לפניכם פואמה מפורסמת של הלורד ביירון מראשית המאה ה-19, על המפגש של המלך שאול עם בעלת האוב מעין-דור.
הפואמה פורסמה לראשונה בקובץ השירים על נושאים תנ”כיים Hebrew Melodies בשנת 1815, ותורגמה על ידי פרופסור ישראל דוד.
זהו נושא שעליו כתב לימים שאול טשרניחובסקי פואמה מפורסמת משלו, והסופרת גיל הראבן כתבה על כך סיפור מעניין משלה שתוכלו למצוא ב”יקום תרבות”.
המערכת
שאול (בעין דור) – לורד ביירון בתרגום ישראל דוד
אַתְ, שֶׁלַחֲשָׁהּ את המֵּת יעוֹרר,
צַווי ותוֹפע את צוּרת הנביא.
“שמוּאל! את כֶּסֶה ראשׁך הַסֵר!
המלך – שׁוּר – החוֹזֶה הַפֶּלִאִי!”
פּערָה פיהָ אָרֶץ – הוּא עמד בּלב ערפל:
מתכריכוֹ חורג, אוֹרוֹ מוּזר יהל.
בעינוֹ הקפוּאה עמד מווֶת, זגוּגי:
ידיו נְמוּקוֹת, בן יבשו הַעורקי
רחם;
רגלוֹ, בּלַבנוּת עצמוּמית, זהרה,
צמוּקה ללא גיד, יחפה וחיוורה;
בּשפתי אל-נוּע, כּרוּח מערוֹת,
ממסגרת לא זיע חלוּל דברוֹ.
ראה שאוּל ויפּוֹל, כָּאָלוֹן בּיער,
אחת נפל אָרֶץ, מוּכֶּה פֶרֶץ וסער.
“למה נירגזה שׁנתִי?
מיהוּ הקּורֵא למֵּתִים?
המֶלֶך? – הֶאָתָה הוּא זֶה?
צפֵה: גּפּיים תלוּיות, צונֵן החזֶה:
כּך רגלַי, כּך זרועותַי עצמִי;
כּך שׁלך למחר ואתה עִמִי:
טֶרֶם עֶרֶב, לעֵת הַמִּנחָה,
כּך תִּהיה אתה, כּך בִּנך.
שׁלום לך, אך רק עד מָחָר;
ואז נתערבֵּבה לחֶרֶס נִשְׁבָּר.
שׁכוּב אתה, שׁפֵל, חִיווַרְיָן,
מדוּקָר בְּנֵי קֶשֶׁת, עִימְך יונתן.
והמאכלת שׁלצִידך,
אל לִיבּך תַקרִיבֶנָה ידך:
לא רוּח לא ראשׁ, כֶּתֶר נפוּל,
בֵּן ואָדון – זה בֵית שׁאוּל.”
והנה המקור באנגלית:
Saul
THOU whose spell can raise the dead,
Bid the prophet’s form appear.
‘Samuel, raise thy buried head!
King, behold the phantom seer!’
Earth yawn’d; he stood the centre of a cloud:
Light changed its hue, retiring from his shroud.
Death stood all glassy in his fixed eye:
His hand was wither’d, and his veins were dry;
His foot, in bony whiteness, glitter’d there,
Shrunken and sinewless, and ghastly bare;
From lips that moved not and unbreathing frame,
Like cavern’d winds, the hollow acccents came.
Saul saw, and fell to earth, as falls the oak,
At once, and blasted by the thunderstroke.
‘Why is my sleep disquieted?
Who is he that calls the dead?
Is it thou, O King? Behold,
Bloodless are these limbs, and cold:
Such are mine; and such shall be
Thine to-morrow, when with me:
Ere the coming day is done,
Such shalt thou be, such thy son.
Fare thee well, bur for a day,
Then we mix our mouldering clay.
Thou, thy race, lie pale and low,
Pierced by shafts of many a bow;
And the falchion by thy side
To thy heart thy hand shall guide:
Crownless, breathless, headless fall,
Son and sire, the house of Saul!’
