השיר השבועי עם אילן ברקוביץ’ – מחאת המתמחות של ירדן בן-צור

מחאת המתמחות / ירדן בן-צור

יֵש דָּבָר אַחֵר לוֹמַר

עַל מְחָאַת הַמִּתְמַחוֹת:

עַל הַגְּבָרִים הַמִּתְמַתְּחִים עַל הַסַּפָּה

בַּלַּיְלָה הַפּוֹעֵר לֹעוֹ,

בּוֹלְעָם בְּלַעֲלוּעַ פּוּךְ שָחֹר.

עֶשְׂרִים וְשֵש שָעוֹת הָעֲצִיצִים גְּדֵלִים,

מַסְגִּיל קוֹלֵאוֹס, מַאְדִּים בַּקְּעָרָה הַמַּנְגּוֹ

וּמִתְאָרְכִים הַיְלָדִים בְּמִטָּתָם.

–

בַּשַּחַר יִפְכְּרוּ גְּבָרִים גּוּפָם

וְיַחְתְּכוּ תַּפּוּחַ לְקֻפְסַת הָאֹכֶל

עִם חֲבִיתָה וּשְנֵי תְּמָרִים:

אֶת גַּלְעִינָם עָקְרוּ וּבְלִבָּם

שָתְלוּ אֱגוֹז

מֶלֶךְ מְנֻשָּל.

–

שוּב לַחוֹת הָאֶצְבָּעוֹת מוּל הַמָּסָךְ

בַּלַּיְלָה, הַמִּתְמַחוֹת מוֹחוֹת

קְרוּמֵי שֵנָה מֵהָרִיסִים.

קוֹדְחִים הַיְלָדִים בְּמִטָּתָם וְנֵעוֹרִים,

בַּבֹּקֶר יִתְפַּכְּחוּ אֶל הָאָבוֹת הָעֲגוּנִים.

–

יֵש דָּבָר אַחֵר לוֹמַר עַל מְחָאַת הַמִּתְמַחוֹת:

אִיש לֹא יָחוּס

לֹא יְכַסֶּה אֶת הַחוֹלִים

לֹא יְחַלֶּה פְּנֵיהֶם

מִלְּבַד יָרֵחַ חַם

הַמְחַטֵּט בַּחֲלוֹמָם

מְפַזְּרוֹ כַּחוֹל, וּמַנִּיחָם

שְבוּרֵי כֵּלִים, גּוֹלֵי עוֹלָם.

אני כותב על השיר “מחאת המתמחות” מאת המשורר ירדן בן-צור (יליד 1986, מתגורר בתל אביב עם משפחתו, חוקר ספרות השוואתית ומתרגם מגרמנית ומפרסית), המופיע בספר שיריו הראשון, “פרברי השינה הכחולה” (2023, הוצאת טנג’יר, עורך: רועי חסן, עמ’ 74-73), ביום שבו מתקיימת צעדת מחאה של נשים מכיוון קניון איילון ברמת גן לתוככי העיר בני ברק. המחאה היא נגד הדרת נשים מהמרחב הציבורי, עניין שהממשלה הנוכחית דוחפת אליו בגלוי ובהיחבא, ובשל כמה תקריות מכוערות נגד נשים ונערות, שארעו באוטובוסים ציבוריים, ושכללו את השפלתן על רקע חוסר צניעות לכאורה, והרצון לכבד את הציבור החרדי גם במחיר של ביזוי כבודן שלהן. לצעדה הוזמנו להצטרף גם גברים, שתומכים במחאה.

לכאורה, אין קשר ישיר בין השיר שלפנינו לבין המחאה הזאת, אבל למעשה יש ויש. המשורר הוא לא משורר פוליטי מגויס ולא כותב שירה פוליטית מגויסת, אלא מציג לפנינו היבטים אחרים של מחאת המתמחות, כאשר הכוונה למחאת המתמחים והמתמחות בעולם הרפואה, שהובילה ד”ר ריי ביטון לא מכבר. הוא עושה אבחנה בין העולם הנשי לבין העולם הגברי, וגם בין עולם הרופאים לבין עולם החולים לקראת סוף השיר, ומציג היבטים נוספים בעולמות הללו, שאולי לא עסקו בהם מספיק תוך כדי העיסוק הציבורי בנושא המחאה העיקרי.

הצירוף “האבות העגונים”, המופיע בסוף הבית השלישי של השיר, מבצע היפוך של נושא מוכר אחר – תופעת העגינות, שעל פי הערך בויקיפדיה, הינו “מונח ביהדות שמלכתחילה יוחד לציון מצבה של אישה שבעלה הלך למרחקים ואין ידוע מה עלה בגורלו והאם הוא חי או מת, כלומר, לאישה הנשואה כהלכה, שאבדו עקבות בעלה, ועל כן היא לא חיה עם בן זוגה, והיא אסורה להינשא לאחר”. המשורר בן-צור מראה לנו את ההשלכות שיש למשמרות עבודה אינסופיות בעולם הרפואה, שנמשכות כל כך הרבה זמן עד שהן עלולות לקרוע קרע של ממש בחיי הנישואין והזוגיות.  

הענין האחר שעימו נחתם השיר הוא עוד דבר שדובר ולא דובר במחאת המתמחים והמתמחות: גורלם של החולים. כאן יש תיאור פיוטי מרשים של החולים כמי שמונחים במיטתם “שבורי כלים, גולי עולם”.

ראו גם

דף הפייסבוק של ירדן בן-צור