גיורא שבח בסיפור על קורבנות פעולות טרור, ועל המחיר שהטרור גובה מבני משפחתם.
המערכת
כשהם נכנסו לחדר אני הייתי תלוי מהתקרה, בלי ניע, עם עיניים פקוחות. עקבתי במבט אחר כל תנועה שלהם, משתעשע עם עצמי במשחק של ניחושים, לאיזה חפץ יפנו עכשיו. הם היו מהמשטרה, וכנראה שזו הסיבה שהותר להם להזיז כל דבר בחדר, לפגום בסדר המוזר ששרר שם. הם חיפשו רמזים שיעזרו להם להבין ולמצוא את הקשר בין המקרים. אני ידעתי שאין קשר ביניהם, הרי מה כבר יכולה להיות הסיבה? זו פשוט המדינה הזאתי. ככה יצא הפעם. אם זה לא היה קורה הפעם, אז בפעם אחרת. אין קשר בין המקרים. הקשר היחידי הוא ששניהם היו כאן, באותה מדינה, באותם צירי תנועה, סביב אותן ערים פעלתניות, עם הבנות המושכות והצחקוקים שלהן, ובתוך אותה מעטפת של ים מצד אחד והרים מתנמנמים באור מעורפל מצד שני. כל זה היה ברור לי, וזה בלי שהלכתי ללמוד. אבל מה אני מבין? אני אפילו לא דובר את השפה, אז שתקתי. אחר-כך הם פנו לחדר השני, לתשאל את ההורים. מזל שפרשתי את הרשת עוד קודם, כך יכולתי להתקרב בשקט ולהקשיב.
הם שאלו את ההורים מה לפי דעתם הסיבה ששני ילדיהם נהרגו בפיגועים באוטובוס. האם נשברה תוך רגע. רגישות לא הייתה הצד החזק שלהם. גם היגיון לא. האב תפס אותה, ואחרי שכינס אותה אליו, הרים ראשו אל השוטרים וחזר על שאלתם, מנסה לשמור על עצמו מלהתפרץ: “מה הסיבה ששני ילדיי נהרגו בפיגועים באוטובוס? תגידו לי אתם. מה הסיבה? יש סיבה? אני גם מחפש ופשוט לא מוצא. אני לא מוצא. מה הסיבה?” בשלב זה גם הוא נשבר. השוטרים הבינו שאין עוד טעם לשהות בבית והראו לעצמם את הדרך החוצה. “שלא תדעו עוד צער” הספיקו להשמיע לפני שסגרו אחריהם את הדלת. אחרי ששניים מתוך שניים מתו להם, אני לא חושב שההורים האלו יכולים לדעת עוד.
הבן הבכור נרצח בפיגוע באוטובוס לפני כשבע שנים. הוא היה בדרך למכללה, וזו הייתה נסיעה שגרתית עבורו, למרות שאם הייתם שואלים מי מנוסעי האוטובוס לשמו, או אפילו למראה פניו, לאף אחד לא הייתה תשובה. הוא חי ביניהם ונסע באוטובוס הזה יום-יום, אבל הוא לא היה מורגש. הוא היה נחמד מדי, שקט מדי, לא מתבלט.
באחת התחנות הראשונות עלה המחבל לאוטובוס והתקדם בצורה איטית במעבר. אני יכול לדמיין כיצד בחן בקפידה את נוסעי האוטובוס וחיפש מושב מתאים. כזה שאינו ליד חייל שעלול להשתלט עליו, לא ליד תינוק כי בזה לא היה עומד, ולא בסוף מדי, איפה שרועד כל הזמן בגלל המנוע. כשמצא את המקום המושלם התיישב שם וחיכה. חיכה שיעלו מספיק אנשים, חיכה שיעמדו אנשים במעבר ולא כל העיניים יהיו עליו. תוך כדי הנסיעה המחבל עשה טעות וקם לשאול את הנהג אם הוא מגיע לתחנה בכיכר. מבחינתו ודאי חשב שככה הוא רק מבסס את הכיסוי שלו – אדם תמים השואל את הנהג שאלה. אך כשחזר המחבל למושבו, גילה שהמקום כבר נתפס. אחרי שבחר את מושבו בכזו קפידה ובכזה שיקול-דעת, בא מישהו ותפס לו אותו. הוא התעצבן והתחיל להתווכח עם אותו פולש.
– “זה המקום שלי!” זעק המחבל.
