רות נצר בשיחה על משמעויות תורתו של הפסיכולוג קרל גוסטב יונג ועל הספר האדום המיסתורי שכתב.

המערכת

תמונה מהספר האדום של קרל יונג. צייר קרל יונג. באדיבות רות נצר

בתאריך 30.1.2023 התקיים בנווה שכטר ביפו דיון על ספרה של רות נצר הספר האדום של יונג – המרחב המיתי, דתי, אמנותי וספרותי (הוצאת אדרא, 2022).

דנה אבריש, אמנית רב-תחומית, אוצרת, מעצבת, חוקרת, ומרצה בישראל וברחבי העולם, ורות נצר, פסיכולוגית, סופרת, וחוקרת יונג וספרות, משוחחות בערב השקת ספרה של רות נצר הספר האדום של יונג – המרחב המיתי, דתי, אמנותי וספרותי. בשיחה היא מסבירה את כוונותיה ואת מחשבותיה על ספרו של יונג ועל תורתו.

             

דנה: מה הביא אותך לכתוב על קרל יונג?

רות: אולי חיפוש הנשמה שלי. בספרו הספר האדום יונג מחפש את נשמתו שאבדה. עניין אחר שמסביר את הקשר רב השנים שלי לתורת יונג הוא מוטיב צירופי המקרים בחיי, שהִרבה להעסיק אותי. יונג הוא שניסח את משמעותם של צירופי המקרים כצירופים בעלי משמעות. להכיר בתופעה הזו פירושו להכיר במשהו מופלא שמתרחש, בלי שנבין, ושיש בו כנראה מסרים של הכְוונה. הראש הרציונלי שלי תמיד מתווכח עם המסרים המסתוריים האלה, ואולי לכן הם מופיעים שוב ושוב. ממש לאחרונה שמתי לב לסינכרוניות המעניינת של צירופי תאריכים: הספר הראשון שכתבתי, מסע אל העצמי, עסק בתורת יונג כפי שנבעה מסמלי האלכימיה. והינה, ספרו הראשון של יונג על האלכימיה יצא לאור בשנה שבה נולדתי. באותה שנה ממש הוא גם התנסה בחזיונות הקבליים שלו, של נישואים קדושים של תפארת ומלכות שהם ההיבטים של הנשי והגברי באלוהות לפי הקבלה. סמלי האלכימיה וסמלי הקבלה הם שני עמודי יסוד שלי. לכאורה יש כאן תיאום עם הגורל: נולדתי בתאריך כל כך משמעותי בחייו של מי שהיה המורה הרוחני שלי. משהו כיוון אותי כנראה להקדיש שנים חשובות מחיי לכתיבה ברוחו. ועם קצת אירוניה, מי שמחפש סימנים, יראה שהמחיר של הספר מכיל את המספרים של תאריך לידתי…

רק בדיעבד, כשאני מביטה לאחור, אני יכולה לחשוב שיש כאן כוח סמוי שהוליך אותי, בלי שאני אחליט. לא תמיד צריך להחליט. החיים מוליכים אותנו. הנפש מוליכה. אפלטון אמר שלכל אדם יש דֶמון, כעין כוח גורל, מלאך שמוליך את חייו; כמו שאמר רבי נחמן מברסלב, שלכל עשב יש מלאך שאומר לו גְּדַל! אני זוכרת שכשהייתי בת שמונה בערך, בלילה עמוס פחדים אמרתי לעצמי – “כשאהיה גדולה אכתוב ספרים”. ושכחתי את זה.

רק אחרי עשרות שנים, כשכבר כתבתי כמה ספרים חזר אליי הזיכרון הזה. אבל לא מתוך תחושת ייעוד אני כותבת ספרים, אלא מתוך חקרנות וסקרנות. בניסוח של עגנון, אני כותבת “מה שהנשמה מגידה לי” (אלו ואלו, 1974).

עוד דבר בקשר לשאלה מה מקשר אותי אל יונג: אחי, שקרא את הרשימה שנכתבה על ידי ד”ר רועי הורן במקור ראשון על הספר, אמר לי: “לא פלא שאת נמשכת לעולם של יונג, כי בעצם זה סוג של תחליף לדת ולאמונה, רק בלי הממסד הדתי”. וזה נכון מאוד! ויותר מזה, בתקופת הטיפול שלי, החלו להגיח אליי דרך החלומות חומרי נפש דתיים. מכאן חזרתי ומצאתי קשר להיבט הרליגיוזי שבי, בחזרה לדרך היהדות, שהיא שפת האם והשורשים שלי.

