המלצות אנשי יקום תרבות לסוף השבוע 7-8 יולי 2023

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על ההצגה “המחיר”

המחזה “המחיר“, מאת ארתור מילר, עולה בתרגומו של דניאל לפין ובבימויו של משה נאור בתיאטרון חיפה.

במחזה ארבע דמויות. הן מגיעות לבמה בהדרגה, בסדר יורד של מרכזיותן. הגיבור הראשי, ויקטור פראנז (יובל סגל), שוטר על סף גיל 50, מגיע לדירת הוריו הישנה לפגישה עם סוחר רהיטים משומשים לצורך מכירת תכולתה. הוא מתהלך מהורהר בין הרהיטים, נוגע בחפציו האישיים מימי ילדותו, דוגמת מסכת הסייף, משמיע תקליטים ישנים. אחריו מגיעה אשתו אסתר, בגילומה של אסי לוי, נמרצת, רגשנית, רעשנית. סוחר הרהיטים, בגילומו של יעקב כהן, בא באיחור קל. האיש זקן, מתקרב לגיל 90, מתנשף מהעלייה במדרגות, אך סוחר מנוסה, ממולח. ויקטור שמח שהסוחר בא לפגישה, כפי שנקבעה, ומנהל איתו משא ומתן על מכירת הרהיטים, אך בסתר ליבו הוא מחכה לאחיו הגדול, רופא-מנתח במקצועו, איתו היה בנתק במשך 16 שנים. ההימור מצליח. האיש אכן מגיע, ובין האחים מתפתחת שיחה גלויה לליבון הסוגיות הסבוכות מעברם המשפחתי.

הבימוי והמשחק מבליטים את החוכמה המופלגת המוטמעת במחזה, בבנייתו, בהתפתחותו, ברמזים המוכמנים בו. שם המחזה, “המחיר”, מוצלח מאוד, והוא חובק את מחיר הרהיטים, ואת המחיר האישי שכל אח נאלץ לשלם על הבחירות בחייו.

המחזה “המחיר” נכתב בשנת 1967, הוצג בברודווי במשך שנה בין פברואר 1968 לפברואר 1969, והיה מועמד לפרס טוני היוקרתי, לאחר שארתור מילר כבר זכה פעמיים בפרס טוני: ב-1949 על “מותו של סוכן”, וב-1953 על “צייד מכשפות”. “המחיר” הפסיד בשנת 1968 למחזהו המהולל של טום סטופארד “רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים”, עליו, בביצוע תיאטרון גשר, כתבתי כאן ביקום תרבות.

המחזה ממחיש את האימרה הידועה “כל העולם במה, וכולנו שחקנים”. אסתר מחמיאה לוויקטור, בעלה, שהוא יפה כמו שחקן, והאחים מצליחים לפתח שיחת-התחשבנות כנה על העבר, כמופיעים בפני הקהל של 2 דמויות העזר, אשר להן נוכחות מיטיבה כזרזי התהליך.

בנוסף לתיאטרון הפנימי במחזה, גם אומנויות אחרות מוזכרות לטובה: על הנבל הישן והסדוק סוחר הרהיטים מוסיף 50 דולר מיוזמתו, אסתר כתבה בעבר שירים, וסרט, אליו הזוג קבע ללכת אחרי הפגישה עם הסוחר, מזרז את המחזה אל סופו, ומתגמל את הזוג בבילוי משותף.

שמחתי להגיע לתובנות נוספות כלהלן.

הרהיטים ישנים, כמו הפרשייה מעברם של האחים שהפרידה ביניהם. ההתייחסות לכסף מועשרת בהיבט מוסרי – האב הסתיר מויקטור, בנו, את מצבו הכספי האמיתי. האח הבכור, רודף הבצע, מצטדק, שגבה מחיר מופקע רק מעשירים. האח השוטר, הישר, מהרהר, באיזה אופן היה מדווח את הסכום הגבוה לרשויות המס, לו היה המקבל אותו מאחיו.

המחזה מטפל בכבוד ובהערכה בנושא הזיקנה. התפקיד העשיר של סוחר הרהיטים, אותו יעקב כהן מיטיב לשחק, מבליט את חוכמת החיים ואת ההומור העצמי של האיש המנוסה, הצלול.

האישה חיונית ונמרצת. שלושת הגברים מטים אוזן לאבחנותיה, ומחמיאים לה על יופייה ועל חליפתה החדשה. אביו של ארתור מילר היה יצרן בגדי נשים. אני רואה בהדגשת החליפה של אסתר מחווה מעודנת של המחזאי לאביו. זאת ועוד, אביו של ארתור מילר, כאביו של ויקטור גיבור המחזה, התרושש בתקופת השפל הכלכלי הגדול של 1929.