– “הוא היה ריק כשבאתי”, ענה אותו אדם באדישות.
– “אבל רק שאלתי את הנהג שאלה!” ניסה המחבל להסביר.
– “ואני רק התיישבתי במקום ריק!” ענה האדם, עכשיו בעצבנות קלה.
– “זה המקום שלי! אנא הייתי כאן!” צעק המחבל.
המקום לא התפנה, והמחבל הבין שעשה טעות. כבר היה מודאג שהסערה שעורר משכה אליו את עיני הנוסעים, ובטח לא עזרה השגיאה במשפט, שרק העידה עוד יותר שמדובר כאן במישהו לא משלהם. בשלב הזה התעורר הבן הבכור משנתו המנחמת, וכשהבין שמישהו בצרה, פנה למחבל והציע לו לשבת על-ידו. “זה כמעט אותו דבר כאן, רק כמה מושבים אחורה”. המחבל לא הוציא מילה וקיבל מייד את הצעתו. הבן חייך לעצמו וחזר לבהות בחלון, בהרים המרוחקים, שבימים של ראות טובה ניתן לראות בהם בדיוק את כל הכפרים והכבישים והמוצבים והכבשים.
אחרי כמה דקות פוצץ עצמו המחבל. לקח איתו את החיים של הבן הבכור ועוד שני אנשים שישבו במושב האחורי. שמעתי על הפיגוע מלופים אין-סופיים של חדשות שעלו מן הסלון. הפולש אגב, כך גיליתי מריאיון איתו, רק נפצע קל. נשארה לו צלקת שיוכל להראות. באותו ערב החלטתי לטוות את דרכי אל מחוץ לחדרו של הבן.
אני זוכר כמה הבן הזה היה מבולבל כשהגיע הזמן לבחור שיבוץ לצבא, ואיך הוריו הצליחו לסדר לו, דרך מכרים משותפים, תפקיד של תצפיתן, המיועד בדרך-כלל לחיילות. במסגרת תפקידו, היה יושב משמרות על-גבי משמרות מול מסך מחשב בחדר חשוך, ומנטר כל פעילות חריגה בנוף הגבול. בהתחלה היה נלחץ כשראה תנועות במסך, אבל אמרו לו שאלו החיילים שלנו, והם בסדר. “אתה צריך לחפש את האנשים שלא לבושים במדים”, הסבירו לו. בהמשך עדיין היה טועה, ומזניק בקשר את הכוח כאשר היה “מזהה” בשוגג לוחמים מוסווים בשטח, ללא מדים ברורים. “אתה צריך לחפש את האנשים שלא לבושים מדים וגם הולכים בצורה אקראית ולא במבנה צבאי סדור”, הסבירו לו טוב יותר. אחר-כך כבר התרגל ואפילו היה טוב בזה. לא פעם קיבל תשבחות על ערנותו, והוא הוזכר בנאומי המפקדים כאחד שבלעדיו היה יכול לקרות אסון. אף-על-פי-כן, החיילות ששירתו סביבו לא תמיד היו בטוחות איך קוראים לו, ומצאו דרכים יצירתיות לפנות אליו כשהיו צריכות משהו. אבל אותו זה כלל לא הטריד. הוא היה עסוק יותר מדי בביצוע המשימה, ובו-בזמן בתחושות שהיא עוררה בו. גם בינו לבינו לא הרשה לעצמו להשתמש במונח ‘אשם’, או ‘רגשות אשם’, אבל כן הרגיש חופשי להעביר ביקורת על עצמו ועל הדברים שהוא עושה. לא היה לו קל עם התפקיד שמילא. הרבה פעמים הרגיש כמו מלשן, שמייד כשהוא מזהה פעילות אסורה, מודיע על כך למורה, או למנהל, או לכוח בקשר. כמעט תמיד היה רואה את המחבל המסתנן רץ-רץ עד שנורה ונופל. היו גם כמה פעמים שהמחבל סחב איתו חומר נפץ רב, שהתפוצץ בעוצמה רבה כשהכוח ירה בו. הפיצוץ הפחיד אותו מאוד, גם דרך מסך המחשב. הוא ידע טוב מאוד שהמחבלים שעזר לתפוס היו תמיד בדרך לאיזה פיגוע או לתכנון פיגוע, אבל לא פעם ולא פעמיים חשב שהיה שמח אילו מישהו אחר היה עושה את העבודה הזו של זיהוי והריגה. וביום למחרת עוד זיהוי והריגה. ועוד זיהוי. ועוד הריגה. ושוב. ושוב. אבל הוא ידע כי החוק במדינה קובע כי על כל אזרח להתגייס עם סיום התיכון, והבין שאם עוד אנשים היו חושבים כמוהו, לא היינו מצליחים להתקיים כאן וכל יום היו פיגועים באוטובוסים ובמסעדות ובקניונים. מדי פעם גם היה נזכר בשיעורי ההיסטוריה בתיכון, והיה חושב על החלוצים שבנו את המדינה, על אלו שהיו כאן, ועל כך שאסור לגרום לכל מה שיצרו פה להיות לשווא. את כל זה קראתי מהיומן שניהל, כשהיה כותב בו בזמן שאני בשקט מעליו, מתנדנד על קור שמשתלשל מהתקרה ומציץ מעבר לכתפו. אני זוכר שפעם כתב כי הוא שמח שכל מחשבותיו הן פרטיות, והסביר שהוא מקווה שלא יגיע בחייו היום שבו הטכנולוגיה תאפשר קריאת מחשבות.