דנה: מה כוח הקסם של הספר האדום ולמה כתבת עליו?

רות נצר
רות נצר. לקסיקון הספרות

רות: לארכיטיפים כוח קסם. הספר האדום כולו הוא עולם מיתולוגי-ארכיטיפי. לכן הספר משך אותי, כמו רבים אחרים, בחבלי קסם. ההיקסמות-פסינציה מעשירה את הנפש, אבל היא גם בעייתית כשהיא נוצרת בלי שיקול דעת. כמו יונג, גם אני כאדם יוצר מתלבטת בשאלות של מרחבי הדמיון והתודעה, בדילמה מה היא קִרבת המרחק הנכונה מכוחות המעמקים. בניגוד לאנשים כמו ג’יימס הילמן שחושבים שיש רק לחוות את הסמל ולא לפרש אותו, אני מאמינה, כמו וון פרנץ, שכשיש חומרים ארכיטיפיים מעוררי פסינציה – הם מחייבים מודעות והסבר של הפשר הסמלי שלהם.

זה מה שעשיתי. וקודם כול בשביל עצמי.

נראה שרבים האנשים שרוצים להתלהב ולהיסחף ולחוש עוצמות ואקסטזה, לפרוץ את התודעה הרגילה, לגעת בעומקי החוויה הלא מודעת ולהיפתח אל משאביה הארכיטיפיים בהיקסמות. ההיקסמות כשלעצמה נועדה לאפשר לתודעה להתעשר מחוויות עומק, מתכנים ארכיטיפיים של הלא-מודע הקולקטיבי שעולים בחלומות, מחזיונות, מיתוסים ויצירות אמנות. אולם ללא מודעות, ההיקסמות היא חוויה רגשית שעלולה לשמוט את הקרקע הרציונלית ולשבש את השיפוט המוסרי או לגרום לאדם להתלהב ממיתוס מסוים ולא לראות בו את ההיבטים הבעייתיים שבו. יונג ידע והרגיש שההישאבות שלו אל העולמות המדומיינים שלו מסכנת את שפיותו, וידע שלכן התודעה חייבת לעמוד מנגד ולאזן את המשיכה המוקסמת. ביאליק תיאר את השירה כדילוג מסוכן על פני גלידי קרח שמתחתם מהבהבת התהום. כזה היה המסע של יונג על פני התהום, בתקופה שאירופה כולה הייתה על פי תהום (מלחמת העולם הראשונה).

המשיכה שלו לחומרים המדומיינים הייתה מסוכנת כמו המשיכה של המלחים אל שירת הסירנות בים בסיפור של אודיסאוס. לא הכול יודעים כי הסירנות לא רק שרו בקול נפלא, אלא גם הבטיחו את כל הידע האין-סופי! אבל מי ששט אליהן הוטבע בים. והרי זה מה שיונג חיפש: את הידע האין-סופי. אולי גם אני.

ברור שהספר של יונג משך אותי, כמו אנשים רבים. הרי גם אני אדם יוצר, אני נמשכת להתמסרות לעולם הפנימי, ומוצאת בתוכי משהו כמו האישיות השנייה המופנמת של יונג. יונג תיאר שתי אישיויות שיש בו. לא מזמן נודע לי שגם המלחין רוברט שומן תיאר שתי אישיויות, אלא שהוא הגדיר אותן כשתי דמויות שהמציא, עם שמות לכל אחת: אחת מופנמת ואחת מוחצנת, ולכל אחת אפיון מוזיקלי משלה, והוא היה מקיים דיונים ביניהן בכתב העת המוזיקלי שלו. והן ביטאו חלקי נפש שלו.

יונג ראה פער בין שתי האישיויות שלו-עצמו, והספר האדום עצמו היווה ריפוי של הפער הזה, כי בספר הוא נתן מקום מלא לגמרי לאישיות השנייה הפנימית-היצירתית שהוא זנח, וזו הנשמה שאיבד! לא הייתה כאן שום פתולוגיה של פיצול בין שתי אישיויות כפי שהיו כאלה שחשבו. הרי לכולנו יש חלק מופנם וחלק מוחצן.

גם ביאליק מזהה את נשמתו האמיתית בתוך עולם של חלימה. הוא חולם שבעת הליכתו עם המוני אנשים הוא רואה מעבר לאיבּי נחל “כעין בבואה של אחד פלאי, שיושב מעבר למחיצה בדד בדשא על שפת נחל זך, אחוֹרָיו אל האִיבּים וּפניו אל המים הבהירים והשקטים. קול המונן של השיָרות העוברות מעבר מזה – לא יבקיע, כנראה, אליו, כאילו הוא נתון בעולם אחר, רחוק. נטוע כמסמר הוא יושב במקומו, פניו לראי המים”. הוא מזהה את הדמות הטהורה השאננה: “פתאֹם זכרתי ונפשי יצאה: זה הבודד הפלאי אשר עזבתיו מאחורַי על שפת הנחל – הלא אנֹכי אנֹכי הוּא! אני ולא אחר” (ספיח).

