פרופסור זאב גריס על מחקרה החלוצי של נגה רובין על המעשיות בספרות המוסר בשפת היידיש שעד כה לא היו מוכרות כמעט במחקר.
המערכת
תקציר ספרה של נגה רובין “באבע מעשיות גרסאות אגדות חז״ל בספרות המוסר ביידיש במאות השש עשרה-שמונה עשרה” (אלון שבות, הוצאת מכללת הרצוג-תבונות, תשפ”ב):
חשיבותם של הטקסטים הכתובים ביהדות אינה מוטלת בספק. הטקסטים נכתבו ובהמשך נדפסו, הועברו ויצרו את הרצף הבין-דורי. כדברי המשורר נתן אלתרמן באחד משירי ‘הטור השביעי’: ״דומה כאילו פתע מתאחה הגשר/ וקם בין התקופות הערוכות בסך […] כל זה שכבות בוקע – שבע, תשע, עשר/ בחרס ובנייר/ בנחושת ובקלף/ מאז ימי יבוס ועד תגלת פלאסר/ ועד חשמונאים אין דור שלא כתב״. העברת החלקים הסיפוריים, שנמסרו הן בעל-פה הן בכתב, היו בעיקר תחת אחריותהּ של האימא היהודייה, הבאָבע.
מה הייתה דמותה של אותה באָבע? עת ליטפה בידיה בלי משים את ראשיהם של המיידל והייִנגל שלה על ערשם וסיפרה להם סיפור לפני השינה, דמתה יותר מכל ליאנוס, האל בעל שני הראשים. בראשה האחד הביטה לאחור ונזכרה בסיפורים ששמעה בילדותה מאימהּ ומסבתהּ, או קראה במקורות יהודיים עתיקים שתורגמו ועובדו לשפת הדיבור, היידיש. אך בראשה השני, הביטה הבאָבע לעתיד, וכך סייעה לצאצאיה לחלום. שכן הבאָבע הייתה שוזרת בתוך הסיפורים שינויים קטנטנים, תך נסתר בגוון שונה לבגד הסיפור, כפתור צבעוני. עיטורים אלו שנוספו על סיפורי ילדותה, כללו רמזים ותקוות לעתיד טוב יותר ומתוקן עבור ילדיה. סיפורים אלו, על תכיהם וכפתוריהם, הם נושא הספר.
ד״ר נגה רובין היא חוקרת הספרות העברית והספרות היידיש הישנה, מרצה במכללה למורים, נשואה לרמי, אם לשלוש בנות וסבתא לשני נכדים. הספר באָבע מעשׂיות – גרסאות אגדות חז״ל בספרות המוסר ביידיש במאות השש עשרה–שמונה עשרה הוא ספר המחקר השני שלה. ספרה הראשון, כובש הלבבות, יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרית הילל בן חיים בשנת 2013.
ד”ר נגה רובין היא תלמידתה המובהקת של פרופ’ חוה טורניאנסקי, המתמחה כמורתה בספרות יידיש ישנה (“אלט יידיש”). ד”ר רובין מביאה בספרה מחקר משווה בין סיפורים בספרות המוסר ביידיש בנוסחיהם השונים, לבין המקורות שמהם עובדו. מדובר בספר חשוב מאוד, בתחום שנחקר מעט מאוד, למרות חשיבותו הרבה ללימודנו את היצירה היהודית לדורותיה. במשך מאות שנים הייתה שפת יידיש הישנה השפה המדוברת העיקרית בפי רוב בני עמנו, ובספרות המוסר שלה נאצרו והופצו אמונות, דעות, ומנהגים. עם התפשטות מלאכת הדפוס במאה השש-עשרה הופצו ספרים ביידיש בקרב קהל הקוראים היהודי, וביניהם היה מקום מרכזי לספרי מוסר. אלה הופצו בהרבה יותר מהדורות מספרי מוסר בעברית, ומן המחצית למאה השבע-עשרה, היו לספרות היהודית הנפוצה ביותר, אחרי חומשים, גמרות, וסידורי תפילה, שהיו ספרי חובה במערכת החינוך היהודית, בחדרים, בבתי מדרש, בישיבות ובבתי הכנסת. על כך יעידו דפוסיהן של השתיים, כפי שהוכחתי במחקרי (ראו במיוחד בספרי הספר כסוכן תרבות בשנים ת”ס-תר”ס, תל אביב תשס”ב, עמ’ 104-95). עוד דבר יש לזכור, והוא כי הספרים ביידיש יועדו לנשים ולגברים כאחד. זאת מאחר שרוב אוכלוסיית יודעי הקרוא בעמנו היו יודעי יידיש ולא יודעי עברית. עובדה הנכונה במרכזים הגדולים בעולם שבהם חיו יהודים, מן המאה השש-עשרה ועד למחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה (העת החדשה). לכן אין אח ורע למשל להדפסה של למעלה מ-200 מהדורות של צאינה וראינה – שהוא פירוש דרשני מדרשי לתורה, לחלק מן ההפטרות – הלקוחות מן הנביאים ולמגילות.
