מכונת הרעל מימי התנ”ך: תעמולת בית דוד

משה גרנות מנתח את התעמולה של שושלת בית דוד המשוקעת בספר שמואל התנ”כי.

המערכת

מלכותו של דויד נולדה בחטא, שכן דויד חתר תחת מלכותו של שאול, נחשב למורד, אסף כנופיה שחיה על ביזה ועל דמי חסות (שמואל א’ כ”ה 13-4, כ”ז 11-8), ואפילו הצטרף לאויב המר של בני ישראל – לפלישתים (שם, כ”ז 6-1). כדי להכשיר את המעבר החד הזה ממנהיג כנופיה למלך בחברון, לאחר מלחמת אחים עקובה מדם (שמואל ב’ 12- ג’ 1), ולאחר בגידת אבנר בן נר באשבעל (איש בושת) בן שאול (שם, ג’ 12-7), מומלך דויד על כל ישראל. בעיני שבט בנימין, שבטו של שאול, ובעיני רבים משאר השבטים, המלוכה של דויד (היהודאי!) איננה לגיטימית, ועל כן כדי להעניק לגיטימציה למלכות דויד – יש רק דרך אחת, והיא לעגן את המהפך הפוליטי הזה ברצון האל. כדי להוכיח שזה אכן רצון האל – כל האמצעים כשרים, כולל המצאת אירועים שלא היו ולא נבראו.

 דוגמה א’: פלישתים פולשים לארץ בנימין ונערכים עם צבא רב, רכב, ופרשים, מצפון לגבע, במכמש (שמואל א’ י”ג 5, 12). התועמלן של בית דויד רוצה לשכנע אותנו כי שאול ירד מגב ההר (800 מטרים מעל פני הים) אל הגלגל (400 מטרים מתחת לפני הים), כדי לחכות לשמואל שיקריב קורבן לפני היציאה לקרב. אילו היה שמץ של אמת בקריקטורה הטופוגרפית הזאת, הרי ברור שהפלישתים היו רודפים אחרי בני ישראל, וכשהם היו רוצים לחזור לגב ההר (עלייה של 1200 מטרים!), הם היו קוצרים בהם עד אחד. אלא שברור בהמשך הפרק שלא היו דברים מעולם, ובפסוק 16 מובאת הגרסה האמיתית: “ושאול ויונתן בנו והעם הנמצא עמם (לא בגלגל!) יושבים בגבע בנימין, ופלישתים חנו במכמש”. בהמשך מתוארת מלחמת הגבורה של שאול, בנו, וגיבורי החיל. ומדוע התוספת חסרת השחר הזאת (שמואל א’ י”ג 15-7)? משום שהתועמלן של בית דויד רצה לשים בפיו של שמואל פסק דין חמור: כיוון ששאול לא חיכה, והקריב בעצמו את הקורבן, ממלכתו לא תקום, ותעבור לאיש כלבבו של ה’. ברור שהתועמלן הסתמך על דבריו הסודיים של שמואל לשאול בפגישתם ברמה: “וירדת לפניי הגלגל, הנה אנוכי יורד אליך להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים, שבעת ימים תוחל עד בואי אליך, והודעתי לך את אשר תעשה” (שמואל א’ ט’ 8), אבל הכוונה שם היא כי שאול ימתין ליום משיחתו למלך, ולא כי שינטוש את שדה הקרב, כפי שהתועמלן רוצה שנאמין. ובאמת, לפי מקור זה, המלכתו של שאול מתרחשת בגלגל (שם, י”א 26).

 וכן, מחבר כתב פלסתר זה (שמואל א’ י”ג 15-7) לא נתן דעתו על כך שאין לשמואל שום עדיפות על שאול בהקרבת קורבנות, כי שמואל איננו כהן ולא לוי, אלא בן שבט אפרים (שמואל א’ א’). אבל בעל ספר דברי הימים “תיקן” גם את זה – בדברי הימים א’, ו’ 13-1 ברשימת היחס שמואל הוא צאצא של לוי (לא של שבט אפרים), והכול בא אל מקומו בשלום. “התיקון” הזה היה הכרחי בימיו של בעל דברי הימים, שחי ופעל בוודאי אחרי שיבת ציון, והוא לא יכול היה להעלות על הדעת שעד ימיו של יאשיהו איש בישראל לא ידע שהפולחן חייב להיות מסור לכוהנים משבט לוי.

