רפואה ב"הר הקסמים" של תומאס מאן

מאמר נוסף בסדרת המאמרים על רפואה בספרות שד"ר לימור שריר וד"ר יצחק מלר מפרסמים ביקום תרבות. והפעם גרסה מקוצצת מאוד, לבקשתנו, של מאמר מאת ד"ר מלר.

המערכת.

תומאס מאן (1955-1875) פרסם את אחד מהרומנים הגדולים בכל הזמנים, הר הקסמים, בהיותו בן 49, בשנת 1924, אחרי שנים רבות של חיבורו, תוך כדי חציבתו מתוך מעיין היצירה שלו. באחת מהרצאותיו אמר (ציטוט מספרו של אפרים שמואלי "אדם במצור", ראו במקורות) "'באמת רק היסודיות יש בכוחה לעורר התעניינות', ונתכוון לכתיבה שיסודותיה חזקים גם בטכניקה של דיוקים בפרטים וגם בחוזק היסודות של הכללים שבהשקפה המושלכת". במילים אחרות, אי אפשר לבנות תחושה של קוהרנטיות (עקיבות, רציפות, לכידות), אמינות, ובעיקר התעניינות של הקורא לגבי סיפור – על אי-דיוקים, חוסר תשומת לב וזלזול בפרטים הקטנים של תוכן העלילה. למשל, הפרטים הקטנים שקשורים בעולם הרפואה, שהוא הבמה עליה מתרחשת הדרמה של הר הקסמים.

תילי תילים של מסות, ספרי מחקר, מאמרים מדעיים, ביקורות, פובליציסטיקה, כנסים, והרצאות, נאמרו ונכתבו על הרומן. אלה כוללים אסופה אדירה של פרשנויות, השוואות והנגדות, משמעויות וזוויות ראייה. כל פרשנות היא סוג של תשבץ או פאזל, המאגדים זוויות ראייה שונות, שמתכנסות לפתרון אותו התשבץ, ובכך מתקפות את הפרשנות (ראו אצל שמואלי, עמ' 59). לאור זאת, במסה הנוכחית אני מבקש להצטמצם, ולהעמיק בזווית ראייה אחת בודדת (משבצת אחת בתצרף), כדי להראות עד כמה צדק מאן בציטוט לעיל, ועד כמה היה נאמן לגישתו. זווית הראייה שאני מבקש להתמקד בה היא ניתוח התיאורים, לפרטי פרטים, של עולם הרפואה של תחילת המאה העשרים באשר למחלת השחפת בסנטוריום דאז. נדמה לי שיהיו לכך השלכות מובהקות על ניתוחים דומים של סיפורת באשר היא, עד ימינו.

הניתוח יתבצע על ידי קריאה צמודה לטקסט, כפי שהופיע במהדורה האחרונה, בתרגומה מגרמנית של רחל ליברמן, בהוצאת ספרית פועלים, 2014, ומשם מספרי העמודים בציטוטים (הספר מורכב משני כרכים ובכל אחד מספור העמודים מתחיל מחדש, המעבר בין כרך א' לכרך ב' יודגש בניתוח). ניתוח הטקסט מתבצע בהשוואה צמודה לידע המדעי והקליני כפי שהיה קיים בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים באירופה, תוך הסתמכות על מקורות רפואיים דאז (טקסט-בוקס של מחלות ריאה ומאמרים מעיתונים רפואיים מובילים בכל הנוגע לפולמונולוגיה בכלל ולמחלת השחפת בפרט, ולפרוטוקולים טיפוליים שהיו נהוגים בבתי החולים לשחפת שהיו קרויים סנטוריום). הניתוח הטקסטואלי והתיאורים הספרותיים יובאו בדרך כלל על פי סדר הופעתם, אך גם בהתאם למהלך הרפואי הקליני המסורתי. רוצה לומר: מתחילים מאבחנה (סיפור החולה, אנמנזה, ותסמיני המחלה על פי בדיקות הרופא והמעבדה), ומשם לטיפולים השונים. יש לזכור כי באותה התקופה הטיפול האקטיבי היחידי היה ניתוחים (כירורגיה), כדוגמת הפנאומותורקס שיתואר בהמשך, בעוד יתר הטיפולים היו פסיביים לחלוטין. המטרה הייתה להקטין את נפח המחלה ולמנוע התקפים, תוך מתן חמצן כטיפול מקל ותומך במצבים סופניים – ולא ריפוי אמיתי. הטיפול התרופתי היעיל בשחפת הופיע מאמצע שנות הארבעים של המאה העשרים עם גילוי הסטרפטומיצין – התרופה האנטיביוטית הראשונה נגד חיידק השחפת.

"אז הם חיטאו את החדר. […] נכון, [על ידי שימוש ב-] פורמלדהיד. הבקטריות הכי חזקות לא עומדות בפני החומר הזה –CH2O אבל זה צורב באף, נכון? אין ספק שהקפדה על היגיינה היא דרישה אלמנטרית. […] יש כל-כך הרבה סוגי שיעול: יש שיעול יבש ויש שיעול לח, ומקובל לומר ששיעול לח דווקא מועיל יותר ועדיף על פני שיעול שנשמע כמו נביחות. כשהייתי צעיר וחליתי באסכרה, נבחתי כמו כלב, וכולם שמחו כשהליחה סוף-סוף השתחררה. […] זה כאילו אפשר להציץ לתוך הגוף ולראות איך הכול נראה שם בפנים, הכיח והריר…" (עמ'16-15) – מדויק להפליא! החיטוי, השימוש בחומר פורמלדהיד כולל הנוסחה הכימית שלו, סוגי השיעול ומשמעותם הקלינית, ואזכור מחלת האסכרה (דיפתריה או קרמת, מחלה זיהומית חריפה שנגרמת על ידי חיידק מאותה המשפחה של חיידקי השחפת. המחלה תוקפת את דרכי הנשימה העליונות וגורמת למוות מחנק, בעיקר בילדים. היא כמובן אינה כרונית ולכן אינה כלולה באשפוזים בסנטוריום. עם הופעת החיסון עבורה בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים, היא עברה מן העולם) בהקשר לשיעול ושחפת. בהמשך נלמד שהאופייני לשיעול השחפתי הוא פליטת ליחה דמית. מאן משתמש במטפורה מרהיבה: השיעול זה כאילו הד שבוקע מתוך חלל בית החזה הנגוע, כאילו אנו מציצים לתוכו וחשים את רחשי המחלה.

