סיפור על הלילה הראשון של מלחמת רוסיה-אוקראינה.

הערת המתרגמת אילנה גורודיסקי: לב קלוץ הוא מפיק ישראלי ממוצא סובייטי, בעלים של סוכנות אמנים “ארטסטייל” ותסריטאי בערוץ 9. סיפורו של לב קלוץ “לילה מעל קייב” התפרסם לראשונה באפריל 2022 באתר proza.ru, ולאחר מכן בשלל אתרים ורשתות חברתיות בשפה הרוסית. תרגמתי אותו לעברית לרגל מלאת שנה לתחילת מלחמת רוסיה-אוקראינה.

מונטאז׳ קייב. ויקיפדיה.
מונטאז׳ קייב. ויקיפדיה.

איליה עמד בשתיקה ליד עמדת המֶרכָּב הימני כבר שעה והסתכל על בניין נמל התעופה, ליתר דיוק, על היציאה ממנו. המטוס היה מזמן טעון עד כלות, מקובע ובדוק. נותר רק להמתין להגעתו של הטייס השני, שהתעכב, כהרגלו.

הם טסו ביחד הרבה שנים – איליה וגיא. הם גם שירתו פעם בטייסות שכנות בחיל האוויר הישראלי, גם במטוסי תובלה צבאיים. הטיסו צנחנים, מטענים, חילצו פצועים תחת אש. בקיצור, רחרחו אבק שרפה במידה כזו שאפשר היה להפסיק לעשן.

כשפרשו לגמלאות בגיל 35, עברו במהרה השתלמות להטסת מטוסים אזרחיים והוצבו בצוות אחד. כל מי שהכירו אותם מקרוב תמיד צחקו. זה באמת היה משעשע: גיא המזרחי והשחום היה תמיד רגוע, מאופק ושקול כאירופאי. איליה, הוא גם הלל, היה מתרגז מכל שטות, צורח כמשוגע, ובכלל, דמה רק חזותית ליהודי אשכנזי. מה שכן, שניהם היו טייסי-על, וידעו את עבודתם הקשה על בוריה. נוסף לכך, היה להם ניסיון קרבי, שהם, למזלם, כבר לא הזדקקו לו.

כשראה את גיא, סיים איליה לעשן עוד סיגריה. לעשן בשדה התעופה היה אסור, אך הם היו טייסי תובלה, ועמדו רחוק מאוד מבניין הנמל. גיא הניע את ראשו מצד לצד. לפי זה היה ברור, שהם לא ימריאו בקרוב.

מזג האוויר בערב זה של חודש פברואר היה סוער. גשם מעורב בשלג ורוחות חזקות בסמוך לקרקע. צפי לסופה מתקרבת.

“בוא נלך לישון”, נהם גיא. “בכל מקרה, אם נמריא, זה יהיה רק מחר. השמיים סגורים”.

הם פסעו בשתיקה לעבר סככת המטענים. שם היה אפשר לישון, לשתות קפה ולשוטט בטלפון, לעקוב אחרי החדשות.

בערך בחמש בבוקר איליה התעורר, נעל נעלי ספורט כהרגלו, ניער את גיא והתארגן לריצה. הם עשו ג’וגינג מסביב לסככה. שניהם השתדלו לשמור על כושר. התחיל להפציע השחר. הגשם פסק, וזה עורר תקווה שימריאו בקרוב, אף-על-פי שבנמל המתינו מטוסי תובלה רבים.

כבר התבהר לגמרי כשהתקרבו הטייסים למטוס. נשמע רעש מוכר בשמיים. מוכר, אבל לא בדיוק. מפציצים?

“תראה כמה”, אמר גיא.

“בטח תרגיל קרבי של האוקראינים”, השיב איליה בחוסר ביטחון.

“איזה תרגיל!” פתאום צרח גיא השלֵו. “מה, אתה לא שומע?”

באמת הפגזה. השמיים נצבעו בלשונות והבזקי אש.