דוגמה ב’: בשמואל א’ ט”ו מסופר ששמואל פקד על שאול להחרים את עמלק עד תומם: “ולא תחמול עליו, והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור” (שם, פ’ 3). שאול ממלא את פקודת הנביא, אבל חומל על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. זה נחשב לשאול לחטא חמור, ומשום שמאס את דבר ה’, הוא ימאס בו כמלך. ה’ יקרע את הממלכה מעל שאול וייתן לרעהו הטוב ממנו (פ’ 26, 28), ושמואל משסף את אגג לפני ה’ בגלגל (שוב גלגל!).

ברור שמדובר בהמצאה של תועמלן פרו דוידי, כי אנו קוראים הערכה הפוכה כלפי שאול על מלחמתו בעמלק: “ויעש (שאול) חיל, ויך את עמלק, ויצל את ישראל מיד שוסהו” (שמואל א’ י”ד 48). את הפסוק המפורש הזה התועמלן לא העז “לתקן”, אבל הוא כן תיקן פסוק קודם, שבמקורו היה כתוב בו “ושאול לכד המלוכה על ישראל וילחם סביב בכל אויביו, במואב ובבני עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלישתים, ובכל אשר יפנה יושיע” (פ’ 47). התועמלן שינה את המילה האחרונה בפסוק – במקום “יושיע”, הוא “תיקן”: “ירשיע”. יתרה מזאת, הסופר שמתאר את בחירתו של שאול למלך על ישראל איננו חדל מסופרלטיבים: “ויהי איש מבנימין ושמו קיש… בן איש ימיני גיבור חיל, ולו בן ושמו שאול בחור וטוב, ואין איש מבני ישראל טוב ממנו, משכמו ומעלה גבוה מכל העם” (שמואל א’ ט’ 2-1). הסופר ממשיך ומתאר כי האל בחר בשאול למלך: “וה’ גלה את אוזן שמואל יום אחד לפני בוא שאול לאמור: כעת מחר אשלח אליך איש מארץ בנימין, ומשחתו לנגיד על עמי ישראל, והושיע את עמי מיד פלישתים… ושמואל ראה את שאול, וה’ ענהו: הנה האיש אשר אמרתי אליך, זה יעצור בעמי” (שם פ’ 17-15; ראו גם פ’ 20, י’ 9, 24-23). שאול על פי כתובים אלה הוא בחירו של האל, ונערץ על ידי שמואל, וקשה להניח ששמואל שינה את דעתו בצורה קוטבית בשל שתי סיבות שממש מצוצות מהאצבע.

דוגמה ג’: התועמלן שכתב את שמואל א’ ט”ז איננו זהה עם זה שכתב את פרק ט”ו. בפרק ט”ו שמואל מתואר כדובר תקיף של דבר האל, שמאס, כביכול, בשאול. דבריו מבהילים את המלך המתחנן על נפשו (ראו שם ט”ו 30-24). ואילו בתחילת פרק ט”ז שמואל מתואר כמי שפוחד משאול, ומקבל עצה מה’ לשקר: “… מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי מבניו לי מלך. ויאמר שמואל: איך אלך? ושמע שאול והרגני, ויאמר ה’ עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה’ באתי” (שם, שם 2-1). בהמשך הפרק מתואר איך האל פוסל את בניו הגדולים של ישי, ובוחר דווקא בבן הקטן הרועה בצאן, הלא הוא דויד “אדמוני עם יפה עיניים וטוב רואי” (פ’ 12). שמואל מושח את דויד למלך “בקרב אחיו” (שם, שם פ’ 13). בהמשך הפרק מסופר שדויד נלקח לבית המלך כדי לנגן לו כשתהיה עליו רוח רעה, וגם מתמנה לנושא כליו של שאול (שם, שם פ’ 23-15).