כך גם תולדות הפנאומותורקס בעולמה של השחפת – יואכים הוותיק מסבר את אוזנו של האנס הטירון במפגש הראשון עם חולי 'עמותת מחצית הריאה' (חבורת חולים שעברו את הפרוצדורה): "… חלפה ליד האנס קסטורפ וזרועה כמעט נגעה בו. בתוך כך השמיעה שריקה… לא, זה היה מטורף! היא שרקה לעברו, אבל לא בפיה, שכן שפתיה לא התכווצו אלא להפך, הן היו מהודקות. השריקה באה מתוך גוף הבחורה.[…] שריקה מעיקה במיוחד, חורקת, נוקבת ועם זאת חלולה, פרצה בדרך תמוהה כלשהי מבית החזה שלה, קול מתמשך בטון יורד לקראת הסוף – בדומה לנגינה של חזירוני הגומי המתנפחים מהיריד השנתי, שמשמיעים יללה נוגה בעודם מתרוקנים מאוויר. […] [פונה ליואכים] היא שרקה מהבטן שלה כשעברה לידי. אתה יכול להסביר לי את זה? מה פתאום… זה לא בא מהבטן. זאת קליפלד, הרמינה קליפלד, היא יודעת לשרוק מהפנאומותורקס. […] זה משהו ששייך לכירורגיה… זה ניתוח שגרתי שעושים פה למעלה וברנס [הרופא הבכיר בסנטוריום] מאוד מנוסה בו. כשיש פגיעה קשה בריאה אחת והשנייה עדיין תקינה, או תקינה באופן יחסי, מנטרלים את הריאה החולה לתקופה מסוימת כדי שהיא תוכל לנוח, הבנת? זאת אומרת שעושים פה חתך, איפשהו בצד… ואז מחדירים גז, חנקן, אתה מבין, וכך משביתים את הריאה הנגועה. הגז כמובן לא נשאר שם הרבה זמן, וצריך לחדש אותו בערך פעמיים בחודש. אתה יכול לדמיין את זה כאילו מנפחים אותך מחדש. וכשזה נמשך כך שנה או יותר, והכול הולך כמתוכנן, הריאה יכולה לנוח ולהבריא. זה כמובן לא תמיד מצליח, ויש גם סיכונים, אבל שמעתי שהטיפול בעזרת פנאומותורקס כבר נחל הצלחות מרשימות. כל אלה שפגשת הרגע עברו את הניתוח הזה." (עמ' 50-49).

מה למדנו מהציטוט הארוך הזה? פרק בהילכות רפואה בסיפורת! פנאומותורקס (pneumothorax) ובעברית, 'חזה אוויר' (או 'אוורת בית חזה') היא תסמונת רבת פנים וסוגים, ורשימה ארוכה של מחוללים (חבלות ופציעות של דרכי האוויר העליונות ודופנות בית החזה, מחלות ריאה זיהומיות וממאירות, ועוד) אשר לא כאן המקום לדון בה. לענייננו מספיק להבהיר כי מדובר במצב קליני בו חודר או מוחדר אוויר או נוזל אחר (דם) לרווח שבין דופן בית החזה לבין רקמת הריאה וגורם ללחץ שגורם לתמט של חלק ריאה או ריאה שלמה ובכך מסכן חיים עקב אי-אספקת דם ואוויר דרך אותה הריאה. במקרה של טיפול בשחפת מדובר ביצירת חזה אוויר על ידי הרופא באופן מכוון ומבוקר כדי להשיג את תמט הריאה הנגועה בחיידקי שחפת, ועל ידי כך 'לחנוק' את אותם חיידקים תאבי חמצן שמכלים את רקמת הריאה. לאחר הוצאת האוויר, הריאה מתפשטת מחדש תוך תקווה שהחיידקים שהיו בה מתו.

ההסבר של יואכים (פציינט וותיק שאינו רופא, אחות, או איש צוות מטפל) הוא מדויק עד לפרט האחרון! הוא מתאר טכניקה שפותחה על ידי רופא איטלקי, קרלו פורלניני, ב-1888, והייתה נפוצה באירופה באותם סנטוריומים מאז ועד סוף שנות השלושים של המאה העשרים (ראו במאמר שבמקורות). גם סיפור השריקה מהחור הקטן בדופן בית החזה הוא אמיתי לחלוטין וגם מתואר במטפוריקה ספרותית מבריקה. החולה יכול לדחוק את האוויר מתוך חלל בית החזה דרך החוריר הקטן על ידי הפעלה רצונית של שרירי בית החזה והסרעפת (הסבר פיזיולוגי מפורט מופיע באותו המאמר המצורף במקורות). עובדה נוספת בולטת לעין: ללא אינטרנט, אנציקלופדיה, ותקנות משפטיות, הפציינט יואכים צימסן מסביר לדודנו המופתע, האנס קסטורפ, את הפרוצדורה, כאילו קיבל אינפורמציה מלאה מהצוות הרפואי… עובדה שאיננה מובנת מאליה גם בימינו אנו… והמבין יבין! בהמשך מופיע תיאור סובייקטיבי של הפרוצדורה הרפואית מפיו של חולה שעבר את האירוע על בשרו ומספרו לשני הדודנים שבאים לבקרו:
"הוא שכב במיטתו והחלים לאט ובקושי מניתוח פנאומותורקס שלא עלה יפה, ושבמהלכו כמעט קיפח את חייו: הוא לקה בהלם חמור, הלם ריאתי, הלוא היא תופעת לוואי מוכרת של הניתוח האופנתי הזה. אלא שבמקרה שלו היה אותו הלם מסוכן באופן קיצוני בהיותו מלווה בקריסה מוחלטת ובעילפון מדאיג במיוחד, עד שנאלצו להפסיק את הניתוח בעיצומו ולדחות לעת עתה את ביצועו". האיש מתאר את האירוע הטראומתי בלשונו הוא: "בלי הרדמה כללית, רבותי… אבל ההרדמה המקומית לא חודרת עמוק, רבותיי, היא רק מרדימה את השכבה החיצונית של הבשר, אתה מרגיש שפותחים אותך, או על כל פנים, אתה מרגיש לחיצות ומעיכות. אני שוכב בפנים מכוסות, כדי שלא אראה דבר, והאסיסטנט מחזיק אותי מימין והאחות הראשית משמאל. ואני מרגיש כאילו לוחצים עליי ומועכים אותי, וזה הבשר שנפתח ומוחזק בעזרת מלקחיים. ואז אני שומע את האדון הופראט אומר: 'ובכן!' ובאותו רגע, רבותיי, הוא מתחיל למשש את קרום הריאה שלי בעזרת מכשיר קהה – הוא חייב להיות קהה, כדי שלא ידקור את הבשר מהר מדי – והוא ממשיך למשש כדי למצוא את המקום הנכון שבו ידקור את הקרום ויחדיר את הגז, ועוד הוא עושה את זה, עוד הוא מטייל במכשיר הזה על קרום הריאה שלי, ופתאום, רבותיי, רבותיי! פתאום זה קרה לי, נגמרתי, נכנסתי למצב שאי-אפשר לתאר. קרום הריאה, רבותיי, זה מקום שאסור לגעת בו, זה מקום שלא מרשה ולא רוצה שייגעו בו, זה מקום טאבו, מכוסה בבשר, מבודד ומנותק אחת ולתמיד. ועכשיו חשפו אותו ומיששו אותו, ואני נתקפתי בחילה, רבותיי, זה היה איום ונורא, לעולם לא הייתי מאמין שקיימת תחושה מחרידה, מזוויעה ומתועבת כזאת, למעט בשאול! התעלפתי, שלוש פעמים: פעם אחת בירוק, פעם אחת בחום ופעם אחת בסגול. חוץ מזה הסריח בעילפון הזה, ההלם הריאתי תקף את חוש הריח שלי, רבותיי, היה שם סירחון אדיר של מימן גופרתי, כמו שבוודאי מסריח בשאול. ואם לא די בכל אלה, שמעתי את עצמי צוחק בשעה שהתעלפתי, אבל לא בצחוק כמו שבן אדם צוחק, אלא בצחוק המגונה והדוחה ביותר ששמעתי אי פעם בחיי, כי המישוש הזה של קרום הריאה, רבותיי, זה הרי כאילו מדגדגים אותך באופן הכי בזוי, הכי מוגזם והכי בלתי אנושי. זה מה שקורה ברעה החולה והמבישה הזאת, בהלם הריאתי. ישמור אתכם האל הטוב מהצרה הצרורה הזאת" (עמ' 291-290).

