דן אלבו על ספר שיריו של שמעון רוזנברג, שירים מקצה המערב (הוצאת עמדה, 2022), המספר על קסמיה של עיר זרה ומוזרה, ניו יורק שבארה”ב.

המערכת

כריכת ספרו של שמעון רוזנברג ״שירים מקצה המערב״

בניגוד לדוד אבידן שגרס במאמרו “ספרות ולשון” (6.4.1990) שהלשון היא יסוד מרכזי ובלעדי בשירה, טענה הנוטלת מהקורא את היכולת להזדהות עם השיר בגלל העדר חוויה רגשית משותפת בינו ובין הכותב, והידרדרות השיר במדרון בלתי נמנע של תחכום-יתר העשוי להיכשל בשל להטוטנות מילולית חסרת פשר. שירה ללא תשתית חווייתית-ספרותית היא כגוף בלי נשמה. להטוטנות לשונית כעמוד תיכון של יצירה עלולה מצד אחד להובילה לנונסנס ולהעדר משמעות, ולבודד אותה במקומי והאתני, קרי, בין חומות הלשון של המשורר, בלא יכולת להידבר עם הכלל-אנושי, הקוסמופוליטי, האוניברסלי, ושאר הלשונות הדבורות בפי יתר העמים. ומצד שני, שירה שהיא לירית בעיקרה, כמו שירתו של שמעון רוזנברג, מביעה בעצמה הלכי-נפש, חוויות ותחושות.

שירי הספר שלפנינו מציעים מסע אותנטי מעניין ומרגש בשבילי התאהבותו ובנפתולי היקָסמוּתוֹ בקְסמיהָ של ניו יורק, ובחוויית מגוריו וביקוריו בניו יורק (ובערים אחרות בארצות הברית, כמו סולט לייק סיטי) בעשור השלישי לחייו עם רעייתו ובִתו בת השלוש.

רגליו של אדם מוליכות אותו למקום שאליו הוא חפץ ללכת, ובהגיעו, מחד גיסא, קורה וליבו הולך שבי אחריו בסערה, ומאידך גיסא קורה וליבו אינו מתאהב בו כלל. משירי הספר עולה שלֵב המשורר נשבה לגמרי בקסמיה האורבניים, האדריכליים, האנושיים, המוזיקליים, והתיאטרליים של ניו יורק.

כשאדם יוצא למסע, אין הוא יכול לשער אילו הנאות ושמחות מזה, ואילו ייסורים ואכזבות מזה, יזדמנו לו. אין הוא יכול לחזות מה יהא וכיצד יתפתחו הדברים אם הדימויים והדמיונות שדחפוהו יתבררו כחלומות שווא. משירי הספר מתברר שלא רק שחלומו לא היה בבחינת חלום שווא, אלא שהמסע היה “פשוט חלום” כפי שאומרים בעגה המקומית. מטיב החוויה המצוירת דומה שחלומו ירד בסולם-קסמים מהנשגב והפלאי אל המציאות הסתמית, וטבע בה את אות קסמיו. דומה שהתמונות הפיגורטיביות המדויקות מקורן באישיות ספרותית מגובשת בעלת העדפות אסתטיות ופואטיות ברורות.

במידה רבה, שירי הספר מטשטשים את ההפרדה המסורתית בין שירה לירית, העוסקת בעולמו הרגשי-האישי של היחיד, ובין שירה אפית-נרטיבית, המגוללת סיפור חיים ומעשים, שיש בה יסוד חזק של תיאור מציאות אובייקטיבית. זו שירה שסימניה העיקריים הם חושניות, המגולמת באטמוספירה רומנטית מעודנת, ובערגה מודעת אל עצמה לא פחות מאשר אל ההתרחשות הממשית בזמן התרחשותה. המשורר נושא ליבו אל החיים התוססים מול עיניו, בהרהורי געגועים ושמחה מרוסנים, מיטיב לצייר ולצבוע רחובות ושדרות, כיכרות וקתדרלות, מחזות רחוב, וטיפוסים מקומיים הניצבים ומשחקים מדי יום באותו תיאטרון רחוב בלתי פוסק, שהופך את ניו יורק למחוז חפץ כה מלהיב שהיה מושא געגועיו וערגתו שנים כה רבות, לא פחות מאשר קסמי געגועיו לרעייתו ולבִתו, שחלקו איתו את השהות באותו “תיאטרון קסמים” הקרוי בפינו ניו יורק, באותן שנים.

