראה ותכונות אופייניות משלהם, וכך כלבי זאב מתאימים לשמירה, כלבי לברדור לנחייה, וכלבי אמסטף – לתקיפה.

למרות מגבלות ה”פוליטיקלי קורקט”, אעביר את התובנות הללו לתחום האנושי. העובדה שיש מאפיינים יחודיים לבני עמים שונים די ברורה. כשאנחנו מביטים בפנוטיפ (צורת הביטוי של הגנוטיפ, מכלול הגנים) של סקנדינבים למשל, יהיה טפשי לא להכיר בכך שהוא שונה מהפנוטיפ האפריקאי, לפחות בצבעו. באותה מידה עלינו להכיר בכך שבקרב עמים שונים (אם תרצו – זנים, או “גזעים” שונים) התפתחו תכונות אופייניות – ולראייה מספרם הגבוה של אלופי העולם הקנייתיים בריצה, או של היהודים בקרב זוכי פרס נובל. גזענות היא התייחסות שלילית לאדם בשל מוצאו, צבעו, או מאפיינים אחרים. הדבר אינו אמור למנוע מאיתנו להכיר בכך שלעיתים יש לעמים שונים מאפיינים שונים.

אירועי ה-7 באוקטובר הבהירו לי שלעם הפלסטיני – ולפחות לסקטור העזתי והחמאסי שלו – יש מאפיינים התנהגותיים שונים משלנו. שוני זה יכול להיות גנטי, אך זה איננו עולה בקנה אחד עם העובדה שכל רוצח וכל נרצח באירועי ה-7 באוקטובר זהים ב-99% מהגנים שלהם, ולפי מחקריו של הגנטיקאי הבריטי ברייאן סייקס (“שבע בנות חווה”) היהודים והערבים הם צאצאי אותו אב קדמון.

לא הכרחי שהמאפיינים השונים הללו הם גנטיים. במהלך חיינו תכונותינו יכולות להשתנות מבלי שיהיה שינוי בדנ”א שלנו, ואנו יכולים להוריש לילדינו תכונות אלה. מדובר בתורשה אפיגנטית (מעבר או מחוץ לגנים) ויתכן שהיא יכולה להסביר את השוני בתכונות שלדעתי ניתן לזהות בהתנהגותם של אנשי החמאס העזתים, ובבני עמם, גם אם הדבר אינו מתבטא בגנוטיפ שלהם. תחום האפיגנטיקה הוא חדש יחסית, ויתכן שבו נמצא ההסבר שאני מחפש. ובכל זאת, איך הדבר התרחש?

השאלה תקפה מכיוון שרבים בעולם – ובמיוחד בקרב הפלסטינים – מכחישים שהעם היהודי, המפוזר בעולם, הוא בכלל עם מבחינה אתנית, ולא דת בלבד. ההיסטוריה מלמדת על היותנו עם ששכן במולדתו תקופה של כאלף וחמש מאות שנים (מכיבושי יהושע ועד אחרי מרד בר-כוכבא), אך התפזר ברובו בין גלויות שונות, ואיבד מרכיבים שונים של המאפיינים הלאומיים שלו (למשל טריטוריה). ואולם מחקרים מראים על קרבה גנטית של יהודים מגלויות שונות שעולה על הקרבה בינם לבני העם הלא יהודי שבקרבו הם חיים, ואפילו על קשר גנטי ייחודי בין כל ה”כהן”-ים. היינו ועודנו עם, ויש מקום לשער, שאלפיים שנות גלות יצרו בקרב היהודים – שהתחתנו אלה עם אלה בתוך הקהילות היהודיות – מאפיינים מסויימים שייחודיים להם, גם במראה וגם בתכונות. וכך, יתכן גם שבקרב הערבים, שמקורם בחצי האי ערב, ושהתפשטו באזור יחד עם גלי הכיבוש האסלאמי מהמאה השביעית ואילך, ובהעדר קשר רציף עם אוכלוסיות אחרות, התפתחו מאפיינים אחרים, שמייחדים אותם.

שאלה רלבנטית לענייננו היא, האם מאפיינים אלה תקפים ברמת הפרט, או בעיקר ברמת העם (“הלהקה”, המונח הנהוג בבדיקת התנהגות בעלי החיים)? ההיכרות האישית שלי – ובוודאי של רבים אחרים – עם פלסטינים, אינה מאפשרת להצביע על הבדלים אישיותיים והתנהגותיים בינינו לבינם ברמת הפרט. יתכן אמנם שמסיבות שונות יוסתרו אמונות ורצונות, אך קשה יותר להסתיר לאורך זמן תכונה התנהגותית. “אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו”, נאמר בגמרא, ומתוך אלה, התקפי זעם יכולים להיתפס כביטוי של תכונה מולדת, גנטית או לא. יתכן שהיא אף חורגת מתחום “האדם”, היינו, הפרט, ומאפיינת קבוצת אוכלוסייה בעלת ייחוד משלה, למשל עדה. אך אינני יכול לומר שהתכונה מאפיינת עם שלם.