הפרוצדורה הזאת מבוצעת גם בימינו בהרדמה מקומית בלבד, אבל באמצעים תרופתיים וטכניים משופרים. התיאור של החולה הוא חי ותקף לחלוטין, ורבים כמותו, בווריאציות שונות ומשונות, שמעתי בחיי המקצועיים כמנתח סרטן עתיר ניסיון. האיש אינו מתאר "הלם ריאתי", אלא תגובה אלרגית ופסיכו-סומטית מוכרת היטב, במקרים דומים בהם נוגעים ברקמת גוף פנימית כמו קרום הריאה, בעוד החולה ער! קרום הריאה מכיל המון חיישני כאב ולפיכך מאוד מאוד רגיש למזמוזים מסוג זה (כנ"ל, קרום חלל הבטן, קרום חלל הגולגולת, קרום העצם, וכדומה).

מאידך, מופיע בעמ' 61 סיפור-אנקדוטה רכלנית על רופא מפורסם בסנטוריום אחר "שלא הקפיד על חיטוי המזרקים וגרם לפציינטים שלו זיהומים צולבים […] וגם היו מושקים בכמויות כאלה של 'מתנת פרי הגפן' – גם זה, אגב, תוך זקיפת העלויות על חשבונם – עד שהם מתים כמו זבובים ואומנם לא משחפת אלא משחמת… [למחלת כבד על רקע אלכוהוליזם]". רמז עבה לבעיות של אתיקה רפואית לקויה שהיו שכיחות, שהרי מדובר בבתי חולים פרטיים שהיו עסקים קפיטליסטיים על כל המשתמע מכך – כבר אז! לכן האוכלוסייה שיכלה להרשות לעצמה את השהות-שירות של סנטוריום הייתה מורכבת מעשירים בלבד (יובהר בהמשך בדיון על הסנטוריום).

או הדיון בריטואל של מדידות חום וסיפורי המדחומים: לא כאן המקום להרצאה על תרמודינמיקה ופיזיולוגיה של חום בגופם של בעלי החיים למיניהם, אך פטור בלא כלום אי אפשר, מה עוד שהחזרתיות והכפייתיות של תיאורי מדידות החום וסיפורי המדחומים בסנטוריום הבינלאומי ברגהוף, על הר הקסמים שמעל לעיירת הנופש דאבוס, לרגלי האלפים השווייצריים, גובלים בכמו-קנאות דתית עד כדי שיגעון. טמפרטורת הגוף של יונקים, בהם ההומו סאפיינס, היא קבועה. ועם זאת, היא משתנה במעט מאדם לאדם, בזמנים שונים לאורך היממה, מושפעת מעונות שנה, אקלים, גיאוגרפיה, פעילות גופנית, תזונה, אירועים מעוררי התרגשות נפשית כמו טראומות, שמחה ועצב, וגם שינויים בגוף כתוצאה מגיל, גזע, הריון, ועוד. חום גוף נורמלי נחשב בין 36.5 מעלות צלסיוס ל- 37.5. חום גוף מעל 41 מעלות צלסיוס נחשב קטלני, והוא יכול להגיע לכך במהלך התפרצויות חום חריפות וסוערות במחלות זיהומיות חריפות למיניהן. את חום הגוף היה מקובל ועדיין מקובל למדוד בפה מתחת ללשון, בבתי השחי או בפי הטבעת (כיום יש מכשירים מודרניים שיכולים למדוד חום גוף על ידי חישה מקרוב של העור ואמצעים אחרים). לכל יידישע מאמע יש מכשיר למדידת חום מוטמע בגב כף ידה או שפתיה, אותן היא מניחה על מצחו של החולה, ורמת הדיוק שלה היא עם סטיית תקן מזערית בלבד… אבל המדחום (מד-חום, מד טמפרטורה, או תרמומטר) האמיתי בתקופת הר הקסמים היה שפופרת זכוכית מבוססת כספית עם שנתות מסומנות מ-35.0 עד 41.0, וזה מככב בדפי הרומן פעם אחר פעם. יש לזכור: מחלת השחפת היא מחלת ריאות זיהומית כרונית המתאפיינת בתנודות חום תת-פיבריליות ולא בפרצי חום גבוהים חריפים! לכן מדידות החום היו הכלי הקליני הנפוץ וההכרחי למעקב אחרי רמת פעילות המחלה והתגובה לטיפול כזה או אחר. המדידות נעשו על ידי החולה ארבע פעמים ביממה בשעות קבועות. בכל פעם המדחום שהה בפי החולה שבע דקות בדיוק. החולה היה רושם את המדידות ביומן אישי שבוקר על ידי האחות והרופא (עמ' 63) וכל זה למשך זמן של שבועות, חודשים, ואף שנים. "לכל מי שמקבל אורחים יש עלייה בחום" (עמ' 65) – עדות לקשר בין חום הגוף להתרגשות נפשית! והקשר לתזונה התבטא למשל בכך "שהאולם [חדר האוכל] טבל בלבן מרוב כוסות חלב: ליד כל צלחת ניצבה כוס גדולה שתכולתה חצי ליטר לכל הפחות" (עמ' 66), ובכל יום אולצו החולים לבלוס חמש ארוחות (בוקר, עשר, צהריים, ארבע, ערב). כדי למנוע זיופים היפוכונדריים וסתם טעויות, הרופאים המציאו מדחום מיוחד "'אחות אילמת' – שזה… מדחום ללא מספרים. במדחום כזה הרופא קורא את נתוני החום על ידי הצמדת סקלה לעמודת הכספית, והוא עצמו מעדכן את עקומת החום" (עמ' 84) – ללמדך טריקים של הצוות המטפל ששרירים וקיימים עד ימינו אנו…

