לרגל 50 שנה לפטירתו של הסופר חיים הזז ד”ר יצחק מלר דן בארבעה סיפורים של הזז, ומנתח אותם גם מבחינת כוונתו של הזז וגם מבחינת יחסם לחייו של הזז עצמו.

המערכת

חיים הזז. מכון"גנזים"
חיים הזז. מכון”גנזים”

הרשימה נכתבה במרץ 2023 לרגל מלאת 50 שנה לפטירתו של חיים הזז, וגיבורי הסיפורים הנידונים בה הם: יודקה מ’הדרשה’; ר’ יהודי ‘דרבקין’; בעל השמות מ-‘סי.וי.’; ואורי ‘הנעלם’.

הזז (1973-1898), אחד מגדולי הסופרים העברים-ישראלים, שפעל לפני ואחרי קום המדינה, וכונה “בלזק של הקומדיה האנושית היהודית” (על-ידי שמעון הלקין) היה סופר אניגמטי, סופר שהיה קשה לסווג, למיין, או לקטלג. הקושי התבטא בהרבה בחינות – נושאי עניין וכתיבה, לשון, שיוך דורי – אבל בעיקר מכיוון שהזז ייצג ניגודים, קטבים, וספקנות, שאלות ותהיות יותר מתשובות, ואמביוולנטיות מעוררת השתאות ואף תרעומת, אחד שהוא “בעד הנגד ונגד הבעד וגם נגד הנגד ובעד הבעד” בעת ובעונה אחת ובזמנים שונים.

כדי להדגים את האניגמטיות המבלבלת הזאת אביא כאן פרשנות של ארבעה סיפורים קצרים של הזז, המבטאים את הפסיפס המקוטב הזה: “הדרשה”; “דרבקין”; Curriculum vitae (“קורות חיים”); ו”הנעלם”. מדובר בטקסטים שכמכלול מעוררים את האסוציאציה של מחלת הנפש הקרויה “תסמונת בי-פולרית” (או למעשה מולטי-פולרית) שמוכרת יותר בשם “מאניה-דפרסיה”.

פן משותף ומעורר מחשבה של ארבעת הטקסטים הוא העובדה שאין שם אזכור משמעותי של משפחה וילדים, אם בכלל, ונשים מוזכרות באופן אגבי ושירותי בלבד – אלה טקסטים על זכרים צעירים וזקנים שחיים לעצמם או לעמם.

הדרשה

אחד הטקסטים המצוטטים ביותר של הזז בהקשר לפולמוסים על ההנגדה של “ציונות מול גלות”, במרחבי השיח ההיסטורי-פוליטי-סוציולוגי במדינת ישראל עוד מהשנים שלפני 1948 ועד ימינו אלה. פרשת הכתיבה והפרסום של הטקסט הזה היא סיפור בלשי בפני עצמו. “הדרשה” פורסם לראשונה תחת הכותרת הזאת ותחת שמו של חיים הזז (בניגוד לסיפורים, נובלות ורומנים אחרים שלו שפורסמו תחת שמות עט אחרים) בשנתון הספרות לוח הארץ לסוף שנת 1942 בחודש ספטמבר. מאז הוא פורסם כמה פעמים: בקובץ סיפורים נבחרים ב-1952; בכרך “אבנים רותחות” של כל כתבי הזז ב-1965, ועוד. ב-2014 התגלתה בארכיון חיים הזז נובלה גנוזה, והסתבר כי פרק ט”ו מתוכה הוא סיפור “הדרשה” ככתבו וכלשונו, ונראה כי הסיפור כולו נכתב בבת-אחת בקיץ 1942. שם הסיפור ניתן לו על-ידי עורכי הארץ והזז יחד, ושמו הראשון של הגיבור היה מנשקה, ורק ברגע האחרון הזז שינה אותו ליודקה.

שם הסיפור הוא הדרשה, ולא הנאום, או המניפסט, או האמירה, או הבעת דעה בפולמוס, או סתם הודעה-הצהרה לידיעת הציבור. המחבר בחר במושג דרשה, שהוא בעל משמעות דתית, כי דרשה נישאת בבית כנסת או בבית מדרש או בישיבה, ועל-ידי רב או אישיות תורנית אחרת או מנהיג קהילה, וכן, גם חתן בר-המצווה נושא דרשה כחלק מהטקס. למילה דרשה יש גם קונוטציה של הליך פרשני, חינוך לנער או לעם ואפילו אמירה פוליטית. בדרשה מפרשים טקסט דתי מעבר לפשט שלו.

השם יודקה (יהודה) הוא כמובן שם יהודי מובהק, אבל לא גלותי! יהודה בגלות היה כנראה יהודל’ה ויודינקה או רב’ יהודה לייב משהו וכדומה, וכמובן במלעיל (האשכנזי). לעומת זאת יודקה או מוטקה הם ארץ-ישראליים, הסיומת ‘קה’ היא צברית, כמעט פלמ”חניקית וכמובן במלרע (הספרדי). על המשמעות המיוחדת של שם הסיפור ושל שמו של הגיבור היחיד שלו נחזור בהמשך.

עלילת הסיפור אינה ממש עלילה, זו מונודרמה שבה מושמע נאום-מסה בודד, כמעט ללא הפרעות או הפסקות. 16 העמודים מכילים מעמד אחד ויחיד, שבו עומד יודקה בפני חברי ועדה (ממסד אנונימי וחצי סודי) ונואם-דורש את המניפסט של חייו. מבחינת המקום נראה שמדובר בקיבוץ או  במושב שיתופי, כי “יודקה לא היה דברן. מעולם לא דרש ברבים, לא התווכח באסיפות ובוועדות ולא ערער בפרהסיה דבר של כלום”. חברי הוועדה-ההגנה ובראשם ראש ההגנה, הם חסרי שמות, “כולם ברורים ועזים… [חברים ב-] ועדה זו שאינה גלויה אלא לצנועים” – מעין טריבונל סודי שהתכנס במיוחד כדי להקשיב לדברי יודקה השתקן, “אדם שאין כוחו בפיו”, שביקש זו הפעם הראשונה לומר דבר-מה. במהלך הנאום, הם, פה ושם, מעירים משהו, לעיתים צוחקים ולרוב מסוקרנים, ואינם ממש מבינים את האיש. הם משמשים כקהל אילם ולא כמקהלה יוונית שמהדהדת מסרים ושולטת בתכנים.

שם הסיפור, שמו של הגיבור המוזר, והמאפיינים של הקהל הלא פחות משונה, כבר לכשעצמם, מרמזים על הדו-משמעות של תוכן הנאום שיגיע: הדרשה היא מושג דתי-גלותי, והיא נאמרת על-ידי יהודי גלותי שהפך להיות יהודי חדש, ציוני, והוא מדבר בפני ועדה שיכולה בעת ובעונה אחת להזכיר פוליטביורו קומוניסטי או מועצת רבנים גדולי תורה, אבל בפועל היא גוף חצי צבאי במדינה שבדרך.

דמותו של יודקה: גבר מבוגר (אין שם משפחה או גיל – הוא דמות סטראוטיפית מובהקת), הגיע לארץ ישראל כחלוץ מ”דרומה של רוסיה”, היה נשוי (אין אזכור של ילדים) לאישה אנונימית שעזבה אותו לטובת חבר אחר בקהילה (שבמקרה או לא במקרה יושב מולו כאחד מחברי הוועדה שמאזינה לדבריו), ומאז הוא זאב בודד במאורתו. הוא מוכר כאיש של מעשים, “סתת זה, שהוא מפרק הרים ומשבר סלעים, ויוצא בלילה יחידי לקראת אויב ואין מפחד”, ולא של מילים ועסקי אוויר. לכן, כאשר הוא מפתיע את כולם ומחליט לדבר – “אני לא באתי הנה לנאום, רק לומר דבר נחוץ… בעצם, הייתי צריך לגמרי לשתוק… האם מבינים אתם מה זה לדבר בשעה שאתה צריך לשתוק?… אבל אני מוכרח לדבר! אני לא מבין כלום… אני חדלתי להבין. זה שנים על שנים שחדלתי להבין… מה אנחנו עושים כאן? כאן! בבית הזה בארץ-ישראל. בכלל…” – אזי הוא נבהל, מגמגם ומזיע! מחד גיסא, הוא מדבר לאט, בהיסוס, במקוטע, בעברית עילגת ספוגה בביטויים רוסיים וביידיש (זגוודקה – כאן קבור הכלב, זה שורש העניין; קולפאקים – אנשים רכרוכיים וטיפשים; נטורה – טבע האדם; פודליה – מנוולת); הדייטשלאך – יהודים גרמנים; ארנסט – רציני; פייג – אצבע משולשת; קאפוט – מקולקל ואינו בר תיקון). מאידך גיסא, הוא חדור מטרה, המשפטים שיוצאים מפיו הם נחרצים וברורים, הוא חוצב אותם מהסלע וחוזר עליהם פעם אחר פעם. הוא לא בור ולא מנותק, יודע היסטוריה ואף מנתח בדייקנות תהליכים היסטוריים. הוא מגלה בקיאות במקורות יהודיים-דתיים למרות שאינו אדם דתי במופגן ובמוצהר, ומשתמש בהם לצורכי הצגת התמה שלו, שאותה הוא מנסה להבהיר לחברי הוועדה בכל מחיר. להלן דוגמאות אחדות:

“גלות, קידוש השם, משיח… זה שלושה שהם אחד, לתכלית אחת, לכוונה אחת… איך נאמר שם באיזה מקום? – חוט המשולש… – והחוט המשולש לא במהרה יינתק – לא במהרה יינתק! לא במהרה! לעולם, לעולם… שלושה אלה הם תומכים זה בזה, מסייעים זה לזה, שלא תהא להם גאולה לעולם [‘אוהבי גלות’]” – ‘החוט המשולש’ הוא פתגם או אמירה שמקורה בקהלת, פרק ד, פסוקים י-יב: “כי אם יפלו, האחד יקים את חברו ואילו האחד שיפול ואין איש מקימו. גם אם ישכבו שנים וחם להם ולאחד איך יחם. ואם יתקפו האחד, השנים יעמדו נגדו והחוט המשולש לא במהרה ינתק”; “ו… התלמוד זה ‘ספר המתים’ שלנו…” – ‘ספר המתים’ הוא מושג הלקוח מארכאולוגיה של מצרים הקדומה: מגילת פפירוס שהייתה נטמנת בקברות נפטרים חשובים והיא הכילה אוסף הוראות להדרכת המת בעולם המתים – יודקה מתכוון לומר שהתלמוד אינו תורה לאנשים חיים ולכן חסר ערך מעשי; יודקה מלגלג על המשיח, “יבוא ולא אראנו” – לקוח מהתלמוד, סנהדרין צה: איני רוצה לראות את המשיח בשל הצרות והפורענויות שבעקבותיו (חבלי משיח: הוא יבוא רק מתוך חורבן גדול); כשמדבר על הציונות, הוא משווה אותה לתנועות כמו “הבונד… ההתבוללות… הקומוניזם…”; יודקה דורש שהיהודים ייצרו היסטוריה אמיתית “ולא פנקס של קהילה, ולא פנקס…” – קהילות ישראל בגלות נהגו לרשום את תולדות הפרטים של חברי הקהילה (לידות, נישואין, פטירות וכדומה) ואת תולדות האירועים הקהילתיים (פוגרומים או הישגים קיבוציים כמו זכויות וכדומה) בפנקס מיוחד שנקרא “פנקס הקהילה” אשר לרוב הכיל דווקא את צרור האסונות השונים שעברו על הקהילה במשך מאות שנים.

יודקה משתמש לרוב בשרטוט קווי אופי פסיכולוגיים, כמעט פסיכואנליטיים של היהודים, בניגוד לאלה של עמים אחרים, העמים הנורמליים, תוך כדי תיאור המהלך הדיאלקטי של ההיסטוריה של היהודים בעת העתיקה, בתקופת הגלות ואחרי הקמת המדינה הציונית. בשורה התחתונה, המניפסט של יודקה הוא כתב אשמה וקטרוג קיצוני על היהדות הגלותית, בנוי נדבך עלי נדבך, תוך האדרת שמה של הציונות החלוצית, המעשית והמדינית שמקימה בארץ ישראל את מדינת היהודים הנכספת, ומחזירה עטרה ליושנה על-ידי קפיצת דרך מן התנ”ך אל הפלמ”ח, תוך התעלמות מוחלטת מסיפורי הבדיה המשיחית.

יודקה פותח בסדרת אמירות אישיות, כמעט אקסיומטיות, על ההיסטוריה היהודית. הוא מתנסח כמו מטיף דתי או כמו מחנך קשוח, שבוררים את מילותיהם בהיסוס קפדני וחוזרים עליהן פעם אחר פעם: “אני מתנגד להיסטוריה היהודית; איני מכבד את ההיסטוריה היהודית; אין לנו היסטוריה משלנו; אין לנו היסטוריה כלל; לא אנחנו עשינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשו אותה לנו…איני מכיר בה… איני מקבל אותה… ואיך אני שולל אותה…וכי מה יש בה?”; “גזירות, עלילות [דם], רדיפות וקידוש השם” – וזה משעמם, ולכן הילדים שלנו קוראים רומנים היסטוריים של הגויים, כי שם יש עלילות גבורה, כיבושים ומעשים מפוארים, ואצלנו יש רק אנחות, בכי ובקשות רחמים כי “מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה”, והכוונה להיסטוריה של עם נורמלי. יודקה ממשיך ועונה מראש לטענה מוכרת בוויכוחים מהסוג הזה: “אני יודע שיש גבורה בזה שאנחנו עמדנו בכל הגזירות והפורענויות. אני הבאתי בחשבון גם את זה… אבל! הגבורה הזו לא מוצאת חן בעיני!” ולמה? כי זו גבורה בלית-ברירה, ללא בחירה או נשיאה באחריות, ולכן בהכרח היא מובילה לחולשה, לניוון ולניוול, וסופה התאהבות של היהודים בייסורים! וכאן יודקה הופך לפסיכולוג קליני ומסביר: “במובן ידוע הסבל הוא גבורה… אנחנו לא נלחמים, לא כובשים ולא שולטים. אין לנו שום שאיפה, שום רצון לזה. אדרבא, אנחנו רק נכנעים, סובלים עד אין סוף, ברצון ובאהבה” – זה סוג של התמכרות, מעין צורה של מזוכיזם קיבוצי שהופך לטבע של העם הזה. אנחנו היהודים עובדים בהנאה מוטרפת את השילוש הקדוש: “גלות, קידוש השם, המשיח”, ברם-אולם, היהודים שואפים לגאולה ולמשיח, אבל בתקווה שלא יבוא במהרה. הם מתמכרים להזיה הזאת, והם הופכים אותה לגרוטסקית עד כדי קריקטורה: “[המשיח יגיע] רוכב על חמור! דמות גדולה, קולוסלית, עולמית – לא על סוס אביר, אלא דווקא על גבי חמור, על גבי בהמה קלה ועלובה”, ובכך מקבעים את הגורל שלהם לעולמים “שאלמלא האגדה הזו סוף-סוף מוכרחים היו או לחזור מיד לארץ ישראל או לעבור באיזה אופן מן העולם”, ובמילים אחרות, ההזיה הזאת מונעת ציונות אקטיבית וגם היעלמות-התבוללות פסיבית. זהו, אם כן, עם פסיבי, שלא עושה כלום, ומחכה לנס ושהמשיח יעבוד בשבילו, במקום האמירה “אם אין אני לי מי לי?” ויותר מכך, הם ממציאים הצדקה מופלאה לפסיביות הזאת – שכר ועונש! לא רק שמחכים למשיח, אלא שמובטח להם שיגיע רק אחרי צרות גדולות (חבלי משיח), כי הם חוטאים שחייבים לחזור בתשובה. יודקה חוזר פעם אחר פעם על תחושת ההשתוממות שלו לנוכח האיוולת שבגישה הזאת: איך זה שאנשים “שאינם תמימים כלל, שאינם טיפשים כלל, אדרבא, אנשים פיכחים, אנשים סקפטיים לא מעט, אנשים מעשיים” יכולים להאמין באמונה כל כך לוהטת ומטורפת בהזיה הזאת? בפועל, המושגים היהודיים כמו “חיבת הארץ וקדושת הארץ ולשון הקודש וקץ הימים” הם מס שפתיים בלבד. הם, היהודים, אוהבים את הגולה, ואם רחמנא ליצלן “עתידה ארץ ישראל לתפוס את מקומה של הדת והיא סכנה גדולה לקיום האומה, שינוי ממרכז קיים למרכז חולף, מיסוד מוצק ליסוד של שווא ותוהו? ומה, אם ארץ ישראל מכשול וקטסטרופה, אם היא קץ וסוף הכול?” – מבחינתם להיהפך לעם נורמלי בארצו זה אסון! והראייה: היישוב היהודי הישן בפלשתינה, זה שחי על שד”רים ותרומות, הוא-הוא המתנגד הגדול ביותר לציונות: “אנו איננו ציונים, אנו הננו יהודים יראי שמים! אנו אין אנו רוצים במדינה עברית ולא בבית לאומי. רוצים אנו שנהיה עולים להר הזיתים ואין מפחדים, יורדים לכותל ואין מתייראים” (עדיף לשלם מס גולגולת לעותמאני מאשר להיות עם חופשי במדינתו שלו בארץ ישראל), והמסקנה של יודקה, מסקנה רדיקלית עד אימה: “אין הציונות והיהדות דבר אחד, אלא שני דברים שונים זה מזה, אולי גם שני דברים הסותרים זה את זה… כשאדם אינו יכול להיות יהודי הוא נעשה ציוני… הציונות מתחילה ממקום הריסת היהדות… הציונות לא המשך, לא רפואה למכה. שטויות! היא עקירה והריסה… לא חדש, לא מחודש, אלא אחר… ארץ ישראל זה כבר לא יהדות, על כל פנים יהדות אחרת” – כשיודקה אומר יהדות, הוא תמיד מתכוון לגלות, ליהודי הישן, בעוד הציונות היא היהודי החדש או יותר נכון האחר, זה שהוא נורמלי ורוצה להיות עם ככל העמים, עם השוכן במדינתו שלו: “ובכן, לא המשך אלא קרע… התחלה חדשה. הכוונה: עם אחר, ובראש וראשונה עם היוצר לו את תולדות ימיו בעצמו, בכוחו ורצונו, ולא שאחרים עושים אותן לו, היסטוריה ולא פנקס של קהילה… כי עם שאינו חי בארצו ואינו שולט אין לו היסטוריה. זוהי האידיאה שלי” – ואידך זיל וגמור!

ולסיכום: יודקה מתגלה כציוני אדוק שדוגל בגאולה עצמית ומוכן ללכת ‘עד הסוף’, כולל נגד רצון העם ונגד רוחו, ולפרוץ דרך חדשה ליצירת אדם יהודי חדש שיזכיר את הימים הגדולים של כיבוש ארץ כנען ושל יצירת ממלכה יהודית עצמאית. הוא מביא כמה דוגמאות, כמו תחיית הלשון העברית, עִברות השמות ויצירת נרטיב היסטורי חדש ונורמלי. ובמקביל הוא מביא את אוסף הדוגמאות לשלילת הגלות באופן הקיצוני ביותר שרק אפשר בדומה למסתו של יצחק בער “גלות” (ראו במקורות), ובניגוד מוחלט לגישתו של שלום בארון שמנסה בכל כוחו להפריך את “התפיסה הבכיינית של ההיסטוריה היהודית” (ראו במקורות) – יודקה בטוח שההיסטוריה היהודית היא אכן בכיינית, ובצורה המבזה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

דרבקין

סיפור קצר בן כ-25 עמודים, שנכתב ופורסם לקראת סוף שנות השישים של המאה הקודמת, שנים בודדות לפני מותו של הזז. לאורך הטקסט, דרבקין הגיבור מופיע רק בשם משפחתו, שם רוסי מובהק, ללא קונוטציה יהודית. בהמשך נראה כי בשלב מסוים מופיע לפניו הכינוי ‘ר’ יהודי’ ויהיה לכך הסבר חשוב. יתר הדמויות הן אנונימיות (המשתתפים בוויכוחים) פרט לשתיים, גיבורי משנה, האחד קרוי מורושקה (גם הוא שם רוסי) והשני מכונה ‘בחור בעל-בשר שפניו מפוטמים’, ושניהם בני-פלוגתא של דרבקין. גם כאן שפת הדיבור די עילגת ומכילה כמות נכבדה של ביטויים מרוסית ומיידיש, כולל קללות ומררות.

לסיפור שלושה שלבי סולם: הוא נפתח בקטע אוניברסלי, מניפסט קצר, שבו המחבר מביע את דעתו על מהות הזקנה והתכונות האופייניות של גברים זקנים באשר הם, ללא קשר לזמן-מרחב-תרבות כלשהם. זו פתיחה מוזרה, שרק בהמשך העלילה מקבלת משמעות מיוחדת. השלב השני מכיל את סיפור חייו של דרבקין בראשי פרקים ואת המהפך מצעיר ציוני אדוק בגלות לזקן נרגן אנטי-ציוני שבע אכזבות בארץ ישראל. השלב השלישי מציג תמונה חיה של פולמוס בין דרבקין לבאי בית הקפה, ובעיקר מורושקה והבחור בעל-הבשר, עד להתעלפותו של דרבקין והסתלקותו מבית הקפה, “תשוש וחיוור, מפרקתו שבורה ועיניו קבועות לארץ”.

על הזקנה (לפי הזז): הקטע הזה יובא כאן בשלמותו בגלל עוצמתו, בגלל חשיבותו להמשך העלילה ובעיקר בגלל השלכותיו האפשריות על ההנגדה בין גלות לציונות במובן של זקנה שווה לגלות, ונעורים – לציונות, ובמילים אחרות, הצעיר הציוני הנלהב, ככל שהוא מזדקן, רמת הציונות בדמו יורדת והוא מתקרב להיות זקן, זה שמזוהה עם הגלות.

“שני מיני זקנים הם: נוחים וקשים. נוחים – בעל כורחם, שכן מה עוד נשתייר להם, אם לא שיהיו כגדי ביד הטבח וכמומת ביד התליין? קשים – שמיותרים הם בעולם, כלויים ואבודים ואין מי שיצילם. כל העולם ברווח והם בצער, כל העולם לחיים והם למיתה, הם בלבד, מכולם הם בלבד. הכול שמחים, מתעסקים ועוסקים, עושים מלחמה ושוברים מלחמה והם בלבד למה וללמה. הכול דוחקים להם, יורשים אותם ותופסים את העולם אחריהם, את כל העולם הזה בטובו וביופיו, והם בלבד דלים וריקים, מלאים ייסורים, רשעות וכעס. רשעות, כלל גדול הוא, מצויה יותר בזקנים מבצעירים, אך הצעירים עלולים הם יותר לרשעות. אגב, אין הפרש לרשעות בין זקנים לצעירים. אף על פי כן רובם של זקנים רשעים הם, אכזרים לתיאבון, אלא שנטולות שיניהם ונטולות ציפורניהם. ואלמלא כן, אילו כוחם בידם, אותה שעה שהגיעה עונתם להיפטר מן העולם, יש מהם יורדים מעל משכבם ומחריבים את העולם וחוזרים ונופלים על המיטה ומוציאים את נשמתם” (קטע קצרצר ומרהיב זה כשלעצמו יכול להיות נושא לפרשנות שתמלא מסה שלמה בדומה לזו של ז’אן אמרי על ההזדקנות, ראו במקורות). הקטע מסתיים במשפט הבא שמביא אותנו לשלב השני בסיפור: “זקן כזה היה דרבקין, דומה לזה, דומה לדומה: זקן ומר, מר ממרור” – דרבקין שייך לזקנים הקשים, ומכאן ואילך מובא סיפור חייו של האיש.

חיי דרבקין עד זקנתו: האיש היה מראשוני הציונים בגולה, ברוסיה, ומהבכירים שבהם, “היה הוא כמלך בגדוד. לפי שהיה הוא גביר, תקיף ועסקן רב-פעלים, אשר הקריב את נפשו לתחיית הלאום והקמת סוכת דויד הנופלת”. אבל ‘הרבולוציה’ (המהפכה הבולשביקית) שינתה את מהלך חייו. הוא ירד מנכסיו הפיזיים והרוחניים, ולבסוף מצא את עצמו “גזול וחמוס, ושרוי בצער ובשעבוד של צ’קה (המשטרה החשאית הרוסית), ומטולטל ממדינה למדינה עד שלבסוף הגיע לארץ ישראל” – ללמדנו שלמרות ציוניותו האדוקה, הוא הגיע לציון בעל כורחו (או אולי היה שייך מראש ל’ציונים מרחוק’, אלה שהגשמה מעשית-אישית לא הייתה כלולה בתוכניתם).

כאן הוא מנסה להחיות את מעמדו מהגולה, ללא הצלחה. הוא נע ונד ומידרדר עד פת לחם. דרבקין מנסה בכל כוחו ובכל דרך ותוך מחילה על כבודו האבוד למצוא איזו שהיא פרנסה, אבל נכשל בכל פעם מחדש, כי הוא נחשב ל’זקן שעבר זמנו ובטל קורבנו’, וכי תמיד הוא חוזר בנוסטלגיה יללנית על הטיעון השחוק “כמה יגיעות ייגעתי בשביל ישוב ארץ ישראל, כמה טרחות טרחתי! כמה לילות נידדתי שינה מעיני וכמה ממון שיקעתי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, וסוף שעלתה לי כך, פחות מכל הבריות!”.

אחד מאותם פרנסים שעל פתחם הוא חיזר נותן לו “איגרת כבוד”, מכתב המלצה לכל מאן דהוא. בעזרתה הוא ממשיך לנסות למצוא עבודה. ושוב, פעם אחר פעם, כישלון, אכזבה ומרירות בשל אובדן הכבוד שניתן לדור המייסדים הציונים עוד מהגלות. הוא ממשיך לשרך את דרכיו וזוכה לתגובות של זלזול מצד הפקידים הצעירים החדשים שלא ידעו את יוסף, עד שיוצא לו שם של “עושה סקנדלים”. אט-אט הוא מבין “שאין לו כאן תוחלת, שאין עבודה אלא לאנשים צעירים”… או-אז, “כך נעשה פתאום שלא ברצונו אנטי-ציוני”!!! הולך ומנאץ את הציונות המעשית בארץ ישראל, ובעיקר את העסקנים הפקידים והפרנסים שהופכים לשטנים יותר מהשטן עצמו.

הוא נושא נאום תוכחה פנימי (אסופת מחשבות מרירות) מכמיר לב על פני כמעט שלושה עמודים, שמסתיים במשפט “מה הועילה לנו ארץ ישראל! לא הועילה ולא כלום. אדרבא, הוסיפה לנו צרה יתרה על שאר צרותינו, עוד מקום אחד מזומן לפורענויות” – במקום לחסל את הגלות ולהקים מדינה מחדש, הבאנו את הגלות לארץ ישראל והפכנו אותה לעוד עיירה מזרח-אירופית רוויית פוגרומים, ואנו חוזרים לאותה היסטוריה שאותה ניסינו למחוק.

פולמוס בית הקפה: מדובר בתיאור מפורט של ויכוח ער שהולך ומסלים בין דרבקין לבין חבורה של באי בית הקפה לא מזוהים, פרט לשניים: אותו מורושקה (שעליו אין אנו יודעים פרטים כלשהם) והבחור בעל-הבשר (שעליו אנו למדים במהלך הוויכוח כי שמו גדעון וכי הוא “מסרסר קצת בקרקעות… יש לו כסף, אוטומוביל ובחורות”, ובמילים אחרות, כמו יתר באי בית הקפה, הוא ‘ציוני’ שעוסק בעסקי אוויר גלותיים, וזה הדבר שמוציא את דרבקין מכליו). במהלך הפולמוס נושא דרבקין את דרשתו המקטרגת, תוך כדי הערות-הפרעות של האחרים שמקנטרים אותו, ובכל פעם קוראים לו “ר’ יהודי, טעית בזמן… חזור לך למקום שיצאת ממנו ואל תבלבל את המוח”. בפיהם, הציוני האדוק לשעבר, כיום זקן נרגן בארץ ישראל, חוזר להיות יהודי גלותי ישן בשם ‘ר’ יהודי’ – איזו אירוניה!

הדרשה של דרבקין (מול הדרשה של יודקה): הוא פותח בכותרת אניגמטית שמתבהרת במהרה כ”נתחלף לנו בין זמן למקום” – שם, בעבר, בגולה, היינו היהודים במצב ערכי-מוסרי מופלא “כשושנה בין החוחים… כספר התנ”ך בין ספרי הגויים, בין רומנים של תפלות וזנות וסיפורי מעשיות של הבאי, מלאים עצב ויגון כתנ”ך, מלאים אש-דת וקדושה כתנ”ך, מתקיימים לעולם כתנ”ך” – היינו אור לגויים בין הגויים! “וזה היה כוחנו, נצח ישראל”, אבל כאן ועכשיו, דווקא בארץ ישראל שלנו, שאליה חזרנו בכוח הציונות, הרי אנו “בסכנת ירידה, ד י ק ד א נ ס [תהליך התנוונות מנוולת]… אין אנו אלא כגויים, כאירופה מנוולת ותרבות רעה שלה, תרבות שפלה, הדיוטה וריקנית, תרבות בעלי מלאכה ואומנים זריזים, עוסקים בבניין עולם של ריק, במולדת דמים ורשעות ובאידיאלים קטנים, נאוצים ורשעים כשרצים ורמשים קטנים […] כאן ציונים בלי ציונות ויהודים בלי יהדות […] זו מלכות של גויים ולא מלכות ישראל! מלכות של משומדים!… שיצאו מכלל ישראל ומעשי אבותיהם בידם וחזירם בין שיניהם” – הגולה הייתה יותר ציונית מהציונות בארץ ישראל שגרועה מהגולה, כי נהפכה לבבואה של הגויים שמהם ברחנו.

מכאן ואילך, דרבקין ממשיך להכפיש את הציונות הישראלית תוך כדי דין ודברים בלתי פוסקים עם יריביו המקניטים ללא הפוגה… “האבות אידיאליסטים, גיבורים, חלוצים ההולכים לפני העם… והבנים ספסרים”, והוא מסיים את הדרשה שלו (כאן הובאה בראשי פרקים בלבד) בנבואת זעם וחורבן: “לשווא כל היגיעה… בין כך ובין כך יעזבו היהודים את הארץ וילכו להם… אין לך קץ מגולה מזה” – הוא רואה בעיני רוחו את חורבן הבית השלישי שעדיין לא ממש התרומם.

דרבקין מול יודקה, כמה הערות-הארות בולטות לעין: הדרשה הפולמוסית של דרבקין מציגה תמונה הפוכה במאה ושמונים מעלות לדרשה של יודקה! 

הנואמים הם שונים: יודקה הוא אדם צעיר, ציוני אדוק וחלוץ אמיתי, השולל את הגלות מכול וכול, והוא כועס ורוגז מאוד על ההתפארות המטופשת של יהודי הגולה במורשתם בת אלפיים השנה, ומבחינתו יש לעבור מהתנ”ך לפלמ”ח תוך דילוג על הגלות, וכאשר המודל שלו לחיקוי הוא הגוי הנורמלי במולדתו. דרבקין הוא זקן נרגן ומריר, שבע אכזבות, עני ורעב לפת לחם, פגוע עד עמקי נשמתו מהיחס המזלזל בו ומביטול הישגיו הציוניים בצעירותו בגולה… וכעת רואה ביהדות הגולה אור לגויים, ובציונות הארץ-ישראלית ניוון וירידה לביבים וחושך לגויים, בבחינת הניסיון להיות נורמלי זויף ונכשל והוא אף מנבא את סופו המר.

הקהלים הם שונים: יודקה נואם בפני ועדה של בני גילו ובפני חבריו בתוך המסגרת המשותפת הציונית למשעי… הם אינם יריביו!; דרבקין רב ומתפלמס עם חבורת צעירים עירוניים, עסקנים, פקידים וספסרים שצוחקים לו ורואים בו טרחן קשיש אומלל.

נשארה שאלה אחת מרחפת באוויר: האם עליבות הזקנה בלבד מדברת מגרונו של דרבקין (ראו את המניפסט של הזז בפתיח לסיפור) או אכזבה ביקורתית נוקבת מהמפעל הציוני כפי שהוא מצטייר בעיניו הלא אובייקטיביות? האם הזז התכוון להציג שתי פנים לאותו מטבע בלי לקבוע עמדה? – יחליטו הקוראים!

Curriculum vitae (קורות חיים)

סיפור קצרצר בן שלושה עמודים שנכתב בשנים האחרונות לחייו, ופורסם אחרי מותו באסופה פעמון ורמון (1975). גם על רקע יצירותיו המגוונות בסוגיהן, בסגנונן ובתכנים, הסיפור הזה שונה מהאחרים ויוצא דופן כמעט ללא אח ורע. כאן יש גם ‘נגד’ וגם ‘בעד’, גם ‘ליד’ וגם ‘מאחור ומלפנים’, ובקיצור, הכול ביחד בתערובת, כמו מתכון של מאכל שהוא fusion – מכל המטבחים גם יחד. מדובר בדוח טלגרפי לקוני למדי, המתאר את גורלו של העם היהודי במאה השנים האחרונות (מסוף המאה ה-19 עד סוף המאה ה-20), דרך סיכום טרגי-קומי של תהפוכות חייו של יהודי צעיר היפר-אקטיבי, סיכום שמצייר תמונה של מעגל חיים נפתח ונסגר מהגלות לציונות ובחזרה לגלות ושוב חזרה שנייה לגלות בתוך הציונות בארץ ישראל.

בכל כתבי הזז ובכלל בספרות העברית החדשה אין בנמצא סיפורת שנושאת כותרת לועזית ועוד לבדה! הרי יכול היה הזז לקרוא לסיפור “קורות חיים” ובסוגריים להוסיף ‘סי.וי.’ או אפילו בלועזית, כמקובל. האם יש כאן רמז לרצון להצביע על קוסמופוליטיות, להצביע על העובדה שהיהודים אינם לאום, אלא פזורה אנושית-דתית בין העמים? לא נדע. עם זאת, המושג “קורות חיים” בוודאי מתאים לתוכן הסיפור.

המשפט הראשון בסיפור הוא מעין מפתח או “תוכן עניינים” מַטרים של סיפור החיים כולו, מעין תקציר של הקיצוריות עצמה: “בבית אבא היה שמו ולול, ברחוב נטל שם וולודיה, בארץ ישראל זאב, בחוץ לארץ ולטר“. ארבעה שמות שמסמלים פאזות חוזרות ונשנות בתולדות השבט היהודי: ‘ולול’ – שם יהודי ‘יידישיסטי’ של בית יהודי-גלותי קלאסי; ‘וולודיה’ – שם שגרתי של גוי רוסי; ‘זאב’ – שם צברי של יהודי חדש; ‘ולטר’ – שם קלאסי של יהודי-גרמני מתבולל.

גלגולי ה-‘סי.וי.’: מתחילה אין אנו יודעים היכן ומתי בדיוק נולד. גיל 16-0 – לומד תורה בבית אבא ואז מפסיק בבת-אחת; גיל 19-16 – לומד בבית ספר תיכון חילוני ומצטיין (“עילוי שתי פעמים”) בלימודי מתמטיקה, פילוסופיה, וספרות; גיל 20-19 – במשך שנה אחת הוא מספיק לעלות לארץ ישראל בראש קבוצת חלוצים “ועבד בכבישים וקדח ורעב והתווכח ורקד הורה”. מרד בדת ובגלות, הפך לציוני קלאסי של אז בארץ ישראל, ואז לקראת סוף אותה שנה עובר מהפך: “קפץ לפ.ק.פ [המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה] והיה מהלך בין הערבים ומסית אותם בשלטון [שלטון המנדט הבריטי] וביישוב היהודי [חבריו החלוצים היהודים], מסית בדברים ומסית במעשים”. בסוף אותה שנה נתפס על-ידי השלטון ובילה זמן קצר בבית סוהר ומשם מגורש לגלות.

הוא מגיע לצרפת (נכתב שאינו יכול לחזור לרוסיה הסובייטית, ומכאן אפשר לנחש כי נולד ברוסיה לפני פרוץ המהפכה הרוסית, דהיינו לפני סוף 1917), שם ממשיך להיות פעיל קומוניסטי, ובמקביל לומד פילוסופיה בסורבון ואינו בוחל בהוראת גמרא ורמב”ם (שאותם למד בנעוריו) כדי להתפרנס. בתוך השנים האלה “אירעה מלחמת האזרחים בספרד” (זו אירעה בשנים 1939-1936, ומכאן ניתן ללמוד כי נולד בסביבות 1905, שהרי הגיע לצרפת אחרי גיל 20 לערך). הוא מצטרף כמתנדב למלחמה בפרנקו, וכאשר חוזר משם הוא משלים את לימודי הפילוסופיה בסורבון ואז מתחתן בפעם הראשונה (מתוך שלוש), ועם מי? “פרנסואז-מרגריט דה-רנודו, קתולית אדוקה, בת למשפחה מיוחסת שנתיחסה אחר נוסעי צלב בשעתם” – צאצאית של צלבנים טובחי יהודים. מסתבר שוולטר (כך כינתה אותו אשתו, וכך התקבל כיהודי מתבולל אירופי) אוהב את אויביו מהגלות ומהציונות גם יחד: ערבים, סובייטים, בריטים, וצלבנים צרפתים. מסתבר שאותה אישה, מכוערת, חלושה וחולנית, אינה יולדת, חולה בשחפת עצמות, וסופה שמתאבדת בבית חולים שבו הייתה מאושפזת. בינתיים ולטר נשאר אזרח צרפתי, ובפרוץ מלחמת העולם השנייה מתגייס לצבא הצרפתי, נלחם בנאצים, יורד למחתרת הצרפתית, המאקי, והופך להיות בכיר במפלגה הקומוניסטית הצרפתית שלאחר המלחמה.

בעקבות הפלישה של ברית המועצות לצ’כוסלובקיה (אוגוסט 1968) נוצר קרע בינו לבין מפלגתו (בדומה לקרע בין קאמי לסרטר במהלך שנות החמישים בעקבות גילוי פשעי הסטליניזם). הוא זז הצידה, בודד ודחוי, ועוסק בחשבון נפש של גלי חייו עד כה (בשלב זה האיש הוא כבר בן שישים לערך): “חזר על כל מעשיו, על כל הצדדים של חייו ועשה חשבון עולמו. סך הכול של הפסד. תעתועים. מהומה רבה. תעה בכל הברכות כולן”. חשבון נפש חושפני, מכמיר לב, המעורר תחושת החמצה נוראית.

הוא מתחיל בזיכרון “לבית אביו ולעירו ששממו”, השואה במזרח אירופה, ואז הולך לאחור וסופר שואות, כי הוא מזהה בתהפוכות חייו עד כה את תהפוכות הגורל היהודי האומלל לדורותיו (בדומה ליודקה מ’הדרשה’): “נוח לה לאומה זו אילו עברה מן העולם”, אומה שמשתוקקת להתאבד משום מה, “וכבר עתים רבות נזדמנו לה: בתקופת היוונות; בימיו של אדריאנוס קיסר; בימי הביניים; בדור הזה… לאחר ששה מיליונים מרטירים והתבוללות לתיאבון”, רשימה מקוצרת שמכילה כאלפיים וכמה מאות שנים (בלי להזכיר את תקופת התנ”ך).

בעקבות חשבון הנפש הוא נשאר בצרפת, ממשיך ללמוד פילוסופיה ומרקסיזם (מזכיר דווקא את אדמונד הוסרל, פילוסוף צ’כי-גרמני, יהודי מומר, אבי הפילוסופיה הפנומנולוגית שקרויה בפי האיש שלנו “הבעיה של האינטנציונליות”), ובדרך אגב מתחתן בשנית עם “אלמנה מאחד וגרושה מאחר, גברת מתילדה שטרויס, יהודייה הבאה מגרמניה. הייתה מלאכתה בפסיכותרפיה [פסיכואנליטיקאית]”. הנישואין נכשלו, לא היו ילדים והם התגרשו, אבל בעטיה הפך להיות לשונא “היה בלבו כעס על היהודים ועל הפסיכואנליזה, שרוב פסיכואנליטים יהודים הם”, מעין אוטו-אנטישמיות, שראינו שכבר סבל ממנה קודם לכן.

האיש הזקן חש שהגיע למבוי סתום, חייו היו רצף של כישלונות, אבל אז “נזכר לו מה שעשה בנערותו בארץ ישראל. נמלך בדעתו וחזר לשם לראות ישראל מהי?”. הוא שוהה בארץ ישראל (במציאות הכרונולוגית זו מדינת ישראל) זמן-מה, לומד אותה, ומתאר אותה בצבעים קודרים בנוסח של דרבקין!

התיאור הביקורתי, המכפיש והפסימי מזכיר את מארק טוויין (מסע תענוגות לארץ הקודש, 1869) בגרסה עכשווית: “הארץ נשתנתה. שני עמים מתרוצצים בקרבה ועתידים הם להיות מתרוצצים כל ימיהם. העם היהודי נתמלא קרעים. קיבוץ גלויות ולא עם אחד. הכלכלה לקויה, ההוצאה מרובה על השבח. התרבות דלה ואין כוחה יפה לעמוד במקום הדת שקיימה את העם לדורותיו. מרכז רוחני בלא שאר-רוח. הלשון העברית בלבד רווחת בעם, אבל סוף אם תידחה בפני הלשון האנגלית אותה שעה יתמוטט כל הבניין. הנוער אין מסוים, חסר קורטוב. את העיקר הוא חסר. חולין. רובו חולין. מקצתו בועט. כיוצא בו בשעתו. כשם שהיה הוא לשעבר מסית ומדיח אף אלו כך. מחזרים נערי ישראל על הערבים. ממרידים אותם על מדינת ישראל. לא טוב… ספקות. ספקות וספקי-ספקות”, מניפסט מקטרג, עצוב, רווי הרמזים, ובחלקים ממנו אף נבואי.

האכזבה היא נוראית, והסיפור מסתיים במשפט קצרני שמתאר קשיש חסר מעצורים שממשיך ‘להתאמן’ בלהיות מטורלל נצחי: “חזר לצרפת. לשנים חזר ובא לישראל. וכבר יצא רוב שנותיו. נשתקע במאה-שערים. גידל זקן ופאות. נשא [בפעם השלישית בחייו] אלמנה זקנה לאישה וישב על תורה והעבודה. זקן. יהודי זקן כבינוני של כל יהודי”. חוזר להיות יהודי עבדקן ישיש גלותי (כמו “בבית אבא” שבו נפתח הסיפור) בתוך הגטו, שהפעם מצוי במדינת היהודים ולא ברוסיה.

לסיכום: רוח הסיפור הזה היא רוח של סתירות קומיות, תזזיתיות ואבסורדיות, לפעמים עד כדי חוסר רצינות, ועם זאת, קריאה חוזרת בו, פעם אחר פעם, משאירה טעם של פסימיות וחרדה לגורלו של המפעל הציוני. כמו כן, ברור שהפעם הוא מכיל את תפריט החיבורים הבלתי אפשריים של מערכת היחסים שבין המילים הגדולות כפי שרבקה איילון מציינת: “בתיאור הסילוני הזה הזז מכוון אל העם היהודי המתרוצץ בין ‘גלויות ל’גאולות’ כשהוא מטיח ראשו בהיסטוריות של עמים אחרים” (ראו במקורות). והארת אגב לתהייה: מי שיטרח לעבור על קורות חייו של חיים הזז ועל כל כתביו, יוכל לדמיין, אולי, כי הם דומים, יותר מפה ושם, לגיבור הסיפור הזה, שנכתב אי-שם בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת (ראו את הערך ‘חיים הזז’ בלקסיקון הספרות העברית החדשה או במקורות ביוגרפיים אחרים).

הנעלם

עד כה שלושה סיפורים בתפריט: ‘הנגד’, ‘הבעד’ וה’ליד ומאחור ומלפנים’ (תערובת) – מנות ראשונות, עיקרית, קינוח ולבסוף מגיע תורו של התשלום, המחיר, הפעם בלי ‘טיפ’… אולי לקח בצורת תשר?

חיים הזז מעולם לא היה חייל ולא השתתף בעצמו במלחמות, אך היה אב שכול. בנו היחיד (מאשתו הראשונה, המשוררת יוכבד בת-מרים) נחום (זוזיק) נפל במלחמת תש”ח בקרבות לשחרור ירושלים כשהוא בן עשרים. “הנעלם” הוא אולי סיפורו היחיד הנושא גוון מלחמתי. גם הוא נכתב בשנים האחרונות לחייו, ופורסם אחרי מותו באותה האסופה, פעמון ורימון (1975).

הזז בחר לעסוק ב”מחיר הציונות” דרך סיפור חייו של הלום קרב ישראלי-חילוני. גם בסיפור הזה עולות אותן שאלות הקשורות בהתנגשות בין ערכים כמו הישראליות, הדת, הפוליטיקה, הפרט מול הכלל, הקיבוץ מול הישיבה ועוד כהנה וכהנה. קשה לדעת מה הקשר בין הסיפור הזה לבין השכול האישי של המחבר. צריך לזכור מחד גיסא, שהזז היה כל חייו יצור אורבני-בורגני, ואת רובם בילה בירושלים, לפני ואחרי איחודה. מאידך גיסא, כתיבתו הענפה והרבגונית עסקה בכול! מהתימנים ועד לקיבוצים! אבל כמעט תמיד מנקודת מבט של מי שרואה סתירות ומוקשים ומצביע על כשלים עתידיים, וכמעט תמיד ללא ‘הפי אנד’.

שם הסיפור ושם הגיבור: לשם ‘הנעלם’ יש, בין היתר, שלוש משמעויות אפשריות. משפט הסיום של הסיפור “למחר נעלם אורי מן הקיבוץ” רומז לאפשרות שגיבור הסיפור התאבד או אולי נעלם כי גלה למרחב אחר; אצל הלומי קרב נעלמת הנשמה או מתקלקלת, או אף מתהפכת; הנעלם הוא אותו גורם לא מובן לנו (כמו במשוואה אלגברית) שמביא את האסונות האלה של מלחמות והתוצרים שלהן. אורי הוא שם צברי-חילוני מובהק, שם אופייני ליהודי החדש, שם שמופיע בסיפורת העברית של דור תש”ח באופן תדיר (למשל אורי הפלמ”חניק של משה שמיר בהוא הלך בשדות) וכמעט תמיד בהקשר של גבורה ומוות, אך לא בהקשר להלם קרב, נושא שהס היה מלהזכיר.

אורי, הלום קרב? מבחינת זמן ומרחב, העלילה מתרחשת אחרי מלחמת ששת הימים (אורי הוא חייל צעיר שחזר ממנה וטוען “שיחזירו את השטחים וגמרנו”). אורי הוא בן קיבוץ בעמק יזרעאל, ליד עפולה. העלילה מתרחשת בקיבוץ ובירושלים. השחקנים הם ברובם חסרי שם (חברי הקיבוץ; משפחות שכולות; פרופסור רודף-שלום) או בעלי שם פרטי (מלבד שניים, אביו של אורי, מוטקה להט, “אחד מן הראשונים, ממייסדי הקיבוץ”; ור’ שמעון לוצ’ינר) כמו יאיר חברו מהקיבוץ שחזר בתשובה. העדויות להלם הקרב של אורי הן חד-משמעיות.

“לא אותו אורי זה שהיה. הוא כלא הוא. יצא למלחמה נער מלא שמחה וחזר איש מדוכא, נשכח מכל טובה. בידוע, מלחמה. לא קלה היא […] יצא שבוע… ויצא חודש ימים, והוא לא חזר להכשרו הראשון. עשה את מלאכתו עראי. עשה ולא עשה […] אלא שהתחיל אורי מפרנס דעות של סכנה שהן באות לעקור הכול” – החל מביע דעות אנטי-מלחמתיות, ערעור על הזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל, צידוד בעמדת הערבים שהתנחלו פה כשהיהודים חלמו בגולה, ובכלל, בשביל מה קיים העם היהודי, מדוע לא התבולל כמו אחרים – בקיצור, האיש החל “מתעמת עם עצמו” ולהביע דעות הפוכות לאלה ששלחו אותו ואת חבריו למלחמה, התנהלות אופיינית להלומי קרב (ראו במקורות).

ההתנגשות עם חברי הקיבוץ, המשפחות השכולות ואף אביו שלו, לא איחרה לבוא, והיא אופיינית לחוסר המודעות החברתית עד כדי התנכרות של הלומי הקרב, בחברה הישראלית דאז כמו גם עד ימינו אנו: “איך הוא מעז כך דברים להוציא מפיו! אילו בנינו בחיים, לא היו משמיצים כמוהו, אלא שהם נתנו את נפשם והוא יושב בטל מתוך טובה יתירה [הלומי קרב הם שקופים. לא רואים ולא מבחינים בפצע, גופם שלם, נשמה אין רואים, אז מה הבעיה שלהם, הם כנראה פחדנים או ארטיסטים]. אם דבר כזה נכנס לו לראש אז למה בכלל הוא יושב פה? הלא פה, במקום הקיבוץ, היו אדמות הערבים”. בהמשך מתואר מסע החיפושים של אורי מחוץ לקיבוץ (בעיקר בירושלים), בניסיון למצוא מזור לנפשו הפצועה, מסע שמסתיים בשיחה חוזרת עם יאיר, חברו מהקיבוץ שחזר בתשובה, שבסופה מתפרץ אורי בהתקף זעם אופייני להלומי קרב על סף השתגעותם:

“אתה יודע, אם אין אני לי מי לי, אבל את הסוף שכחת: ‘כשאני לעצמי מה אני?’ – די! – זה שמענו די. נמאס לי. אני לא רוצה… שיניחו לי. אני לעצמי! שם… כל אחד שנפל נפל לעצמו! עם כל אחד שנפל נגמר הכול. גדעון, זאביק… רק במקרה זה לא אני, ואולי לא במקרה… אני אשם. […] אני אשם! – הייתי אשם, ואהיה אשם תמיד. […] כל אדם הוא אחד! כל אדם! אחד! רק אחד. עולם שלם. […] אדם אחד חשוב יותר מעם, חשוב יותר ממדינה, מארץ. אדם הוא חד-פעמי, קיים בפני הנצח… [לנוכח תגובתו של יאיר המקשיב לזעקות של אורי ‘לא עם ולא ארץ מולדת, לא אלוהים גם… אז מה נשאר?’… אורי ממשיך לזעוק] אדם!… אבסורד… יש בזה איזה אבסורד… נכון. זה אבסורד! – אני בעד אבסורד. יחי האבסורד!”. השיחה מסתיימת, ובבוקר, אחרי ליל נדודים (הלומי קרב אינם ישנים ככל האדם באופן כרוני) הוא מחליט לחזור לקיבוץ. הוא ממשיך לדעוך, ובאספה כללית אחת הוא שופך את ליבו בצעקות שבר בפני הקהל ההמום, ולמחרת הוא נעלם מן הקיבוץ… אולי מתאבד.

מסע החיטוט העצמי של אורי בנפשו הדוויה (כמו מסעות בוגרי הצבא והמלחמות להודו שהחלו להיות נפוצים אחרי מלחמת יום הכיפורים): מסע החיפושים מתרכז ברובו בעיר ירושלים ובתוכה. בשני מוקדים: האוניברסיטה החילונית והפרופסורים שלה, והישיבות החרדיות שם מרביצים תורה הרבנים מחזירי התשובה שמבקשים לפדות מהשבי תינוקות שנשבו אבל אינם מבינים שהם נשבו על-ידי הטראומה והפוסט-טראומה של המלחמה. בשני המוקדים אורי אינו מוצא את התשובות ואת המנוחה והנחלה מהספקות המכרסמות ללא הרף במוחו ובחייו. וזאת בניגוד לחברו יאיר “שפרש מן הקיבוץ שלו ונשתקע באחת מישיבות ירושלים עוסק בתורה ובעבודה”, אולם אין אנו יודעים אם יאיר היה במלחמה, ואין אנו יודעים את הגורם האמיתי לחזרתו המושלמת בתשובה.

לגבי האוניברסיטה: “נזדמן עם פרופסור רודף-שלום. זה טחן לפניו סובין טחונים. […] נזדמן עם רבים ועם שונים, שמע דעות הסותרות אלו את אלו, דעות פורחות, אבק-דעות, שוק והמונו. הלך כיוצא בהם ברבים מאנשי הקיבוצים [רמז לתנועה של ‘שיח-לוחמים’ ודומים להם] לשמוע הרצאה בתורת הקבלה. הקבלה לא הניחה את דעתו, שהבטיחה הרבה ולא נתנה אלא מעט”. כלום וכלום! הזז מקדיש לכך מעט משפטים, ומאוד כלליים, ואת העיקר מקדיש למפגש בין אורי לאותו ר’ שמעון לוצ’ינר (על-פי עצת יאיר) “שרבים באים אצלו כחסידים אצל הרבי, אחד חברי קיבוצים ואחד צעירים הבאים מאמריקה”, מעין גורו שמחזיר לתשובה את הטועים והמדוכאים ללא קשר לרקע שלהם.

המפגש הטעון מתרחש בביתו של הרב: “היה הבית בית-דירה של אלמן. לא בו מחיצה ולא בו וילון, אלא מיטה חשכה אחת, שולחן ושלושה כיסאות וכיור שהשחיר מיושן במקום מטבח”, הרב מגיש תה דלוח שמתבשל על פרימוס עתיק תוך כדי נאומים בעברית מתובלת ביידיש והשמעת סיפורים ואגדות מדרשים. אבל אורי לא מצליח להתרשם מהצניעות והסגפנות של האיש ויותר מכך מתוכן הסיפורים: “הדברים נדחקו במוחו בערבוביה, נסתבכו אלו באלו ונשתבשו והלכו סתומים, קטועים וחסרים. היו אלו דברים משונים, זרים, מעוותים”. אורי לא משתכנע ולא מתלהב “והוא לא מבין. לא השיג”. אך הוא מבין שאצל הרב, אצל הדת, אצל אלוהים – לא ימצא את התרופה לפוסט-טראומה הזוחלת במוחו, שהרי מה לאותו רב ולמלחמה? “מה יאמר לו? יאמר חברים שהיו עמו בקרב נפלו? ספקות שיש לו והרהורים שמלבטים אותו? לפני זה [הרב] יניח כל מה שטורד בלב?” אם כן, גם המחיר של הציונות, הלם הקרב של הצבר, מסתיים ללא תרופה או הקלה, ונימת הפסימיות שורה גם כאן כמו במרחבי יתר המנות שבתפריט שכבר תוארו בסיפורים הקודמים.

אחרית דבר

הזז החל לכתוב, לפרסם ולהתפרסם בשנות העשרים של המאה הקודמת, כשהוא רווק בתחילת שנות העשרים של חייו. “הדרשה” נכתבה ופורסמה בשנים שלפני קום המדינה, בתקופת המנדט, החלוציות וההעפלה, ובתוך מלחמת העולם השנייה. הוא היה אז כבן 45 וגרוש עם ילד. שלושת הסיפורים האחרים נכתבו ופורסמו בשנים האחרונות לחייו, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים (הוא נפטר במרץ 1973, לפני פרוץ המלחמה בסוף אותה שנה) כשהוא אדם זקן, נשוי בשנית ואב שכול. הזז עשה בחייו ובכתיבתו את כל המסע מהגלות, דרך ההשכלה, החילון, הציונות, הקמת המדינה ותחילת תהליך ניוונה אחרי מלמת ששת הימים (על-פי הסיפורים שלו), אחרי האופוריה של הניצחון הגדול ושיכרון הכוח של ההמון ומנהיגיו עד אובדן הצניעות והשכל הישר. נדמה כי ארבעת הסיפורים המייצגים תחנות בחייו האישיים וגם ובעיקר בחיי העם היהודי לפני ואחרי הקמת המדינה – מסבירים היטב את מנות התפריט (הסיפורים) הרבגוני שהם מכילים: החל מבעד הציונות ונגד הגלות, ועד ההבנה שהגלות לא הייתה כל כך שלילית ובמיוחד לנוכח תהליך ההידרדרות האיטית בערכים ובמוסר הפוליטיים של החברה ושל המדינה באותו עשור קריטי בן שלוש המלחמות: יוני 1967; ההתשה בתעלה; ואוקטובר 1973. אם קוראים את ארבעת הסיפורים האלה ברצף כמחרוזת תפילה, ניתן לחוש ביכולת המרשימה של הזז לבטא את הסתירות, את האמביוולנטיות ואת רוח הפסימיות הנבואית, שהביטוי הבולט ביותר שלה מתרחש לנגד עינינו בימים אלה של פוסט-קורונה רפואית ובתוך קורונה פוליטית קשה מנשוא.

מקורות

חיים הזז. “הדרשה”, בתוך: סיפורים נבחרים, דביר, תל אביב, 1969 (מהדורה ראשונה, 1952), עמ’ 163-147.

אביבה הזז. “אמש היו השמים מכוסים בעבים, אמר, ובין עב לחברו מאפילים השמים, שחורי-שחורים”, הארץ, 14.04.2014.

יצחק בער. גלות (מתרגם: ישראל אלדד), מוסד ביאליק, ירושלים, 1980 (פורסם במקור ב-1936).

שלום בארון. “גטו ואמנציפציה, האם עלינו לשנות את ההשקפה המסורתית?” בתוך: ממדיה העולמיים של ההיסטוריה היהודית, קובץ מאמרים (עורכים: רוברט ליבריס ויום טוב עסיס, תרגמה מאנגלית: אירית סיון), זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים, 1996, עמ’ 61-51 (פורסם במקור ב-1928).

חיים הזז. “דרבקין”, בתוך: אבנים רותחות, סיפורים, עם עובד, תל אביב, 1970, עמ’ 187-163.

ז’אן אמרי. על ההזדקנות: מרד וכניעה (תרגום: ליאורה בינג-היידקר), כרמל, ירושלים, 2023.

חיים הזז. “Curriculum vitae”, פעמון ורמון, סיפורים, עם עובד, תל אביב, 1975, עמ’ 227-224 (סי.וי. או קורות חיים).

רבקה איילון. “בלזק של הקומדיה האנושית היהודית”, הארץ (תרבות וספרות), 13.01.2023, עמ’ 2.

חיים הזז. “הנעלם”, פעמון ורמון, סיפורים, עם עובד, תל אביב, 1975, עמ’ 91-82.

יצחק מלר. לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק, רסלינג, תל אביב, 2022, עמ’ 16-13 ו-83-51, (פרקי ההקדמה וסקירת הספרות על הלם קרב).

ראו גם

חיים הזז בראיון משנת 1968

כתבי חיים הזז ביד למורשת חיים הזז

חיים הזז ב”יקום תרבות “

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה + 9 =