הכל ראוי לעיני המשוטטות : משירת אברהם סוצקבר

אברהם סוצקבר היה מגדולי משוררי היידיש במחצית השנייה של המאה ה-20. הוא נולד בשנת 1913 בסמרגון שבאזור ליטא, ובהיותו בן שנה פרצה מלחמת העולם הראשונה, עיירתו הוצתה, והמשפחה הצליחה לברוח ולהגיע לאומסק שבסיביר. אביו נפטר בשנת 1921, בהיותו כבן שמונה. בעת ההלוויה חזה מראה של יונה עולה מקבר אביו, ולימים כתב את היצירה "אודה ליונה" "אדע צו דער טויב" שהתפרסמה בספר שירים בשם זה. ביצירה זו הוא מייחס ליונה את כוח ההשראה שהביאה אותו לכתיבת שיריו.

לאחר מות האב חזרה המשפחה לליטא, אך מאחר וכפר הולדתו לא שוקם, החליטה המשפחה לעבור לווילנה.

סוצקבר החל לכתוב שירה בגיל 13, אך שירו הראשון התפרסם רק בשנת 1934, בעיתון "ווילנע טאג". בווילנה הצטרף לקבוצת סופרים צעירים בשם "יונג ווילנע".

הוא כתב למעלה מ-30 ספרים. ספר שיריו הראשון "לידער", הוצא לאור ביידיש על ידי איגוד סופרי היידיש בוורשה. ספר שיריו השני "וואלדיקס" יצא לאור בשנת 1940, לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, וסמוך לכניסתם של הגרמנים לרוסיה.

ב-21 ליוני 1941 פלשו הגרמנים לרוסיה כולל ליטא, שהייתה אז תחת שלטונם של הרוסים. סוצקבר לא הספיק לברוח והוכנס לגטו.

בגטו היה חבר ארגון הפרטיזנים המאוחד, חבר ההנהלה של הסופרים והאמנים, ומנהלו הספרותי של התיאטרון. ב-12 לספטמבר 1943, יום פעולת החיסול האחרונה של הגטו, הצליח לברוח עם אשתו ועם קבוצת פרטיזנים, ולהגיע ליערות "נארוץ", 100 קילומטר מווילנה. שם הצטרף ללוחמים ונלחם איתם בפשיטות נגד האויב.

סוצקבר המשיך בכתיבתו גם תחת הכיבוש הנאצי. הכתיבה מעולם לא עזבה אותו, גם ברגעיו הקשים ביותר בימי המלחמה.

הוא היה אחד הניצולים היחידים של גטו וילנה, ובזכותו ניצלו גם אוצרות התרבות של הגטו. הוא בין הבודדים במשוררי היידיש ששרדו את השואה, והחליטו להגיע לישראל, אליה הגיע עם אשתו פרידה בשנת 1947.

בישראל ייסד את הרבעון הספרותי "די גאָלדענע קייט", "שרשרת הזהב", ששימש אכסניה עולמית לשרידי ספרות היידיש וסופריה, והוא ערך אותו מ-1949 עד 1998. סוצקבר הופיע בפסטיבלי שירה בינלאומית, תורגם לשפות רבות, וזכה בעשרות פרסים ספרותיים, לרבות פרס ישראל. בארץ יצאו ספריו ותרגומיו בהוצאת עם עובד: "שירים ופואמות" 1975; "לילה ראשון בגטו" 1981; "כנפי שחם" 1983; "כינוס דומיות" 2005. ובהוצאת הקיבוץ המאוחד: "אקווריום ירוק" 1980; "סיביר" 1983; "חרות עלי לוח" 2010; "חרוזים שחורים" 2015; "הר געש של שלווה" 2021.

בחרתי לתרגם שניים משיריו של סוצקבר מתוך ספרו "וואלדיקס", "מיוער", העוסק בשירי יער, מכמה סיבות. אחת מהן היא שהספר לא תורגם לעברית ולא התפרסם בארץ, ורציתי שקוראי העברית והיידיש יכירו שירים מספר זה, שאינו מתמקד בצד הקונקרטי המדגיש את אימי השואה. הללו מוכרים היטב מספריו האחרים של המשורר, שאיבד בשואה את בנו התינוק ואת אמו. בחרתי לא לגעת ישירות בכאב, אלא להביאו באופן עקיף וצנוע בשירים המדגישים את הצד הארספואטי, המיסטי, והפילוסופי, כמו גם את האהבה לטבע, אותה הוא מביא בדימויים מקוריים עשירים במבע ובדמיון. רציתי להביא את עוצמת רוחו אותה שאב מן היער, ומיונת ההשראה שלא עזבה אותו מעולם למרות הזוועות שעבר בשתי מלחמות העולם.  

