אנו מביאים לפניכם באדיבותו של פרופסור מאיר רשימה המבוססת על הרצאה שהועברה באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, על היהדות של י.ח.ברנר, והאידיאולוגיה, או חוסר-האידיאלוגיה, שלו בכלל ועל קשריו הבלתיידועים עם חוקר הקבלה גרשום שלום.

המערכת.

יוסף חיים ברנר. ויקיפדיה.
יוסף חיים ברנר. ויקיפדיה.

אחד המאמרים היפים שנכתבו על יוסף חיים ברנר הוא זה שכתב הלל צייטלין בשנת 1922 (“יוסף חיים ברנר: ערכים וזכרונות”, התקופה יד-טו [תרפ”ב], עמ’ 645-617).

מעבר לתיאור המלבב של היכרותו עם ברנר מימיהם בהומל, ביקש צייטלין להציג כאן את ברנר ככופר-קדוש. אמירה מפתיעה למדי, אך לא ייחודית. דברים דומים מוצאים אנו (גם אם בצורה תמימה יותר) אצל אז”ר, ר’ בנימין, יעקב מלכוב, ש”י ענגון ואפילו אצל אברהם יצחק הכהן קוק. צייטלין הציג את ברנר כמי שהביקורת שלו על היהדות נובעת מעומקי התהום ולדבר חדש עדיין לא הגיע, כמי שמחפש את האמת ולא יכול לקרוא לאל בשמו – כאיוב מודרני. דברים אלו נכתבו בשעה שצייטלין כבר היה שקוע בחזון משיחי-נבואי משלו. והינה, כדרך שפירשו “מבקשי האלוהים” את ניטשה, ובאופן דומה שבו ראו אחדים את לב שסטוב, ביקש לראות בעומק דברי הכפירה של ברנר את עומק האמונה.

מאמריו של ברנר בענייני יהדות אכן היו יוצאים דופן בחריפותם. היו אלו זעקות על הגלות, הדת והלאומיות היהודית המודרנית, שנכתבו ברובם בשנתיים הראשונות לבואו לארץ ישראל (המאמרים המרכזיים מתקופה זו נדפסו עתה בספר סדנא דגלותא, ספרי בלימה, ירושלים וברלין תשפ”ג). קולו המיוסר של ברנר לא רק נאבק בשילובה של דת ולאומיות או באלו המתלבשים באדרת “מהות היהדות”, ולא רק מכיל לעג צורם לרומנטיקה לאומית חלולה או עכורה, אלא גם נסתר בו קול יהודי בודד יוצא דופן. שאלת “יהדותו של ברנר”, או סבלו של ברנר, היא שאלה שקשה לתרגמה לטרקטט כזה או אחר, ואפילו יהא זה טרקטט חילוני. על המבעים הנסתרים שבכתביו כבר כתבו בצורה מעמיקה ברוך קורצוויל, מנחם ברינקר, אבי שגיא, דוד אוחנה ויעקב גולומב (כל אחד בדרכו), ולאחרונה הוסיפה לי ברטוב ומצאה את עקבות הפילוסופיה של לב שסטוב בדברי ברנר. אלו גם אלו ביקשו תפיסה אחדותית בדברי ברנר. לא אחזור על דבריהם, אלא אציג סדקים, קווים משתנים, במאמריו האנטי-רליגיוזיים הגלויים של ברנר. בתוך כך אציג מספר תגובות קצרות לדבריו, ובכלל זה גם ביקורת פחות ידועה שהוטחה כלפיו מפי גרשם שלום. לבסוף, נחזור למבט של הלל צייטלין, או ליתר דיוק לשאלה: “כיצד, למען השם, ניתן לראות בעומק הכפירה את עומק האמונה?”.

המעורר

מכתב ששלח ברנר. באדיבות מכון “גנזים”