אך גם אם ברמת הפרט אי אפשר להצביע – במיוחד לא ביומיום ובתנאים רגילים ובוודאי לא כשהדבר לא נחקר מדעית – על שוני מובהק במאפיינים של הפרט היהודי והערבי, הרי שבדיון על הסכסוך ופתרונו השאלה הרלבנטית היא שאלת הלהקה. הניסיון ההיסטורי מלמד שיש עמים שאצלם התגלו במצבים שונים מאפיינים זוועתיים, ויש כאלה שלא. היו קוזאקים אוקראינים, היו פולנים, ליטאים, וגרמנים, שניתן לשייך להם – באופן מטאפורי – תכונות של רוטויילרים, אמסטפים, וכדומה. אך היו עמים שנותרו אנושיים גם תחת הכיבוש הגרמני, וגם ביחסם ליהודים. ובאשר אלינו, לא ידוע לי על עריפות ראשים, קטיעת אברי מין, ומעשי אונס קבוצתי, שעשו חיילינו באף אחת מהמלחמות הרבות שלנו. ברמת הפרט יבחר כל אחד את החברים המתאימים לו. ברמת הלהקה – העם – אנו ניצבים בפני שאלה כבדה כאשר עלינו להחליט על מהות יחסינו עם העם השכן, בו התגלו בשבת השחורה תכונות שאכנה לצורך העניין ובאופן מטפורי כ”אמסטפיות”.

חלק ג’ – מדינה פלסטינית ואמנת זכויות האמסטף

בעקבות “אביב העמים” באירופה במחצית המאה ה-19, התפתחה התפיסה שלכל עם זכות הגדרה עצמית במדינת לאום משלו, ששרירה ועומדת עד לימינו. אלא שתפיסה זו עומדת בפני אתגר לא פשוט במקרה הפלסטיני, בשל התנהגותם של אנשי החמאס ב-7 באוקטובר, והתמיכה של תושבי עזה והגדה במעשיהם. אציג זאת כשאלה מפורשת: האם הפלסטינים זכאים להגדרה עצמית שמתבטאת בעצמאות לאומית? מעשיהם, שאותם הכינו בעזה בשמונה עשרה שנות עצמאות חלקית – בין הנסיגה שלנו ב-2005 למתקפת 2023 – מעמידים בסימן שאלה את ההצדקה לאפשר להם מדינה עצמאית במסגרת חזון שתי המדינות, בו תמכתי בעבר. הצטברו די הוכחות לכך שחלק ממעשי הזוועה שלהם היו מתוכננים מראש, כפקודות מסודרות. היינו, מדובר בזוועות “מדינתיות” שיטתיות, שמתחרות בהצלחה באלה של הנאצים, ואשר הוצאו לפועל על ידי פרטים בעלי מאפיינים “אמסטפיים” – בין אם הם קיימים בהם כפרטים או באים לידי ביטוי בלהקה. כל ה”הקשרים” שניתלו בכך, כגון המצור החלקי, אינם יכולים בשום צורה ואופן להצדיק או להסביר מעשים אלה באזרחים, ילדים, קשישים, נשים.

האם זכות ההגדרה העצמית במדינת לאום משלהם תקפה לגבי כל העמים, בלי קשר עם מאפייני ההתנהגות הלאומית שלהם? ובהתייחס למטפורות שבהן השתמשתי למעלה, האם ראוי להעניק ללהקה של “אמסטפים” אותו יחס ואותן זכויות שניתן להעניק ללהקה של “לברדורים”? אציין, להבהרת האנלוגיה, כי מדינות שונות, בהן ארה”ב וישראל, מגבילות את הזכויות של זני כלבי תקיפה שונים בכל הנוגע לחופש תנועה, התרבות, ייבוא וכו’.

זכות ההגדרה העצמית קשורה לשאלת הזכות ההיסטורית על הארץ, הנטענת על ידי הצדדים. מבחינתנו, יש ראיות ארכיאולוגיות לתקופת ההתנחלות של עם ישראל מהמאה ה-13 לפני הספירה (כיבושי יהושע), למלכויות דוד ושלמה, למלכות ישראל, ואחרי הגלייתה להמשך קיומה של ממלכת יהודה, לאוטונומיה יהודית תחת האימפריות הגדולות, למלכות החשמונאים, ואפילו לקיום יהודי אחרי הגלויות שהתרחשו בעקבות חורבן הבית (בשנת 70) ומרד בר-כוכבא (בשנת 135) – למשל התלמוד הירושלמי, שחובר במאות השלישית והרביעית בטבריה ובגליל.