בעמוד 158 מופיע תיאור מדויק של תעשיית המדחומים, והוראת טכניקות השימוש, כאשר האחות הראשית מוכרת להאנס את המדחום האישי שלו. היא מציעה לו כמה סוגי מדחומים, והוא משתכנע לקנות את זה היקר יותר כי "הוא לכל החיים, בתנאי שמשתמשים בו כמו שצריך […] בנרתיק אדום… כלי הזכוכית היה נתון בשקערורית תואמת עשויה קטיפה אדומה, בדומה לתכשיט יקר ערך. המעלות השלמות סומנו בשנתות אדומות ועשיריות המעלה בשנתות שחורות. המספרים היו אדומים, והתחתית הצרה הייתה מלאה כספית נוצצת. עמודת הכספית נראתה צוננת, ומפלסה נמצא עמוק מתחת לרמה התקנית של חום הגוף". ואז היא מעניקה לו שיעור בשימוש ותחזוקה (חיטוי ושמירה מנפילות) "אנחנו רוצים קודם כול להנמיך אותו טוב-טוב, להוריד אותו עד למטה, ככה. היא לקחה את המדחום מידו והניפה אותו מטה פעמים אחדות, עד שמפלס הכספית ירד מתחת ל-35. אל דאגה, זה שוב יעלה… האל מרקוריוס כבר יטפס לגובה. הנה, קח את הקנייה שלך! אתה יודע איך מודדים אצלנו, נכון? מתחת ללשון הנכבדה, שבע דקות, ארבע פעמים ביום, ולא לשכוח לסגור היטב את השפתיים הנכבדות". המדחום זוכה למעמד של מה שמכונה בימינו סלבריטי (מפורסם, משפיען, אושיה) ומקבל כינויים בהתאם: סיגר כספית, האל מרקוריוס ועוד (עמ' 212). מתכת הכספית קרויה באנגלית mercury על שם האל מרקוריוס, שליח האלים במיתולוגיה הרומית (הרמס במיתולוגיה היוונית) על שום יכולתה להתפשט ולהתכווץ במהירות כתלות בטמפרטורה, היא מתכת שזזה ונוזלת.

פרט למדידות חום מופיעים בספר אזכורים חוזרים ונשנים של פרטים אנמנסטיים ופיזיקליים כמו למשל: דימומים מהאף, מטפחות עם כתמי דם, פליטת ליחה דמית, חיוורון כרוני כתוצאה מאנמיה, ירידה במשקל ורזון, עייפות כרונית, ועוד.

פרט לתזונה ומעקב קפדני על משקלו של החולה כסמן לתגובה טיפולית, אותם כבר הזכרתי, היו כמה וכמה מרכיבי יסוד בארסנל הטיפולי: השכיבה, המנוחה, הקור בחוץ ובחדרים, השהות והטיולים באוויר ההרים, האוויר של מעלה ולא זה של מטה (בשפלה, בערים המפויחות והמתועשות) – "אנחנו הרי חייבים לשכב, כל הזמן רק לשכב… אנחנו נמצאים פה במצב קיומי מאוזן…'אנחנו המאוזנים" (עמ' 71). לא מדובר בשכיבה לצרכי שינה, מנוחה, או הנאה, רחמנא ליצלן, אלא ב"שכיבה טיפולית"! לשם כך כל חדר של פציינט היה מצויד במרפסת שפונה ל"אוויר ההרים" ובה מעין "מיטת שיזוף-שכיבה" בנויה במיוחד לצורך הזה. נקבעו שעות קבועות ביממה לשכיבה באוויר הקר (ממש כמו שנקבעו מועדים קבועים למדידת חום או לחלוקת-לקיחת תרופות). בין המרפסות היו מחיצות עם מעבר ביניהן כך שבאותן השעות הרופאים והאחיות יכלו לעבור בין המרפסות ללא צורך לעבור בין החדרים ולוודא ביצוע הוראות השכיבה, לעשות ביקורי רופא, או אפילו ביקורי נימוסין. אמנם, הטיולים היומיים בהרים היו גם הם חלק מהשגרה הטיפולית, אבל לא רק כעידוד לפעילות פיזית, אלא בעיקר כי החשיפה לאוויר קר היא על תקן תרופה. מאותה הסיבה היו הוראות נוקשות בכל הקשור להסקה וחימום בחדרי האישפוז גם בחורפים קשים – הכול על מזבח הרעיון הקדוש שקור הוא טיפול בשחפת! כמו כן רואים כיצד מתאימים מבנה אבן לצורת טיפול אופיינית, כלומר השחפת הכתיבה את אדריכלות המבנה.

החמצן כ"טיפול" בשחפת: "המכלים הכרסתניים עם הצוואר המקוצר, שניצבו במסדרונות ליד מקצת הדלתות… הכילו חמצן… חמצן טהור, במחיר של שישה פרנקים שוויצריים למכל. הגז המחיה ניתן לגוססים כדי לספק להם המרצה אחרונה ולאפשר להם לחסוך את כוחותיהם, והם שאבו אותו לתוך ריאותיהם בעזרת צינור. מאחורי הדלתות שלידן ניצבו בלוני החמצן שכבו אנשים גוססים, או moribundi כפי שכינה אותם ההופראט ברנס בלטינית…" (עמ' 102). שתי הארות על הפרדוקס. ראשית, חיידקי השחפת אוהבים חמצן ומשגשגים בסביבתו, ולכן הטיפול הכירורגי (פנאומותורקס) מכוון למנוע הגעת חמצן למקום הקינון שלהם. אבל אצל גוססים, אלה שעברו את נקודת האל-חזור, הוכרזו ככישלון טיפולי, ולפיכך סופניים, החמצן משמש כתמיכה זמנית וטיפול פליאטיבי אנושי ומקל על הרגשת החנק המתקרבת. בנוסף, הרי לפנינו הוכחה לקפיטליזם הנאור לכאורה של סנטוריום ברגהוף: אפילו את חמצן החסד מוכרים, ורק העשיר יכול להרשות לעצמו לגסוס בנחת. כמו גם מכירת מדחומים, ועוד כמה וכמה עדויות שמפוזרות בטקסט, ואשר מדגישות את אי-השוויון בנגישות ובזמינות לטיפול מיטבי קיים.