ועוד דבר. הפרֵדה של יונג מפרויד הייתה לא רק כמרד אדיפלי באב שמסרב לדעותיו, אלא היה כאן משהו עמוק יותר. עבור יונג, הלא-מודע הקולקטיבי היה הביטוי של אישיותו הפנימית, וכשפרויד לא מקבל את קיומו של הלא-מודע הקולקטיבי, בחוויה של יונג הוא לא מקבל את חיי הנפש שלו, הוא מכחיש את המעמקים של נשמתו שלו. הספר האדום היה ההתמסרות של יונג לחומרים שפרויד נבהל מהם כנראה. לכתוב על הספר האדום משמעו לא לפחד מפניהם. לפני שנים רבות אמרה לי קטיה קלופפר, הכירולוגית החכמה: אל תפחדי מהדמיון שלך!

בשביל כולנו המפגש עם חומרי נפש עמוקים משרת את הריפוי הפנימי. לכן נמשכתי אל הספר. וכשמשהו מעסיק אותי אני כותבת עליו. כתבתי על דילמות שהעסיקו אותי בספר הזה, ובמשך הזמן הצטברו פרקים עד שנהיה ספר. אבל לא התכוונתי מלכתחילה לכתוב ספר על הספר האדום.

דנה: יונג נפטר ב-1961, והספר פורסם ב-2019. מה דעתך על כך שהמשפחה סירבה לפרסם את הספר האדום במשך חמישים שנה?

רות: כן, זה נכון בהחלט. לא במקרה הוצפן הספר האדום מאה שנה, כמו היפהפייה הנרדמת, עד שהגיע הזמן הנכון – הזמן שבו הייתה החֶברה בשֵׁלה לקבל אותו, בתחילת המאה העשרים, כשנוצר באמנות מושג של ‘אמנות אאוטסיידרית’. אמנות של מי שאינו יוצר בסגנון המקובל, וזה ייחודו. ואן גוך היה דחוי, כי בזמנו קיבלו רק את מה שהאופנה קידשה, והאאוטסיידר היה משוגע ומגונה. כך היה ואן גוך. הספר האדום של יונג מתפרסם בעידן שבו מגלים שככל שאתה יותר אאוטסיידר אתה אמיתי ואותנטי יותר, וגם יש מושג בכתיבה על אמנות שיכולה לקטלג אותו ככזה. לכן הציגו את הציורים שלו בביאנלה בוונציה ב-2013 תחת הכותרת של אמנות אאוטסיידרים. אותו מהלך התרחש בחוגי הפסיכיאטריה בעשורים האחרונים: הטווח של הנורמליות והשיגעון התרחב, והם חופפים ופועלים יחד, ללא גינוי קיצוני של החריג הנפשי כפי שהיה לפני מאה שנה. יונג חשש שיתייחסו לתהליך שעבר כשיגעון. והוא צדק. בזמנו כך היה. ויניקוט אבחן את יונג לפי ספר הזיכרונות שלו כסובל מסכיזופרניית ילדות. הוא חזר בו אחר כך והציע שהיעד של העבודה האנליטית לא יהיה שפיות (כעצתו של פרויד), כי אם “מידה של אי-שפיות” (בספרו הפסיכולוגיה של השיגעון).

הספר האדום הוא סיפור עולמו הדמיוני של יונג. כבר איינשטיין אמר ש”דמיון חשוב יותר מִיֵּדע”, והדמיון מתאפיין כתהליך טרנס-היפנוטי. על כן, דמיון עמוק יכול להיחוות כהתגלות או כחיזיון של ישות-חוויה מיתית-טרנסצנדנטית. על כך מעיד הפילוסוף-פסיכולוג ויליאם ג’יימס, בספרו החוויה הדתית.

מצאתי שלאורך מאות שנים, גם בתולדות הדתות וגם בתולדות הספרות, יש סיפורים על אנשים בעלי חזיונות כמו של יונג. עבורנו, לקבל את הספר האדום של יונג, משמעו להרחיב לעצמנו את אופקי הנפש הפוטנציאליים שלנו.