רוב שירי הספר נשענים על עיגון תמונת השיר במקום זה או אחר בניו יורק, תוך הקפדה על ציון שמו, בין אם זה שמה של כיכר, שדרה, פארק, שוק, שמו של מגדל, או מונומנט אדריכלי מפורסם זה או אחר. בשיר “לפנות בוקר בניו יורק” (עמ’ 12) – העיגון נעשה כבר בשם השיר, וממשיך בשורותיו האחרונות: “…על סף חורף ניו יורקי ראשון ולא מוכר / אז ידך נוגעת בחלון בטרם כפור של בוקר / ושעון שפעמונו עוד לא צלצל / כבר מבשר מדרגות אל משרד / ורגליך תכף דוהרות / עם ההמון / לשגרת תחתיות ניו יורק”. בשיר “רגעים קטנים במערב העליון, 1986-1985” עיגון החווייתי במקומי ניכר ביותר לעין: “רוח קפואה מטפסת מן הנהר / חוצה את הפארק העירום / נאנחת ומטאטאת שיפעת עלים יבשים / בדרכה במעלה רחוב 116 / לעבר שער הקמפוס היפה… / גם אם את נחפזת להיבלע בספריית קולומביה האדירה. / ‘במדריך ניו יורק’ נכתב: / ‘כאן המקום הקר ביותר בעיר'” (עמ’ 13). אותה טכניקת שזירה של החווייתי במקומי, שבה וחוזרת בשיר “נציג הבוהמה”. העיגון של חוויית השוטטות במקום “באחת מקופות West End Markets [שווקי ווסט-אנד הם אחד מהשווקים הקהילתיים התוססים ביותר של בריסביין] עומד גבר צעיר ללא מעיל, רק סודר עב צמר…” (עמ’ 16).

“אל נפש המקום”, הוא לטעמי השיר המשמעותי ביותר, ומהטובים והעזים בקובץ, והוא זה הפותח את הספר:

“אֵינֶנִּי מִתְגַּעְגֵּעַ לַאֲנָשִׁים 

יוֹתֵר מִמָּה שֶׁאֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ לִמְקוֹמוֹת 

שֶׁמְּעִירִים בִּי גַּעְגּוּעִים לַאֲנָשִׁים

וַאֲנִי נִכְסָף לְהַגִּיעַ לִמְקוֹמָם

אֲפִלּוּ כְּשֶׁאֲנִי נִמְצָא בּוֹ.

וּכְשֶׁלֹּא יִהְיוּ,

אֶתְגַּעְגֵּעַ לֹא פָּחוֹת לַמָּקוֹם

שֶׁהֵם מְעוֹרְרִים  אֶת זִכְרוֹנוֹ,

הֵיכָן שֶׁעֵין-חַלּוֹן דּוֹמַעַת

אוֹ דֶּלֶת פְּתוּחָה בְּפֶה מְחַיֵּךְ

יֹאמְרוּ לִי בִּמְקוֹמָם: בּוֹא.

וְדַי גַּם בִּשְׁיָרֵי גָּדֵר לְעוֹרֵר בִּי אֶת גַּעְגּוּעַי

לְעֵבֶר הַמָּקוֹם

בּוֹ הִכַּרְנוּ זֶה אֶת זֶה, , וְגָדַלְנוּ זֶה לְצַד זֶה

וּבִמְיֻחָד זֶה עִם זֶה, שָׁם נוֹבֵט הַגַּעֲגוּעַ הָעַז בְּיוֹתֵר 

לְמִי שֶׁאֲנִי חַי עִמָּם, וְעַל אַחַת כַּמָּה עֲבוּרָם

רֹאשׁ אֶל רֹאשׁ, גּוּף אֶל גּוּף, נֶפֶשׁ אֶל נֶפֶשׁ אֶל

נַפְשִׁי, הַמְּבַקֶּשֶׁת שֶׁיִּתְגַּעְגְּעוּ הֵם לִמְקוֹמִי

פָּן לֹא אוּכַל שְׂאֵת.