ומדוע יש להתייחס אל רוב הפרק הזה כאל עוד המצאה של תועמלן לבית דויד? משום שפרק י”ז מכחיש את הפרטים העיקריים של הכתוב בפרק ט”ז. קודם כול, דויד מוצג כאן כביכול לראשונה, כאילו לא הוצג בפרק ט”ז: “ודויד בן איש אפרתי הזה מבית לחם יהודה ושמו ישי, ולו שמונה בנים…” (שם, י”ז 12). שנית, שלושת אחיו של דויד אליאב, אבינדב, ושמה, שגויסו למלחמה בפלישתים, הרי על פי פרק ט”ז נכחו במשיחת דויד למלך, כיצד הם נוזפים בו (כשהוא בא למערכה בשליחות אביו כדי להביא להם צידה) כמו שאחים בוגרים נוהגים לנזוף באח קטן: “… ויחר אף אליאב בדויד, ויאמר, למה זה ירדת, ועל מי נטשת את מעט הצאן ההנה במדבר? אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת” (פ’ 28). כך מדברים אל מי ששמואל משח למלך?! שלישית, לאחר שדויד גבר על גלית פונה שאול אל אבנר שר צבאו: “… בן מי זה הנער, אבנר? ויאמר אבנר, חי נפשך המלך אם ידעתי” (פ’ 55). והרי לפי פרק ט”ז דויד ניגן לפני שאול, והיה לו לנושא כלים! איך ייתכן שגם שאול וגם אבנר אינם מכירים את דויד? עורך הספר חש בסתירה וניסה “לתקן”: “ודויד הולך ושב מעל שאול לרעות את צאן אביו בית לחם” (פ’ 15).

למרות הסתירות החליט עורך הספר לשבץ את סיפור הניצחון על גלית ועל הפלישתים, כי הוא מאדיר את המיועד למלוך, אלא שבשמואל ב’ כ”א 19 אנו קוראים: “ותהי עוד מלחמה בגוב עם הפלישתים, ויך אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי את גלית הגתי, ועץ חניתו כמנור אורגים”. ובכן מי היכה את גלית – דויד או אלחנן בן יערי? בעל ספר דברי הימים א’ (פרק כ’ 8) מביא “פתרון” לסתירה: אלחנן בן יערי היכה את לחמי אחי גלית הגתי, לא את גלית עצמו. כידוע, ההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים.

דוגמה ד’: בשמואל א’ כ”ח 3-1 מסופר שדויד יוצא להילחם בצבאו של אכיש מלך גת נגד בני ישראל (בהמשך, בלחץ שריו של אכיש, נאלץ דויד לסגת חזרה לארץ פלישתים, שם מצא  מקלט מרדיפות שאול – שם, כ”ט 11-3). והרי מתוארת כאן בגידה נוראה של דויד בעמו! בהמשך מזכיר הפרק ששמואל מת, וכי שאול הסיר את האובות והידעונים מן הארץ (פ’ 3). שאול נבהל מגודל הצבא הפלישתי, ומחפש סעד לעמעם את חששותיו באמצעות שאלות באורים, בחלומות, ובנביאים, ואלה נאטמים בפניו, לכן הוא מוצא את הפתרון שהכי פחות הולם אותו כמי שהסיר את האובות וידעונים מהארץ – פנייה לבעלת אוב.

ברור מעל כל ספק שהסיפור המרתק על הביקור של שאול אצל בעלת האוב נכתב על ידי תועמלן פרו דוידי, אבל מצד שני מדובר בקטע בנוי לתלפיות ברמה שייקספירית ממש – הקורא המרותק איננו יודע להחליט אם המספר מאמין בהעלאת מתים באוב (ואז מדובר בתעודה יחידה במקרא המרמזת על הישארות הנפש), או שמא מדובר בהצגה פנטסטית של בעלת האוב, שהרי שאול אינו רואה דבר (“אל תיראי, כי מה ראית?” פ’ 13), ומה שהוא שומע הוא בוודאי קולה של בעלת האוב, שמחקה את קולו של המת. המספר שם ב”פיו” של שמואל המת את אותה המנטרה שקראנו בשמואל א’ י”ג 14-13, ט”ו 29-26, שבעטיו של החטא, האל קורע את ממלכתו מעל שאול.