שלושת “הטובים” מתוגמלים, רודף הבצע, כמאמר “תפסת מרובה לא תפסת”, בא על עונשו. מתוך 4 הדמויות, אחת או שתיים, בצורה טבעית, מעודנת, מפנות את הבמה, ומאפשרות מיקוד ופרטיות למי שנמצאים בה. אלה שיצאו, זוכות לכניסה מחודשת מודגשת לבמה.

היכולות השכליות הגבוהות של האח הצעיר, שהיה תלמיד מצטיין, ונאלץ לקטוע את לימודיו האקדמיים ולהתגייס למשטרה כדי לפרנס את עצמו ואת אביו, התגלגלו בתורשה לבנו, הסטודנט המבריק באוניברסיטה יוקרתית.

הסוחר מספר לבני המשפחה פעמיים על בתו שהתאבדה, אך הדמויות לא מתייחסות לכך. הדבר נראה לכאורה תלוש מהעלילה. מה הפשר של הפרט הזה? ואז, תוך כדי כתיבת השורות האלה, הבנתי: זאת מחווה לעגלון של צ’כוב, מתוך הסיפור “יגון”, שניסה, לשווא, לעניין את נוסעיו במות בנו.

ניכר, שהמחזאי אוהב את דמויותיו, וגם אנחנו, הצופים, אוהבים אותן, ואת ארתור מילר עצמו, מאוד.

תיאטרון חיפה יציג את “המחיר” גם במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב ב-2,3 באוגוסט.

ד״ר אמנון סטופ ממליץ

על הקומיקס והסרט נימונה

לפני כעשר שנים הזדמן לי לקרוא את הרומן הגרפי (קומיקס) Nimona. התרשמתי שזו ממש יצירת מופת, ושמחתי כשתרגמו את הספר לעברית, כפי שאני תמיד שמח כשמתרגמים יצירות מופת לעברית, אף שלא קראתי את הגרסה העברית.

כשנודע לי שנטפליקס עומדים להפוך את הרומן הגרפי לסרט חששתי שכרגיל הם “יהרגו” את היצירה. מצד שני, לפחות הפכו אותו לסרט מצויר, ולא כמו האופנה הביזארית כיום של הפיכת קומיקס וסרטים מצוירים לגרסה live action. דיסני במיוחד שוקדים על הרס ה intellectual property שלהם בהפיכת סרטי אנימציה אהובים לסרטים עם שחקנים חיים, שהם גם גרועים, גם נכשלים בקופות, וגם מלמדים שפסה היצירתיות והם לא מסוגלים ליצור משהו חדש.

ובכל זאת, על אף החשש, זו גרסת וידאו של יצירה שאני מעריך, אז ניסיתי לצפות.

מכאן אני כותב על העלילה, בעיקר של הקומיקס, ומי שאינו רוצה ספוילרים, שלא ימשיך לקרוא.

כבר בדקה הראשונה חששותי התממשו. בקומיקס היחסים בין שתי הדמויות הגבריות העיקריות, ה”רשע” וה”טוב”, לא מפורשים. עד סוף הקומיקס לא ברור אם הם היו חברים טובים, חברות גברית בין שני לוחמים שנלחמו והתמודדו זה לצד זה, או אם הם היו יותר מ”רק” חברים. העמימות הזאת היא חלק מהאיכות של הקומיקס. מי שידע שהכותבת, סטיבנסון, היא לסבית (ועכשיו היא/הוא הכריז על עצמו כטרנסג’נדר ואפילו עבר ניתוח שינוי מין) יכול היה לשער, אבל זה לא נאמר במפורש. למרבה הצער בנטפליקס, ובכלל בקולנוע האמריקאי כיום, לא מבינים מה זה תחכום, רמיזה, סבטקסט, ולתת לקוראים ולצופים להבין דברים בעצמם, או חס וחלילה להניח להם ליצור פרשנות משל עצמם. לכן כבר בדקה הראשונה של הסרט שתי הדמויות הגבריות מחזיקות ידיים והם אומרים זה לזה שהם אוהבים אחד את השני. ממש כך, פטיש על הראש, In your face.

לא המשכתי לצפות. אני ממש חושש לראות מה נטפליקס עשו עם הדמות הראשית, שעל שמה הקומיקס והסרט, נימונה.

בקומיקס נימונה, שהיא משנת צורה, מספרת את סיפור הרקע שלה. היא גדלה בכפר נידח ביער. כשהיתה ילדה (אינני זוכר אם נאמר באיזה גיל), איבדה את הכרתה, היה לה blackout, והתעוררה במרחק רב מהכפר שלה. לקח לה שבועיים (לפי זכרוני, כאמור מלפני כ- 10 שנים) לחזור לכפר, וכשהגיעה גילתה שכל הכפר נהרס, כנראה על ידי איזה מפלצת, וכל התושבים נהרגו.

