כאשר עלה בדעתו של הכוריאוגרף השבדי אלכסנדר אקמן ליצור את "חלום ליל קיץ", לא רצה לעבד את הסיפור כפי שהוא, והחליט להפשיט מהיצירה את העול השייקספירי. ולחגוג ארוטיקה והומור, כדבריו, בדרכו שלו.
היצירה של אלכסנדר אקמן שמה במרכזה את המסורת השבדית המכונה "מידסומר" (המשול ל-midsummer של שייקספיר). זהו היום הארוך ביותר בשנה, שנחגג בארץ הולדתו כחג המציין את הלבלוב והפריחה של הטבע אחרי חורף ארוך וחשוך, או כמו שהכוריאוגרף השבדי מתאר זאת: "אף אחד לא מבין את השמחה שאנחנו חשים כשהאור חוזר, זה כמו שהיית בדיכאון חצי שנה ואז בצורה קהילתית אנחנו חווים שמחה".
כדי לחגוג, לובשים המקומיים השבדיים בגדים מסורתיים ורוקדים סביב "המייבל", עטורים בזרי פרחים. כאן פוגשות החגיגות הסקנדינביות של חג הפריון הפגאני את התימות העמוקות של הקומדיה השייקספירית ונוצרת על הבמה חגיגת יצרים, חושנית, ומתפרצת, בה הכל אפשרי.
את היצירה מלווים נגינה חיה של צוות מוזיקאים, עם המוזיקה הנפלאה של מיקאל קרסון. וזמרת נהדרת חנה טולף, אשר מתהלכת על הבמה ושרה בקטעים רבים במופע. המוזיקה והשירה המקהלתיים ועדינים לפרקים, נדמים כניגוד להתרחשות האנרגטית והכאוטית שנחגגת על הבמה, וזה אפקט מעניין.
היצירה נפתחת עם מיטה בצד הבמה, ובה ישן רקדן, אשר נלקח באמצע שנתו וחלומו, להצטרף לחבריו החוגגים את האביב, האדמה והקציר. המיטה נשארת על הבמה לאורך כל היצירה, אף כי משנה את מיקומה. ולעיתים תלויה באויר. התמונה המהפנטת הבאה נגלית לפנינו, לאחר שנכבית התאורה לרגע. כשלושים רקדנים, אשר שוכבים ויושבים בין ערמות גדולות של חציר, מניפים חבילות שיבולים והחציר, המתפזר ומתעופף, יוצר תנועתיות מעניינת ומקסימה. מכאן הריקוד נמשך לאוניסונו מהפנט, שכוחו בריבוי הרקדנים המתנועעים, ובתנועת השיבולים שבידיהם. ריקוד זה הופך לסוג של ריקוד עם המוני, הכולל רקיעות, צעדים דמויי הורה, מעגלים ושורות. החלק הזה ארוך מידי זמן לטעמי. מכאן נעה היצירה, שלא לפי עלילת "חלום ליל קיץ" השייקספירי, למחוזות פנטסטיים משל עצמה, ואף למחוזות תנועתיים נוספים, ואוכל לכנות את הסגנון שלה כאקלקטי.
יש בה בלט קלאסי: ההתרחשות לאחר ריקוד השיבולים הזכירה לי בלטים קלסיים מפורסמים, כמו "מפצח האגוזים", "היפיפיה הנרדמת" , "הנערה הסוררת", וכולי, בתיאטרליות ובג'סטות הפנטומימה למיניהן, שמתרחשות בכל מיני חצרות מלוכה מרובות אנשים.
קטעים תיאטרליים מסוימים מזכירים יצירות של פינה באוש: דיבורים, צעקות, וקטע אחד שבו ניצבים כל הרקדנים בשורה ארוכה לרוחב בקידמת הבמה ושולפים כוסות יין מול הקהל, מהם הם שותים לכאורה (הכוסות ריקות). זה קטע שמביך את הקהל, שאינו יודע איך להגיב, במיוחד כשזה מעט ארוך ומאולץ, וצץ משום מקום, ולא מתפתח לשום מקום תקשורתי עם הקהל, הקהל מתחיל למחא כפיים. זו איננה פינה באוש….. אני לא בטוחה אם זה היה צריך להיות הומור, אבל הקהל היה בהחלט מפרגן.
חלקה השני של היצירה, נפתח לאחר ההפסקה, בקטע תיאטרלי, שבו הרקדנים מסדרים שולחן ארוך מאד, וסביבו כסאות. הרקדנים נעים בהמולה של סידור ואירגון, ונושאים נרות תאורה אותם הם לבסוף מניחים על השולחן, ומתיישבים. השולחן הארוך וכמות הרקדנים המסבים סביבו מרשימה, והתמונה כולה מעוררת ציפיות. כאן התנועה על הכיסאות מזכירה מעט את "אחד מי יודע" של אוהד נהרין: הנפות, זריקות ידיים (אבל אף אחד לא מתפשט….). התאורה חשוכה, יש הרבה התרחשות, אבל הציפייה למשהו תנועתי מדהים שיקרה, עם מסת הרקדנים הזו ותמונת השולחן, לא מתממשת. לרגעים אף נראית ההתרחשות ככאוס לא מובן, לא סגנונית ולא חזותית.
בהמשך קטעים סוריאליסטיים של דג ענק, אשר מובא אל השולחן, וגודלו כשל השולחן כולו, ועוד תפאורה נעה של פיו של דג טורף אחר, מובלת במעגלים על הבמה. רקדנים מעופפים, דמויות מסתובבות בחליפות בלי ראש, והשולחן כולו נעמד, תלוי באלכסון. הדג היחיד שנהניתי ממנו היה קטן יותר, ונפל לפתע מהתקרה, בדיוק כשרקדן הניף רקדנית בתנועת ה"פיש" של הבלט הקלאסי, וזה היה הומור חמוד. מכאן והלאה היו החלקים הטובים במופע, לדעתי.
לאחר סצנת הדגים המגוחכים, הרקדנים מתחילים להתפשט מהכאוס והשפע, ונשארים בבגדים מינימליים בצבעי הגוף, ואז הריקוד והגוף נהיים העיקר.
קטע מקסים במיוחד הוא כשהרקדנים יוצרים לעצמם משחקים שונים, כמו יצירת טורים בהם הם מתקדמים צמודים זה לזה, כמו סנדויץ' אנשים ארוך, שמתפצל וחוזר ומתחבר, או קטע אחר, בהם רקדן אחד מתחיל לשרוק, ואז השאר חוזרים אחריו במשחק שריקות חמוד.
הקטעים בהם הריקוד הוא בסגנון הניאו-קלאסי, הם חוזקה של היצירה, עם קטעי דואט וסולו מרשימים של רקדניות ארוכות רגליים, בעלות קווים מדהימים וחושניים, בנעלי פוינט. הרקדנים נפלאים.
הבלט מסתיים בנגינת פסנתר, וגם החלום מסתיים באותו רקדן, שחוזר אל המיטה ואל החלום.