ידוע למדי תיאורו האכזרי של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, שפגש את ברנר בשנת 1908, בדרכו מלונדון ללבוב: “זמן רב אחרי הפרדו ממני לא יכולתי לשוב לאיתני, שאלת היהודים הישנה-נושנה, אשר מכבר חשבתי אותה ללא קיימת, שוב נתעוררה בקרבי. למה סובל האדם הזה את סבלו האיום? […] בשום קרקע לא יוכל להשתרש והנה הא נדחף שוב ושוב אל חיק היהדות השנואה עליו ואשר בעבורה לבו מלא כאב” (מ”י ברדיצ’בסקי וי”ח ברנר, חליפת אגרות, תל אביב תשכ”ב, עמ’ 137). דברים אלו רחוקים מייסורי ברנר בלונדון ומקריאותיו בהמעורר בין השנים 1904‑1907, כמו גם מהתמונה המורכבת העולה מתיאור “האחרון” ברומן מסביב לנקודה (הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשל“ח-תשמ”ה). הינה, בתקופת המעורר רשם ברנר בשולי אחד הגיליוניות: “תפילתו של ‘המעורר’: יתכנסו למתיבתא שלי כל אלה אשר חלק ונחלה להם בחוזי-יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגבורי-המרד החסונים ובבעלי-המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן-גבירול ובהולכים בעקבות רבי שלמה יצחקי ורש”ל, במתכסים בטליתו של האר”י זי”ע ובנוהים אחר קברו של ר’ נחמן מברצלב; יבואו הלום כל אלה אשר דבר אלהי ישראל ואלהי-האדם בלבבם ובפיהם – – ויעשו חטיבה אחת מפארה, נשגבה, קדושה!” (“אל החותמים והקוראים!” המעורר, שנה ראשונה, חוברת יא [נובמבר 1906], עמ’ 38); ובמקום אחר: “לנו אין כל צל של אמונה באלהי ‘ראשית חכמה’ ו’של”ה’ ואפילו לא באלהי ‘חובת הלבבות’ ו’בחינת עולם’; מהלך ת”ק פרסא רחוקה ממנו דתם של אמוראי בבל ותנאי א”י ולא כל שכן דתם של הט”ז ו’הבאר היטב’ – אך עברית אנו כותבים מפני שאין אנו יכולים לבלי לכתוב עברית, מפני שהניצוץ האלהי אשר בתוכנו יוצא מאליו רק בשלהבת זו” (שם, חוברת א, [ינואר 1906], עמ’ 14). דברים אלו, לצד דבריו על “המחנה הנשאר”, על “האחרונים” ועל ההיאחזות בעברית, שיקפו הלך רוח מסוים של ברנר בלונדון, שמשך אליו דמויות ידועות, כשם שהרתיע אחרים.

לבוב

שינוי בסגנון אנו רואים כבר בתקופת לבוב – שבה הביע דברים חריפים בנוגע ליהדות. הינה כתב למשל: “יהדות זו, שאתה מרגיל את עצמך לדבר עליה מפי אחד העם וקלוזנר – אין אנו יודעים מה טיבה. על יהדות בתור בריה מיוחדה לעצמה יכולים לדבר רק בעלי-דת במובן ההמוני, וגם אתה, גם אנו, הלא יהודים חפשים אנו. יהודים, אבל לא דואגים ליהדות, אנו יהודים ללא חיים […]” (הד הזמן, אדר-ניסן תרס”ח; ברנר, כתבים ג, תל אביב תשמ”ה, עמ’ 183). דבריו נכתבו כתגובה למאמרים על מהות היהדות ומוסר היהדות שנדפסו בהעתיד של ש”י איש הורוויץ. זו נקודה קריטית, כי הינה, מאמריו של ברנר נכתבו כתגובה, הווייתו הייתה הויה פולמוסית. ככל שהטקסטים שעמדו לפניו היו חריפים יותר, כך נתחדדו והוחרפו גם טענותיו, וכך עוררו את זעמו אותם משפטים פתטיים של קלוזנר בראש השלח המתחדש בשנת 1908 (שמטרתו: “הרמת רוח העם על ידי תקון חיי הציבור הישראלי והפצת המאור שביהדות, כדי שלא תשקע האומה במ”ט שערי-טומאה ולא תהא יכולה גם לא תהא ראויה להגאל”, “מאה חוברות של ירחון עברי”, השלח יז [אוקטובר 1907], עמ’ 294). קל היה לזלזל בדברי התרעומת של ברנר. קלוזנר למשל כתב לברנר באותה התקופה: “ומה בדבר נסיעתך לא”י? מה מאוד הייתי רוצה שתהיה שמה! אפשר שלמראה הארץ היה סר ייאושך […] ראיתי את תמונתך בידי ביאליק. למה אתה מתאונן כ”כ – ואתה בחור כארזים […]” (הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון, תיק ברנר).

ייסורי ארץ ישראל

כריכת ״סדנא דגלותא״ של יוסף חיים ברנר

אין להתפלא שברכה זו של קלוזנר לא נתגשמה. הינה מאמרו הראשון של ברנר מארץ ישראל – “בפעם המאה” – עמוס בדברים על הגטו היהודי שנודד מקום למקום, על מות אלוהים, על כך שכל אוצרנו הוא ייחוס מת וכיוצא בזאת (סדנא דגלותא, מאמר ראשון). המציאות הארץ-ישאלית נגלתה לפניו כגלות דגלות. היה זה ראשון לשורה של מאמרים על ענייני היהדות שבהם ניסה לעצב גם חזון אוטופי של עברי חופשי, ונראה כי מה שעורר אותו לכתיבת מאמרים אלו לא היה רק המפגש עם המציאות הארץ-ישראלית, ובוודאי שלא החיים הדתיים בארץ ישראל, אלא השׂיח על מהות היהדות וחידושה שנשתרש בקרב הוגים לאומיים, שיח שביקש לבלוע את המציאות הארץ-ישראלית ולעטוף אותה במסכת רומנטית.  

עד כמה דברי ברנר היו זרים לאחדים שהעריצו אותו מימי המעורר ניתן ללמוד מאכזבתו של פישל לחובר מתוכנו של מאמר אחר, “רשמי שעה” (סדנא דגלותא, מאמר שלישי), המלא גם הוא בדברים על היהדות המנוונת ועל העברי החופשי החפץ בעבודה אנושית. לחובר ראה בכך שיח פשטני; ובמקביל כתב על הסיפור “בין מים למים”: “לדידי כל החסרון הוא מה שהספור הוא ציוני מדי, […] דמיתי כי יהיה זה המשך מאברמזון, אברמזון בארץ התחיה, במקום העסקנות והקבצנות. אבל אוירא דא”י פעל, כנראה, סוף סוף גם עליך. הייאוש אינו עמוק ותהומי ואינו נובע מתוך תוכו של הלב” (גנזים ד, תל אביב תשל”א, איגרת לא [עשרה באוגוסט, 1910], עמ’ 175). נדמה שלרגע חשב גם ברנר שהפתרון שמצא לכל בעיות הגלות – עבודה עברית – היה חלש גם בעיניו עצמו. כך ניתן ללמוד ממכתב בהול שששלח ללחובר באוגוסט 1910, בבקשה לעכב את הדפסת מאמרו, כי הינה “אני מרגיש עכשיו רגש לא נעים לקרוא דברים שעכשיו לא הייתי מדבר עליהם בשום אופן. כונתי, כמובן, לא ביחס לדת והאמונה, שאיני חוזר בי, אלא להשדות והכרמים והפועלים היהודים וכו’ שאין זה אלא נבול פה […]” (כל כתבי ברנר, כרך שלישי [איגרות], תל אביב תשכ”ז, איגרת 472 [חמישה באוגוסט, 1910], עמ’ 355). על כל פנים, אותו ניבול פה, שב ברוב מאמריו בתקופה זו.

על חזיון השמד

כתגובה לבקשת קלוזנר לתרום דברי ספרות להשלח – אף-על-פי ש”בימים האחרונים נתפרדו דרכינו במידה ידועה, אבל אין מידה זו גדולה כ”כ כמו שמדמים העוסקים בפולמוס ספרותי” (מכון גנזים, ארכיון ברנר, התכתבות [12 במרס, 1910], תעודה א18685) – כתב ברנר: “מכתביך נתקבל וקראתיו באותו רגש הכבוד וההוקרה אשר בלבי אליך מאז, למרות מה שהמילה “יהדות” אשר אתה דוגל בה, שנואה עלי, כשאר מלים ריקות, עד מוות” (כל כתבי ברנר, כרך שלישי, איגרת 459 [שלושה באפריל, 1910], עמ’ 351). קלוזנר מצידו הגיב בחריפות יתרה: “על השאלה: אם רֵיקה היא המלה ‘יהדות’ או לא, לא אדון עמך בזה. אתה לא תהיה עוסק בחכמת-ישראל (שבאמת רק לה שייכת מלה זו ורק מי שמתרומם עדיה בפובליציסטיקה שלו מותר לו להשתמש במלה זו), כמו שאני לא אעשה בֶּלֶטריסט לעולם. ובהשלח בחלקו הבֶּלטריסטי יש מקום אף לצייר ‘אַנטי-יהדותי’ כשָאול טשרניחובסקי’ (מכון גנזים, ארכיון ברנר, התכתבות [שלושה ביוני, 1910], תעודה א18686). היינו, תן לי רק סיפורים.

דברים אלו נכתבו חודשים מועטים לפני המאמר של ברנר על השמד (סדנא דגלותא, מאמר חמישי]. והינה, תוכנו של מאמר זה לא היה חדש כלל – דברים דומים הביע ברנר כבר קודם, ומצויים גם בדברי אחרים – אך עתה עוררו דבריו רעש של ממש (זה תוּאר באופן מקיף במחקריה של נורית גוברין, ראש להם בספרה: מאורע ברנר). ברנר ביקש כאן לערוך הפרדה בין היהדות המופשטת ליהודים בפועל – בין לאומיות לדת – אך בייחוד נרעשו בשל מבטאים חריפים השזורים לאורכו, דוגמת “אני למשל איני רואה גדולה גם באותה החמימות של אותם הימים הטובים, שיסודה בהתרפסות ובקשה לפני איזה אב שבשמים שיתן פרנסה / יכול אדם מישראל להיות יהודי טוב, מסור ללאומו בכל לבבו ונפשו, ולבלי לפחד מפני הלגנדה הזאת [ישו] כמו מפני איזה טריפה, אל להתיחס אליה ברטט נפש רליגיוזי […] / נניח, איפוא, את חכמת התיאולוגיה לגלחים משלהם ומשלנו […]. שאלת-חיינו היהודית היא לא שאלת הדת היהודית, שאלת ‘קיום היהדות’. את רעיון-התערובת הזה צריך לעקור משורש / איזו פיקציה בדבר אלהות. / מן ההיפנוז של עשרים וארבע ספרי הביבליה נשתחררת זה כבר, כבר […] / אין לנו וליהדות כלום […]”. המאמר עמוס ברמיזות נסתרות לכתבי אחד העם וקלוזנר, ומלא בזכרי לשון מהמקורות ומחז”ל. ברור שלא הדת עומדת במרכזו (זו אינה רלוונטית עבורו כלל), אלא אלו המבקשים לעשות שימוש בשיח הדתי בהקשר ללאומיות היהודית, אותם המדברים על יהדות שלעתיד לבוא, ומסתירים את תנאי החיים העלובים. שאלת היהדות לא הייתה עבורו שאלה רלוונטית כלל, אך גם אין כאן ניסיון בניין של אתוס חילוני (החפץ בכך יקרא את מאמרים אחרים בהפוה”צ מאותם שנים!).

באופן מפתיע מוצאים אנו שברי רליגיוזיות דווקא במאמרים אלו – על הקרירות של חיים ללא אלוהים, או על הרטט הרליגיוזי – אך לא בכך העיקר. אלו היו ביטויים אישיים שאי-אפשר לתרגמם לחברה, וכל ניסיון לעשות זאת אינו אלא הונאה. או כדבריו, בעקבות אחד ממאמרי קלוזנר: “איני מבין, היאך באים אנשים, המתאמרים לנאורים, ואינם מתבישים להשליך לתוך הלוע הנורא הפתוח פתותי דברים לא מעלים ולא מורידים, דברים שבשום אופן לא ירככו כלום, לא יחממו כלום ולא יגלו כלום, ע”ד איזו פיקציה – פיקציה בכל המובנים – שהם מחפשים אחריה ומתגעגעים אליה ומוצאים אותה, ע”ד איזו פיקציה, דמתקריא אלהות” [“על מחפשי אלהים”, סדנא דגלותא, מאמר שני].

שינויים

דברי ברנר על העם הגלותי, על נתק מכל אלוהות, כמו גם דבריו בגנות ההיסטוריה המרטירולוגית, משותפים לכל התקופות, אך הדברים היו שונים למדי בשתי נקודות: [1] בחריפות הניסוח או בתאוות הפולמוס; [2] בתוספת הפוזיטיבית (המחנה הנשאר, העברית או הפועל העברי החופשי). אך התמונה מורכבת בהרבה אם קוראים במקביל את סיפוריו. הפער בין הספרות למאמרים היה גדול. דעות רבות שהושמעו כמאמרים על היהדות, נבלעו ברומנים של ברנר, אך לא תמיד מושמות בפיו של הגיבור הברנרי המרכזי, אלא הם בבחינת קול, שלעיתים מוצג בפי מי שעומד על סף שגעון או בפי דמות כזו או אחרת. היינו, ברומנים הפכו דברי הביקורת לקולות מורכבים ולא למצע רעיוני חד וברור. כך גם אותו חזון פוזיטיבי, על העברי החופשי עובד האדמה, מתנפץ במעשה הספרותי לקרקע המציאות. ברנר בוודאי הניח שקוראי מאמריו בעיתון הכירו גם הרומנים שחיבר. שניוּת זו היא דבר שיש לשים אליו את הדעת, והיא מייחדת את דרכו של ברנר, שגם במאמריו העוקצניים ניתן לגלות סדקים ולבטים.

גרשם שלום וברנר

כריכת ״מכאן ומכאן״ של ברנר

בשנת 1919 תרגם גרשם שלום לגרמנית את מאמרו הידוע של ביאליק על הלכה ואגדה, לצד דברי הביקורת של ברנר (תרגום שלא נדפס לבסוף). שלום – שבאותה שעה היה תחת רושמו של ביאליק – ראה בדברי ברנר פטפוטים חסרי ערך וביומנו רשם בין השאר: “בר-יוחאי הוא מהפכן טיפוסי מהסוג הרוסי (או הצרפתי) שדוגל בסטנדרטים כפולים: עקרונות טובים רק עבור ניסוח סיסמאות או ברגע שהם מתאימים לצורכי השעה, אחרת הם ‘דברים בעלמא'”. ובטיוטה אחרת הוסיף: “ברנר עצמו יוצא במאבק חסר תוחלת נגד עולם האתמול שלנו (חסר תוחלת במובן העמוק ביותר של המילה), הוא מנהל נגדו מאבק אישי. הדבר מביא אותו למצב עקום מאוד של פולמוסן – אלא שברנר אינו ניטשה!” (ארכיון שלום, 401599, תיקים 07/277.1.33, 08/277.1.28; Gershom Scholem, Poetica, Berlin 2019, pp. 415-422). שלום הוסיף והטיח דברים קשים על “החיים” שאליהם שואף ברנר –  ופלא שראה דווקא במושג זה את מרכז עולמו של ברנר. דברים אלו היו הפוכים להערכתו של שלום את ברנר כמספר, ובאוטוביוגרפיה שלו רשם: “נתרשמתי מאוד מן הספר מכאן ומכאן שקראתי עוד בברלין […] ספר זה היה בין הדברים המרשימים ביותר שקראתי בבחינת אספקלרייה בלתי-מיפה של האוירה בארץ. וכך נמשכתי אח”כ לקרוא גם את שכול וכשלון, שבא לידי עוד בהיותי סטודנט במינכן. התמונה הקודרת של הישוב המצוירת שם מנעה ממני (בצדק או בטעות) כמה אשליות ממה שצפוי לנו בארץ עוד לפני העליה. כאשר עליתי לארץ היו דברי ברנר במזוודתי הרוחנית” (גרשם שלום, מברלין לירושלים, תל אביב תשמ”ב, עמ’ 145. עותק של מכאן ומכאן עם הקדשת עגנון לגרשם שלום שמור בארכיון עגנון). אך לא בכך נתייחד ברנר.

נעילה

כריכת ״שכול וכישלון״ של ברנר

סירובו של ברנר לאמץ כל אידיאולוגיה מחייבת – הם מקור עוצמת כתביו. עיקרם אינם בחזון הפוזיטיבי, אלא בזעקה הטמונה בהם. יש כאן לא רק קול יהודי אקזיסטנציאלי או שסטוביאני, ולא רק זעקה של מי שחפץ לחיות כעברי חופשי, אלא גם (ואולי בעיקר) זעקה על הקש והגבבה שבהם מנסים למלא את החלל הנורא.

דווקא בשל נקודה זו קל היה לקרוא את דברי ברנר באופן פתוח, כשם שעשה הלל צייטלין. המורכבוּת של לאומיות חילונית חדשה, תחושות רליגיוזיות אישיות וזעקות על לאומיות נוסח אחד העם, נתפסו בעיני אחדים כפתח לעולם אחר: גלגול של קריאה מעין זו יש אצל אלו המבקשים להציג את ברנר כבעל תפיסה יהודית הרלוונטית לזמן הזה, אך גם אצל אלו המגישים את מאמרי ברנר כ”מזון רוחני” לגידול ביצי האידיאלים הלאומיים-החילוניים. אלו גם אלו הפכו את ברנר לנביא מיוסר, שדברי נבואתו האמיתית עדיין עצורים בבטנו. ומפרגמנטים סותרים ניסו לבנות בניין שלם.

אין ספק שהיהדות של ברנר הייתה יהדות של שבר – הוא יצא מכל העולמות ונשמתו נותרה ערטילאית. ייסוריו של ברנר, סבלו של ברנר, נבעו מכך שהיה בבחינת זה התלוי על כרעי תרנגולת ותהום רובצת תחתיו. ומאותה זווית שבה הוא תלוי, הוא רואה לפניו: סדנא דגלותא. עמידה זו, עם כל זרותה, היא זו המקנה חיות לכתביו גם בימינו.

קראו עוד

צפו בהרצאה של פרופסור מאיר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

18 + חמש עשרה =