חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט “סרט בסנטר”
הסרט הוא סרט תיעודי, בבימוים של קובי פרג’ ומוריס בן מיור, הפורש את תולדותיו של המרכז המסחרי “דיזנגוף סנטר“.
הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל דוקאביב 2023, ובימים אלה הוא מוצג ברשת “קולנוע לב”, ובסנטר עצמו, בפרט, ומשודר בערוץ HOT8.
התסריט שואב השראה מספרה של תמר ברגר משנת 1998, “דיוניסוס בסנטר”, המתאר את תולדות האתר מתחילת המאה ה-20 ועד לפיגוע בדיזנגוף סנטר בתחילת 1996. תמר ברגר עצמה משתתפת בסרט. היא יושבת בסנטר, ומספרת על אדיב חינאווי מיפו, בעל הכרם במקום, אשר החל משנת 1924 החכיר את האדמה לעולים מאירופה. הם חיו בצריפים שבנו בשכונה, שנקראה “נורדיה”. דיירי השכונה פונו עד שנת 1970 עם תחילת הקמתו של המרכז המסחרי “דיזנגוף סנטר”, שנפתח לקהל בשנת 1977. הקבלנים שבנו את הסנטר והבעלים שלו היו אריה פילץ ושמואל פלטו שרון, והוא שהעלה בשיחה עם קובי פראג’ בתחילת 2018, את הרעיון לעשות סרט על דיזנגוף סנטר.
את המרכז המסחרי תכננה האדריכלית עליזה טולדו, בצורה ייחודית של עיר בתוך עיר, עם רחובות, כיכרות, חנויות, ומרחבים פנויים, בהם מדי פעם צצים דוכנים שונים ותורמים למראה הדינמי המתחדש של הקניון.
עליזה טולדו, יחד עם האדריכל-השותף יצחק ישר, זכו בשנת 1984 בפרס רוקח לאדריכלות מבנים על העיצוב של דיזנגוף סנטר. כמה נעים לראות את עליזה טולדו בתוך הסרט, מתהלכת במעברים המשופעים אותם תכננה, חוזה בקהל הרב המבלה בחנויות המגוונות, בחבורות של ילדי הסנטר, המחופשים כל ימות השנה, ונזכרת בסיפורים מתקופת התכנון והבנייה.
השם “סרט בסנטר” מתכתב עם קולנוע לב תל אביב – מתחם אולמות הקולנוע בקומה העליונה של הסנטר, שהתרחב לרשת שמקרינה ומפיצה סרטי איכות בכל הארץ, כולל בשני בתי קולנוע בחיפה, סינמה קפה עממי ומוזיאון טיקוטין לאומנות יפנית – בו ראיתי את “סרט בסנטר” במעמד הבמאים, אשר שוחחו עם הצופים. בסרט כלול ריאיון משותף עם בני הזוג נורית ואיז’ו שני, שייסדו את רשת קולנוע לב בשנת 1981.
בנוסף למרואיינים ידועי השם האלה, בסרט מככב אלון וינגרטן, שומר בכניסה לחניון. האיש רהוט, שופע תובנות נמרצות, אף הומוריסטיות. הוא מספר על עצמו שהוא חזר לארץ אחרי שהייה ארוכה בארצות הברית, ומבחינתו דיזנגוף סנטר הוא חתיכה של אמריקה בלב תל אביב.
הסרט מגיש באהבה גדולה את דיזנגוף סנטר, הפתוח והליברלי, המקבל את כל השונים והמיוחדים. יש גם מרתפים, עטלפים, והרבה בני נוער יפים. הסרט מעורר געגועים למשהו קיים, כאן, לא מעבר לים, ומגביר את תחושת הפליאה שמתלווה לשהייה בלונה פארק התל אביבי הזה.