"הכול ראוי לעיני המשוטטות" הוא השיר הראשון בספר "וואלדיק". השיר מופיע ללא כותרת (סימנתי את המשפט הראשון ככותרת). זהו שיר ארספואטי המדגיש את המשמעות של הכתיבה בחייו של משורר. אברהם סוצקבר, שחווה את שתי מלחמות העולם על בשרו, מעריך את הכתיבה כצורך קיומי, כמעט כמו מזון פיזי.

הכל ראוי לעיני המשוטטות / אברהם סוצקבר בתרגום טובה נווה

הַכֹּל רָאוּי לְעֵינַי הַמְּשׁוֹטְטוֹת

הַכֹּל יְקָר עֵרֶךְ לְמַעַן שִׁירַי

עֵשֶׂב, עֵץ, אֲדָמָה, מַעְיָן, כַּד מַיִם

וּשְׁלַל הַצְּבָעִים הָרָחוֹק בַּחֲלוֹם.

בְּכָל אַלָּה פּוֹגֵשׁ אֲנִי אֶת נִיצוֹץ הָאֵין סוֹף.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת נִשְׁמָתִי

בִּשְׂדֵרַת עֵץ הליבנה

אֶת פְּרִיחַת הוורד אֲנִי חָשׁ בְּדָמִי.

וּבְתֹם הַגִּלְגּוּל שֶׁל הַטֶּבַע

אֲנִי אוֹרֵג אֶת בֵּיתִי בְּתוֹדָעָתִי.

בְּכָל אַלָּה מִתְעַרְטֵל לְעָמְקוֹ

הַטַּעַם הַמַּר.

אָבָק פָּשׁוּט מְדַבֵּר אֱלֵי בַּנְּדִיבוּת

טַל שָׁקֵט מֵאִיר אֶת חַסְדוֹ

תַּפּוּחִים מְדַבְּרִים חָכְמַת אַהֲבָה

אֶל בֻּסְתָּן עָטוּף לָבָן

וַחֲבָל עַל רֶגַע לְלֹא שִׁיר.

כֹּל מָה שֶׁאֲנִי חָשׁ, שֶׁלִּי הוּא.

לְאָן שֶׁמַּגִּיעָה מִילָתִי, אֲנִי שָׁם.

כְּמוֹ מַעְיָן בַּמִּדְבָּר פּוֹעֵם הָעֹנֶג

וַּבַכֹּל, בַּכֹּל יֶשְׁנוֹ הַסִּימָן שֶׁל צְעָדַי.

כל מראה, כל נוף אותו חומד המשורר, ראוי לעיניו המשוטטות. משפט המעורר אסוציאציה של שוטטות בימי רעב של מלחמה כדי למצוא מזון. השיר, כמו פרוסת לחם, ראוי שיכתב, כדי שהמשורר יוכל לשרוד. הכול יקר ערך למען שיריו:

"הַכֹּל רָאוּי לְעֵינַי הַמְּשׁוֹטְטוֹת"

"הַכֹּל יְקָר עֵרֶךְ לְמַעַן שִׁירַי."

השירה עבורו היא "כמו מעיין במדבר…", והיא מביאה לו את שמחת החיים.

סוצקבר ידוע בגישתו המיסטית-פילוסופית, אותה הוא מביא אל שיריו. כאשר הוא משוטט בנוף הוא פוגש את האין סוף, ורואה את נשמתו בעצי הליבנה:

"אֲנִי רוֹאֶה אֶת נִשְׁמָתִי

בִּשְׂדֵרַת עֵץ הַלִיבְנֶה."

אבל הכאב והעצב אינם מניחים לו. הם חבויים בנפשו ובאים לידי ביטוי בהרבה משיריו. הוא אינו יכול להנות בשלמות ממראות הטבע. זיכרונות העבר תמיד יעלו ויציפו:

"בְּכָל אֵלֶּה מִתְעַרְטֵל לְעָמְקוֹ

הַטַּעַם הַמַּר."