דנה: יונג כותב: “נשמתי איה את? האם את שומעת אותי? אני מדבר אלייך וקורא לך, האם את שם? חזרתי, אני שוב כאן. ניערתי את אבק הדרכים מרגליי ובאתי אלייך. אחרי שנות נדודים ארוכות שבתי אלייך שנית. אולי אספר לך על כל מה שראיתי וחוויתי, או שמא אינך רוצה לשמוע על קולות החיים והעולם? למרות זאת, את חייבת לדעת: הדבר האחד שלמדתי הוא שהאדם מחויב לחיים האלו, כי הם הדרך הנעלמה לבלתי מובן שאותו אנו מכנים נשגב. אין דרך אחרת. הדרכים האחרות הן מסלולים כוזבים. מצאתי את הדרך הנכונה והיא הובילה אותי אלייך, אל נשמתי” (The red book, pp: 231-232).

איך את מבינה את חיפוש ומציאת הנשמה שלו?

רות: המאיים הגדול שהגיח מנפשו, מתוך הנפש הגדולה (הלא-מודע הקולקטיבי), גרם ליונג לאובדן הנשמה, ודחף אותו לחפש אותה מחדש.

החיפוש הנפשי לא התחיל ביונג. זה תהליך נפשי כלל אנושי, שמתואר גם במיתוסים קדומים. כמו חיפוש הגביע, החיפוש אחר פרספונה שנחטפה, החיפוש אחר אורידיקה שנחטפה, החיפוש אחר בת המלך שנחטפה אצל רבי נחמן מברסלב. חיפוש השכינה שגלתה.

וכשאלתרמן כותב: “עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא, והדרך עודנה נפקחת לאורך…”, מהו הניגון אם לא הניגון של הנשמה שנזנח, שאבד, שנחטף, שגלה?

אולי הוא גם בניגון החסידי?

ב-2003 פרסם המלחין היווני ניקוס תאודורקיס ספר בשם היכן אמצא את נשמתי?

בשיר “ואם ישאל המלאך”, ביאליק כותב: “בני, נשמתך, איה?”

הנשמה המיוחלת היא גם הציפור שח”נ ביאליק כותב עליה: “אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה”.

את הנשמה אנחנו מוצאים גם במוזיקה: סוקרטס אמר שהנשמה היא מעין מנגינה; אצל עגנון, הרשיל בסיפור פשוט עורג אל נשמתו בקשב אל שירת המנגנים הסומים; וגמולה, בסיפורו של עגנון “עידו ועינם”, עורגת בשירתה המסתורית הקדומה.

זו הערגה של הלב אל המעיין בספור של רבי נחמן מברסלב.

ואולי הערגה עצמה היא כל הסיפור. היא הנשמה היתרה.

ואת הנשמה אנחנו מוצאים באמנות, בשירה, ביופי ובטבע.

וגם בהשראה, וגם בקרבת-לב אינטימית, באהבה, בהארה, באקסטזה, במיסטיקה, כאשר “נהר יוצא מעדן ומשקה את הגן”.

וגם במעשים של נדיבות.

האנליטיקן היונגיאני ג’יימס הילמן אומר שהשאלה היא לא ‘אם אני מאמין בנשמה’, אלא ‘אם הנשמה מאמינה בי’.

יונג הקדים בהרבה את משאלת “soul-making” של הילמן כשהדגיש את חשיבות הנשמה כאנימה.

והפסיכואנליטיקן מייקל אייגן סבור שהתאמה בין מטפל ומטופל אמורה להיות כהתאמת “המוזיקה של הנשמה” (בספרו הזנה רעילה, עמ’ 133).

אבל הכול מתחיל בחיפוש של אלוהים אחר האדם בספר בראשית: כשאלוהים שואל את אדם – “אייכה?” הספר האדום הוא המענה האישי של יונג ל’אייכה’, הוא ה’הנני’ האישי שלו.

מאז שהכרתי את הספר האדום של יונג, אני פוגשת שוב ושוב מטופלים שהסב-טקסט, השורה התת-קרקעית שאיתה הם באים, שהם לא יודעים לנסח אותה, היא “היכן את נשמתי?” ואנחנו מחפשים אותה, לאט-לאט, לפעמים היא במשאלות ובמחשבות ובזיכרונות שלא חשבו עליהם, לפעמים היא ברגש ובבכי, בכאב ובפצע, שלא הרשו לעצמם לפגוש. לפעמים היא כמשהו שמחפשים אחריו בחלום: הילד, האישה, החיה, המעיין, העץ, הגביע, האבן היקרה ועוד.