שתי המילים השבות ונשנות כמעט בכל שורה בשיר הן: געגוע (בהטיות השונות של הפועל ושם הפועל), ומקום. המשורר מצביע כבר בפתיחה על שני עמודי התווך של האוהל הפואטי שאליו אנו עומדים להיכנס החל מהדף הבא. געגועים, מסביר מילון אבן-שושן, הם “כמיהה, ערגה, געגוע, השתוקקות, כיליון נפש, תשוקה עזה לראות או להיות קרוב למקום או לאדם שנפרדנו ממנו”. כיליון נפש, כלומר הגעגוע מכלה את הנפש, ממית אותה, אבל באותה מידה ניתן לומר שהגעגוע מְחיֶה את הנפש, מעניק לה חיים ותקווה להשיב את המצב לקדמותו. בשיר “אל נפש המקום”, ניכר שהגעגועים לא מניחים לשמעון רוזנברג גם לאחר שנים. געגועיו מוסיפים לרתוח ולבעבע בנפשו. גם בחלוף שנים, לא עָייף המשורר מנדודיו הסנטימנטליים בין כאן ושם. גם בעבור שנים, אינו יגע ואינו נופל תחת משא געגועיו לניו יורק, ולשותפים שחוו עימו אז את טלטלת הקסמים על הקרוסלה הזו. נפשו מבקשת להתאחד מחדש עם החוויה, כפי שזו נחרטה בזיכרונו, עד שנדמה שאותו מקום מגיר געגועים אל העבר, כאהובת נעורים בלתי נשכחת המתחרה על אהבתו עם המקום שבו הוא חי בהווה. יש שיאמרו כי תחושת הקרקע מתחת לכפות רגליו בהווה לרגע מאוימת וזו סיבת הֶמיָיתו לשם. בראייה מפוכחת, מחד גיסא, יש שיאמרו שהערגה לשם היא צידו השני של הרצון לברוח מכאן. ומאידך גיסא, קיומה של האפשרות לשוב לשם, אל המקום ההוא, באופן פרדוקסלי מעניקה משמעות לחיים במקום שבו הוא מתעורר מדי בוקר בהווה. בכל מקרה, הגעגוע מגיר חיים לנפש, בין אם זו מיוסרת ובין אם זו מלאת ששון ותקווה. מההגדרה המילונית למילה געגוע משתמע שגעגוע הוא תמיד לדבר המצוי מחוצה לנו: למקום או לאדם שאנו פרודים ממנו עתה. במובן זה, געגועים, בין אם יזכו להתממש ובין אם לאו, כוחם בזה שהם מגירים אמונה לנפש המתגעגעת שביכולתה להתאחד עם מושאי געגועיה.

היבט נוסף מוצע בשיר “מאולימפוס מונס לואליס מרינס” (עמ’ 96): “בשובנו לחיפוש נחמה / על פני האדמה/ נזכרתי במורה הדרך בטיול בנגב / שהצביע על צבר ואמר / כמגלה עולם: / דעו שהסתפקות ביש אינה מעט / ושמאמץ לגלות בחוץ לארץ / את מה שאין פה / מלמד על גודל השממה / בלב המחפש”. האומנם געגועים כדיספוזיציה נפשית הם עדות לגודל השממה בלב המחפש, ולא נטפי חיים בתקווה המבעבעת לשוב ולהתאחד עם מושא הגעגועים?

בשיר “הדרך קצרה אל האושר…” (עמ 74) המוקדש לז’וז’ה ברנט, כותב המשורר:

“…עוֹבֶרֶת בְּבּוֹסְטוֹן, וְהַקֹּר אֵינוֹ יָכוֹל לְעַצְרָהּ

אֲנַחְנוּ מְנַשְּׁקִים וּמְחַבְּקִים אוֹתָךְ בְּכָל כּוֹחֵנוּ

סוֹחֲטִים מִגּוּפֵךְ הַדַּק אֶת הַמִּרְוָח הַטִּפְּשִׁי

שֶׁבֵּין מֶחְדַּל הַגַּעֲגוּעַ לַנּוֹחוּת הַמְּתַעְתַּעַת אֶת הַמֶּרְחַקִּים

וַאֲנִי מוֹנֶה בְּכָל קִילוֹמֶטֶר עוֹד שָׁנָה שֶׁל שִׁכְבוֹת בִּידוּד

הַמַּפְרִידוֹת בֵּין תֵּל אָבִיב שֶׁלָּנוּ לְבֵיתְךָ לוֹס אַנְגֵּ’לֶס:

שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְגַם כַּמָּה חֳדָשִׁים

וְלִפְנֵי זֶה אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנִים לֹא הִסְפִּיקוּ לְהַדְחִיק 

אַחֲרֵי שֶׁהִשְׂכִּילוּ לְהַרְחִיק אוֹתָנוּ מִבּוֹסְטוֹן

אֲבָל מִי הַיּוֹם מוֹדֵד קִילוֹמֶטְרִים בְּשָׂפָה שֶׁל שָׁנִים..”

“מחדל הגעגוע”? האם המשורר מביע כאן עמדה הפוכה? האם שינה את דעתו מזו שהביע בשיר הפתיחה לגבי השאלה “מהו געגוע”? כשם שאהבה לא יכולה להתקיים ממרחקים, כבשיחת זום, לאורך זמן, כך לא ניתן לחבק בכל הכוח ולנשק את אהובינו, ולא ניתן להריח את ניחוח הבושם העולה מגופם, ממרחקים. ואולי גם במחיצת אהובינו אנו נידונים לחלוק אך אושר חלקי, רעוע, ועראי? כחיי מהגרים שבחרו בארץ הכסף, והיא נותרה הרחק מעבר להישג ידיהם. ב”שירים מקצה המערב” יש כנות אנושית ויושר פואטי שלא בכל יום אתה פוגשם. בשירים יש ניסיון לתת שם לגעגועים ולאהבה הסתורה החבויה בהם. שירי הספר מעלים תהייה רבת-ימים: הייתכן שמי שאינו יכול להגיד אהבה ועונג הבשר אומר תחילה געגועים? דומה שההוויה הישראלית נדרשת לגעגועים לניכר וליושביו, לתרבותו ולשפתו, כדי לדון בעצמה ובזהותה, במה שהינהּ ובמה שאינה. כאותה תמונת חבר התלויה בחדר הכניסה שעודה “מגרה בי צחוק זיכרון קל וגעגוע צובט בלב לניו יורק אהובתי, עיר של משוררים נפלאים בפרוטה”. למרות השנים שחלפו, דומה שעדיין אתריה ונופיה הארכיטקטוניים והאנושיים של ניו יורק מגירים לנפשו המאוהבת של שמעון נטפי חיים.

שמעון רוזנברג

קיראו גם

ריצה שירית למרחקים ארוכים: מאמר של נעמה ארז על ספרו של שמעון רוזנברג

קיראו עוד של שמעון רוזנברג ב”יקום תרבות”

דף הפייסבוק של שמעון רוזנברג

5 תגובות

  1. “ודַי גַּם בִּשְׁיָרֵי גָּדֵר לְעוֹרֵר בִּי אֶת גַּעְגּוּעַי”. רשימה יפה, חכמה ומעמיקה ללב הספר. נהניתי לקרוא ולהיזכר בשירי הספר. תודה לדן, לשמעון וליקום תרבות.

  2. טובה זלוטוגורסקי בפייסבוק:
    כותב היטב על הכתוב היטב (” המשורר מצביע כבר בפתיחה על שני עמודי התווך של האוהל הפואטי שאליו אנו עומדים להיכנס החל מהדף הבא”), מוליך ומאיר ומביא אל המסקנה החשובה כל כך לטעמי לקיום בכלל ולקיומנו כאן במקום הזה אליו נקבצנו לטוב ו/או לרע: : “דומה שההוויה הישראלית נדרשת לגעגועים לניכר וליושביו, לתרבותו ולשפתו, כדי לדון בעצמה ובזהותה, במה שהינהּ ובמה שאינה.” תודה לך דן, תודה לך שמעון. לבבתם.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד × שלוש =