כשיוצאים מ”מומו“, העבודה החדשה של אוהד נהרין בשיתוף עם אריאל כהן ורקדני בת שבע, התחושה הראשונית היא שאינה מטלטלת כמו העבודות הקודמות לה – “עבודה אחרונה”, ו-“2019”. היא לא מכה בך בנוק אאוט. היא מחלחלת לאט, במשך ימים, מכרסמת. אני יוצאת מההופעה ושואלת את עצמי איזו תחנה זו היא ביצירה של נהרין, כאילו משהו כאן הלך “אחורה”. הוצג רעיון פשוט ומובן, לא מפתיע ולא חדשני, שאין סוף יצירות עוסקות בו, ואף מובהר בתכניה: “למומו יש שתי נשמות – האחת כמו שאובה ממעמקי האדמה – נשמה שמקפלת בתוכה ארכיטיפים ומיתוסים של גבריות מלוכדת וגולמית, והאחרת מצויה בחיפוש תמידי אחר די-אן-אי אישי ומובחן; האחת פועלת כמעין כוח כבידה עצמאי שאינו תלוי בדבר, והאחרת מורכבת מגופים שנעים סביב אותו כוח – מתרחקים ממנו, נמשכים אליו, מפנים מקום לרכּות הכרחית ולפורקן.” כלומר, היחיד והכוח הדורסני של הכלל, היחיד שנבלע בחברה.

ישנה במה שהיא זירת ההתרחשות, בה קוורטט גברים אחיד פותח את העבודה. שאר שבעת הרקדנים, האינדיבידואלים, נעים בחופשיות ביופי מהפנט, עד שהם נכנעים לשורה. הם נעים בהבזקי גאגא נהריני, חופשיים, אך נתפסים לתבנית, אם של בלט, אם של טכניקה אחרת, שלא ומשתלטת על האחידות. ישנה יותר הישענות על טכניקה של בלט, אוניסונו קבוצתי לא מרגש מידי או מפתיע, וסולואים אינדווידואלים שפורצים, כדרכו של נהרין גם בעבודות אחרות. אך גם הפריצה הזו נתונה למגבלה תנועתית מסוימת של היכנעות לתבנית. התנועה ב”מומו” היא פחות משוחררת, אם כי תמיד ארוכה וזורמת  ובעלת קוים נפלאים. יש פחות גאגא, יותר בלט, יותר האחזות בטכניקה.

הבמה נקייה, הקוים חשופים, ורק חומה שחורה מאחור. החומה חוסמת את האופק, תוחמת, ומהווה נקודת תצפית כשמטפסים עליה (כאן נזכרתי בעבודות של רמי באר). מטפסים עליה, צופים ממנה, אך לא שוברים אותה.

מתוך ״מומו״ של אוהד נהרין ולהקת בת-שבע
מתוך ״מומו״ של אוהד נהרין ולהקת בת-שבע

ואז זה מחלחל, ואני חושבת: אולי כי יש בעבודה ייאוש בלי תקווה. כי כשיש יאוש, אבל יש גם תקווה, מתעוררים הרבה יותר רגשות, מתגעשים, מניעים אותך לפעול, להתנגד, לצעוק, להטיל ספק, להצליח להביע את קולך, למרוד, להציק. וכעת הייאוש מרדד את הכל. האחידות, ההידוק, החזרה ל”מסורת”, לתבניות הקבוצתיות, ההתיישרות עם השורה, הן למעשה פירוק והתרוקנות, יאוש, שיתוק היצירתיות, ויתור. הצורה, התנועה, מגלמים את התוכן.‏‏ התגברות כוח הקבוצה על האינדווידואליזם, עד כדי הפיכה לאחדות אחת, חסרת הפתעות, דורסנית, כוחנית, נתונה למרות וידועה מראש. אין הפתעות ביצירה. אין גימיקים, וכשהרעיון רשום בתכניה הוא נראה מיד על הבמה. הכל מובן מאליו וצפוי מראש. רעיון ותנועה נטו.

מאד חשוף, ומאד יפה, כמו שרק רקדני בת שבע יודעים לעשות את זה כל כך יפה. הם מהממים, התנועה שלהם מכשפת. הסולואים של ארי נקמורה כה יפים, עדינים, ונחרטים בנשמה. רקדן נוסף, מזוקן, מהפנט אותי בגמישות ובנחשיות. כל כך יפים עד שבא לבכות מרוב יופי וכאב כשהרקדנים הללו נהפכים גם הם למכונה משומנת שמבצעת תרגילי בלט ליד הבר בצורה מדהימה, מהירה, שבורה, מכנית, אוטומט שבור. ברגעים מסוימים הבר נעמד על צידו, והופך למוט שעליו מטפס רקדן שלרגעים נראה כמו ישו הצלוב. למרות זאת, התחושה ביצירה היא שהרקדנים המדהימים של “בת שבע” נותנים לנו הצצה קלה ליכולותיהם הפנומנליות. אבל, ההצצה היא לרגעים כה מועטים, שאנחנו נשארים מתוסכלים, ואת התסכול הזה נהרין רצה בעבודה הזו. אם בעבודות קודמות הייתה איזו תקווה מעצם ההתקוממות, הרי שעכשיו הכניעה מוחלטת, שקטה, קבלת הדין והתיישרות עם כלל.

מתוך ״מומו״ של אוהד נהרין ולהקת בת-שבע
מתוך ״מומו״ של אוהד נהרין ולהקת בת-שבע

האינדוידואל נמחק, ולכן לא משנה כבר זמן ומקום. אין דגל ישראל, אין סממנים של זמן ומקום, לא מסורת, לא שירי מולדת, לא איזכור למלחמות, אין נעמי שמר “עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה” (2019), אפילו לא בציניות. אין אפילו מישהוא אחד שממשיך לקוות או להילחם (הדמות הממשיכה לרוץ לכל אורך היצירה ב”עבודה אחרונה”), אך יש מוטיב: הרקדנים עוצרים ומרימים יד. האם זו הצדעה פשיסטית? אולי קריאה לעזרה, אולי ניסיון נואש אחרון לומר, אני כאן. עדיין נוכח, בינתיים.

גם שם היצירה, לא עוד “משה” (יצירתו של נהרין מ- 1999) אלא מומו. לא דמות חזון סמלית ומופתית תנ”כית שמושרשת עמוק בהיסטוריה ובמסורת, אלא סתם אחד, מומו. שיתוק ופירפורים אחרונים.

את העבודה הזו צריך לבחון על רקע הקודמות. ולכן היא כואבת כל כך. מהתוכנייה: “עם פסקול שמורכב ברובו מהאלבום Kronos Quartet של לורי אנדרסון, ושל Quartet Kronos, מהרכבי המוזיקה הקלאסית החדשה המובילים בעולם, נפרס על הבמה פסיון משותף שבליבו מעגליות של יופי ועצב עמוק. ויתור הופך להתמסרות לחיפוש אחר סדק, ומעידות בקוד התנועתי מתגלות כחומר חופשי, משחקי ונוגע.”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתים עשרה − חמש =