אצל יונג, כשהוא כותב בגרמנית אל נשמתו, ‘מַיינֶה זֶהלה’, זה נשמע כדיבור רך של אב אל ילדתו הקטנה.

המסע הטיפולי הוא מסע החיפוש אחר הנשמה. הרב עדין שטיינזלץ מקדיש ספר שלם ל ‘נשמה’. התרפיה היא המסע לתיקון החיבורים שנקרעו בעת ההתקפה המתמדת שמתקיימת על חיבורי הנפש. זה תיקון החיבורים ביננו לבין עצמנו וביננו לבין זולתנו. כפי שמספרת האגדה האינדיאנית המספרת על הסבתא העכבישה שמתקנת בלילות את קורי העולם שנקרעו. תיקון הקורים והחיבורים בנפש מתרחש בציורים של יונג בדגם של ארג הקווים ברקע של כל ציוריו.

נציין שיונג אומר: “הדבר האחד שלמדתי הוא שהאדם מחויב לחיים האלו”. מוטיב המחויבות הוא מוטיב חוזר אצלו. המשמעות היא שחיפוש הנשמה אינו חוויית ריחוף, והוא כולל גם מחויבות לחיפוש ולמשמעויות הנובעות ממנו: מחויבות למודעות המגיחה מהמעמקים ומחויבות לחיים הארציים. לדבריו, “הזיות אינן תחליף לדברים חיים כי אם פירות הרוח הנופלים בחיקו של מי שפורע חובו לחיים” (יונג, 1975, עמ’ 114).

מעניין שביהדות, חמשת חלקי הנפש: נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה, כולם נקביים. בולט ההיבט הנשי בנפש-נשמה. ומכאן שלחפש את הנשמה משמעו לחפש את הנשי, שהוא גם רגשי-אינטואיטיבי-רוחני. נשיות זו יונג מכנה אנימה. יונג מכיר בצורך שלו להתחבר לרגש ולאנימה.

בספר האדום זה מתרחש דרך המפגש עם דמות נשית מדומיינת, סלומה-שולמית. דרכה הוא מנסה להתחבר לרגש ולרגישות האנושית שיש בנשיות, ולקִרבה שלה לאינטואיציה ולמעמקים הפנימיים. לאנימה.

הדמות המדומיינת של סלומה עוברת שינוי, מדימוי הרסני של האישה לדימוי של אישה המביאה אהבה. חיפוש הנשמה פירושו אם כך גם יכולת להתחבר ליכולת לאהוב.

המסע של יונג לחיפוש הנשמה ולגילוי היבטיה החיוביים של הנשיות, הוא מסע עבור האדם המערבי בכלל, זה שהתנתק מהרגש ומהנשיות לטובת ההישגיות הטכנולוגית והרציונליות, וכך נעשה שטחי, וחי על-פי האגו הכוחני שלו. אבל חשוב לציין שחולשת הפונקציה הרגשית של יונג מובנת גם על רקע שייכותו המובהקת לתרבות הגרמנית, שיש בה נוקשות והתעלמות מהרגש (למרות תקופת הפרץ הרומנטי-הרגשני שאולי באה לחפות על כך), ושייכותו לפרוטסטנטיות, שמדגישה את התפקוד המצליחני בעולם. במובן הזה, מסעו של יונג אל הנשמה-הנשיות מבטא את הצורך של התרבות ושל החברה שבה הוא חי, שבה אנו חיים, ונועד להן, ואינו רק מסעו שלו.

אני גם חושבת שבשבילו חיפוש הנשמה אמור היה להוליך אותו להמשיך לחיות כאמן, להמשיך לצייר. כאדם עם עוצמות נפשיות גדולות, הציור היה יכול לסייע לו בתהליכיו. למעשה הוא הפסיק לצייר אחרי תקופת הספר האדום. אולי הוא ראה בפיתוי להיות אמן פיתוי של האגו ולא את המימוש הפנימי ביותר של העצמי שהציור יכול היה להיות והיה בשבילו. לצייר את עולמו הפנימי זו אחת הדרכים לחפש את הנשמה. זה חיפוש שאינו מסתיים, כמו שספרו לא הסתיים.

אבל בעיניי המהלך הזה רחב יותר. החיפוש שלו אחר הנשמה היה גם החיפוש אחר החיבור לרגש הדתי, האישי, הפנימי והאותנטי שמעבר לדת מערבית או מזרחית, מעבר לדת הממוסדת.