ההקרנות של “סרט בסנטר” מתקיימות, ומומלץ למצוא אחת מהן, ולהגיע כדי לצפות ב-95 הדקות של חגיגת אורבניות שוקקת, ובינתיים ליהנות מהצצה:
יואב ויכסלפיש ממליץ
על הסרט “שבע ברכות”
הסרט הישראלי החדש של הבמאית איילת מנחמי מתאר התכנסות משפחתית לרגל מאורע משמח, חתונה של אחת מבנות המשפחה. המפגש (המאולץ?) מחזיר לאוויר מתחים, סודות, ושקרים. הגיבורה מארי (ריימונד אמסלם) חיה בצרפת, מנהלת בנק, ושומו שמיים גם עומדת להינשא לאשכנזי (ערן מור). בפתיחת הסרט מוזכר מעמד החתונה כ”יום כיפור קטן”, שבו סולחים לבני הזוג על חטאיהם הקודמים. האסוציאציה המיידית קשורה לחשבון נפש ויום תענית דווקא במעמד זה.
החתונה גוררת אי נעימות בין הורי המחותנים, וגם עימות פנימי בין האם הביולוגית של הכלה לאחותה, שגידלה אותה. במרוקו היה נהוג בזמנו (אמצע המאה ה-20) לאפשר לאחות חשוכת ילדים לגדל את אחת האחייניות, אבל בשום פנים ואופן לא בן זכר. מארי אינה סולחת לשתי האמהות (בגילומן של תיקי דיין ורבקה בכר) ואינה נרתעת מעימותים סביב השולחן.
מנהג “שבע ברכות” מציין שבע ארוחות חגיגיות לאחר חתונה בימים המכונים “שבעת ימי המשתה”. המשפחה המורחבת מתכנסת כל ערב במקום אחר, והזכרונות ממרוקו ממלאים בעיקר תפקיד של חומר בעירה ולא של נוסטלגיה מתוקה.
אמסלם כתבה את התסריט יחד עם אלינור סלע, שגם משתתפת בסרט, ובין השתיים יש קשר משפחתי רחוק, וגם זכרונות משותפים על בנות שגדלו אצל הדודה והדוד.
הנוכחות הגברית בסרט מצומצמת, ואילו הנשים מנהלות את קרבותיהן בעצמן, ומנסות לפעמים גם לשכוח ולסלוח. הסרט נעדר שיוך גיאוגרפי או זמני, והתסריטאית הסבירה בשיחה עם הקהל שהמאורע מתרחש בשנות ה-90, לפני פריצת הסמארטפונים והמסכים לחיינו.
העלילה מזכירה לנו שאין צורך במסכים כדי לייצר חוסר קשב ומתחים, אבל היא כוללת גם הפוגות קומיות בנוסח סדרת סיטקום, כגון האמירה “40 שנה אני רופא ועוד לא שמעתי על ד”ר מרטנס”, המתייחסת למותג הנעליים שמארי מביאה לנכדים.
הצפייה בסרט מומלצת למי שאינו נרתע מחשיפה למאבקי כוח וכבוד אשר מוסווים תחת חיוכים מזויפים.
108 דקות, ברחבי הארץ.
ואני חשבתי שאני מכיר את הסנטר. שמחתי להתוודע להסטוריה שלו ולאפשרויות הבילוי הגלומות בו. עיר בתוך עיר מזכיר לי את החזון שעמד מאחורי תכנון התחנה המרכזית החדשה. בשונה ממנה דיזנגוף סנטר חי, מתפתח ומשתנה עם הזמן. פינה ייחודית בסנטר היא הסלון . פינת חמד שכל אחד יכול להשכיר לפעילות תרבותית לטובת הציבור, כמו שאת חגית יוזמת מפגשי ספרות, שירה ותרבות. מעניין היה לקבל הצצה לחייו ודעותיו של אלון וינגרטן השומר. פתאום האדם שבשער מקבל חיים משמעותיים. תודה חגית.
אני אוהב סנטר זה מקום יפה, וזה מקום טוב לאנשים עולים להיות שם כמו באמריקה