דוגמה לשיעור באתיקה רפואית קלינית (עמ' 126): הרופא המומחה הבכיר והמנהל הכריזמטי של הסנטוריום הבינלאומי המפורסם, ד"ר הופראט ברנס, חי בבניין בדירה משלו ואינו יוצא את המוסד והעיירה הצמודה דאבוס, מאז הגעתו לשם לפני שנים רבות. מסתבר שהגיע לשם כדי לטפל באשתו, אם שני ילדיו. היא נפטרה אחרי כמה חודשים ונקברה במקום. האיש חווה משבר נפשי קשה והחליט להישאר במקום, קרוב לקבר של רעייתו האהובה "אבל הגורם המכריע היה מן הסתם פחות סנטימנטלי, שכן הוא עצמו נדבק במחלה וקבע על סמך הבנתו המקצועית שהוא פשוט חייב להישאר פה…וכך התבסס בעיירה כאחד הרופאים השותפים לסבל של החולים ששהו בה תחת פיקוחם הרפואי, רופאים שלא נאבקו במחלה מתוך עמדה עצמאית של אדם בריא, בהיותם נגועים בה וכפופים לה. מצב עניינים זה היה ייחודי אבל כלל לא יחיד במינו, ולצד היתרונות הוודאיים שלו היו לו גם היבטים מפוקפקים. תחושת שותפות בין רופא לפציינט היא ללא ספק דבר מבורך, ויש אומרים שרק אדם למוד סבל יכול להנחות את הסובלים ולהציל אותם. אבל האומנם יכול אדם להטיל מרות רוחנית על כוחות שהוא עצמו משועבד להם? האם אדם שנושל מחירותו יכול להעניק חירות לזולת? רופא שהוא עצמו חולה הוא בגדר סתירה, תופעה שהרגש הפשוט מתקשה לתפוס. התנסותו האישית במחלה עלולה לערער ולטשטש את הידע המדעי שלו על המחלה יותר משהיא מעשירה ומעצימה אותו. רופא כזה לא מתייחס אל המחלה מתוך התמודדות טהורה, הוא משוחד, הוא לא יריב חד-משמעי. ובכל הזהירות המתבקשת, נשאלת השאלה אם אדם חולה ישאף לרפא חולים או אף לסעוד אותם באותה מוטיבציה כמו זו המניעה אדם בריא…". כאן תומאס מאן, באבחת פסקה אחת, עומד על אחת הדילמות הקלסיות באתיקה רפואית (יש רבות כאלה ברומן, ולא אדון בהן במאמר הנוכחי): האם כדי לטפל בחולי של האחר בדבקות, נחישות, ותשוקה, צריך שהמטפל יידע חולי מהו על גופו שלו? האם עדיף להיות מנוכר ונייטרלי לחולי של האחר, כדי ששיקול הדעת של המטפל יהיה נטול פניות ודעות קדומות ובכך להקטין סיכוי לטעויות קשות? או לחילופין, האם כדי לכתוב על סבל צריך לסבול ממנו…
בעמ' 172-166 מופיע תיאור ארוך, מפורט, מדויק, ואמין של ביקור רופא אצל שני החולים הדודנים. התיאור מכיל את שלל המרכיבים הקלסיים של אינטראקציה בין רופא לחולה: קבלת סיפור התסמינים והסימנים, ביקורת גיליון המחלה של החולה, בדיקה פיזיקלית מדוקדקת עם סטטוסקופ, התבוננות ומישוש של הגוף, תהליכי חשיבה אבחונית, ולבסוף המלצות טיפוליות בבחינת הוראות עשה ואל תעשה עד מועד הביקור הבא.

מעמדות של חולים ברוח המוסד (עמ' 193): "… החולים הקלים לא זכו ליחס אוהד, כפי שהעידו שוב ושוב התבטאויות בסביבתו. דיברו עליהם בזלזול, הם נחשבו נחותים על פי אמות המידה המקומיות, לא רק בעיני החולים הבינוניים והקשים, אלא גם בעיני החולים ה"קלים" עצמם: בכך הם אמנם זלזלו בעצמם, אבל גם חסו על כבודם העצמי כיוון שנכנעו לאמות המידה. כך נוהגים בני האדם. "הפציינט ההוא?" אמרו לפעמים זה על זה, "הוא לא ממש חולה, בקושי מגיע לו לשהות פה. אין לו אפילו חלל בריאה…" כזו הייתה רוח המוסד". לפנינו דוגמה מאלפת, שרירה וקיימת עד ימינו אנו, לחשיבה רפואית שמובילה להתנהלות העונה על צורך לטפל נכון, ביעילות ובחיסכון (אנושי וכלכלי), במצב של עמידה מול חולים רבים בעת ובעונה אחת. ממש באנלוגיה לאירוע רב נפגעים במלחמה או באזרחות: יש צורך לסווג חולים ומחלות (קלים, בינוניים, קשים, ועד מוריבונדים), כדי שאפשר יהיה לתעדף את הטיפול. אבל זה גם משפיע על הלך הרוח של המטופלים, כולל אפילו תחושות של צרות עין, קנאה, או להיפך, בין הפציינט הקל לבין הקשה.

על מעמד הרנטגן בסנטוריום: בדיקת הרנטגן היא אמצעי טכני אשר במהלכו סוג של קרינה הנוצרת על ידי מכשיר הרנטגן חודרת דרך רקמות הגוף ופוגעת ביציאתה מהגוף בלוח הנמצא מאחורי הגוף. על פני לוח זה נוצרת תמונה ובה נראים חלקי הגוף הפנימיים שדרכם עברה הקרינה. קרני הרנטגן התגלו ב-1895 על ידי הפיזיקאי הגרמני וילהלם רנטגן (1923-1845), או קרני X, נבלעות בקלות יחסית בחומרים בעלי צפיפות גבוהה ואטומים כבדים. גילוי קרינת הרנטגן העניק לעולם הרפואה את היכולת לראות את תוכן הגוף האנושי ללא הצורך לפתוח אותו פיזית או לנחש על סמך מדדים עקיפים. במילים אחרות, הדימות הפך לכלי האבחון מספר אחד והחשוב ביותר עד ימים אלה. בעשור הראשון אחרי הגילוי הוא הוכנס לשימוש מסיבי בבתי החולים והסנטוריומים. צילום החזה לצורותיו הפך להיות לכלי האבחון המרכזי, וכלי לא פחות חשוב למעקב אחרי תוצאות הטיפול בשחפת ומחלות ריאה אחרות. בעמ' 207-202 מופיע תיאור מפורט ואותנטי של חדרי הצילום, המכונות, טכניקות הצילום, הפיענוח של התמונות, והתנהלות הרופא והמטופל במהלך הבדיקות. תיאור המתאים לכתבים הרפואיים של ערב מלחמת העולם הראשונה, אותן השנים בהן מתרחשת עלילת הרומן.