יש גם ראיות לכיבוש הערבי של ארץ ישראל, ולנוכחות ערבית כאן לפחות מהמאה השביעית ועד ימינו. הגירה ערבית לארץ ישראל מהאזור סביבנו התגברה במקביל להגירה הציונית שמסוף המאה ה-18. אך רק אחרי התפרקות האימפריה העותומנית במלה”ע I חולק שטחה, ונוצרה הישות פלשתינה-א”י, ששואבת את שמה מ”פרובינקיה פלשתינה” – השם שנתנו הרומאים ל”פרובינציית יהודה” אחרי מרד בר-כוכבא ובניסיון למחוק אותה (הבריטים הוסיפו את “א”י” לדרישת המוסדות הציונים). אין בעצם הנוכחות הזו – לא שלנו ולא שלהם – משום גושפנקא לזכות לריבונות על הארץ. לדעתי גם אין כל מעמד לגיטימי למיתוסים בדבר הבטחת אלוהים לאברהם, או הגעת מוחמד לירושלים ועלייתו לשמים משם, וראיית המוסלמים את שטחה של הארץ כאדמת ווקף מקודשת – אך כאמור אינני מבין לעומקה את המחוייבות הדתית.

במצב היסטורי זה ראוי היה לחפש את הלגיטימיות בהחלטות הבינלאומיות, ובהן הצהרת בלפור שהבטיחה בית לאומי ליהודים בפלשתינה, ושהמנדט של חבר הלאומים לבריטניה מבוסס עליה (עם סעיף שאיפשר לבריטניה לגרוע את עבר הירדן המזרחי לטובת מחוייבותה לשריף של מכה), החלטת החלוקה של האו”ם, גבולות שביתת הנשק של 1949, וכן בהחלטות האו”ם שנוגעות לעתיד השטחים אחרי 67. אך לדעתי יהיה נבון ומוצדק לבחון את כל אלה בהיבט של התנהגותנו והתנהגות הפלסטינים. לנוכח האיום שמהווים מאורעות ה-7 באוקטובר, והקריאות לחיסולה של ישראל, המעוגנות בתפיסות הדתיות האיסלאמיות, באמנת החמאס, ואף במדיניות השלבים של אש”ף, ולנוכח הכרזות מנהיגים פלסטיניים כי יחזרו על כך – ברור שלא כל מה שהוחלט עליו סביר, מוצדק, ואפשרי.

לא מובן מאליו שיש לאפשר בסיס עצמאי לעם שמתכוון להשמיד את שכנו ולרשת את ארצו.

חלק ד’ – חזון לעתיד

אינני מתיימר לתת תשובות, חלפו רק כחודשיים מפרוץ מלחמת עזה והיא עודנה בעיצומה. אירועי ה-7 באוקטובר והימים שאחריהם הראו לי שלא מעטות מהתחזיות שלי ניזונו מקונספציות שגויות כמפורט למעלה. אני מחשב מסלול מחדש בניסיון להבין לא רק מי אנחנו ומיהם שכנינו, אלא גם מהו הפתרון האפשרי לקונפליקט – והגלגל הכחול במחשב שלי מסתובב ואינו מתביית עדיין על מסלול ברור. אך אי אפשר לסיים מאמר כזה בלא לסמן כיוון כלשהו.

קשת האפשרויות המוצעות לפתרון הסכסוך נעה מהרע אל הגרוע: מהמשך השליטה בפלסטינים, שפירושה טרור ודיכוי; סיפוחם, שפירושו או מדינה דו-לאומית, אם יקבלו זכויות שוות, או מדינת אפרטהייד, אם לא יקבלו; או גירושם, טרנספר בנוסח הימין הקיצוני. שלושתם “פתרונות” של ימין וימין-קיצוני. למרות הספקות הקשים באשר למי הם הפרטנרים שלנו לפתרון הסכסוך, ולמרות שאנשי הימין אולי הבינו טוב ממני מי הם שכנינו, ופסלו מראש אפשרות של חלוקת הגדה ומתן עצמאות לפלסטינים – אינני מוכן לפתרונות אלה מבחינה מוסרית, ולדעתי הם גם אינם אפשריים מבחינה בינלאומית.

האפשרויות בצידה האחר של הקשת הם: מדינת כל אזרחיה בכל השטח שמהים עד הנהר, כדרישת רוב המפלגות הערביות); נסיגה מהשטחים לגבולות 67, כדרישת החלטות האו”ם והליגה הערבית; או גירושנו-אנו אל מחוץ לישראל, “פלסטין מהים עד הנהר” בנוסח מדיניות השלבים של אש”ף, אמנת החמאס, ורצונם של כ-80% מהפלסטינים בגדה ובעזה, כפי שעלה בסקר אוניברסיטת ביר-זית. כמובן שגם פתרונות אלה, של שמאל ושמאל-קיצוני, אינני מוכן לקבל, והם יתאפשרו רק במקרה של תבוסה ישראלית. לנוכח קשת אפשרויות זו, אני עדיין רוצה להאמין בפתרון של פשרה, תחת הכותרת “פתרון שתי המדינות”, שנמצא באמצע קשת האפשרויות הזו. “רוצה להאמין”, לאו דווקא “מאמין”.