מחבר הסיפור המרתק הזה ביקש, כמובן, לתאר את ההידרדרות הנפשית של שאול, שהובילה אותו ואת צבאו לסוף המר, אבל בעצם כאן באה לידי ביטוי גדולתו של שאול, אותה תיאר שאול טשרניחובסקי בסדרת בלדות: למרות חוסר התקווה הוא יוצא אל הקרב, ומת הוא, ומתים בניו, מות גיבורים (שם ל”א). הקורא משווה בהכרח את גבורתו של שאול למעשיו האופורטוניסטיים של דויד, המצטרף לאויבי ישראל, ולדויד השולח את יואב ואת צבאו להילחם ברבת בני עמון, והוא עצמו נשאר בירושלים: “ויהי לעת הערב, ויקום דויד מעל משכבו, ויתהלך על גג בית המלך, וירא אישה רוחצת מעל הגג…” (שמואל ב’ 2). כשישראל ויהודה יושבים בסוכות, ויואב ועבדי דויד חונים על פני השדה (שם פ’ 11), והוא עצמו ישן עד הערב, ולמרות שיש לו אינספור נשים ופילגשים, הוא חושק באשת איש, וכדי להסתיר את המעשה הוא מצווה לגרום למותו של אוריה החיתי, בעלה של בת-שבע.

תועמלן מאוחר של בית דויד (כחמש מאות שנים לאחר האירועים של ימי שאול ודויד) הוא בעל ספר דברי הימים, ואלה דבריו: “וימת שאול במעלו אשר מעל בה’ על דבר אשר לא שמר, וגם לשאול באוב, ולא דרש בה’, וימיתהו, ויסב את המלוכה לדויד בן ישי” (דברי הימים א’ י’ 15-14). בהמשך, כאשר מתוארת הבאת הארון לירושלים, כותב בעל דברי הימים: “ונסבה את ארון אלוהינו אלינו, כי לא דרשנוהו מימי שאול” (שם, י”ג 3). והרי התועמלן של שמואל א’ כ”ח מציין מפורשות ששאול שאל בה’, ולא נענה, שהסיר את האובות והידעונים, ורק בלית ברירה פנה לבעלת האוב, ואנו קוראים בשמואל א’ י”ד 18, כי שאול הביא לקרבות את הכוהן אחיה בן אחיטוב, ועמו ארון ה’: “כי היה ארון אלוהים ביום ההוא ובני ישראל” (ראו גם י”ד 3). היה חשוב לבעל דברי הימים אפילו בימי שיבת ציון להטיח שקרים בשאול.

דוגמה ה’: בלא ספק סיפור פילגש בגבעה (שופטים י”ט-כ”א) נכתב על ידי תועמלן דוידי, וזאת תעמולה מן הארסיות ביותר. אבל לפני שאתאר את הארס שתועמלן זה מפנה אל שאול, אל עיר הולדתו, ואל שבטו, אפרט את הפרטים בסיפור השוללים כל אפשרות שיש איזה שביב של אמת בסיפור הנורא הזה: הכתוב מספר כי לאחר היוודע המעשה בפילגש בגבעה התאספו מישראל במצפה 400000 איש שולף חרב, ומבנימין התפקדו 27000 איש, כלומר למעלה ממחצית הלוחמים בחיל הפלישה של אייזנהאואר בנורמנדיה במלחמת העולם השנייה! מספר ההרוגים בקרבות המתוארים בסיפור זה הגיע ל-65000 איש מבני ישראל ומבני בנימין – פי חמישה מכל האבידות של מצרים, ירדן, וסוריה, במלחמת ששת הימים! (שופטים כ’ 2, 15, 17, 21 25, 35, 46-44). ולא רק זאת, אנחנו יודעים מתעודה אמינה שאפילו  בתקופת המלוכה של שאול לא היו בידי לוחמי ישראל כלי מלחמה: “והיה ביום מלחמת, ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן, ותימצא לשאול וליונתן בנו” (שמואל א’ י”ג 22), וראו גם שופטים ה’ 8: “מגן אם ייראה או רומח בארבעים אלף בישראל”. ואילו בסיפורנו כל 400000 איש היו שולפי חרב!

וכן מסופר כי למלחמה כנגד בנימין יצאו כל בני ישראל מדן ועד באר שבע וארץ הגלעד (שם, כ’ 1). ברור שמדובר בהמצאה חסרת שחר – בכל תקופת השופטים השבטים לא היו מאוחדים, אדרבה, אפילו נלחמו ביניהם. נזכיר כאן את גינוייה וקללותיה של דבורה כלפי אלה שלא השתתפו במרד שלה ביבין ושר צבאו סיסרא (שופטים ה’ 16, 23).