אמנם השחפת היא הכוכבת של הרומן, אבל לאורכו מוזכרות מחלות נוספות בצורה פחות מפורטת אך לא פחות מדויקת: מחלות עור שונות כמו "אקזמה" (עמ' 247, 292); מחלות דרכי הלימפה ובלוטות הלימפה (עמ' 249); אפילפסיה (280); טיפולים תומכים בנוסח הוספיס (עמ' 262, המילה לא מוזכרת, הגיבור האנס קסטורפ מתמחה בזה…); שחפת של הגרון (לרינקס) והעצמות (כרך ב', עמ' 173); מחלת המלריה והטיפול בכינין (כרך ב', עמ' 201); זיהומי ריאות לא שחפתיים שבאחד מהם נדבק האנס אחרי שנרפא מהשחפת, זיהום בחיידק הסטרפטוקוקוס (כרך ב', עמ' 268)… ועוד.

העדות הכי מדהימה ליסודיות (ראה בפסקת הפתיחה של המאמר הנוכחי) של מאן מופיעה בעמ' 206, כרך ב': "הוא התקומם נגד 'סולם גפקי', אותה שיטה שהייתה נהוגה במעבדה למטה במרתף, שבעזרתה בחנו וסימנו באיזו מידה הפציינט נגוע בחיידקים, כלומר אם החיידקים מצויים בכמות קטנה או בהמוניהם בדגימה שנבדקה [הכוונה לדגימות ליחה] את מניין החיידקים ביטא גובה 'מקדם גפקי' ובזה הכול תלוי. שכן המקדם הזה שיקף באופן מהימן ביותר את סיכויי ההחלמה של הנבדק; על פיו נקבע בנקל כמה חודשים או שנים על פלוני לשהות בבית המרפא, החל ב'ביקור בזק' של חצי שנה וכלה בשהייה ל'צמיתות', גזר דין שבמונחי זמן גם הוא לרוב לא הסתכם בהרבה… נגד הסולם הזה אפוא התמרד יואכים, הוא התכחש בגלוי לסמכותו". וכי למה התקומם הדודן החולה כנגד בדיקת המעבדה? כי "… לפני שבועיים היה לי גפקי 2, בדיחה, הכול נראה מצוין, ועכשיו 9, התפוצצות אוכלוסין, השפלה שוב ירדה מהפרק [מי שהחלים היה יכול לעזוב ולרדת מההר למעלה אל השפלה למטה וזאת על פי מדד גפקי דנן]. השד יודע איך אפשר בכלל להבין תוצאות כאלה, זה פשוט בלתי נסבל. למעלה ב'שאצאלפ' שוכב בן אדם, איכר יווני שהגיע מארקדיה, סוכן הפנה אותו לכאן, מקרה אנוש, מדרדר מיום ליום, הוא יכול למות בכל רגע, אבל אף פעם לא מצאו אצלו חיידקים בליחה! ולעומת זאת הקפטן הבלגי השמן שיצא מפה בריא, היה לו גפקי 10 כשהגעתי לפה, החיידקים השתוללו אצלו, והיה לו בסך הכול חלל אחד קטנטן בריאה [הכוונה לאבצס שחפתי ברקמת הריאה או מה שקרוי קברנה, כמו חלל מערה]. גפקי יכול מצידי להישרף!". הסבר היסטורי: Georg Gaffki (1850-1918) היה רופא ומיקרוביולוג גרמני אשר ב- 1884 הכניס לשימוש מעבדתי-קליני את הסקאלה על שמו, המבוססת על ספירת כמות החיידקים בדגימות ליחה עוקבות, שעל פיהן יש לקבוע את מידת החומרה של המחלה בריאות, את התגובה לטיפולים, וגם את הפרוגנוזה של החולה לאורך הזמן. לפיכך התוצאה השפיעה על ההחלטה בדבר אורך תקופת האשפוז. יואכים צימסן מתמרד כנגד השיטה ומראה עד כמה היא לא מהימנה, ואפילו בצדק-מה! הקורלציה בין הספירות של חיידקים בדגימות ליחה לבין המציאות הקלינית לא הייתה גבוהה, כפי שהוא שם לב על ידי השוואה בין חולים שונים. מאן אינו מספק הסברים מדעיים לתופעה, אבל מתאר אותה בדייקנות בלתי מתפשרת. כבר אז ובוודאי בימינו, ההסברים המדעיים היו והינם ידועים, אבל בכל תקופה משתמשים במה שידוע וישנו בה, וזאת למרות המגבלות הידועות כמו למשל במקרה הזה: הליחה אינה מדד מוחלט כי היא אינה אחידה אצל כלל החולים ואפילו לא אצל אותו חולה בזמנים שונים.

מהן הזריקות שהדודנים ואחרים קיבלו כטיפול אקטיבי? (עמ' 10, עמ' 46, כרך ב'… ואילך): "נראה שאתה בכל זאת מורעל יותר משחשבנו, בחורצ'יק, … טוב, נכין את הזריקות! זה כבר ישפיע עליך. בעוד שלושה-ארבעה חודשים תרגיש כמו דג במים, לפי מיטב ההערכה של החתום מטה… וכך אירע שהאנס קסטורפ ירד מעתה פעמיים בשבוע, בימי רביעי ושבת, לאחר טיול הבוקר, אל המעבדה כדי לקבל את הזריקה שלו […] קיבל את נוגד הרעל תחת עורו, בין בירך ובין בזרוע". בהמשך מתוארים המון תופעות לוואי של ה"זריקות", לעיתים עד כדי ההכרח להפסיק אותן. בפעם הראשונה בטקסט של הרומן מתוארת השחפת כרעל ואת הטיפול בזריקות כנוגד רעל – ברם אולם, אין בספר ולו רמז קל שבקלים לגבי מהן אותן זריקות. מה שמן, מה הן מכילות, ומהו מנגנון הפעולה שלהן!? זאת התעלומה היחידה ברומן שבה סוטה מאן מהציווי שלו עצמו בדבר ה"יסודיות" המתחייבת בתיאור הרפואי… כל מה שנותר לעשות הוא לנחש או להתעלם… ועם זאת, מה כן ידוע לנו?
הטיפול התרופתי האקטיבי היעיל בשחפת הופיע ב- 1945 עם הופעת הסטרפטומיצין (בזריקות או בכמוסות) – כלומר לא יתכן בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, השנים בהם מתרחשת עלילת הרומן. השימוש בחיסון נגד שחפת בבני אדם הופיע ב-1921 – BCG, Bacillus Calmette- Guerin החיסון פותח על ידי שני חוקרים צרפתים ומכיל חיידקים חיים-מוחלשים של זן שחפת הפרות, ובכן גם זה אינו רלבנטי לעניינינו. אותם חוקרים החלו להשתמש בחיסון דומה כדי להתגבר על שחפת הפרות ב-1906… האם ייתכן שהרופאים של סנטוריום ברגהוף המפורסם השתמשו בו כדי לטפל בבני אדם? בלתי סביר בעליל… אם כן נותרתי עם השערה אחת שאינה ברת הוכחה: שימוש בחומרים טבעיים או מסתוריים הידועים כמעוררים ומעודדים את מערכת החיסון, או אף משפיעים על החיידקים עצמם, חומרים ללא שמות שאין מאחוריהם ידע ומדע מדויקים ואמינים ושקופים – היו נפוצים אז כמו גם עתה… ולכן הם מופיעים אצל מאן כ"הזריקות" בהא הידיעה אבל ללא תוו זיהוי.