השפה העברית הייתה שפת העילית הרבנית, ואילו שפת היידיש הייתה שפת החיים והקריאה של רוב רובו של העם היהודי במרכזו הגדול במזרח אירופה במהלך כמה מאות שנים, עד האמנציפציה של היהודים וראשית העת החדשה. העברית לא קרמה עור וגידים של ממש לפני המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. יידיש שימשה לאורך מאות שנים, בכתב, כשִׁפחתה של העברית, בהעברת מסורות ומנהגים וביצירת משקע של תרבות יהודית, שדוברי יידיש מכנים “יידישקייט”. זאת בניגוד למהלך התפתחותן של שפות הדיבור האירופיות כשפות תרבות החול החדשה, שהיו כלי ביטוי ליצירה הספרותית שאינה תלויה דווקא באמונות דתיות, אלא ברצון האדם ליצור יצירה משל עצמו, המבטאת את רוחו, ובראשה הבדיה הספרותית המשוכללת. לשון אחרת, ספרות יידיש ישנה באה מעיקרה לחזק את היהודי והיהודייה ביהדותם, כדי להפיץ בתוך הציבור היהודי אמונות, דעות ותפישות עולם, כמו גם כדי לחזק את ידיעת המנהגים, וכדי להטמיע את כל אלה בתודעת הקוראים – שהם רוב הציבור היהודי היודע קרוא בראשית העת החדשה. על כן, חקירה יסודית של ספרות המוסר ביידיש במאות הראשונות, מאז הופעתה בכתבי יד ובדפוס, הכרח שתיעשה. זאת כדי לתת מצע איתן ללימוד דרכי הפצת הידע התורני ולהתקבלותו בקרב הציבור היהודי המשכיל שאינו שייך לעילית הרבנית.
נוסף על ההתמחות בשפת יידיש הישנה ובספרות המוסר שנכתבה בה, התמחתה ד”ר רובין בספרות המוסר הכתובה בעברית. כאן עליי להדגיש כי ספרות המוסר היהודית בלשון הקודש ובלשונות היהודיות, היא הספרות החשובה ביותר והפופולרית ביותר שעם ישראל יצר בשנות גלותו, אחרי הספרות ההלכתית. ארחיב את הנאמר לעיל בקביעה כי אומנם יידיש עמדה בראש לשונות היהודים ביצירת ספרות מוסר ובהפצתה, עם התפשטות הדפסת ספרים ביידיש, במיוחד מן הרבע האחרון למאה השש-עשרה ואילך, אבל מקום מרכזי בהתפתחותה היה קודם לכן לערבית היהודית (בעיקר ביצירה הגדולה בה בין המאות העשירית לשתים-עשרה), שעיקר תפוצתה לדורות הייתה בתרגומיה העבריים, שלהם תרמה תרומה מכרעת משפחת התיבונים – כמה דורות של מתרגמים ממשפחת רבי יהודה אבן תיבון. לצידה יש להזכיר את הספרדית היהודית – הלאדינו (שיצירתה הגדולה הייתה במאות השש-עשרה והשבע-עשרה). שתיהן כתובות היו במקורן בערבית יהודית ובספרדית יהודית, דהיינו, באותיות עבריות.