לאחר שנרצח, המועצה שלנו, המתחשבת, קראה על שמו רחוב. זה היה רחוב צדדי כזה, רחוב פנימי שלא הכיל הרבה בתים. רוב האנשים ביישוב כלל לא ידעו על עצם קיומו של הרחוב טרם טקס החניכה. אך כולם כמובן הגיעו לחלוק כבוד אחרון לבן היישוב שנרצח בפיגוע על-ידי מחבל, וראש המועצה נשא נאום חגיגי.
במשך כל השנים שלאחר מכן, נהגי האוטובוס שנסעו ביישוב היו עוברים במסלולם גם ברחוב על שם הבן, אך מעולם לא ידעו את שם הרחוב, ותמיד נראו מופתעים כשנוסעים שאלו אותם אם הם עוצרים שם. וכך, בלי כוונה, הצליחה המועצה להנציח את זכרו של הבן הבכור בצורה מדויקת. כפי שבחייו לא ידעו הסובבים על קיומו, כך גם במותו.
באותה שנה הפסקתי להסתובב הרבה. הייתי קשור מאוד לבן הבכור, אם כי הוא לא ידע על קיומי. שנים שהייתי ישן על התקרה שלו, כל פעם בפינה אחרת, או מאחורי איזה ספר, כדי שלא יפתיעו אותי ויהרגוני בזמן שאני ישן. ליוויתי את תהליך ההתבגרות שלו, את הבלבול שנראה על פניו וניכר במעשיו בתקופה שאחרי התיכון. וגם בזו שאחרי השירות הצבאי. לא ידעתי לדבר בשפתם אז, גם עכשיו עדיין לא, אבל שמעתי והבנתי הכול, ואם הייתי יכול, הייתי פותח את הפה ואומר את דעתי. במקום זה, השארתי קורים על עלונים וספרים שלא עלו בקנה אחד עם השקפותיי ודעותיי, בניסיון קלוש להפריע ולמנוע מהבן לגשת אליהם.
לאחר הרצח, עכבישוֹת, אם אומרים כך אצלכם, לא עניינו אותי כמעט. הפסקתי לחפש הנאות, ובמקום זאת ליוויתי את ההתבגרות של האח הצעיר. מגיל שלוש-עשרה הוא גדל בלי אח בכור, אחרי שכבר התרגל לזה. הוא היה נער כועס וזועם, ולהורים לא תמיד היה כוח להתמודד ולהסביר.
בשונה מאחיו הבכור, האח הצעיר דאג שלא להיות נעלם ונסתר. רצה שלא יהיה אדם שלא יכיר אותו. הוא אינו עוד אחד שהיה כאן. רצה שיכירו אותו בשמו ויזהו את פרצופו. בהתחלה הוא לא היה צריך לעשות דבר. תמיד כשהיה עובר במסדרונות בית הספר, או ברחוב הראשי ביישוב, היו התלחששויות. “זה האח של ההוא”, “זה שעל שמו הרחוב?” “זה הוא, לא?” אך מהר מאוד התחילו ביישוב להכיר אותו בזכות עצמו, כפי שרצה. המועצה למשל אכלה ממנו הרבה קש. אחת לכמה זמן היה מופיע גרפיטי חדש ברחוב על-שם אחיו, וכולם ידעו שהוא המרסס. בהתחלה ניסתה המועצה לגרום לאח הצעיר לנקות את שהשאיר אחריו, אבל די מהר מישהו שם התעשת והפסיק את הדרישות המטופשות מהנער. במקרים אחרים הסתבך האח בעבירות קלות, כמו סחיבת חטיפים מחנות, או שבירת חלונות בבית הספר. השוטר של היישוב תמיד ויתר לו, בלי יותר מדי חשבון.