כעת נתאר את הארס שנשפך בסיפור הזה על שאול ושבטו. מסופר על איש לוי מירכתי הר אפרים שהלך עם נערו לבית לחם להחזיר לעצמו את פילגשו. הם נמנעים מלהיכנס ללון ביבוס, כי הם לא מבני ישראל, ונכנסים לגבעה, אלא ששם איש לא מאסף אותם הביתה (שופטים י”ט 15). רק זקן אחד מהר אפרים (לא משבט בנימין!), הגר בגבעה, מארח אותם. תושבי הגבעה, שהתעלמו מהאורחים, מתנפלים על ביתו של הזקן ודורשים ממנו למסור להם את האורח כדי לאנוס אותו (“הוצא את האיש ונדעהו”, פ’ 22). ובכן, אנשי הגבעה, עירו של שאול, מצטטים ממש את דבריהם של אנשי סדום: “… איה האנשים אשר באו אליך הלילה, הוציאם אלינו ונדעה אותם” (בראשית י”ט 5). והרי ברור מהו העונש על חטא כזה – האל ממטיר על סדום ועל עמורה גופרית ואש מהשמיים (פ’ 25-24). הזקן מוכן להקריב את בתו ואת הפילגש, ובלבד שלא יחטאו במשכב זכר. בסופו של דבר הלוי מפקיר את פילגשו, ואנשי העיר מתעללים בה כל הלילה, ובבוקר מוצא אותה בעלה מתה על הסף. הוא מגיע לביתו, מנתח את הגופה לשנים-עשר חלקים ומשלח לכל שבטי ישראל. כיוון שבני בנימין אינם מוכנים להסגיר את האנסים – נערכים כל שבטי ישראל למלחמה נגד הגבעה, שבסופה העיר מועלית באש, ושבט בנימין מושמד כמעט כולו, להוציא שש מאות לוחמים שהתבצרו בסלע רימון. אחרי חורבן שבט בנימין, מחליטים בני ישראל לשקם אותו, ומה פשוט מזה מלהשמיד את כל אוכלוסיית יבש גלעד (שלא השתתפו בקרבות נגד בנימין), להחיות רק את הבתולות ולמסור אותן לבני בנימין לנשים, ומאחר שלא התמלאה מכסת הבתולות, הרשו להם לחטוף נשים שמחוללות בכרמים בשילה.

ובכן, שבט בנימין הוא שבט חוטא כמו אנשי סדום, הלוי מנתח את פילגשו לשנים עשר נתחים, כמו שעשה שאול לבקרו כששמע על מצוקתם של בני יבש גלעד (שמואל א’ י”א 7-6), ואנשי יבש גלעד שהסתכנו להביא לקבורה את שאול ובניו מעל חומות בית שאן (שם ל”א  13-10), על פי סיפורנו ראויים גם כן להשמדה, כמו שבט בנימין.