את דבריי יוכיחו חמישים המהדורות שנדפסו מאז דפוסו הראשון של הספר לב טוב מאת רבי יצחק בן אליקום מפוזנא, שאותו חקרה ד”ר רובין בעבודת הדוקטור שכתבה באוניברסיטה העברית – מחקר אשר פרסמה בספר כובש הלבבות: ספר לב טוב לר’ יצחק בן אליקום מפוזנא, פראג ש”פ (1620), ספר מוסר מרכזי ביידיש, תל אביב, ספריית הילל בן-חיים למדעי היהדות, תשע”ג. ספר לב טוב הוא מספרי המוסר הפופולריים ביותר בשפת יידיש שנכתבו מאז ומעולם. לכן יש חשיבות כה גדולה למחקרה של ד”ר נגה רובין. מעטים מאוד החוקרים בארץ ובעולם המתמחים ביידיש הישנה ובספרות שהודפסה בשפה זאת, ועל כן יש לייחס חשיבות רבה להופעת מחקרים חדשים שפותחים את אוצרות ספרות היידיש הישנה בפני הציבור המשכיל ובפני חוקרי הספרות היהודית.
המחברת הניחה לפנינו ספר שלו יש שני חלקים: החלק האחד – הוא מבוא עיוני, המצוי בפתח הספר, שמציג את מקום הסיפור בספרות המוסר היהודית בכלל ובספרות המוסר ביידיש בפרט (סעיפים א-ג במבוא). זאת עשתה המחברת בתוך הרחבת הדיון על מקום הסיפור היהודי במסורות הקדומות ובעיקר בספרות חז”ל, ועשתה שימוש מבורך ומושכל במחקר הספרות הכללי. היא הבליטה, ובצדק, את ההכרח להיזקק למחקר התרבותי-חברתי החלוצי של ויקטור טרנר, שהמשיך במגמות של החוקר הפלמי ון חנפ, והיה לאבי תורת הלימינאליות. תורת הלימינאליות של טרנר הפכה לתורה המאומצת במדעי החברה וגם בחקר הספרות. את הסעיפים האחרונים במבוא (סעיפים ד-ה) היא הקדישה לתיאור מקומה ותפקידה החברתי והתרבותי של ספרות היידיש במאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה, תוך כדי שהתעכבה במיוחד על פירוט ועל תיאור ספרי המוסר המרכזיים בה, דהיינו, היא בחנה את מקומה של שפת היידיש בהדפסת ספרים ובהפצתם, ובמקרה שלנו – ספרי מוסר. חלק זה של המחקר מביא בתמצות ובאופן בהיר ונהיר, את הנחוץ לשם הצגת עיקרו של המחקר בחלק השני של הספר.
החלק השני – הוא ניתוח מפורט של שבעה-עשר סיפורים שונים, על נוסחיהם השונים, בספרי מוסר ביידיש, בהשוואה למקורותיהם בספרות היהודית הקודמת: בגמרא, במדרשים, ובספרות ימי הביניים. המחברת הצליחה, לדעתי, להציג לקורא, באמצעות חמישה פרקים שונים בספר, מבחר מייצג של סיפורים, המעובדים בספרות המוסר ביידיש, כמראה לדרכי הפצת עמדות ורעיונות בקהל הקוראים הדובר יידיש – זאת תוך שמעבדי הסיפורים ערכו לעיתים שינויים מפליגים בנוסחי הסיפור שקדמו לעיבודים, ומתוך הקפדה על ניסוח עממי שלהם והעמדה מושכת לב. המחברת הדגישה, בניתוחה את עיבודי הסיפורים, את המציאות בחיים של העיבודים הללו (בלעז: “הזיץ אין לעבען” שלהם), לשם הצגת ההקשר והמשמעות של השינויים שערכו המעבדים. יש לשבח את המחברת שטרחה והביאה תחילה את נוסחי הסיפורים המעובדים הידועים ביידיש מן הגמרא, המדרשים, או מספרי מוסר עברים שקדמו להם, ורק אחר כך הציגה את המקור ביידיש, את תרגומו לעברית, ואת ניתוח השווה והשונה בין הגרסאות ביידיש. הפרקים הללו מעלים על בימת הדיון נושאים חשובים בחיי האדם היהודי בפרט והאדם בכלל: זוגיות, חטא ותשובה, ראיית הזולת וצרכיו, וכיבוד אב ואם.