הם מיהרו לסככה והדליקו טלוויזיה, תוך כדי שחיטטו בטלפונים.

“רוסיה תקפה את אוקראינה? כמה מוזר!” אמר גיא. “מה יש להן לחלוק? אתה רוסי, אתה צריך להבין בזה, הלל”.

“אם אני רוסי, אז אתה ערבי”, ענה איליה בגסות.

“מה נעשה, המפקד?” פתאום שאל גיא ברצינות.

“נחכה. נעלה למטוס, נבקש המראה. מכל הדלק מלא, המטען מקובע, יכולים להמריא אפילו ברגע זה”.

“גוסטומל, מגדל, אני מטוס IsraDhl 5702. המטוס בדוק, מוכנים להמראה. תאשרו המראה”, אמר גיא במהרה באנגלית.

“אנו מעכבים את ההמראה”, השיב אחרי הפוגה שגרן אוקראיני. “מבקשים מכם להגיע למשרדי חברת המשלוחים”.

“בוא נלך”, הציע גיא. “נזרז אותם. נו, באמת, למה אנחנו יושבים פה? תכף הם יפציצו את שדה התעופה”.

“יאללה, בוא נלך”.

השם חזר. הם רצו לכיוון החלונות המוארים.

מי שקיבל את פניהם היה תורן השילוח האווירי וגבר נוסף שנראה ישראלי. מה שאכן היה נכון, והסתבר שהוא שגריר ישראל באוקראינה.

לאחר שדיבר איתם באנגלית, הוא התנצל בפני התורן ועבר לעברית.

“ישר ולעניין. התחילו פעולות צבאיות בין רוסיה לאוקראינה. מה קורה ומי אשם יתברר מאוחר יותר, אחרי כל הנאומים הרשמיים. משימתי כעת היא למסור לכם מסמכים בעלי חשיבות מדינית. כמו כן, עליכם להעלות לסיפונכם חלק מעובדי השגרירות, ליתר דיוק את נשותיהם וילדיהם”.

“איך ניקח אותם אם המטוס הוא מטוס תובלה? מה, הם יטוסו בישיבה על הרצפה?” התבדח הלל.

“אם יצטרכו, ישבו על הרצפה. חשוב מאוד להוציא אותם מפה. זאת פקודה, סגן אלוף חפץ”, הבהיר השגריר, ומשום-מה התבונן גם בגיא.

“פקודה? אינני משרת בצבא יותר. כבר הרבה שנים. אנחנו – משאית, אדוני השגריר, ואתה יודע זאת”.

“אני יודע הכול, חברים. צריך. בזמן שנסעתי לנמל התעופה, שוחחתי עם מפקדיכם לשעבר. הם אמרו שאתם יכולים”.

“בעיקרון, אתה חייב לדבר בנוכחותי באנגלית, מצטער שאני מזכיר זאת. אני בכל זאת תורן הנמל”, נכנס לשיחה התורן.

“כן-כן, סליחה”, התנצל השגריר.

“אז מה נעשה”?

“תביא אותם לפה, אז נראה”.

ביציאתו ללובי קטן מול המשרדים, הלל ראה קבוצה של כעשרים אנשים. אלה היו בעיקר נשים צעירות וילדים קטנים. היו גם בני נוער. כולם היו שקטים מאוד, וככל הנראה מבוהלים עד מוות.

הלל בחן אותם ושאל את השגריר בחצי קול: “איפה המסמכים?”

“הינה”, השיב השגריר ומסר לו את התיקייה.

“או קיי”. הוא התקרב אליהם ואמר בעברית בנימה שמחה: “גבירותיי ורבותיי המכובדים! תאפשרו לי להזמינכם לסיפון מטוסנו הנהדר, שהינו חלק ממדינת ישראל, ולכן הינו בעל אותה חסינות דיפלומטית. מיקולה, אתה מביא מיניבוס, שהם לא ילכו למטוס בגשם?” ואז חזר על דבריו באנגלית במיוחד בשביל התורן.

“אינני יכול לאסור זאת, אביא את הרכב. תשבו שם ואל תצאו החוצה?”

“תודה לך, אדוני התורן”.

זמן רב הם התארגנו לישיבה בבטן המטוס הענקי. גיא התהלך בין האנשים, תוך שהוא מהדק את כל מה שיכול להתגלגל, להשתחרר ולהפריע בטיסה. את התיקייה המסווגת הלל נעל בכספת, שבה תמיד שכבו האקדחים שלו ושל גיא.

הם ישבו בתא הטייס יחדיו והאזינו לדיבורים בקשר. הסתכלו על מסלול ההסעה, על הבזקים גדולים בשמיים במרחק של כשמונה עד עשרה קילומטרים. הם, הטייסים, ידעו היטב מה זה. אלה היו המפציצים שהפגיזו אובייקטים, שאותם קיבלו פקודה להפציץ בראש ובראשונה.

“יודע מה אני חושב?”, שאל גיא לאט. “הם הרי ימשיכו להרחיב את הקוטר. ואילו נמל התעופה הזה הינו אסטרטגי. הלל, חייבים לעזוב”.

“חייבים”, ענה לו הלל. “אבל איך? אף אחד לא ייתן לנו אישור להמראה. אתה רואה, כולם עומדים על הקרקע”.

“אנחנו לא כמו כולם. אינני מתכוון להישרף על האדמה הזאת, לא ברור למה ולא ברור בידי מי”.

“מגדל גוסטומל, אני IsraDhl 5702 מבקש אישור להמריא”.

“ההמראה אסורה”, השיב לו השגרן בלי לחכות.

הלל קם בשתיקה, עבר לתא המטען ונעמד במעבר. רוב האנשים ישנו. הם היו רדומים בגלל ההסקה שהדליק גיא. אחד הפעוטות, ללא שן קדמית, שאל את הלל:

“אתה הקברניט”?

“אכן כן”.

“מתי נטוס? אני עוד אף פעם לא טסתי במטוס שלך. הוא ענקי ואני אוהב אותו”.

“הוא גדול כמו מטוסים אחרים, פשוט אין בו מושבים. במקומם – אתה רואה – כל מיני מטענים”.

“כן, אני רואה. אבל בוא נטוס מהר. אני רוצה לסבתא ברמת גן. לא ראינו אותה הרבה זמן”.

הלל חזר לתא הטייס.

“נלך לעשן?” שאל אותו גיא.

בהתקרבם אל הדלת, הוא ראה את הנהג של סולם המטען.

“חבר, שומע? תתנתק. אנחנו הולכים לאטום דלתות, הגיע הזמן לישון. ותשמור על עצמך, הרוסים יהיו כאן עוד מעט”.

העובד ירק לאוויר ואמר: “כמו שהם יבואו, כך גם ילכו. זאת הארץ שלנו. אין להם מה לעשות כאן”.

“תשמור על עצמך, אבא. לך תדע…”

“תודה, בנים. נחיה ולא נמות”.

גיא התפלא: “אתה מדבר איתו ברוסית. ואילו הוא – אוקראיני. ועכשיו הרוסים תוקפים. איך זה ייתכן?”

“ייתכן שאינו אוקראיני. רוסי. אלא מה? הוא רוצה לגור באוקראינה והולך להגן עליה”.

“מובן ששום דבר לא מובן”, צחקק גיא.

הלל התבונן בשמיים שוב. ההבזקים התקרבו.

“גיא, בוא נלך לאטום דלתות”.

בחזרתו לתא הטייס הלל התיישב בכיסא הקברניט. גיא התיישב בכיסא ליד.

“נשחק בקלפים?” שאל הוא את הלל.

“איזה קלפים קיבינימט?” מלמל הלל ברוסית.

“מה?”

“כלום. יאללה, תפעיל מנועים לפי הסדר: ראשון, רביעי, שני, שלישי”.

“יש”, ענה גיא ולחץ על המתגים במהרה. “המנועים מופעלים”.

“הילוך נמוך, יוצאים להסעה”.

“יש”.

בשתיקה, באורות כבויים, המטוס התגלגל לאיטו במסלול ההסעה.

“עוד 500 מטרים ולמסלול ההמראה. 11 Q. הוא ארוך, ואנחנו כל הזמן עליו…”

“זוכר”, לחש הלל בחריקת שיניים.

הם נעמדו ליד מסלול ההמראה והתבוננו בשמיים דרך השמשה פעם נוספת. גשם מעורב בשלג, רוחות, מטוס מלא עד כלות, בעיקרון, לא הבטיחו המראה רגילה. ובכלל, איך ימריאו ללא תחזית מזג האוויר והנתונים?

הלל בחן את המכשירים.

“כל הנתונים בסדר?”

“הכול טוב, המפקד. המטוס מוכן להמראה”.

הלל שוב הסתכל, לא ברור למה, על האוזניות שהתנדנדו על צווארו.

“להכין את כל המנועים להמראה, 210 גבול, מסלול 11 Q. להדליק אורות. הפעלה משמאל, בקרה מימין. קדימה”.

“מבצע, המפקד”.

המטוס התחיל לצבור מהירות. הם דהרו במסלול ההמראה, ופתאום נשמע בקשר:

“מטוס IsraDhl 5702  לעצור מייד! אני אוסר על ההתקדמות במסלול! אני אוסר על ההמראה! אתם שומעים, IsraDhl 5702? לבלום מייד!”

הלל תפס את ההגה והתבונן בקצה עינו באיליה.

“מהירות?”

“180”.

“מהירות?”

“195”.

מהצד הוא הבחין ברכבי שירות נמל התעופה הרבים, שמיהרו מכל עבר אל המטוס שצבר תאוצה לאט מדי.

“210, המפקד. קבלת החלטה”.

“מקבל החלטה. ממריאים”.

המהירות של 210 הייתה נמוכה בשביל ההתנתקות, והמטוס זחל למעלה באיטיות, לאחר שהלל משך את מוט ההיגוי לכיוונו.

במכשיר הקשר לא פסקו קללות, צרחות ושוב קללות ממגדל הפיקוח.

“אתם הפרתם את כל כללי התעופה הבין-לאומיים! אתם תאבדו את רישיונותיכם ותועמדו למשפט!” שאג הקשר.

“אני מטוס IsraDhl 5702, ביצעתי המראה. מבקש מסלול לוורשה”. הוא השתתק והוסיף כמעט בלחש: “חברים. אני רואה את חיל האוויר שלהם. הם מתקרבים. עוד מעט יפציצו אתכם. תסתתרו ותסתירו את כל האחרים. הם מפציצים הכול. תצילו את עצמכם”.

“הבנתי אותך, IsraDhl 5702. נותן מסלול”. השגרן המתין כמה רגעים ואמר: “בזהירות, חברים. שיהיה בהצלחה”.

“גם לכם. שמרו על עצמכם ועל אוקראינה”.

גיא אפילו לא ביקש לתרגם לו על מה הוא שוחח עם השגרן. הוא כאילו הבין הכול והסתכל בשקט על המכשירים.

המטוס צבר גובה. גיא הכניס בזריזות את נתוני המסלול למחשב והפנה לעבר הלל מבט תוהה.

“לא”.

“מה שתגיד”.

לאחר כל כך הרבה שנים בצוות אחד הם הבינו זה את זה ללא מילים, כמו בני זוג. גיא, בלי לבטא זאת, תהה אם להפעיל את הטייס האוטומטי. ומייד ידע את התשובה. הם יטוסו ידנית. לא במקרה הזה, במיוחד שהמסלול לא הוכנס למחשב מלכתחילה.

לאחר שהתרוממו לאלפיים מטרים מעל הקרקע, הם לפתע שמעו בערוץ התקשורת הוראה ברורה באנגלית: “תזדהו בבקשה”.

“מטוס IsraDhl 5702 במסלול לוורשה. מספר סיווג….”

לא נתנו לו להמשיך: “כוחות חיל האוויר הרוסי. אנו מציעים לכם לחזור מייד לנמל התעופה שממנו יצאתם. אתם נכנסים לשטח אווירי הסגור בפני מטוסים אזרחיים”.

הלל וגיא החליפו מבטים. ושוב הלל, בלי להיוועץ, אמר ברמקול בשלווה: “אני לא מציית לפקודות חיל האוויר הרוסי. אני ממשיך את הטיסה במסלול שנקבע”.

“במקרה זה נאלץ להנחית אותך בכפייה”, צרח מכשיר הקשר.

“אני לא אנחת”, חזר על דבריו הלל ברוגע. “הרי אתם לא תירו בסיפון אזרחי שוחר שלום?”

“אנחנו במערכה צבאית, אתה, טייס מטומטם”, לא התאפק המפקד הרוסי. “כוחות חיל האוויר שלנו פועלים בשמיים. הם יפילו אותך ואפילו לא ינחיתו אותך על הקרקע”, המשיך לצעוק הקשר, ניכר היה רוגזו של הדובר.

הלל סגר אותו בנחישות. גיא נקש באצבעותיו והצביע למפקדו תחילה על צידו השמאלי של המטוס, ואחריו – על הימני. שם, ממש קרוב אליהם, שטו באוויר שני מטוסי תקיפה עם דגלים רוסיים ועליהם האות Z, המתנוססים על סיפונם. המטוסים האלה התקרבו לבואינג יחדיו משמאל ומימין, והלל, למרות הלילה ומזג האוויר הגרוע, ראה את פניו של התוקף שסימן לו עם אצבעו כלפי מטה. בלשונם של טייסי כל המדינות, התנועה הזו התפרשה כ”לנחיתה”.

הלל הדליק את מכשיר הקשר שוב.

“מטוס IsraDhl 5702, אני דורש ממך להסתובב בחזרה ולעקוב אחריי. במקרה של סירוב, יש לי פקודה לפתוח נגדך באש חיה”.

הלל סימן לגיא בתנועת יד לעבר הכנף הימנית. גיא ידע מה זה. זה היה תמרון לחימה ישראלי. ליפול על הכנף ולהיכנס לסחרור. כך עשו כאשר אויב בעל כוח אווירי רב יותר היה מכתר אותם, כדי להטעות אותו. לאחר מכן היו מתרוממים בזריזות ויוצאים מאזור הפגיעה. מטוס קרב או תקיפה הינו מהיר וניתן לתמרון יותר.

כן, אפשר היה להטעות את האויב, גם במטוס תובלה צבאי ובכיסוי של מטוסי קרב אחרים של חיל האוויר הישראלי. ואילו כאן….

ובכל זאת, הלל הסיט את מוט ההיגוי בהחלטיות, וגיא הנמיך את מהירות המנועים. ואז בכלל כיבה שניים מתוך ארבעה.

המטוס נהם וצנח ביעף לתוך הבור האווירי. הוא טס אל תוך החושך תוך פנייה חדה ימינה. לא היה לו את מלוא הגובה הדרוש, מכיוון שעוד לא הצליחו לצבור אותו.

מד הגובה הבהב להם מול העיניים. נותר קצת יותר מאלף מטרים והלל צעק לגיא:

“כוח מנועים מלא!”

“כן, המפקד!” גיא התחיל ללחוץ על המתגים במקביל.

באותו הזמן הלל אחז במוט ההיגוי ומשך אותו במלואו לצד שמאל. המטוס צווח, אבל בנימה רגועה יותר, והחל להתרומם בחזרה.

עברו רק כמה דקות, אך היה נדמה שחלף נצח שלם.

“גיא, לך תסתכל מה עם האנשים ועם המטען”, אמר המפקד והדליק את הקשר עוד פעם, ובדיוק נאמר: “5702, אתם שומעים אותי? אנחנו בכל זאת חייבים למלא פקודה”.

ושוב הוא הבחין בארבעת המטוסים הרוסיים שטסו בסמיכות אליו. גיא חזר.

“איך הם שם?”

“נבהלו. הכול מתגלגל על הרצפה, אך בכל זאת… אלו הם אנשים שלנו. אמרתי להם: מזג אוויר גרוע, חייבים לתמרן. הרגעתי אותם”.

הלל פתח את ערוץ החירום בקשר.

“מבקש את תשומת ליבם של כל מי ששומעים אותי. אני IsraDhl 5702, מטוס תובלה אזרחי, שייך למדינת ישראל. אני טס לתל אביב דרך ורשה. ארבעה מטוסי תקיפה של חיל האוויר הרוסי עם סימני ההיכר שלהם רודפים אחריי. אנחנו נמצאים בשטחה האווירי של אוקראינה. השמיעו לי פקודה להנחית את המטוס מייד. במקרה של אי-ציות יפתחו נגדנו באש חיה. אני מבקש את עזרת כל מי שבאוויר ועל הקרקע. כל מי ששומע אותי”.

“תפסיק לבלבל את המוח, תנחת מייד, אנחנו לא מתבדחים”, אמר אחד הטייסים הרוסים בערוץ השני. “לא נזהיר אותך שוב”.

“היית מציג את עצמך”, השיב לו גיא כדי למשוך זמן.

“סגן אלוף חיל האוויר הרוסי מדינצב”.

“רב סרן חיל האוויר הישראלי גיא אלמוג. לידי סגן אלוף של אותו חיל האוויר הלל חפץ. חבר’ה, בואו נדבר. אנחנו נלך בשקט ואף אחד לא ידע”.

כתשובה הם חטפו צרור יריות ממש קרוב אליהם. הלל חזר במונוטוניות על קריאתו בערוץ החירום הפתוח. שני מטוסים רוסיים נעמדו לפניו. “מספריים”, הבינו שני הטייסים הישראלים.

ופתאום הדהד בחלל:

“אני מטוס של חברת התעופה הלאומית של גאורגיה, הקברניט קבלדזה סוסו. טס בכיוון הלסינקי. שומע אותך, IsraDhl 5702. איזו עזרה אתה צריך?”

“רוצים להפיל אותי, כבודו”.

“מי? מהן הקואורדינטות שלך?”

“שולח לך”.

“אני מטוס של אמירויות המפרץ. מוכן להעניק סיוע. אתם מתרסקים?”

“הרוסים רוצים לפתוח עלינו באש. אנחנו רק מבקשים לצאת מאזור ההפגזות שלהם”.

“רואה אותי, יהודי? אני בכיוונך הנגדי. מתקרב כמה שאפשר ומתחיל לבצע פרסה”.

“כמעט השגתי אותך, IsraDhl 5702” , אמר באנגלית עם מבטא גאורגי.

“אני עוד רחוק, כשנים עשר קילומטרים”, אמר הערבי מהאמירויות. “תחזיקו מעמד. נתייצב זנב אחר זנב, הם לא יפילו שלושה מטוסים ביחד”.

“תודה, חברים. אינני יודע מה עוד לומר…”

“תאמר זאת בהמשך, על הקרקע”.

“רואה אותך, ישראלי. נעמדתי ישר מאחוריך. בינינו כשלושה קילומטרים. לא יכול קרוב יותר. עלול ליפול ממשביהם של המנועים שלך”.

“גם אני כבר פה. שבעה קילומטרים מהישראלי ושלושה ממך, הגאורגי”.

הלל פתח את הערוץ השני של הקשר.

“סגן אלוף, שומע אותי? אנחנו שלושה. אנחנו איטיים וחלשים יותר. תצטרך להרוג את כולנו. אינך מפחד מאלוהים? אל תחטא. לך הביתה. תגיד שלא השגת אותנו לפני הגבול. למה אתה צריך את כל זה?”

“יש לי פקודה. איך אתה לא מבין? אינני יכול!”

“קניבל נתן לך את הפקודה. קניבל. תקשיב, גם אני טייס קרבי בעֲברי. אנחנו קולגות. אחים כמעט. למרות שדרגותינו שונות”. ואז הלל הוסיף ברוסית: “לעזאזל הדרגות, סגן אלוף, חשוב יותר להישאר בן אדם”.

שתיקה כבדה השתררה במכשיר הקשר, ואז הדהד קולו של המפקד הרוסי:

“עד הגבול עם פולין שישה קילומטרים. אנחנו מנמיכים מהירות, אתם מאיצים. הבנת הכול? ואל תסגיר אותי!”

“הבנתי אותך, סגן אלוף”, אמר הלל ובעוברו לערוץ חירום, ציווה לכל שאר המטוסים: “מאיצים עד המקסימום, הגבול הפולני קרוב. בהצלחה, אחי!” הוסיף הוא לטייס הרוסי.

ההוא לא השיב דבר, רק סימן עם אצבעו כלפי מעלה ופקד לאנשיו להסיט את המטוסים בחדות. הם נעלמו כולם יחד.

הלל וגיא החליפו מבטים. הם נטפו זיעה. הקברניט התבונן לפניו בשתיקה.

“לך תבדוק איך הנוסעים שלנו”.

גיא קם, ובעוברו לידו טפח על שכמו. הם הבינו זה את זה ללא מילים. תמיד.

הלל ייצב את המטוס, הדליק את הטייס האוטומטי, ובטרם סגר את ערוץ החירום, כחכח את הגרון וביטא:

“תודה לכם, חברים. גם לך, סוסו, וגם לך, איברהים. הצלתם לנו את החיים. מקווה לראותכם מתישהו”.

“נרים כוסית ביחד?”

“בוודאי”.

“אני לא שותה אלכוהול”, השיב הערבי אחרי אתנחתה.

“אז תה או קפה”.

“קבענו”.

“יכולים לשתות קפה כבר עכשיו”, הודיע גיא שבדיוק נכנס לתא הטייס. “הינה, הבאתי”.

“חברים, אני שותה את הקפה לכבודכם”.

“חכה, אני אמזוג לעצמי”, ענה הגאורגי.

“וגם אני, כמובן”, אמר הטייס של האמירויות.

“להתראות, גברים!”

אם אנשים היו מפנים את מבטם ברגע זה לשמיים, הם היו רואים שלוש ציפורים לבנות שנפרדו לאיטן וחזרו כל אחת למסלולה. כל אחד עם דגל מדינתו על הסיפון. כל כך שונים ביום-יום וכל כך דומים בשמיים. אולי הם אף פעם לא ייפגשו עוד, ואולי הגורל יפגיש ביניהם באזור העישון של שדה תעופה בין-לאומי כלשהו. אם כי הם אפילו לא יזהו אחד את השני. הרי הם לא ראו זה את פני זה, ומכירים אך ורק על-פי האותות שלפיהם, בלי היסוס, הצילו איש את רעהו ממוות.

נבצר מהלל לגלות את שמו ואת שם משפחתו של השגרן האוקראיני שאישר לו להמריא ואיחל לו הצלחה. הוא נהרג ארבע שעות לאחר מכן תחת מתקפת אוויר. וגם סגן האלוף הרוסי, שהפר את הפקודה ולא פתח עליו באש נבלע אף הוא בהיסטוריית המלחמה הנוראה והמוזרה הזאת. כל זה אירע אז. בלילה האיום ההוא של 24 בפברואר 2022 בשמי אוקראינה. אוקראינה החופשית. 

כל זה אירע אז. בלילה האיום ההוא של 24 בפברואר 2022 בשמי אוקראינה. אוקראינה החופשית. 

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד + עשרים =