דמותו של דויד בספר דברי הימים

הסקירה על תועמלני בית דויד לא תהיה שלמה, אם לא נזכיר את בעל ספר דברי הימים, שאהדתו לדויד נגועה באינטרס אישי, כפי שאשתדל לבאר: כמו שמחבר ספר דברים ומחבר הקורפוס הענק של הכתבים הכוהניים בתורה, שעיגנו את המעמסה הפולחנית הענקית על עובדי האדמה בצווים שכביכול הגיעו אליהם ממשה – כך נוהג בעל ספר דברי הימים לעגן את פרנסתם של לויים, משוררים, שוערים, מנגנים, בדויד המלך, שכביכול קבע את תפקידיהם בחייו. מחבר ספר שמואל הרי אינו מכיר בתפקידים פולחניים המיוחדים לשבט לוי: שמואל האפרתי ישן ליד ארון אלוהים (שלפי ויקרא ט”ז אפילו לכהן גדול אסור לעשות כן); בבגרותו הוא מקריב קורבנות; דויד מעלה את ארון אלוהים בעגלה (שמואל ב’ ו’), ולא על כתפי לויים כנדרש בתורה; בניו של דויד מונו על ידו לשמש כוהנים למרות שהם משבט יהודה ( שם, ח’ 18). כאשר יש כבר הכרה שללויים יש עדיפות בפולחן, הם היו עדיין חלק משבט, ולא שבט נפרד – על הלוי שעבד לפסל מיכה, ואחר כך שימש כהן לשבט דן, נאמר: “ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה…” (שופטים י”ח 7). הרפורמה של יאשיהו בעקבות ספר “שנמצא” במקדש, הביאה לעולם את החובה להעניק יתרון בתחום הפולחן לשבט לוי. בעל ספר דברי הימים, שהכיר לא רק את התורה ש”מצא” חלקיהו הכהן במקדש, אלא גם את ההרחבה הענקית בסמכויות שבט לוי, פרי רוחו של הסופר הכוהני, אינו יכול להעלות על הדעת שדויד יחטא ויעלה את הארון לירושלים על עגלה, לכן דויד של ספר דברי הימים דורש מהלויים לשאת את הארון (דברי הימים א’ ט”ו). לא רק זאת, הוא מעמיס על דויד את התפקיד להעניק לכל אחת ממשפחות הלויים (קהת, מררי, גרשום, אליצפן, חברון, עזיאל) תפקיד פולחני של שירה, נגינה, וכו’ (שם פ’ 29-4). ברור שלא ייתכן כי בניו של דויד יהיו כוהנים (שם, י”ח 17). בהמשך דויד אוסף את הלויים, כשהוא מונה את עשרות שמותיהם ומחלקותיהם – של הכוהנים, הלויים, השוערים, המנגנים (דברי הימים א’ כ”ג, כ”ד, כ”ה, כ”ו).

דויד של בעל דברי הימים מולך משיחור מצרים ועד לבוא חמת (שם, י”ג 5). מיכל אינה מעיזה להעיר למלך על התבזותו בפני עמו ככתוב ב-שמואל ב’ ו’ 20, אלא  בזה לו רק בליבה (דברי הימים א’ 19). קראנו בשמואל ב’ ז’ שהיה עם ליבו של דויד לבנות בית לה’, ולא הסתייע משום ששפך דם, ומשימה זאת תעבור לבנו (שמואל א’ ז’). בעל דברי הימים אינו מסתפק בזה, והוא מתאר איך הכין דויד עבור בנו את התבנית ואת החומרים הדרושים לבניין המקדש (דברי הימים א’ כ”ב, כ”ח 21-11, כ”ט).

חשוב לציין מה בעל ספר דברי הימים איננו כולל בסקירה שלו על מלכות דויד: את הפקודה להרוג את צאצאי שאול למרות שנשבע לא לעשות כן (שמואל א’ כ”ד 23-21; שמואל ב’ כ”א 9-4); את סיפור הניאוף שלו עם בת-שבע; את אונס אמנון את תמר; את רצח אמנון בידי עבדיו של אבשלום; את מרד אבשלום; את התככים בעניין קביעת יורשו של דויד כאשר דויד עצמו מתואר כמנוטרל בזקנתו (מלכים א’ א’). לא מוזכרת בדברי הימים הצוואה של דויד הקובעת גזר דין מוות לשר צבאו הנאמן יואב בן צרויה ולשמעי בן גרא (שם, ב’ 6-4, 9-8), וכמובן גם העובדה ששלמה מצווה להרוג את אחיו החורג אדוניה בן חגית (שם, שם 25-22).

ברור לחלוטין מדוע בעל ספר דברי הימים מהלל ומשבח את דויד, ונמנע מלתאר את מעידותיו, ואת המעקשים בתקופת מלכותו. כל זה כדי שיוכל להטיל עליו את התפקיד של גיבוש הפרסונל הענק של אוכלי חינם – שהוא עצמו בוודאי אחד מהם – על גבם של עובדי האדמה.

נקל להסיק כמה אמת היסטורית ניתן לדלות מדבריהם של מי שמתיימרים לצטט את דבר האל, ושיודעים בוודאות את מי האל אוהב, ואת מי הוא שונא, וכן ניתן להסיק עד כמה אלה יכולים להתהדר בניקיון כפיהם.

ראו גם:

אלי אשד על סופר המלך דוד -החלק הראשון

סופר המלך דוד -החלק השני

המלך דוד מנגן על נבל.ויקיפדיה