שיבת הנשמה היא שיבה אל החוויה המיתית של ‘השתתפות מיסטית’ טרום-תודעתית בעולם. כך נראה לי שלא רק תשובותיה של הנשמה הן המענה שביקש, אלא עצם המפגש העוצמתי עם הלא-מודע, וההנכחה החווייתית של הנשמה כהוויה קיימת, חיה ומדברת, גם הם המענה שהחליף את הריקנות במלאות, שהיא חוויית השפע של מלאות העצמי.

החיפוש אחר הנשמה הוליך אותו בסופו של דבר גם לחיפוש אחרי הלא-מודע הקולקטיבי, מעיין החיים האמיתי של האנושות, ואחרי נשמת העולם (“אנימה מונדי”), נשמת העצמי-הקוסמי הגדול. משהו שהתנסח לו הרבה יותר מאוחר, כשכתב על תופעת הסינכרוניסיטי (צירופי המקרים), ועל העצמי הגדול שהוא מעבר לעצמי האישי.

ויש אומרים שאין צורך לחפש. הכול ישנו.

בשיר שלי כתבתי על הנפש-נשמה:

“ואני נושאת כאן להבה קטנה

צידה לדרך עטופה

כיפת לחם במטפחת

נפש קטנה, ברוכה את, הוענקת לי לפיקדון,

טמונה בעומקי החזה באין רואה

דמומה מאירה מתבוננת מקרבי בתימהון” (נצר, עקבות, 2006, עמ’ 36)

דנה: בפרק על הדתיות יונג כותב טקסט פואטי: “הרם ידיך אל החשכה שמעליך, התפלל, בייאוש, כרע והצמד את מצחך לעפר, אבל אל תקרא לו, אל תביט בו, השאר אותו ללא שם וללא צורה [….] אל תרצה, אבל הרם את ידיך. מתנת החשכה מלאת חידות. הדרך פתוחה למי שיכול להמשיך למרות החידות. היכנע לחידות ולבלתי ניתן להבנה […] אנו מתקרבים אל הכוחות הבלתי אנושיים המציפים שעסוקים ביצירת מה שעתיד להתהוות. שמור את החידות, שמור אותן בליבך, חמם אותן, היה בהיריון מהן” (The red book, p.308).

מה דעתך על הטקסט הזה?

רות: החידתיות של הנפש-נשמה, של הלא-מודע, היא בעיני יונג גם החידתיות של אלוהים. והוא מקבל את הישארותנו בחידה, כלומר, במסתורין. אזכיר כאן גם האותיות הדמיוניות, החידתיות, שיונג שילב בתוך ציוריו, כמו טקסט סודי, אותיות שמתכוונות להישאר חידתיות.

ויש כאן מסר: אומנם אנחנו מיועדים להגיע לפשר הנפש, לפשר הסמלים, אבל איש מעולם לא ראה לא את הנפש ולא את הנשמה, ומכאן, שרוב מרחבי הנפש הם למעשה מה שהוא מכנה ‘הלא-מודע’. כי תמיד רב הנעלם על הידוע. וכבר האלכימאים אמרו שמה שאנו עושים זה “להסביר את הלא ידוע על-ידי מה שעוד יותר לא ידוע.”

לכן יונג אמר שלומר ‘אלוהים’ או ‘הלא-מודע’ זה אותו דבר. כי על שניהם אנחנו לא יודעים דבר. כפי שאומרים בתפילה לאלוהים – “אֲכַנְּךָ ולא ידעתיךָ”.

על הלא-ידוע, הלא-נודע, ניתן לדבר רק בדימויים. יונג אומר שהעושר של הנפש-נשמה הוא בדימויים. שימו לב לפיוט הקדום היפהפה: “שימו לב אל הנשמה / לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה“.

הפיוט הזה מדמה את הנשמה לאבנים היקרות שהיו בתוך החושן שעל חזה הכהן הגדול, והיו כעין תחנות ממסר לקבלת איתותים מאלוהים. הפיוט רואה בנשמה את תחנת הממסר לקליטת הניצוץ האלוהי. זה ממש מה שיונג מתכוון כשהוא אומר שהעצמי הוא צלם אלוהים.

יונג התייחס לגרעין העצמי כצלם אלוהים, שדרכו אנחנו חווים רגש גבוה, עליון, מרחבים רחבים יותר מהעצמי האישי. אפשר לקרוא לזה עצמי גדול, או עצמי קוסמי אל-אישי. זה מה שהופך את הנפש לנשמה.

יש הבדל בין דת ממוסדת לבין רגש רליגיוזי כשלעצמו, והוא לא ראה עצמו ממציא דת כפי שהאשימו אותו, והאמין שהרגש הגבוה, הנומינוזי או הרליגיוזי, יש בו כוח ריפוי ואיחוי. גם הציורים של יונג, שיש בהם עוצמה ארכיטיפית, הם בעלי כוח נומינוזי מרפא.