למרות קריסת הקונספציה ביחס למי הם הפלסטינים, ולנוכח האפשרויות הבעייתיות האחרות, המצב הרצוי בעיני הוא שהמציאות שתיווצר בתום המלחמה תאפשר בכל זאת הפרדה וחלוקה של הגדה, והקמתה של ישות פלסטינית עצמאית לצידנו בחלק מהגדה ומהרצועה, כך שלא נצטרך לשלוט בעם זר – ונוכל לחיות איתו בשלום ובביטחון. זה האידיאל – ומימושו אינו קרוב.

התמונה שהתגלתה לגבי הפלסטינים מחייבת אלמנטים כמו אזורי ביטחון, הסדרי ביטחון (כגון פירוז ופיקוח), שלביות מותנית וארוכת שנים בהענקת העצמאות לפלסטינים, ובעיקר – עיצובו של פרטנר פלסטיני המכיר בזכות קיומה של ישראל, מעוניין בהסדר שלום, יחנך לשלום, וילחם בטרור ובאידיאולוגיה השוללת את קיומנו. זהו פרטנר שאינו קיים כרגע, ועד שתקום הנהגה פלסטינית שוחרת הסדר ושלום – ועל מנת שתקום – נדרשת תקופת ביניים.

גם בתקופת הביניים הזאת יש קשת של אפשרויות: שליטה ביטחונית ישראלית ושליטה אזרחית מקומית; שובה של הרשות; שובה של רשות משודרגת; מנדט בינלאומי; מנדט בינערבי; שליטה מצרית בעזה ו/או  קונפדרציה של ירדן עם האזורים המאוכלסים בפלסטינים בגדה. המלך חוסיין ויאסר ערפאת הגו בתחילת שנות השמונים רעיון של פדרציה כזאת, שהומר אחר כך בקונפדרציה, וביילין ופרס ניסו להחיות אותו בהמשך (ראו את מאמרי “ירדן היא חלק מהפתרון”, ידיעות אחרונות,2.1.21). לצורך כל זה דרושה מעטפת ערבויות בינלאומיות, ובעיקר כלל ערביות, שיבטיחו את קיום ההסכמים ואת קבלתנו במזרח התיכון. לכן כרגע מדובר בעיקר במשאלת לב, התלויה רבות בתוצאות המלחמה – שכאמור עודה בעיצומה בעזה, ואחריה אולי עוד מחכה לנו לבנון – ובמבנה הפוליטי שישרור במדינת ישראל אחריה. לא מעט היא קשורה גם בלחצים הבינלאומיים שיופעלו עלינו ועל הפלסטינים ע”י ארה”ב ומדינות ערב הידידות לנו, הדוחפות את פתרון שתי המדינות.

משאלות לב קיימות גם ביחס למצב הפנימי בישראל, שגם לגביו התמוטטו קונספציות שונות. אלה נוגעות לחוסנה הפנימי של המדינה, שהועמד בסימן שאלה גדול בשנה שקדמה למלחמה. משאלת הלב שלי היא שמדינת ישראל תמשיך להתקיים כמדינתו הליברלית והציונית של העם היהודי, תוך הענקת שוויון למיעוט הלא יהודי. למרות ספקות שהתעוררו בעניין אחדותה של החברה הישראלית קודם למלחמה, מאז תחילתה מתגלה אחדות מופלאה בחברה. ואולם שתי אוכלוסיות בדלניות מעמידות בספק את האחדות ואת החזון הציוני בכלל: הערבית והחרדית.