בהמשך הקומיקס הקורא מבין שנימונה עצמה היא שהרסה את הכפר והרגה את כל האנשים שאי פעם הכירה, כולל את משפחתה. אפשר גם להבין שזה לא היה בכוונה, אלא זו היתה הפעם הראשונה שהיא שינתה צורה, והיא לא שלטה בעצמה. אבל בשום מקום בקומיקס זה לא נאמר במפורש. כמובן בלתי אפשרי שנימונה עצמה לא הבינה מה קרה, אבל היא מתנהגת כאילו היא מכחישה, מסרבת להודות אפילו בפני עצמה במעשה הנורא שלה. אף שכאמור ברור שהיא יודעת – היא מכנה את עצמה מפלצת, והקורא מבין שזה לא כי היא יכולה להפוך לכזאת באופן פיזי, אלא בגלל מה שעשתה.

הפרשנות שלי לקומיקס היא שנימונה מנסה ליצור קשר מחודש עם אנשים, והיא בוחרת את “הרשע”, כי זה מי שמתאים לה, בהיותה בעצמה, לפי תפיסתה, התגלמות הרשע. לכן היא “מתאכזבת” לגלות ש”הרשע” אינו רשע כלל, ודווקא הקשר שלה עם הרשע-שאינו-רשע הוא זה שעוזר לה לקבל את עצמה.

סיפור הרקע הזה מוסיף עומק ומורכבות לדמות, שכלפי חוץ היא עליזה וחופשיה, אבל הקורא מבין שמבפנים, מתחת לחזות העליזה, היא קרועה, ממש מעונה. בכך שלא נאמר במפורש אף פעם מה קרה, שוב משאירים לקוראים מקום לפרשנות. האם הסיפור הזה קרה בכלל או שנימונה המציאה הכל? האם היא הודתה, אפילו בפני עצמה, במה שעשתה? האם נימונה הצליחה לקבל את עצמה, השלימה עם מה שקרה, הפנימה שזה לא היה בשליטתה, וכבר לא חושבת על עצמה כמפלצת?

אני כנראה אצפה בהמשך הסרט, בתקווה שלא תהיה סצינה שבה נימונה אומרת כבדרך אגב שהיא הרסה את הכפר והרגה את כל האנשים. כלומר שוב פטיש על הראש בבחינת “כן, היא מפלצת, לגמרי”, מה שיהרוס את הדמות.

אסיים בפרשנות על המשמעות האישית של הסיפור עבור היוצרת. לדעתי פרשנות כזאת לא נחוצה כדי להנות מסיפור, ולא קשורה לאיכות הסיפור, שהוא יצירה שעומדת בפני עצמה, גם אם הקורא אינו יודע דבר על הכותב/ת. ובכל זאת זה תרגיל מחשבתי אהוב ומקובל על קוראים, שבימינו קל מאי פעם כי בדיקה קצרה בויקיפדיה בדרך כלל תגלה את הפרטים.

בהקשר של “נימונה” אני יכול לשער שהכותבת (שהפכה מאז כאמור לגבר), אולי מתארת חוויה אישית של ניתוק כל הקשרים עם המשפחה הנוצרית האדוקה שלה כשהיא נחשפה כלסבית. כלומר שהיא “הרגה” באופן מטאפורי כל מי שהיא הכירה בילדותה, וצריכה ליצור את כל הקשרים שלה עם אנשים מחדש. כיום בעולם המערבי יש קבלה נרחבת של “גייז”, אבל בהחלט יתכן שיש משפחות וסביבות שינדו בן/בת משפחה שיצאו מהארון, בבחינת “את מתה מבחינתי”, במיוחד בארה”ב השמרנית והדתית.

רציתי לקוות שסטיבנסון, שהיא כותבת מצליחה ומעוטרת פרסים ונשואה לבת זוג, כלומר מצליחה גם בחיים המקצועיים וגם בחיים האישיים, כבר לא חושבת על עצמה כמפלצת. דווקא לכן הצטערתי ללמוד על שינוי המין שלה. הפרשנות שלי לדבר הזה היא שסטיבנסון לא הצליחה לקבל את עצמה כפי שהיא, כלומר אישה שנמשכת לנשים, בלי שזה יפריע לה להיות אישה. אני גם לא יכול שלא לתהות מה יקרה לנישואיה עם בת-זוגה, אמנית קומיקס ידועה אף היא ולסבית מוצהרת, עכשיו שהיא כביכול גבר. אבל זה כבר לא קשור לקומיקס אלא לדיון פסיכולוגי, שאני לא בעל כישורים לנהל, וחברתי, שעליו יש לי דעה אבל לא כאן המקום להביעה.