הטיפול בשחפת הגרון של יואכים צימסן, עד מותו ממנה (עמ' 183-172, כרך ב'), גם הוא מתואר בפירוט האופייני. בניגוד לידוע בציבור השחפת אינה מחלה ריאתית בלבד. יש זיהומים שחפתיים במגוון רחב של איברים ורקמות בגוף, אם כי בשכיחות נמוכה בהרבה. במקרה שלנו, מדובר בדוגמה ייחודית ונדירה של שחפת הגרון, הכולל את בית הבליעה, בית או תיבת הקול (מכיל את מיתרי הקול), שוער קנה הנשימה (הטרכאה), ובלועזית הלרינקס larynx. זהו איבר הבנוי מסחוס, ממוקם בלוע מתחת לבסיס הלשון, קדמית לוושט, ובפתח קנה הנשימה שגם הוא עשוי מרקמת סחוס. המאפיין העיקרי של רקמת סחוס הוא מיעוט יחסי של כלי דם ואספקת דם. זו רקמה שזקוקה למעט מאוד חמצן. לכן איברים שבנויים מסחוס (פרקים, דיסקוסים, גידים, מסתמים בלב, וכלי הדם הגדולים) רגישים מאוד לזיהומים, וקשה מאוד לטפל בהם, כי משחדר לשם חיידק הוא למעשה חסין לטיפול תרופתי כי דם לא מגיע לשם. מדובר בזיהומים שגם במאה ה-21 קשים עד עמידים לטיפול, ומחייבים בדרך כלל כירורגיה קיצונית ושחזור במידה שאפשר. אין אם כן פלא בכך שמאן משתמש באמירה קלסית בפילוסופיה של הרפואה "נוצרה שם locus minoris resistentiae, אזור חסינות מופחתת (עמ' 177)", ובמילים אחרות הלרינקס הסחוסי הוא 'מיקום בעל התנגודת הכי נמוכה' לתקיפה של החיידק. תיאור המחלה, החל מהאבחון, התסמינים, הסימנים, האופציות הטיפוליות הדלות, והפרוגנוזה האפסית, הוא מיטבי עד כדי אכזריות: ריח רע מהפה, צרידות כרונית המתקדמת עד אובדן הדיבור, כאבי גרון קשים, קשיי בליעה, ותחושות של קוצר נשימה עד השתנקות. הטיפול הוא תומך בלבד: המלצה להימנעות מדיבור ו- "השאירה חפיסת טבליות מציצה 'פורממינט' [גם בימינו משתמשים בטבליות שמכילות מנטה ותכשירים לאלחוש מקומי] וכן תחבושת ויריעת גוטפרשה להנחת קומפרסים לחים בלילה […] תכשירים מעוררי הפרשת רוק […] מדי יום ניגש יואכים לחדר הרופא למריחת גרונו…" (עמ' 173; 174; 177). תהליך הגסיסה של הדודן המלווה בהאנס קסטורפ, שנמשך שבועות בודדים, מתואר בפרטי פרטים מאוד אמינים.

יש לי שתי הערות-הסתייגויות. הראשונה: בין היתר מתוארת בדיקה מפורטת שמבצע הרופא הבכיר בגרונו של הפציינט בעזרת מכשיר "ומאחר שהיה לרינגוסקופ בנמצא בבית המרפא, נראתה זו הזדמנות הולמת להוציא את המכשיר המתוחכם הזה מהארון". יש להטיל ספק מה בשימוש במכשיר הזה, הקיים בשימוש יום-יומי עד ימינו באותה המתכונת, כי הוא הומצא והוכנס לשימוש ב- 1913, ערב מלחמת העולם הראשונה, על ידי ד"ר שבלייה ג'קסון. הוא הציג להב לרינגוסקופ חדש שהיה לו מקור אור בקצה הרחיקני שלו ולא במקור האור הקריבני ששימש את קודמיו והיה קשה לשימוש (ראו הסבר מפורט במקורות). התקופה בה מת הדודן היא בערך באותן שנים, אבל האם ייתכן שהד"ר המפורסם הופראט ברנס כבר רכש אותו ולמד להשתמש בו בבחינת חלוץ לפני המחנה, בעודו מתפקד בסנטוריום ולא בבית חולים כירורגי? קשה להאמין, אך אפשרי לאור האיתנות הפיננסית של בית המרפא ברגהוף. מה עוד שאותו רופא גם מסיק מסקנות טיפוליות בעקבות הבדיקה החדישה "בסופו של דבר אמר ברנס כל מיני דברים על מצב גירוי הרקמות, ושעליו לבוא אליו מדי יום כדי שימרח לו את הגרון. הרופא רצה להתחיל ממחר בצריבה, לאחר שיכין את התכשיר. אז זה המצב, גירוי רקמות וטיפול בצריבה." אין פירוט על מהות הצריבה, התכשיר הצורב ומה מורחים שם… אבל נניח לזה. השנייה: הטיפול הכירורגי, המתבקש במקרה הנדיר הזה, לא היה קיים באותה התקופה, ובוודאי שלא בסנטוריום שאיננו מוסד כירורגי. מדובר בניתוח ענק אך מקובל בימינו, שכולל כריתת הלרינקס וקנה הנשימה, ושחזור על ידי תותבים והשתלות של רקמות מתורמים מתים.