מחקר של קרן אדנואר ותכנית דיין באוניברסיטת תל-אביב שנערך בסוף נובמבר בקרב ערביי ישראל העלה, ש-47% מהם מצדיקים את תגובת ישראל בעזה ואילו 44% לא, 85% רואים בחיוב יוזמות ערביות לסיוע לתושבי העוטף, ו-66% רוצים לראות מפלגה ערבית בקואליציה. השקט היחסי כרגע בקרב ערביי ישראל, והמגמות שעלו בסקר, שמות בסימן שאלה קונספציות שהיו גם לי בעניין עויינותם למדינה, ובאו לידי ביטוי ב”הכריש”. מסתמנת בקרבם תחושת שייכות גוברת, אך עדיין חצויה, ואסור להיתפס לקונספציות הפוכות – ערביי ישראל עדיין חשים ניכור למדינה, ורוב מפלגותיהם אינן מכירות בה כמדינה יהודית. לממשלה שאחרי המלחמה יש משימה לאומית למנף את המגמות החיוביות שהתגלו, ולפעול לשילובם של הערבים במדינה, תוך מתן מוצא לרגשות הלאומיים שלהם. לצד מדינה פלסטינית, שתענה על מאווייהם הלאומיים, הצעתי במאמרים שונים גם קנטונים נפרדים בישראל שיאפשרו להם אוטונומיה תרבותית (ביניהם, “ביום שאחרי: לקראת היפרדות”, YNET , 16.10.15, “דרושה הפרדה לאומית ואזרחית”, YNET, 19.5.21), וכן אזרחות כפולה ישראלית-פלסטינית שתאפשר להם מימוש לאומי וסמלים לאומיים תוך שמירה על אזרחותם ונאמנותם למדינת ישראל. באותו הזמן, אין לשכוח לרגע את כוחם של ארגוני הפשיעה הלאומנית הערביים, שמטילים את חיתתם ברחבי הגליל והנגב, ואת כמויות הנשק העצומות בקרבם, שעלולות לשמש גם נגד האוכלוסייה היהודית במצב משברי כזה או אחר. המדינה חייבת לנטרל את הארגונים הללו ולאסוף את הנשק, כמאמץ בעל עדיפות לאומית, ולהחזיר את המשילות בגליל ובאוטונומיה הבדואית שנוצרה בנגב.

לא פחות מכך דרושים שינויים ביחס לסקטור החרדי, שכמעט אינו נוטל חלק בכלכלה, וממומן על ידי המדינה. הקונספציה שאנחנו מדינה חזקה כלכלית נפגעה קשות בשנה שלפני המלחמה, והתגלתה במהלכה: אין למדינה די כספים להחזיק צבא מצוייד ומחומש כנדרש; לתמוך במפוני קווי העימות; לשקם את העוטף; לתמוך בעסקים שנפגעו; ולתקצב את המילואימניקים כראוי. המדינה חייבת למנוע תיקצוב מכל מי שאינו משתתף בביצור הכלכלה (היינו – אינו עובד), או מעניק חינוך שאינו מעודד השתלבות בכלכלה (היינו – מונע לימודי ליבה). כרגע המדינה נוהגת להיפך.

גם הקונספציה של מדינה חזקה דיה מבחינה צבאית חייבת להשתנות, וחוק גיוס ושירות לאומי חייב לחול על כולם, תוך מניעת כל סיוע מדינתי שהוא למשתמטים ערבים ויהודים לאורך חייהם. במיוחד חמור המצב בכל הנוגע בכמאה וארבעים אלף תלמידי הישיבות והכוללים, המשתמטים משירות בטחוני ולאומי. עול עצום נופל במלחמה זו על כתפי המילואימניקים (בהם רגב בני ונועם בן-זוגה של בתי, המגוייסים ברציפות מהשבת השחורה), וצריך להיות ברור שאין שום הצדקה לדרוש מהמילואימניקים לעמוד בנטל חודשים ארוכים שעה שסדר גודל של מעל 10 אוגדות (!) אינו מתגייס בגלל המיתוס שלימוד תורה מגן עלינו (מיתוס עבורי – לאתאיזם הקדשתי פרק ארוך בספריי הפילוסופיים כולל במסה על משמעות החיים לנוכח המוות הנלווית לספרי האחרון, “פגישה בקצה הגשר”). למרבה הצער המיתוס הזה לא הוכיח את עצמו בעבר, גם לא בשואה, וגם לא ב-7.10.23.

מעבר לכל זה, חיינו כל חיינו בתפיסה שמדינת ישראל היא מדינה ציונית, וזו עוד קונספציה שעומדת לקרוס בעתיד הקרוב: בעוד פחות מדור אחד (!) מדינת ישראל  עומדת להפוך למדינה בעלת רוב חרדי וערבי, היינו לא ציוני! יש מגמות של השתלבות חרדית במשק והתנדבות לגיוס – אך עלינו לשאול באומץ מה ניתן לעשות כדי להפוך את המגמה הדמוגרפית הזו. הפסקת ההקצבות המצויינת לעייל (לרבות קצבאות ילדים) למשתמטי העבודה, הגיוס, והשירות הלאומי – ערבים וחרדים כאחד – היא צעד הכרחי בכיוון.

