מתוך המופע ״זברה״. קרדיט שרון זינדני.
מתוך המופע ״זברה״. קרדיט שרון זינדני.

המופע “זברה” מציג שתי נשים בגילאים שונים המנסות כל אחת בדרכה ולפעמים יחד, להתעמת ולהתחכך במציאות החברתית והפוליטית בהן הן נמצאות.

העבודה בודקת את גבולות האופי וההתאפקות של כל אחת מהן וגם מאירה רגעים בהם ניתן לראות את היצירה בהומור. כמו הזברה הנושאת על גבה פסים של ניגוד, כך שתי הרקדניות מפלסות את דרכן כל אחת עם המשא המונח על גופה

לאחר העדרות של למעלה מ-30 שנה כרקדנית על הבמה, מחליטה סאלי אן פרידלנד, ובמיוחד בתקופה כה רגישה ומורכבת זו, לתת את עצמה בידיהם של הכוריאוגרפים אבי קייזר וסרגיו אנטונינו ,ולרקוד בעצמה שנית. שיתוף הפעולה של סאלי אן פרידלנד עם שני היוצרים קייזר ואנטונינו כדרמטורגית בעבודתם, הובילו אותה ליחסי אמון ואינטימיות ויצרו את הקרקע הנכונה כדי לתת להם את שרביט היצירה ולעצב עבודה זו.

למסע זה מצרפת סאלי אן את דנה מרכוס, רקדנית ויוצרת צעירה שהספיקה כבר לקבל פרסים וציונים לשבח.

אבי קייזר וסרגיו אנטונינו חיים ויוצרים יחד מאז 2002, מתוכם עשר שנים בישראל. מאחוריהם ניסיון עשיר של עבודה בתחום המחול עם עבודות קבוצתיות ודואטים שהוצגו ברחבי אירופה ארה”ב וישראל. שניהם ניהלו משנת 2002 את המרכז למחול “הגג”, בדויסבורג, גרמניה, כאשר הם אמנים אורחים של העיר והמוזיאון לפיסול מודרני לאמברוק. 

קייזר עבד בשיתוף פעולה הדוק עם סוזנה לינקה כרקדן וכוריאוגרף, ויצר עבודות בין היתר בקנדה, ארה”ב, סנגל, האופרה של פאריס, וציריך. משרד התרבות הצרפתי העניק לו את תואר פרופסור למחול מודרני על סמך סמכותו הבין לאומית בתחום זה. 

אנטונינו הוזמן ליצור בביאנלה של ונציה, זכה בפרס סאכרוב, ויצר מספר עבודות עבור בית הספר היוקרתי לאמנויות פאולו גראסי במילאנו. קיבל את תואר המאסטר בתולדות האומנות באוניברסיטת לה סאפיינצה ברומא. 

אחד הפרוייקטים המובילים שלהם, הקיים משנת 2009, הוא הדואט במקום שלך, שמביא את הריקוד לביתם של האנשים, לכיתת בית הספר, למשרד העבודה, ולכל חלל אפשרי אחר בו מתקיימת אינטימיות המאפשרת התבוננות אחרת בתנועה.

סאלי אן פרידלנד היא כוריאוגרפית, רקדנית, ומורה, המציינת 32 שנות עבודה בתחום המחול, ושימשה במשך שנים אלה כשופטת בוועדות שונות  וכתבה בירחוני מחול בארץ ובעולם. היצירות שלה, עם אנסמבל רקדנים מגוון אותו היא בוחרת בקפידה, הוצגו בסוזן דלל, ועל במות שונות בארץ, ובפסטיבלים של מחול ברחבי העולם: בניו-יורק, פריז, רומא, ברלין, שוודיה, ספרד, פורטוגל, אקוודור, ליטא, פולין, רומניה, קולומביה, סרביה, ואפילו צפון קוריאה. 

לציון עבודתה החשובה לאורך השנים זכתה לפרס אמי שהוענק לה בחודש נובמבר 2022. מזה שנתיים פרידלנד מנהלת את המרחב למחול SAS, המוקדש כולו לתנועה, ומציג באופן קבוע יצירות מחול הנבחרות על פי איכותן וכוחן להעניק לצופה את המימד האנושי אותו היא מטפחת.

