יקום תרבות פירסמה ביקורת של משה גרנות על ספרה של אביבית משמרי “הזקן השתגע” מ-2013, שמתאר מלחמת אזרחים בין דתיים וחילוניים במדינת ישראל בעתיד הקרוב. הספר זכה לפרסום רב, ואף זכה בפרס עיריית רמת גן לספרות ביכורים. אולי הספר העתידני היחיד בעברית שזכה בפרס ספרותי “כללי”.

והנה לפניכם ראיון של ד”ר אלי אשד עם משמרי על ספרה הדיסטופי, שנראה שעומד להתממש מהר בהרבה ממה שחזתה הסופרת.

אביבית משמרי מחזיקה את ספרה ״הזקן השתגע״.
אביבית משמרי מחזיקה את ספרה ״הזקן השתגע״.

אלי: איך נוצר הרעיון ב-2012 לזקן השתגע?

אביבית : הרעיון לספר נולד במהלך שיחה עם חבר, שציין את העלייה במגזר החרדי ואת התחזיות לגבי שינוי הדמוגרפיה הישראלית בעשורים הקרובים. ברגע של תרגיל חשיבה אמרתי: ואם יקום איזה מנהיג ותיק ורב כוח ויקרא לאנשים להתמרד פיזית? חזרתי הביתה ובישיבה קדחתנית אחת כתבתי את הפרק הראשון. אגב, הוא נשלח בזמנו לתחרות סיפורים קצרים, וטוב שלא זכה, כי במהלך הציפייה להכרזת הזוכים התחלתי לכתוב את הפרקים האחרים. בסך הכל הרומן הזה נכתב בחטף, במונחים של עבודת הכתיבה – מעט פחות מחצי שנה (היו לי ספרים שהתבשלו שלוש שנים ויותר).

אלי: האם העלית אז על דעתך השתלטות דתית קיצונית על המדינה כאפשרות אמיתית?

אביבית : גרעין הספר עוסק במלחמת אחים, ביכולת לתמרן בני אדם עם עבר משותף לקום זה על זה, כאשר ההשתלטות הדתית היא בעיקר טריגר. ניסיתי לכתוב ספר שיהיה קינה על תסריט של מלחמה פנימית, וישמש כתמרור אזהרה חברתי. במהלך הכתיבה קראתי הרבה על “מלחמות יהודים”, והנימה השלטת ברובם היתה אחידה: דיון באפשרות של מלחמת אחים בעת המודרנית, ואז הסבר מדוע מלחמה כזו לא תיתכן. בשנים שחלפו מאז פרסום הספר, הקיטוב החברתי בישראל החריף בכל המישורים (לא רק בין יהודים לבין עצמם, אגב), וכנראה שהמסקנה לגבי אי-היתכנות של מלחמה פנימית, כל-ישראלית, כבר פחות ברור.

לגבי ההשתלטות הדתית: המספרים ברורים וזמינים, וכל טיעון ערכי או אידיאולוגי מגיע למבוי סתום כאשר מביטים בשיעורי הילודה (וההצבעה) במגזרים השונים בחברה. נכון לעכשיו לא ברור אם המגמה הזו תתמתן או תשתנה.

אלי: האם קראת ספרים נוספים בסוגה של השתלטות קיצונית על ישראל בעתיד (של בנימין תמוז ויצחק בן נר וכו’)  לפני שכתבת את הספר?

אביבית : בהחלט שמעתי על הספרים הללו, אך לא קראתי אף אחד מהם לפני הכתיבה. אם דיסטופיה כלשהי השפיעה עלי כאן, זו “על העיוורון” של סאראמאגו.

אלי: לאחר שפורסם, מה היו התגובות לספר?

אביבית : “הזקן” יצא בתקופה שבה עדיין קראו והרבה, ולא התמודדו עם הצפה של סדרות ורשתות חברתיות דלות טקסט. התגובות היו מצד אחד נלהבות, אבל היו גם כאלה שהיה להם קשה עם תכני הספר או עם אופן כתיבתו. בכל אופן הוא זכה לביקורות וסקירות מכמה זוויות: הספרותית, החברתית, הדתית, המד”בית, וגם הלשונית. הוא אף זכה בפרס רמת גן לספר ביכורים (2014), מה שריגש אותי מאוד. הכרה שכזו לספר ביכורים היא עניין משמעותי ורב משקל. פנו אלי גם עם האפשרות לעבד את הסיפור למחזה, אך זה לא קרה לבסוף.

אלי: היום, עשור לאחר מכן, האם את חושבת שמה שתיארת אז הולך ומתממש?

אביבית : מודה, לא חשבתי שהדברים יהפכו ריאליים כל כך מהר. המיזוג של נסיבות פוליטיות ומשברי בחירות זירז מאוד את ההשפעה הדמוגרפית, שבזמן השיחה עם אותו חבר נדמתה עתידנית. כעת הדרך לכאורה פתוחה לחקיקה דתית דורסנית ולהתקוממות חילונית שבסופה מלחמת הכל בכול.