אסיים בנימה אישית: גם קונספציות שלי בעניינים אישיים נסדקו ב-7 באוקטובר, ובהן התפיסה שחשוב להביא לידי ביטוי יכולות או כישרונות שיש לנו, שכן בכך ניתנת משמעות לחיינו. במקרה האישי שלי, במיוחד בכל האמור לכתיבה ספרותית. לקראת החגים התפרסמו שני ספרים שלי, חדש (“פגישה בקצה הגשר”), ומהדורה חדשה של ספרי הראשון שנכתב בעקבות מלחמת יום הכיפורים (“לא ראיתי חיילים שמחים”). הייתי בתחילת כתיבתו של רומן נוסף, אך בשבת ההיא “נפל העט מידי”, ולא שבתי לכתוב אותו. כתיבתו של עוד רומן נראתה לי לפתע חסרת משמעות לנוכח הזעזוע שעברו חיינו והשאלות הגדולות שהתעוררו. אני משקיע במימושה של יכולת אחרת – להיות סבא לנכדי שנותרו רק עם אמהותיהם בבית, וזה כבר נמשך חודשיים וחצי.

אני חש שב-7 באוקטובר 2023 חווינו צירי לידה קשים ומדממים של הוויה חדשה. אחרת. מדינה אחרת, ראיית עולם אחרת. בגילי, קשה לדבר על אדם אחר. את התרוממות הרוח של לידה חדשה מחליף עצב עמוק על מה שאנחנו משאירים לילדינו. ואולי, בכל זאת, מתוך המוות וההריסות, יבינו כולם את המחיר, וכי יש אלטרנטיבה, ויפציע מזרח תיכון חדש.

עטיפת המהדורה המושמעת של “הכריש”.

קיראו גם

הכריש העתידני המאיים על ישראל – אלי אשד מראיין את מישקה בן דוד

אנרכיה מותק :תחזיות ונבואות לשנת 2024

הפוסט הקודםתיקון לאדום: סיפורו האמיתי של עשיו
הפוסט הבאאור בחשיכה: סקירה על הספר עטלף אור של ניקולא יוזגוף-אורבך
מישקה בן דוד צלם : אריק סולטן
יליד 1952, גבעת שמואל, להורים ניצולי שואה. למד בתיכון אהל-שם ברמת-גן והתגייס לקורס טיס. כשהועבר למגמת נווטות הדיח את עצמו, ובשל ידיעת השפה הרוסית הוצב ביחידה 848 (8200 דהיום). במלחמת יום הכיפורים שימש כמפקד מחלקת האזנה ניידת של היחידה, סיים את המלחמה באזור סואץ, ונשלח להקים מחדש ולפקד על בסיס היחידה בחרמון. על חוויותיו בתקופה זו כתב את ספרו "לא ראיתי חיילים שמחים" שהתקבל בהתלהבות בביקורת (יורם ברונובסקי: "יצירת מופת זעירה שתענוג אמיתי הוא לקרוא אותה"). למד ספרות עברית ופילוסופיה כללית באוניברסיטה העברית, ויצא לשליחות ההסתדרות הציונית בארה"ב, שבסופה השלים תואר שני בספרות השוואתית. עם שובו ארצה ניהל מתנ"ס בירושלים, והשלים תואר דוקטור בספרות עברית. נושא הדוקטורט, שיצא גם כספר, הוא הרומנים של מלחמת העצמאות. בתקופה זו חיבר עוד רומנים וקבצי סיפורים. עם סיום הדוקטורט התגייס למוסד ושירת בו 12 שנים בתפקידי מודיעין, מבצעים, ופיקוד. השתחרר בדרגה המקבילה לתת-אלוף, ומאז עוסק בכתיבה, למעט תקופה שבה ניהל את "התיכון למדעים ולאמנויות" בירושלים. חיבר עד היום 20 ספרים, רובם רומנים, וחמישה מהם ספרי ריגול, שזכו להצלחה רבה והיו לספרי זהב ופלטינה. זכה בפרס ראש הממשלה בספרות ובפרסים נוספים. נוסף לספרי הפרוזה חיבר שני ספרי פילוסופיה מקיפים שבהם שטח את תפיסתו, "קוסמוסופיה", שעניינה הענווה המתבקשת ממעמדנו ביקום, האחווה המתבקשת מקרבתנו הגנטית וההתנהגותית לשאר בני האדם ובעלי החיים, והסובלנות המתבקשת מקוצר הידיעה שלנו. תושב רמת-רזיאל, שם היתה לו גם חוות רכיבה, נשוי לשינה, מרפאה ברפואה סינית ומורה לצ'יקונג. אב לשירי, רגב, ועומר, וסב לשבעה.

6 תגובות

  1. אני מתפלא מאוד על כך שאדם משכיל כמוך, עם כל הניסיון הביטחוני וההגותי הרלוונטי, כתב מאמר ארוך כל כך בניסיון לנתח את הבעיה – בלי להזכיר את המילה “איסלאם” אפילו פעם אחת! (חוץ מאזכור אגבי של “התנועה האיסלאמית”.)