המופע האינטימי  נפתח בתמונה יפיפיה של שתי נשים וזר פרחים מאד גדול וצבעוני. סאלי אן מפזרת את  הפרחים בכל מקום שבו היא יכולה לאחוז אותם – בגופה, בתוך הבגדים, בפיה – כמו ניסיון לשמר את היופי הזה, אותו היא מסרבת לעזוב בכל מחיר, למרות שאת הזר פרקה ופיזרה, והקהל מחייך, זה קומי. בי זה העביר רטט של עצבות, וניסיתי לפענח מה משמעות הפרחים. הפרחים שקיבלה הרקדנית מהקהל? אולי זר לזכרו של מת (סאלי שכלה את בעלה בשנה האחרונה), אולי סמל למשהו מרהיב וזמני שהולך ומתפזר, כמו החיים עצמם.. 

הקהל יושב בכמה שורות של כסאות, בסטודיו זהבה שבמרכז סוזן דלל, והוא קרוב מאד לרקדניות. באינטימיות השלובה גם בעצב וגם בהומור, ממשיך המופע עם שתי הרקדניות הנהדרות, אשר מדברות, רוקדות, ובעיקר מהוות מראה זו של זו, השתקפויות של שמחה, חיוניות, עצב, ציניות, הומור, כמו החיים עצמם. הן מביאות את חיי היומיום אל הבמה, מכבסות שוב את הכביסה המלוכלכת, ותולות אותה לרוחב הבמה בצבעים הסמליים, שחור, לבן, אדום. זה לא משנה לנו שארבעים שנה מפרידות בין שתי הרקדניות הנפלאות הללו. להיפך. הן רוקדות ללא גיל. לעיתים קרובות מבצעות יחד אותם משפטים תנועתיים של נפילות, גילגולים, הנפות, וסיבובים, כאילו היו שני העתקים של אותה אישה. לעיתים הן רוקדות יחד, נשזרות זו בזו. גופן דומה, שתיהן גבוהות וחזקות, הבמה מינימליסטית, והתמונה נקייה ויפה.

העבודה נותנת תחושה חזקה מאד של כאן ועכשיו, של עיסוק בזמן שעובר, בגוף הממשיך ונע, ממשיך ונע, מהות החיים.

אחד הקטעים הנוגעים ללב והאינטימיים הוא כשסאלי אן מספרת תוך כדי ריקוד על הגעתה לארץ כעולה חדשה מדרום אפריקה. בפשטות ובהומור מוגשת לנו פניה הייחודיות של הישראליות: העיסוק האובססיבי בבידול שאין לו סוף, בין אשכנזיות וספרדיות, החלוציות שאינה עוד, מלחמת הקיום שלנו כאן כעם וכיחידים במציאות הפכפכה חסרת יציבות, והחיספוס הישראלי הטיפוסי.

בכל הזמניות המתעתעת הזו אנו מחפשים אחיזה, והאחיזה היחידה היא הגוף הקיים, הנע, המקרקע אותנו לכאן ועכשיו. אך הגוף הזה מתבגר  ומזדקן, והוא זמני בעצמו ונע מרגע לרגע בזמן. הגיל חסר חשיבות לכשעצמו, וכל אחד בנקודה אחרת במסע, כל אחד מאיתנו הוא בן אנוש, רק שכל אחד מצוי בנקודה אחרת על הסקאלה. כולם היו בני 18, כולם מקוים להיות בני 85.

יוצרים: אבי קייזר,סרגיו אנטונינו וסאלי אן פרידלנד.

מופיעות: דנה מרכוס וסאלי אן פרידלנד

בימוי וניהול אומנותי: אבי קייזר, סרגיו אנטונינו

פס-קול: ענבל דושי

עיצוב חזותי: דלית ענבר

מתוך המופע ״זברה״. קרדיט שרון זינדני.
מתוך המופע ״זברה״. קרדיט שרון זינדני.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

11 − ארבע =