מה ששונה הוא בעיקר תגובת החילונים – בספר הם מקבלים את הדין בתחילה כמעט כמחויב המציאות, ורק אז מתקוממים, כיוון ששם החקיקה הכופה התבצעה בתהליך זוחל ולקח זמן להתקבץ נגדה. במציאות, בגלל קצב המאורעות המהיר, גם ההלם והזעם הם מסוג אחר, חשיבותם של הפרמטרים הכלכליים עלתה מאוד, וגם תגובת העולם שונה מעט. אני מקווה כמובן שהמציאות שלנו לא תגיע למימדי הרס וחורבן כמו אלה המתוארים בספר.

אבל תהליך משמעותי לא פחות שקרה מאז הוא שינוי ביחסי לדת. בזמנו נהניתי להדגיש שהספר נכתב בידי מי שגדלה במשפחה דתית-מסורתית, ששומרת פינה חמה לביקורים בבית הכנסת, לפיוטים, להתעלות דתית, והיה לי חשוב לשמר את הקשר הזה. הדבר ניכר גם בתוכן הספר – הדמויות היחידות כמעט שמוצגות באור חיובי, במלוא האהבה והחמלה, הם הזוג המסורתי יחזקאל ותקווה מרמת גן, שאוספים אל ביתם חילוני פורע, ונותנים לו מחסה למרות הקושי שלהם להזדהות עם מעשיו. יחזקאל ותקווה הם לכל דבר ועניין בני משפחתי המורחבת (גם אם הם רק דמויות ספרותיות, אני “מכירה אותם” לעומק). ראיתי במסורתיות חוליה מגשרת שתוכל למתן ולחבר בין הקצוות – החילוני והדתי.

היום המצב אחר. ככל שחלפו השנים ורבו המאורעות החברתיים הלכה השקפתי והתחלנה, והתרחקה גם מההיבט של מסורת דתית כגעגוע לבית הילדות. היום אני מרגישה שהגעגוע הזה לבית אבא שחוזר מבית הכנסת, לכבוד הפשוט לאמונתו של האחר במרחב הציבורי והפרטי, הוכתם בפוליטיקה של שנאה. המסורתיות, שבעבר קידשה את הקשר האנושי ולא את העקרונות, השתנתה ונעשתה קשה וקפוצה יותר, מושחתת, גזענית – מול עדות אחרות ומול ערבים – ומתנשאת לריק. הזיכרונות היפים של יהדות מזרחית סובלנית ומכילה, שחוויתי בילדותי, הפכו לכלי בידי מי שמשסים איש באחיו, מנפנפים במוצא כמו בכלי נשק, וזועקים באופן מכוער בשם זהותי שלי. לא מיניתי אותם לזה. בפשטות, הצליחו להשניא עלי את ההיבט הזה של היהדות. לא נראה שאיכפת לאנשים הללו מה אחשוב, אך אני כבר זזתי הלאה ואני ממשיכה לחקור ולהיבנות בזהות שלי – כמי שנולדה לעם עתיק ומחוברת בחוזקה לתרבותו העשירה, אבל אינה מחויבת לכיוונים החדשים שאליהם לקחו אותו הפוליטיקה והעסקנות.

כך שבמידה מסוימת, “הזקן השתגע” גבר על הכותבת שלו.

כריכת ״הזקן השתגע״ של אביבית משמרי.
כריכת ״הזקן השתגע״ של אביבית משמרי

קיראו גם

העם השתגע? משה גרנות על “הזקן השתגע”

עוד ספר עתידני של אביבית משמרי:

יש לנו ניאנדרטאל במשפחה: אביבית משמרי על ספרה “ימי מטילדה”

דף הפייסבוק של אביבית משמרי

עוד ספרי דיסטופיות ב”יקום תרבות”

והיה והימין הקיצוני ישלוט בישראל: “פרגוד הבדולח” של יהושע גרנות

מסע במדינת ההלכה: סקירה על הספר הדיסטופי “פונדקו של ירמיהו” מאת בנימין תמוז

אחרי הגשם: סיפור עתידני דיסטופי מאת יצחק בן-נר

מלחמת מאסף כנגד הדיסטופיה: ריאיון עם יצחק בן-נר

החרדים באים: סקירה על הדיסטופיה “מלאכים באים” מאת יצחק בן נר

מבית שלישי לחורבן סופי – סקירה על “השלישי” מאת ישי שריד

ההווה של 2016 כעתיד דיסטופי: סקירה על “בשם שמים” מאת הדי בן-עמר

התחרדות: ישראל בשנת 2027 על פי נגה מרון

רציתם מדינה אחת? קיבלתם. עכשיו אל תבקשו כסף – מדינת ישראל בשנת 2030: סקירה על הספר “2030” מאת דני וינשטיין

עולם נשי חדש ומפחיד: שיחה עם משה גרנות על הדיסטופיה האנטי-פמיניסטית “האי”

העתיד שלא היה – ההיסטוריה החלופית של ישראל: ”קוקש קודש” מאת חנן שטיינהרט

הצופים לבית ישראל – מאוטופיה לדיסטופיה בסיפורת הישראלית

איך מציגים את “הסוף”? שמעון לוי על הדיסטופיה בתיאטרון הישראלי

הקסם האפל של הדיסטופיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

2 × 2 =