    והרי כל הדיון המלומד כאן הוא בבחינת חיפוש המטבע מתחת לפנס, פנס שבמקרה הזה הוא הרצון העז והעיקש לראות בסכסוך עם הערבים בארץ ישראל סכסוך לאומי ייחודי למקום הזה ולא מה שהוא באמת, חזית קטנה אבל חשובה במלחמת דת של הערבים נגד כלל האנושות, שתחילתה עם הולדת האיסלאם. תקוותיו ופרנסתו של השמאל הישראלי מבוססות כולן על הפנס הזה, שמעולם לא דלק ואפילו לא הותקנה בו נורה.

    הרי הכותב יכול לשאול באותה מידה מהם המאפיינים שגרמו לשבטים טורקיים דוברי פרסית ממרכז אסיה לכבוש את הודו ולרצוח שם, לפי ההערכות, כשמונים מיליון בני אדם. אולי ההודים שוחרי השלום שחיו בשלווה במולדתם ההיסטורית “דיכאו” את הפולשים? אולי גם אלה היו “פלסטינים”? במובן מסוים, כן. כי גם להם לא היתה שום זהות לאומית מלבד האיסלאם, בדיוק כמו לאסופת הפולשים הברבריים שנלחמים נגדנו בישראל.

    הסירוב הזה לקרוא למלחמת דת עולמית בשמה, מפחד שמא האויב יגלה פתאום שזו בעצם מלחמת דת, הוא אולי האבסורד הגדול ביותר בתולדות עם ישראל. ומאכזב מאוד לראות כמה גימנסטיקה מילולית מיושמת כאן כדי להימנע מאמירת האמת הפשוטה, רק כי היא פשוטה מדי ותחייב את הורדת המסך על כל האשליות שגורמות לשכבה רחבה בקרבנו להרגיש טוב עם עצמה ועם מקומה בעולם.

  2. למעשה זה די מיותר לענות לתגובה הזאת שאין לה קשר מיוחד למאמר שאליו היא כביכול מתייחסת.
    ספק רב אם הכותב האנונימי ( שאולי אינו אדם אלא בוט בשליחות מפלגה פוליטית כלשהיא ) בכלל קרא את המאמר עד סופו או אפילו מעבר לשורות הראשונות של המאמר שכפי שהוא מתלונן הוא ארוך כל כך. ודורש תשומת לב שספק אם הכותב מסוגל לתת אותה. אין שום הוכחות מ”התגובה” כיביכול שהכותב בכלל קרא את מה שהוא מגיב עליו.
    אענה לטענה החוזרת ברשימת הכביכול תגובה שבבירור שהוכנה מראש לצרכים שאין להם קשר למה שכתוב במאמר עצמו ולשום דבר שהמחבר עוסק בו.

    אין איסלאם אחד.
    יש קבוצות ומדינות רבות שקוראות לעצמן מוסלמיות אבל הן שונות זו מזו .
    סונים שיעיים סופיים דעשים והלאה.
    כמו שאין נצרות אחת .
    יש קתוליות יש פרוטסטנטיות אורתודוכסיות בפטיסטיות ועוד ועוד ועוד קבוצות שונות עם רעיונות שונים ואינטרסים שונים.
    כמו שאין בניה חופשית אחת.
    יש הלשכה המרכזית יש ממפיס מצרים וכך הלאה.
    כמו שאין יהדות אחת.
    יש חרדים
    יש חרדלים.
    יש ציונים של השמאל מרכז.
    וכך הלאה.
    לכל אחד מהם השקפות שונות ואינטרסים שונים גם לגבי הקבוצות השונות שכביכול קשורות אליהם.
    וכך הלאה.

  3. אורן רהט מגיב בפייסבוק על התגובה וזאת כבר תגובה רצינית :
    Oren Rahat
    רק שהנצרות לכל גווניה כבר לא כוללת טרור, או מלחמה בשם הדת.
    חלקים משמעותיים מהאסלאם כן. לא כל המוסלמים הם טרוריסטים, אבל 99% מהטרוריסטים המודרניים הם מוסלמים. בכמעט כל מדינה מוסלמית אין מקום למיעוטים דתיים אחרים. המזרח התיכון כלל פעם נוצרים ערביים, קופטים, יזידים ועוד. רובם המוחלט היגר. גם היהודים.
    רוב המלחמות המדממות שיש ב20 השנה האחרונות, ורוב ההרוגים הם מוסלמים שהורגים מוסלמים. (החריג הכי משמעותי כרגע זה הפלישה של רוסיה לאוקראינה).
    ובגדול יותר 90% מהיהדות ג”כ השאירו מאחור את הקונספט של טרור או מלחמת דת מאחור.
    אז לא, לא כל המוסלמים הם “רעים” או “רוצחים” או “טרוריסטים”. אבל הדת שלהם, על גווניה השונים נוטה לרצחנות.

