חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על "לילה בחיפה"
זהו סרטו של עמוס גיתאי, יליד חיפה, בוגר בית הספר הריאלי בחיפה, המתרחש בחיפה. אני, בתור חיפאית, ודאי הלכתי לראות. כיוון שהסרט קיבל ביקורות לא אוהדות בעיתון "הארץ" ובמגזין Time Out, הרי שיש לי הזדמנות לחדש, בכך שאציג את נקודות הזכות של הסרט.
כל הסרט מתרחש בלילה אחד בבר-גלריה בעיר התחתית בחיפה. יהודים וערבים מבלים זה לצד זה בבר: אוכלים, שותים, רוקדים, מסתקרנים, מתגרים, מגששים קרבה גופנית.
גשם דק מטפטף בחוץ, והאנשים שמחים להיכנס לבר החמים, כמחסה, כבית. הזמן הפרטי הרך, המופקע מהרצף היומיומי המחייב והמגביל, מייצר אווירה של פתיחות ומותרוּת אנושית-חברתית: כל הקשרים הרומנטיים הניצתים והמתפתחים בלילה הזה הם בין זוגות יהודים-ערבים מעורבים. בגלריה הסמוכה לבר נערכת פתיחת תערוכת צילומיו של אמן ישראלי. לצילומים נושא פוליטי-פלסטיני, אבל אין התמקדות על צילום זה או אחר. הצילומים משמשים כרקע, שעל פניו מתהלכות הדמויות, וכמעין הצדקה לקיומה של הגלריה ולמרכזיות דמותו של הצלם, המגולם ע"י צחי הלוי. הדמות הראשית השניה היא לילה, בעלת הגלריה, ערבייה צעירה, המגולמת ע"י מריה זריק, ולה יחסי קרבה עם הצלם. שם הסרט "לילה בחיפה" משחק עם שתי המשמעויות של המילה "לילה", וזה חביב. האווירה בבר קיומית, ללא גודש פוליטי. הדבר מודגש ע"י אישה ערבייה אחת, שמנסה לפתח שיחות פוליטיות במקום, אך לא מקבלת התייחסות, נשארת בודדה, מרירה, לעומת הבליינים האחרים הנהנים מהאווירה המקבלת, המאפשרת קרבה אנושית.
הרכבות הדוהרות מעבר לגדר בסמוך לבר, האופייניות כל כך לחיפה התחתית, מחרישות לרגעים את קולות הבר ואומרות, שחיפה היא מקום טוב באמצע בין נהריה לתל אביב.
השחקן מכרם חורי מתבלט בתפקיד בעלה הזקן של לילה. הוא מגיע למקום, אולי לפקח על אישתו הצעירה, ועל עסקי האמנות שלה. משחקו זהיר ומאופק, הוא יודע-לא יודע על מערכת היחסים בינה לבין הצלם היהודי, אבל אינו מגיע לעימות.
הסרט מצולם במיומנות ובצבעוניות נעימה על אף אפלולית הבר, ע"י אריק גוטייה הצרפתי, שצילם גם את סרטו הקודם של עמוס גיתאי, "רכבת קלה", משנת 2018, שכולו התרחש בנסיעה ברכבת הקלה בירושלים.
"לילה בחיפה" הוא פסיפס של סיפורים אנושיים, שעשויים ליצור התעניינות והזדהות אצל הצופה הפתוח, המאפשר לעצמו להיכנס לבר האופטימי של הדו-קיום.
יואב ויכסלפיש ממליץ על
הספר מוקף בפסיכופתים/ תומאס אריקסון
הכינוי "פסיכופט" מייצג בעיני רבים תיאור של אדם מסכן ופגוע שיש לסייע לו, אבל המחבר מדגיש שאין מדובר במחלה פסיכוטית אלא בהפרעת אישיות. זו מאפיינת לדבריו כ-3% עד 4% מבני האדם. אלה אנשים חסרי חמלה ומניפולטיביים, אשר שואבים סיפוק מנקמה והרס, ומחזיקים בתפיסת ערך עצמי גרנדיוזי.
לרבים קשה לזהות אותם משום שלא מדובר באלימות פיזית/מילולית, אלא בנפילה ברשתו של חסר החמלה והמעצורים, השואף להשגת יעדים תוך תמרון בלתי נגמר.
אריקסון, חוקר מדעי ההתנהגות שבדי ומחבר הספר "מוקף באידיוטים", שם לו למטרה להדריך את הקורא כיצד לזהות פסיכופטים ולהתמודד איתם. הוא נאחז בתיאוריה הממיינת התנהגויות לארבעה טיפוסים עיקריים על פי מפתח של צבעים – אדום, צהוב, כחול, וירוק – וטוען שהפסיכופט הינו חסר צבע וקשה לזיהוי, מאחר שסדר יומו נסתר.
סקירת הטיפוסים השונים והמניפולציות האפשריות של הפסיכופט מציידת את הקורא בידע מעשי שניתן ליישום בתא המשפחתי או במקום העבודה, וכך מעלה את הסיכויים שלו לזהות התנהגות כזו ולהתמודד היטב במפגשים עם טיפוסים חסרי מעצורים. המחבר גם מציע להבחין בין מניפולציות חיוביות, אשר מובילות להנעה עצמית ולהשגת יעדים, לבין מניפולציות שתכליתן להביא לוויתור על עקרונות ועל התנגדות, ואשר משרתות את הפסיכופט, בעל הצורך המתמיד בשליטה ותמרון.
מניפולציות עלולות להכאיב מאוד במערכות יחסים זוגיות, בין אישיות, ומקצועיות, והכותב מדריך את הקורא כיצד לזהות את הנקודה שבה עדיף "לפרק את החבילה" ופשוט לקום וללכת, מאחר שאין סיכוי לשכנע את הפסיכופט להרפות ולהימנע מחתירה ליעד.
הוצאת כנרת, זמורה, 284 עמודים