בשיר אחר כתבתי:

“אלהי נשמה שותתת בי

טהורה היא

כי מחול איילות נדהמות אל הר אדוני (רות נצר, עקבות, 2006, עמ’ 33).

דנה: יונג יעץ למטופלת שלו לעשות כמותו ולכתוב ולצייר בספר את עולמה (נצר, 2022, עמ’ 47): “אני מייעץ לך לבטא את עולמך יפה ככל שתוכלי, בספר יפה […] אז תשתחררי מכוחם [של הדברים שמציקים לך] […] ואז כשדברים אלה יהיו בספר יקר, תוכלי לגשת אליו לדפדף בו. בשבילך זו תהיה הכנסייה, הקתדרלה, המקום השקט של רוחך בו תמצאי התחדשות. אם מישהו יאמר לך שזה מורבידי או נוירוטי ותקשיבי לו – אז תאבדי את נשמתך, כי בספר הזה נמצאת נשמתך” (Corbett, 2009). איך את מתייחסת לאמירה הזו?

רות: הדברים האלה מאשרים לי את הכתיבה העצמית, היומנית, שחשובה לכל אחד שיוצא למסע. והם מאשרים לי את חשיבות הכתיבה שלי עבורי–  עיון ושירה. זוהי “הקתדרלה” שלי, הכתיבה היא עבורי המקום של הנשמה. אני כותבת את עצמי לדעת.

אבל מעבר לזה, גם בלי לכתוב, בעומק הנשמה שוכנת “הקתדרלה” שלנו. האם זו לא השכינה השוכנת בתוכנו?

דנה: מה מביא אותך להביא הקְבלות ליונג מהקַבָּלה ומרבי נחמן מברלסב? איך זה בכלל קשור ליונג?

רות לפי תפיסת הנפש של יונג, התכנים הנפשיים של כל אחד מאיתנו הם כלל אנושיים. מכאן המושג ‘לא-מודע קולקטיבי’. כשאני מביאה חומרים מתרבות אחרת, אין הכוונה להשפעות על כתיבתו של יונג, אלא על דמיון בין תהליכים ובין דימויים שקיימים במקביל בזמנים ובתקופות שונות, או על דמיון בין תהליכים נפשיים מקבילים באותה תקופה.

מדהימה ההקבלה שהראיתי בספרי בין האישיות של יונג לבין זו של רבי נחמן מברסלב (שקדם ליונג במאה שנה), כמו ההקבלה בין יונג והסוֹפר-צייר היהודי ברונו שולץ (שניהם חיו באותה תקופה באירופה). בשלושתם האישיות היצירתית פורצת את גבולותיה בעושר מוטרף, גאוני ומרהיב ביותר. אוסיף גם את ההקבלה בין הציור הסמלי-רוחני-תאוסופי של הילמה אף קלינט שחייתה בתקופת יונג בשבדיה, לבין ציוריו של יונג. שניהם, שלא הכירו זה את זה, ביקשו להשהות למשך עשרות שנים לאחר מותם את גילוי יצירתם. וכך שמעתי מפרופ’ צבי מרק: “רבי נחמן מברסלב אמר שלעיתים ישנם בעולם שני צדיקים שהם בריחוק מקום מאוד זה מזה, כמה מאות פרסאות, והם נדברים זה לזה, וזה אין שום אדם שומע כי אם הקדוש ברוך הוא בעצמו”.

מעניין שגם יומניו האישיים של הרב קוק, שכוללים את חוויותיו המיסטיות, לא הורשו לפרסום למשך עשרות שנים אחרי מותו. הכורח להסתיר את מה שהציבור אינו יכול לעמוד בו ואף עלול לעשות בו שימוש לרעה, מופיע גם בסיפור של עגנון “על אבן אחת”, המתאר את כורח הטמנת הכתבים הסודיים באבן.

בריאיון שנתן יונג ב-1955, לרגל יום הולדתו השמונים, לעיתון של באזל, אמר לעיתונאי: “התדע מי הקדים את כל הפסיכולוגיה שלי? כבר במאה השמונה-עשרה? הרב בער ממזריטש, המכונה המגיד הגדול. הוא היה אדם מרשים מאוד”. מניין יונג ידע זאת? החל מ-1947 גרשם שלום השתתף בכנסי ארנוס שיונג ארגן בצפון איטליה, ומכאן, שיונג יכול היה לשמוע משלום על הידע החסידי. ואכן, בספרו של שלום דברים בגו, מצאתי מאמר מ-1944, שבו שלום מדבר על הביטוי “קדמות השכל” שעליו דיבר המגיד הגדול, וששלום מזהה אותו עם הבלתי-מודע הפסיכולוגי (שלום, דברים בגו, עמ’ 354). כיום גם ניתן לראות דמיון בין תורתו של יונג לתורת הנפש של הרב קוק.