דוגמה נאה לשינוי כזה ד”ר רובין מביאה מסיפור מעשה הנמצא בגמרא במסכת נדרים, סיפור המספר על רבי עקיבא ותלמידו שחלה: “מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו אצלו חכמים לבקרו ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו חיה אמר לו רבי החייתני. יצא רבי עקיבא ודרש: כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים” (נדרים מ, ע”א). היא מראה כי נוסח הסיפור כהבאתו בגמרא, לא מצא חן בעיני הכותב של הנוסח בספר מעשה בוך ביידיש (סיפור קיז; ובספרה של רובין עמ’ 152) – התיאור של רבי עקיבא מטריח עצמו, ואולי מבזה, חלילה, את כבודו כתלמיד חכם, כאשר ניקה את מקום משכבו של התלמיד החולה ושטפו במים. על כן גרסתו לסיפור, בתרגומה של ד”ר רובין היא: “מעשה, רבי עקיבא אמר כשמישהו מבקר חולה הוא עושה הוא <בכך> מצווה גדולה, שכן הוא מחיה אותו בקרב ישראל. פעם אחת היה תלמיד של רבי עקיבא חולה ואף אחד לא ביקר אותו בחוליו. נכנס רבי עקיבא פנימה וביקר אותו בחוליו ו<ובאותו> זמן <שהוא ביקר אותו> הוא למד איתו. וברגע שהוא בא אליו אמר התלמיד: רבי האהוב הארכת את חיי… מייד אחר כך דרש רבי עקיבא ואמר: אם מישהו אינו מבקר איש חולה, זה ממש כאילו הוא המית אדם” [קיצור שלי, ז.ג.]. לעומת זאת, אצל בעל ספר המוסר ביידיש בראנטשפיגל, הגרסה היא “רבי עקיבא הלך בעצמו וטאטא את הבית” (רובין, עמ’ 154), וגרסה דומה יש בספר המוסר ביידיש לב טוב, אבל שם נוסח הסיום חריף מבמעשה בוך, ולפיו “מי שאינו מבקר את החולה כמוהו כרוצח”. ד”ר רובין מסכמת את המשתמע מהעיבודים השונים ומראה כי לצד עמדת בעל המעשה בוך שרצה שלא להשאיר ספק כי לימוד התורה מחייה ולא ניקוי הבית ושמירה על היגיינה, ישנם מחברים אחרים שדווקא מדגישים כי פעולת החסד ההיגיינית של רבי עקיבא היא הכרחית. על כל אלה הוסיפה המחברת מידע מספרו ההלכתי של הרמב”ם משנה תורה, המלמד מהו משקלה הממשי של הדרישה להקפיד על הניקיון בבית החולה (עמ’ 156, הערה 54), שם היא מפנה גם למחקר עכשווי בנושא זה, הנמצא בספרו של י”מ בר-אילן, אתיקה רפואית ביהדות: היסטוריה הלכה והחוק הישראלי, ירושלים תשע”ט.
הספר שפרסמה ד”ר נגה רובין הוא אם כן עבודה חלוצית שיש לברך עליה, ולקוות שהיא שתמשיך לחקור ולפרסם מאוצרות ספרות המוסר ביידיש ישנה, ושתעודד חוקרים אחרים נוספים להידרש לספרות הזאת, שהיא מקור נוסף וחשוב ביותר ללימוד תולדות עמנו, תרבותו ואורחות חייו.
אחתום את דבריי בחידוד לשוני נאה על דברי רבי עקיבא שהובאו לעיל. לפני שנים רבות באתי לבקר אצל מורי פרופ’ דוד פלוסר ז”ל, והשיחה איתו התגלגלה לביטויים ביידיש. שאל אותי פרופ’ פלוסר: “אתה יודע מה הסיבה שביידיש אומרים: ‘זאי מיר געזונט?’ (ובתרגום: ‘תהיה לי בריא’) ולא מסתפקים באמירת : ‘זאי געזונט’? (בתרגום: ‘תהיה בריא’)? הכול בגלל רבי עקיבא, שדרש כי מי שאינו מבקר את החולה הוא כשופך דמים. כאשר יהודי אחד אינו סובל יהודי אחר ופוגש בו, כאשר הוא נפרד ממנו הוא משתמש בביטוי “זאי מיר געזונט”, כדי לומר לאיש: ‘שמור בעבורי על עצמך בריא, כדי לא לגרום לי סבל, כשאצטרך לבקר אותך אם חלילה תחלה”.
ראו גם
ספרו האחרון של פרופסור זאב גריס: הספר העברי: פרקים לתולדותיו, ירושלים: מוסד ביאליק, תשע”ו.