השיר "וואלדיק" נושא את כותרת הספר. בשיר זה סוצקבר שם את הדגש על אהבתו לטבע ובפרט ליער. גם כאן הוא מביע את אהבתו לנוף בדימויים עשירים הנוגעים במיסטי. כאשר הוא מטייל ביער הוא מתייחס לדשא ולפרחים כאל חומר המתרווח בבואו במגע עם הטל. כמו כן הוא מבחין במשחק האצילי של הצבעים הנגלים לפניו:

"בְּטִפּוֹת הַטַּל מִתְרַוֵּחַ חֹמֶר הַדֶּשֶׁא וְהַפֶּרַח

וְכָל הֶחָפֵץ רוֹאֶה אֶת הַמִּשְׂחָק הָאֲצִילִי

בֵּין שָׁחֹר לְאֵשׁ וּבֵין כָּחֹל לְכֶסֶף."

כאשר הכל שקט, הוא רואה שיש סדר לדברים ביקום. הכול סובב על צירו:

" בְּדוּמִיָּה וּבְרֹגַע נוֹשְׁקִים הַשְּׁבִילִים…"

"רְאֵה,

כֵּיצַד עוֹלָמוֹת סוֹבְבִים עַל צִירַם

וּכְמוֹ בַּטַּל מִשְׁתַּקֵּף לוֹ הַיְּקוּם."

אבל כל זה היה יכול להיכחד ברגע, לו מישהו היה פורץ בצעקה המגיעה פתאום ממקום לא מוכר. כמו במלחמה, כאשר אתה מאבד את עולמך והשמים נופלים עליך:

"לוֹ הָיָה מִישֶׁהוּ פּוֹרֵץ בִּצְעָקָה

הָיוּ כֹּל הָרְקִיעִים מִתְפַּזְּרִים

בְּבֶהָלָה קוֹסְמִית."

ובשירת הסולו של הזמיר הוא שומע את הכאב, כמו היה זה קולו שלו:

"רַק הַזָּמִיר מְפַזֵּר אֶת צְלִילֵי נִשְׁמָתוֹ

צֵל צְלִיל אַחַר צֵל צְלִיל.

וּבְתָוִים מַטְרִידִים חוֹשֵׂף הוּא

שִׁיר סוֹלוֹ אוֹ שִׁיר כְּאֵב."

להלן התרגום המלא של "וואלדיקס":

מיוער / אברהם סוצקבר בתרגום טובה נווה

בְּטִפּוֹת הַטַּל מִתְרַוֵוחַ חֹמֶר הַדֶּשֶׁא וְהַפֶּרַח

וְכָל הֶחָפֵץ רוֹאֶה אֶת הַמִּשְׂחָק הָאֲצִילִי

בֵּין שָׁחֹר לְאֵשׁ וּבֵין כָּחֹל לְכֶסֶף.

סָבִיב, סָבִיב,

עֵצִים יְשֵׁנִים מִתְפַּרְקֵדִים עַל אֲדָמָה,

צִלָם צוֹמֵחַ לְעֵבֶר הַשָּׁמַיִם.

הָאֲוִיר קָרִיר וְרַךְ, יָבֵשׁ מִמַּיִם.

בְּדוּמִיָּה וּבְרֹגַע נוֹשְׁקִים הַשְּׁבִילִים

וּמִנֶּגֶד מְנַצְנְצִים הֶבְזֵקִים יְרַקְרַקִּים.

קֵן צִיפּוֹרִים נִרְעַד,

בִּקְלִּילוּת זוֹרֵם הַמַּעְיָין.

רְאֵה,

כֵּיצַד עוֹלָמוֹת סוֹבְבִים עַל צִירָם

וּכְמוֹ בַּטַּל מִשְׁתַּקֵּף לוֹ הַיְּקוּם.

לוֹ הָיָה מִישֶׁהוּ פּוֹרֵץ בִּצְעָקָה

הָיוּ כֹּל הָרְקִיעִים מִתְפַּזְּרִים

בְּבֶהָלָה קוֹסְמִית.

אֲבָל הַכֹּל שָׁקֵט וְרַךְ.

רַק הַזָּמִיר מְפַזֵּר אֶת צְלִילֵי נִשְׁמָתוֹ,

צֵל צְלִיל אַחֵר צֵל צְלִיל.

וּבְתָוִוים מַטְרִידִים חוֹשֵׂף הוּא

שִׁיר סוֹלוֹ אוֹ שִׁיר כְּאֵב.

ראו גם

סרט דוקומנטרי על סוצקבר "דבש שחור"