בימים יונג עבד עם מטופליו, ובלילות נכנס למרתף הנפש, כמו אלכימאי רב-מג המערבב את מרקחת המטפורות של דמויות שהגיחו מנפשו. אפשר לומר שהיה זה כמו ריטואל של גירוש שדים, אולם אפשר גם לומר שהיה זה כמו הריטואל של המקובלים שבחצות קמו לעשות את תיקון הנפש.

יונג אמר לרבקה שרף-קלוגר, פסיכולוגית יונגיאנית חשובה, מתלמידותיו היהודיות, שתפקידה יהיה להעביר את הידע שלו דרך היהדות. נראה שאני ממשיכה את התפקיד הזה.

דנה: יונג הכניס עצמו ל’טריפ’ פנימי. ייתכן שהשתמש בסמים או בפטריות הזיה? היום, מי שרוצה דמיונות אינטנסיביים משתמש בסמים, לא?

רות: כיום, מי שרוצה חוויית אינסטנט חריפה בלי תהליך נפשי לעומק של עצמו, מחפש סמים. נשאלתי לא אחת אם יונג לא לקח סמים כשיצר את הדמיונות האלה. והינה מצאתי במאמר של עידו הרטגזון, חוקר הפסיכדלים, ציטוט שיונג כתב לידיד על הספר דלתות התודעה של אלדוס האקסלי (1954, ספר שמתאר את החוויות הפסיכדליות שלו, עוד בזמן שיונג היה חי): “שנוא עליי הרעיון שאגע בספֶרה שבה נוצר הצבע שצובע את העולם, ושבה נברא האור שמאיר את יופיו של השחר”.

לפנינו אישור לכמה מופרכת המחשבה שיונג השתמש בסמים כדי להגיע לדימויים של הספר האדום. למעשה הוא התנגד לזה (עידו הרטגזון, “חזיון תעתועים”, הארץ, 4.2.22. אין מראה מקום מהיכן הציטוט של יונג).

וזה חשוב, כי למדנו מיונג כמה עושר יצירתי יש בנפש, בלי להזדקק לממריצי הדמיון הפסיכדליים. וכמה היצירה מרפאת. כל תרפיית האמנות נולדה מיונג.

דנה: האם קריאת הספר האדום השפיעה על עבודתך הטיפולית?

רות: במובן מסוים, שאני מודעת לו, אני עושה שימוש, יותר ויותר, בדמיון אקטיבי שיונג לימד אותנו להשתמש בו, גם עם עצמי וגם עם מטופלים. אבל עוד קודם לכן, פיתחתי שיטה לעבוד עם קלפי טארוט: האדם מפנה שאלה אל הקלפים, ומנהל שיחה עם הקלף. זו למעשה גרסה של הדמיון הפעיל.

אסיים במשפט שאמר אחד המספידים את יונג כשנפטר: “יונג האדם מת, אבל התוצאות של הגאוניות היצירתית שלו רק מתחילה” (62(Deirdre, Jung – a Biografy, p. . האמירה הזו נכונה גם עכשיו.

ולמי שיש שאלה מה יונג היה אומר על המצב במדינתנו, אני ממליצה לקרוא את שני הראיונות איתו מ-1939, שהכותרת שלהן היא: “דיאגנוזה של הדיקטטורה”.(בספר Jung Speaking, McGuire & Hull, eds. [1938] 1977).

קרל אוגוסט יונג

מקורות

רות נצר על הספר האדום של יונג

האקסלי אלדוס ([1954]2016). דלתות התודעה: עדן ושאול (תרגום: שחר-דיויה לב). הוצאת עולם חדש.

יונג קרל גוסטב (1975). האני והלא-מודע (תרגום: חיים איזק). דביר.

שלום גרשם (1976). דברים בגו. שוקן.

הרטגזון עידו (4.2.22). “חזיון תעתועים”, הארץ.

Bair Deirdre (2003). Jung – a Biografy. N.Y: Back Bay Books. Little, Brown and Company

Corbett Lionel (2011). “Jung’s The Red Book Dialogues with the Soul”. Jung Journal: Culture & Psyche, 5(3). University of California Press.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה + eleven =