אדון בקצרה במה, שכאמור, לא עסקתי בו – הר הקסמים הוא רומן שמרכיב 'זרם התודעה' בתוכו הוא משמעותי ביותר. הסיפור הרפואי הוא בסך הכול תפאורה, מבנה פיגומים, מעין תשתית לצרכי הוראה, חינוך, והגיגים, דרך העלילה, כאשר הסנטוריום משמש כרקע, עולם בתוך עולם, והפנורמה החברתית-אנושית שלו היא מראה או חלון דו-כיווני המשקף-מייצג את המתרחש באירופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. כפי שהדגשתי בפתיח למאמר, לא עסקתי כאן באותו מרכיב הכולל נושאים כמו: פילוסופיה, סוציולוגיה, וכלכלה של בריאות ורפואה; אתיקה רפואית; מערכות היחסים בין דת לרפואה ולמדע; סוגיות החיים והמוות כגון דילמות של המתת חסד, היחס לסבל ולכאב, הזכות של בן התמותה לאוטונומיה, פרטיות ובחירה חופשית; וכמובן, האנלוגיות לפוליטיקה ולתרבות האירופיות באותה התקופה. אך פטור בלא כלום הן אי אפשר, וכאילוסטרציה בלבד אביא שתי אנקדוטות מתוך המבחר.

אנקדוטה ראשונה היא טקס עצימת עיני בר מינן: "העיניים היו עצומות בחוזקה באורח לא טבעי, להאנס קסטורפ נראה כאילו מישהו סגר אותן בכוח: החסד האחרון, כך התייחסו למעשה סגירת העיניים, הגם שהחסד הזה נועד למשפחה האבלה יותר מאשר לנפטר עצמו. את מעשה החסד הזה ראוי היה לקיים בעוד מועד, כלומר מייד לאחר הפטירה, שכן עם התקדמות התהליך של קרישת המיוזין ברקמת השריר כבר לא התאפשרה סגירת העיניים, והמת נותר בוהה, משמע שאבד כל סיכוי להציג אותו ברוב תושייה כאילו הוא רק 'מנמנם'." (עמ' 274, כרך א'). פיסקה זעירה שהיא עולם ומלואו, ריטואל חוצה תקופות, דתות, יבשות, ותרבויות, של הורדת עפעפיו של מת לכיסוי עיניו כדי ש… אלפי פירושים למנהג הזה. ובמקביל איזכור מדעי אגבי שמסביר את התהליך הטבעי של התפוררות רקמות המת במהלך השעות ויממות הראשונות אחרי הפטירה (מיוזין הוא שם החלבון המתפרק ברקמת השריר).

אנקדוטה שניה היא על הקשר בין שחפת, סקס, ושהות בסנטוריום (עמ' 72, כרך ב'). ד"ר קרוקובסקי, סגן המנהל הרפואי והאיש הממונה על הטיפול בצד הנפשי של השחפת מסבר את האוזן: "… האם זו אשמתי שלמחלת השחפת מתלווה נטייה מוגברת למזמוטים – חספוס קל? אני לא תכננתי את זה כך, אבל אם לא נשגיח פה בשבע עיניים, אנחנו עלולים להיהפך מהר מאוד לבעלי בית בושת – מקוצר מתחת לכתף השמאלית – ואנחנו הרי מציעים פסיכואנליזה, נותנים הזדמנות לדבר על דברים. אבל מה לעשות? ככל שהפרחחים האלה מדברים יותר, הם נעשים יותר מחורמנים". פעמים רבות בהר הקסמים מתוארים ריטואלים שקושרים בין השחפת לבין הטרגיות של האהבה במהלך חיים בצל המוות, ועוררות התשוקה המינית במקום סגור כמו הסנטוריום. זאת, תוך כדי ניסיונות פסאודו-מדעיים לתת הסברים, כאשר הפער בין רכילות לאמת מדעית בולט לעין כל.

לסיכום על הסנטוריום: על מהות, תולדות, ותהליך הופעת והיעלמות המוסד הזה לא אוכל להרחיב כאן מעבר למה שכבר מתואר במאמר. להרחבה משמעותית, ראו בטקסט "ספרות הסנטוריום" במקורות. אסתפק בלהעיר שתומאס מאן בהר הקסמים גופו משווה את הסנטוריום הבינלאומי המפורסם ברגהוף ודומיו למלתחה של דימויים שמדברים בעד עצמם: "בית כלא; מחבוש; בית מרפא ייעודי וסגור; מחנה כפייה; מכרה פחם; ספינה השטה באוקיינוס… ועוד". אלא שכאן מדובר באשפוז מרצון ולא בכפייה, לצרכי ריפוי, וכל זה לכאורה מתוך בחירה חופשית. בנוסף יש להזכיר שמאן כתב סיפורים נוספים בהקשר לשחפת ומחלות כרוניות דומות. למשל, הסיפורים "טריסטן" ו"מר פרידמן הקטן" (ראו במקורות).

ובחזרה למשפט המפתח של מאן "באמת רק היסודיות יש בכוחה לעורר התעניינות" – נדמה שאין עוררין על כך שהסופר הזה הכין שיעורי בית באופן מעורר השתאות. התיאורים הרפואיים הרבים והמפורטים ברומן הענק הזה מהווים שיא של דיוק מדעי נכון לאותה תקופה. לא לחינם זכה סיפור הסנטוריום הזה לתהילת עולם, מה שמוכיח שגם כאשר מדובר בתפאורה בלבד, היא חייבת להיות אמינה ומהימנה, כדי שהמסרים האחרים יעברו לקורא בצורה הכי משכנעת שרק אפשר.

מקורות

• תומאס מאן. "הר הקסמים" (בשני כרכים), מגרמנית: רחל ליברמן, הוצ' ספרית הפועלים, תל-אביב, 2014 (פורסם במקור ב-1924).
• אפרים שמואלי. "אדם במצור: עיונים בספרות, באקסיסטנציאליזם ובפילוסופיה של פרשנות", הוצ' יחדיו, תל-אביב, 1981, עמ' 77-7; הציטוט בפתיחת המאמר הוא משם, עמ' 23.
• John Frith. History of Tuberculosis, Part 2, JMVH, Vol. 22(2), pp 29-21, 2014 (June)
• חיים באר. "מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים", הוצ' עם עובד, תל-אביב, 2011: פרק שני, "אל ראש הר הקסמים…", עמ' 135-98.
• אורנה מונדשיין. "ספרות הסנטוריום: קריאה בתומס מאן", דוד פוגל, ברונו שולץ, הוצ' רסלינג, תל-אביב, 2016, עמ' 124-7.
• תומס מאן. "סיפורים מוקדמים", מגרמנית: יעקב גוטשלק, הוצ' ספרית הפועלים, תל-אביב, 1997: "אדון פרידמן הקטן", עמ' 88-63; "טריסטן", עמ' 230-189.