כשעלה לתיכון הפסיק עם מעשיו אלה, והחל לגלות עניין במה שקורה בארץ. היה קורא הרבה עיתונים ומתרגז מול מהדורות החדשות. “למה הם לא מזכירים את יידויי האבנים שקורים כל יום?!” ו-“רק כשמישהו מת פה מתייחסים לזה ברצינות!” הן אמירות שהייתי שומע ממנו באופן קבוע. באמצע כיתה י”א התנתק מהחבורה המקורית שלו והחל להסתובב עם אנשים שכמוהו יודעים שהצד השני מבין רק כוח. לא פעם נקלע לוויכוח על המצב עם אחד מחבריו הטובים מפעם. בדבריהם ובנימת קולם, הזכירו לו את אחיו, ואת השיחות שהיו מנהלים ביניהם כשהיה עוד קטן. באותה תקופה לא הבין למה אחיו לא מתלהב מתעודת ההוקרה שקיבל מהצבא, או מהעובדה שהמפקד הזכיר אותו בנאומו. לבסוף, כשאחיו התייאש מלנסות להסביר במילים את אשר חשב, היה מסכם ואומר “כשתגדל תבין”. ועכשיו משגדל, הבין האח הצעיר שכולם אותו הדבר, וכולם רוצים להשמידנו. ושעדיף שהם כולם ימותו. אז מה אם הם היו כאן, עכשיו אנחנו כאן. הם היו צריכים לחשוב על זה לפני שהם התנגדו לחלוקת הארץ, ולפני שהם התקיפו אותנו במלחמות הקודמות, ולפני שהם שלחו מחבלים מתאבדים להרוג אחים בכורים.
בנקודת הזמן הזו, של סוף התיכון, כבר הייתי מיואש. הבנתי לאן זה הולך וקיוויתי שמשהו יקרה כדי לעצור את זה. ניסיתי להיתלות בכל רמז לשינוי מצידו. למשל כמו באותה הפעם כשהתעייפתי באמצע מלאכת הסיכול של עלון הזמנה לגיבוש, ונרדמתי בדיוק במרכז התמונה שבעלון, על האלונקה. כשנכנס האח הצעיר לחדר ומצא אותי שם, הוא נגע קלות בעלון כדי לעורר אותי ולתת לי לחמוק בשקט למקום מחבוא בטוח בין הספרים שעל המדף. היום, כשזה כבר לא משנה, קורה שאני נזכר באירוע הזה מדי פעם.
כשהגיע זמנו, התגייס האח הצעיר לצבא והתנדב לשירות קרבי. לא הופתעתי. אף אחד לא הופתע. לא ההורים, לא החברים החדשים, וגם לא החברים הישנים. לאור מה שקרה לאחיו, לא היה מוכן להיתפס בלי נשק עליו. כל הקורים שטוויתי במהלך השנים בניסיון להשפיע עליו לא באמת עזרו. הוא רצה לנקום, אם כי לא היה בטוח איך ואל מי הוא אמור להפנות את הקנה המאשים.
בשבוע שעבר נרצח האח הצעיר באוטובוס. הפעם המחבל השתמש בנשק. כנראה שזו אופנה מתחלפת. הוא עלה בזמן שהאח הצעיר ישן כשהוא שעון כנגד החלון. המחבל התקדם לעברו, שלף אקדח, ירה בו מקרוב והרג אותו. לאחר מכן חטף את נשקו והחל לרסס את כל הנוסעים באוטובוס. לקח את החיים של האח הצעיר ועוד שנים-עשר מהנוסעים.
עכשיו המועצה נמצאת בבעיה. האח הצעיר היה מרדן ועלה למועצה לא מעט כסף במהלך השנים, וחוץ מזה, כבר היה רחוב על-שם בן המשפחה. מצד שני, הוא היה חייל שנרצח בפעולות איבה, והמועצה חייבת לעשות משהו.
ממני לעומת זאת, לא מצפים לכלום. אף אחד גם לא יודע כלל על קיומי. מצחיק קצת שאני עדיין כאן.
