אלי שי מביא קולאז׳ צילומים ממצעד הגאווה בירושלים וכמובן את התרשמותו האישית.
המערכת
אני מצלם את מצעד הגאווה בירושלים בתנוחה לא אופקית בזווית לא ישרה, לא ממש זבוב על הקיר, אלא יותר קרוב לציפור דרור על אדן חלון, או לזוג הצוצלות הללו שאימצתי אצלי במרפסת.
אחת המילים שגורמות לי לפריחה כמעט אלרגית, קרובה לאטופיק דרמטיטיס, בשפה הישראלית המדוברת היא '"קהילה". למשל כאשר המוקדנית החצי-רובוטית בקופה שואלת אוטומטית: "האם אתה מטופל בקהילה במרפאת האם שלך?". אז זהו שאני לא מרטיב בחיתולים, אימי אינה מרפאה, וגם איני נזקק באמת למטפלת בקהילה. המילה הזאת מעלה לי את הסעיף בכל קשת ההקשרים השגורים שלה בישראלית המעצבנת: הן בקטע היהדותי העיירתי הכשר, כגון במשפט השאלה החסוד לעייפה, הטעון טרחנות קשה, היכן אתה עושה את החגים, האם אתה קשור בקהילה? (אני לא עושה כלום וגם לא קשור בכלל); הן בהקשר הג'נדריאלי שבו אדם מישראל אמור להשתייך מבעוד מועד לקהילה שתענה כהלכה על מכלול צרכיו הרומנטיים והנילווים.
על חטאי אני מודה ומתוודה איפוא, בהיותי נטול ט' קבין קהילתיות כללית, ומחוסר כל קשר, לקהילות הפורחות כאן בהקשרים יהדותיים כבדים, או למיעוטים מיניים שהנאורות הישראלית המדומה מואילה להעניק להם את איצטלת הקהילה כמין תעודת הכשר. ונוסף לכל הצרות גם אין לי מטבעי משיכה יתירה למצעדים מכל הסוגים והמינים.
ובכל זאת התגלגלתי בלא עוול בכפי לנקודת ההזנקה של מצעד הגאווה הירושלמי, כי מזווית ההסתכלות של קן הצוצלת אצלי במרפסת – הוא נכנס לנו לפריים ברווח שבין הרחוב הראשי של שכונת טלביה, היא "קוממיות" בישראלית הרשמית הלא מדוברת, עד בואך לכניסה לגן הפעמון. ופתאום נזכרתי שמדובר בריטואל שנתי שתמיד מייצר כאן בבירת העיירה – שהיטרללה מזמן – איזו עווית עצבנית. בכל רגע עלול חרדי עצבן מיחידה קרבית של צבא הקנאים להשם להסתער אוחז סכין קצבים על תלמידת תיכון תמימה – רק משום שהעזה לעטות את כותונת קשת הצבעים, הנדמית בעיניו כהתגלמות האידיאה של ההפקרות. מכל פינה מועדים להגיח ביריונים אפופי אש להבה כנגד מה שנדמה בעיניהם כתועבה, שלא לדבר על חשש להסתערות שאהידים מהאגף הקנאי של האיסלם, המועדים לכרות פתע הסכם קואליציוני אנטי-מצעדי אלים עם הבני-דודים השנואים.
ואכן בשנים הראשונות שלאחר רצח שירה בנקי הייתה ההיערכות המשטרתית בשכונה כה עזה עד כי נהוג היה לשלוח שוטר לכל בניין הצופה אל המצעד, והלה היה מיתדפק בנימוס על הדלתות ושואל את בעלי הבתים בסביבה מה דעתם על המצעד הממשמש, בתקווה לאתר מבעוד מועד אחד בעל פתיל אנטי-קהילתי קצר, ולשים עליו עין, או אולי צו ריתוק מאוזק לחדר שירותים פנימי נטול חלונות במעונו. מכל מקום השנה פסחו משום מה על הריטואל האבטחתי הזה, אולי מחמת ההשגחה העליונה המעולה של כבוד השר החדש לביטחון הפנים, הידוע בחיבתו העזה לכל סוגי המפגינים באשר הם. למרבה המזל המצעד הוזנק כל צרכו מהפעמון – בסיוע פטרונותם של ח"כ לפיד, השגריר האמריקני, מנהיגת העבודה, והזמרת כורם, ואף הצליח לחצות בשלום ובנעימים את מרחק ההליכה שבין הגן הראשון לגן השני של העצמאות, בואך הקונסוליה האמריקנית, באתר שנודע בעבר כמקום מפגש קהילתי מסורתי, וכמגרש עבודה של יצאניות מקומיות.
והנה ראה זה פלא עולם נדיר. על-אף איתותים עויינים שגבלו בעוויתות עצבניות קשות מצד הארגון של בנצ'י ומצד חוגי כבוד השר הפנים-ביטחוני, הידוע בחיבתו העזה לרחבת המסגדים בהר הבית, ולמרות אזהרות חמורות מצד קהילות ירושלמיות המצטיינות בקנאות פורטה לקדשי האיסלאם והיהדות, הושג בדרך נס רגע אחד של חסד מפוייס. פתאום זרחה על הגן של הפעמון איזו רוח טובה ונעימה, והקהילה הצטלמה פוטוגנית לגמרי, ססגונית ופרחונית, רצופת אהבה ושלום כולל דוכנים מרנינים ממש למען טבעונות וזכויות לבעלי חיים, בתוספת ט' קבין אקולוגיה ודמוקרטיה. עד כי לרגע נדמה היה כי וודסטוק זה כאן בגן של טלביה, מרחק עלייה אחת ממשכן כבוד הבוז'י הנשיא.
התמונות הללו מנסות לתעד נעימות כללית נדירה ששרתה על המסלול, במרחק שבין הפעמון, לבין סניף ה"שופרסל שלי" בקרן היסוד, ששם בחצר, ליד מעבר החציה והאקליפטוס, חבויה בזווית פינת ההנצחה לשירה בנקי, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים בגן העדן, ובזרי הפרחים שהונחו שם לזיכרה באחד המקטעים היפים והמדמיעים של הצעדה הזו, שבו גם נפרדתי ממנה.
צילומיו של אלי שי בתחנות העוקבות של המצעד:
