ב-19 לאפריל 2023 נפטר משורר הילדים החשוב, הפזמונאי משכמו ומעלה, והסטיריקן יהונתן גפן והוא בן 76.

לזכרו הנה מאמר על אחד מספריו האחרונים, יצירה דיסטופית מצמררת על ישראל תחת משטר מדכא ומושחת, וכיצד אנשים רגילים מנסים להתמודד עימו.

המערכת

עטיפת הספר "כתר זמני" מאת יהונתן גפן
עטיפת הספר “כתר זמני” מאת יהונתן גפן

סוגת הדיסטופיה זוכה לתחייה בשנים האחרונות בישראל, עקב המלחמה הבלתי פוסקת שבה אנו נמצאים, המצב הפוליטי והכלכלי המחמיר, ובזמן האחרון החשש מהשתלטות רודנית של גורמים קיצוניים בציבור היהודי. כל הסימנים הם שהיא רק תמשיך להתחזק.

דומה שרוב הספרים העתידניים שיוצאים היום לאור בעברית על המדינה הם ספרים דיסטופיים ואפוקליפטיים.

דוגמה לספר על העתיד המפחיד והקרוב מאוד, המזכיר יותר מדי את ההווה, הוא ספר של יהונתן גפן שנפטר לאחרונה.

לאחר פטירתו הפך גפן לנושא לדיון פוליטי בין הצדדים הניצים.

הוא הואשם כי תקף בצורה לא הוגנת את ראש הממשלה מר נתניהו, ושבחייו האישיים לא שימש דוגמה ומופת. אכן זו אמת, אולם כך הוא עם חלק גדול מהסופרים והאמנים היוצרים בכלל. סביר להניח שטענות אלו לא היו עולות אם לא היה אחד מהדוברים הידועים של הצד השמאלי של המפה.

אכן דיעותיו השמאלניות של גפן בולטות מאוד ברומן הדיסטופי שחיבר כתר זמני (דביר 2013), שלפי הכתוב בעטיפה האחורית מתרחש בשנת 2017. בטקסט עצמו התאריך של המתרחש אינו מופיע, והוא יכול בהחלט להתרחש, למשל, בסביבות שנת 2023 או 2025.

הגיבור, שמאלני בוהמיין שבבירור מייצג את המחבר גפן, חי בארץ שאינה מקום נעים לחיות בו. זהו אזור מוכה שחיתות ותאוות בצע.

ישראל הישנה אינה עוד, במקומה קמה מדינה חדשה, שמנסה ללקק את פצעי המלחמה שכמעט וכילתה אותה.

שני ראשי ממשלה מתו בהתנקשויות, ומי שעלו לשלטון הם אלו שהסיתו להתנקשויות.

השלטון הוא שלטון פחד, שמדכא ומשתיק כל מחשבה חופשית, מעלים ורודף את כל מי שנתפס כאיום, גם ללא סיבה.

בישראל שולטת ממשלה טוטליטרית שמאיימת על אויביה מבחוץ ומבפנים בנשק אטומי. המנהיגים מועדים ל”התקפי זעם משיחיים”, והם מרסנים ביעילות כל מחאה או מרד אזרחי. השלטון צבאי-אנרכיסטי ונשלט על-ידי צבא שכירים, חיילי לגיון זרים, שרוב חייליו הם פושעים נמלטים ומהגרים לא חוקיים שברחו מרוסיה שלאחר חזרת הקומוניזם.

אנשי צבא השכירים רודים באזרחים ביד קשה. ברחובות שוררת אלימות אזרחית חסרת מעצורים, והכפייה הדתית שולחת זרועות ארוכות, והופכת את ישראל לסוג של מדינה שאנחנו מכירים ממדינות מוסלמיות. זוהי מדינה מושחתת ומקרבנת, שהשלטון בה כוחני ומבוסס על טרור, על השתקה, ועל פחד. הממשלה מביימת פיגועי טרור נגד אזרחיה-שלה כדי להעלים טיפוסים לא רצויים, או סתם כדי ללכד את הציבור נגד “האויב”.

עיתונות חוקרת איננה קיימת עוד, ומה שיש כבר מזמן איננו חופשי – יש רק ערוץ טלוויזיה ממלכתי אחד ועיתון חוקי אחד. העיתון, “כל העם”, ממומן מכספיהם של טייקונים, מיליונר ציני וחבריו הקרובים של ראש הממשלה, וכולו שיר הלל לראש הממשלה, שריו המושחתים, ועדר מלחכי הפנכה שלהם. מאמר המערכת שלו מצהיר בגלוי שהעיתון “חרת על דגלו לא לגלות או לחשוף פרטים שיעזרו לאויבי העם, אויבים החותרים תחת השלטון בארצנו ומחוצה לה, גיס חמישי מתוחכם”. בתחתית העמוד מתפרסמות תמונות של “בוגדים”, שהקוראים מתבקשים להסגיר תמורת פרס כספי.

שני ראשי ממשלה נרצחו ו”מי שנבחרו אחריהם היו האנשים שהסיתו בעקיפין לרצח”, שלטון רודף שבחר את עצמו, החליף דגל והמנון, והקים צבא קלגסים במקום צה”ל. יש ערים ציוניות-מתחרדות, ולינצ’ים שמבצעים נערים חובשי כיפות שהם “משפחת הפשע של אלוהים”. יש מציאות של פחד ושנאה כדבק מלכד, הוצאות להורג, ורצח שבויים. חופש הדיבור ירד למחתרת. כרישי נדל”ן מנהלים את המדינה.

“הארץ הזאת מתה, אבל המקום עדיין חי”, אומר הגיבור שמחפש מקלט על חוף חרב ונטול מציל, ממציאות של שלטון הפחד, שמדכא ומשתיק כל מחשבה חופשית.

אבל בשולי כל אלה נותר קומץ אנשים מתקוממים, שמסרבים להרים ידיים.

הסיפור עצמו המקביל לעלילה של 1984 – שני אנשים בודדים מנסים לנהל רומן, ולהתעלם מהמדינה המטורפת שסביבם. עם זאת, הם שומרים על קשרים הדוקים עם חו”ל ויודעים היטב מה מתרחש בעולם הרחב.

הסיפור מוצג מנקודת המבט של שתי הדמויות: גילי, סטודנטית ומלצרית בשנות השלושים לחייה, ששכלה את אביה, אמה מאושפזת במוסד סגור, והיא פרודה שעדיין סובלת מהאלימות של בעלה; ומתי, עיתונאי בגמלאות בשנות השישים לחייו, ששכל את אשתו לפני עשור. מתי העיתונאי המזדקן, כמו בדיסטופיות רבות, נראה כגרסה של מחברו, שמדמיין איך הוא עצמו יחיה בעתיד הקודר שאותו הוא מתאר.

יש להודות, הספר הזה אינו ממיטב יצירתו של גפן, אבל הוא אומר דברים שחשוב היה לו מאוד שיאמרו, ובימים אלו ממש, חשוב שישמעו.

כידוע יהונתן גפן הוכה בידי מישהו שדעותיו לא נעמו לו. האם היה זה גם בגלל ספר דיסטופי זה? נבואה כידוע היא לפעמים עסק מסוכן, אם נבואותיך “לא נחמדות” ומרגיזות.

לא מן הנמנע שבימיו האחרונים חש גפן שהמציאות שתיאר בספרו העתידני מתקרבת להתממש.

אך אם כך היה מן הסתם התנחם גם במאבק הנחוש שאותו מקיימים אזרחים במדינה כנגד השלטון. מאבק שחוזק גם בידי ספרים מסוג זה של “כתר זמני”.

יוהנתן גפן אתר הוצאת כינרת זמורה ביתן
יוהנתן גפן אתר הוצאת כינרת זמורה ביתן

ראו גם

ביקורת של חננאל לבנה על “כתר זמני”

ביקורת של דוד רוזנטל

יהונתן גפן בלקסיקון הקשרים

אלי אשד על הקסם האפל של הדיסטופיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה + 1 =