  4. ועל תגובה זאת של אורן רהט שהיא רצינית אענה :
    : בימי הביניים ולאחר מכן “נוצרים” היו טרוריסטים רצחניים בדיוק כמו חלק מהמוסלמים היום . ביצעו מסעי צלב רצחניים כנגד מוסלמים ויהודים שלווים שרפו אנסו טבחו. וכך גם מאוחר יותר במאות השש עשרה ה17 ה-18 וה-19.וגם בעשרים. לא כל הנוצרים קבוצות שונות בתוכם.הם-ן השתנו עם השנים. וגם חלק מהמוסלמים השתנו לאורך השנים .לטובה ולרעה.

    מחבר
    Eli Eshed
    לגבי הקבוצות היהודיות : הקבוצה היהודיה היחידה במאה העשרים שהתיימרה לפחות לדאוג לכל היהודים מכל הקבוצות באשר הם הייתה הקבוצה הציונית.הקבוצה החרדית לא התיימרה מעולם לעסוק בכך ודאגה רק לחבריה. הח”כ החרדי ישראל אייכלר התלונו על כך ומבטא גישה חרדית על כך שהיהודים הציוניים לא דאגו גם לחרדים בעת השואה כפי שהתיימרו. התשובה היא שהיהודים הציוניים ניסו לעסוק בכך אך נכשלו. אנשי קבוצתו של אייכלר מעולם לא התיימרו לכך עד עצם היום הזה כך גם ב-2023 כאשר מנהיגיהם באופן כללי יוצרים רושם שהם אדישים למתרחש אצל בני קבוצות יהודיות אחרות במלחמת שמחת תורה.

  5. הדיון על האסלאם לא קשור למה שבן-דוד כתב, אבל בכל זאת אגיב לאורן שזה לא נכון שהקופטים כבר לא פה, יש לחץ על הקופטים במצרים אבל הם קיימים. בלבנון ברחו רבים מהנוצרים, אבל גם שם עדיין יש רבים. דאע״ש ניסו לחסל את היזידים והנוצרים שהיו בעיראק ואולי הצליחו, אבל זו דוגמא לקיצוניים שבקיצוניים. האם זה מייצג אפילו את האוכלוסיה המוסלמית באותם אזורים, שחיה פחות-או-יותר בשלום עם הקבוצות האלו קודם, שלא לדבר על המוסלמים במקומות כמו מלזיה, הודו, ושאר העולם? אני לא מומחה לאיסלאם, אבל נדמה לי שהאיסלמיסטים/סלפים/ג׳יהדיסטים הם מיעוט קטן דווקא, בכל מקום. זה לא סותר שהאיסלאם פחות סובלני מהנצרות כיום. כפי שאלי כתב באירופה היו רדיפות יהודים בעבר (כולל הכי חמורה דווקא במאה ה-20 כמו שכולנו יודעים) ומלחמות דת בין הנוצרים לבין עצמם. אולי העולם הערבי נמצא עכשיו בשלב של אירופה לפני 200 שנה ויתבגר. אפשר לקוות.
    תגובתי לבן-דוד היא שמה שכתבתי על המוסלמים נכון גם לגבי הפלסטינאים. חמאס הם כת רצחנית כמו דאע״ש. לא אכפת להם כלל מחיי אדם, לא רק מחיי ״האויב״ אלא גם מחיי הפלסטינאים עצמם. להיפך, הם רוצים שימותו הרבה אזרחים כדי להשיג תמיכה במערב, שם אנשים לא מבינים עם מי יש להם עסק. אבל האם זה רוב העזתים, או שרובם היו שמחים לחיות איתנו בשקט? אני לא יודע, קשה לדעת עם הפלסטינאים, לפעמים נראה שהם רוצים שלום ולפעמים ההיפך. כמובן אפשר לטעון שזה לא חשוב מה הרוב הדומם רוצה כי מה שבאמת אכפת לנו זה מה בפועל קורה, ואת זה כעובדה מכתיבים הקיצונים. כך, זה לא משנה שאחרי אוסלו רוב הפלסטינאים (לפי זכרוני מסקרים שנעשו) רצו בשלום, מה שחשוב שבפועל קיבלנו פיגועי התאבדות ומספר ההרוגים עלה על מה שהיה קודם. לא חתמנו הסכמי שלום כדי לקבל יותר הרוגים ופחות שלום, ולכן לדעתי היה צריך להכריז שאוסלו מבוטל כבר בשנת 2000 וזה היה מוצדק.

  6. הסופר מישקה מכריז בתחילת הטקסט לעיל כי “בימים אלה משיק הספר את העותק ה-40,000 שלו.”
    ואני תוהה: כיצד ספר משיק עותקים? האם הספר הוא בן אנוש? או שמא חפץ דומם שניחן בתכונות אנושיות?
    בין הפותרים נכונה יוגרל ספר לימוד הלשון העברית, רמת מתחילים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

13 − 1 =