במסגרת פרויקט הסיפור ההיסטורי של “יקום תרבות” הנה פרק מרומן היסטורי של ד”ר מרק מלקוביץ’, שמופיע בימים אלו ברוסית תחת השם Спиноза:Человек в Поиске Бога ( בעברית : שפינוזה: האדם בחיפוש אחר אלוהים), על חייו של ברוך שפינוזה.

הפרק עוסק בנכד של היהודי המפורסם ביותר במאה ה-16, דון יצחק אברבנאל, ששירת כשר אוצר במלכות פורטוגל וספרד לפני שגורש מספרד לאיטליה.

המערכת

עטיפת ספרו החדש ברוסית של מרק מלקוביץ על ברוך שפינוזה שבו מופיע הסיפור.

תקציר:

הרומן “שפינוזה: אדם בחיפוש אחר אלוהים” עוקב אחר דרכו האינטלקטואלית והאישית של הפילוסוף המפורסם ברוך שפינוזה בהקשר היסטורי, דתי, ופילוסופי רחב. עלילת הרומן מתחילה בשנות התבגרותו של שפינוזה וגירושו מהקהילה היהודית של אמסטרדם, התקרבותו לכת נוצרית רדיקלית של “קולגיאנטים”, וכינון של המחשבה החילונית כאלטרנטיבה לתפיסה דתית של יהדות ונצרות. זאת על רקע עלייתו ונפילתו של השלטון הליברלי בהולנד. קורא של הרומן יכיר את הדמויות הפוליטיות, האינטלקטואליות, והדתיות המובילות של אמצע וסוף של מאה 17: יאן דה ויט, הנסיך מאורנז’ ויליאם השלישי, אוליבר קרומוול, הנסיך קונדה הגדול, רבי מנשה בן ישראל, רבי שאול מורטירה, ג’ון דיורי, אדם בורל, ואחרים. הקורא יצלול לתוך היחסים העסקים, האינטלקטואליים, והאישיים של שפינוזה עם בני זמנו. הרומן פורסם לראשונה ברוסית בשנת 2022 במוסקבה בהוצאת “המרכז למחקרים הומניים”.

הסיפור שמתפרסם כאן “יצחק אברבנאל והאינקוויזיטור הגדול” מובא מתוך הפרק “מנשה בן ישראל” שבו אחד מראשי הקהילה הספרדית של אמסטרדם, רבי מנשה בן ישראל, מספר לברוך שפינוזה הצעיר את סיפורה של משפחת אברבנאל בתקופת גירוש ספרד ובראשה יצחק אברנאל, שהיה שר האוצר של פורטוגל ולאחר מכן ספרד לפני שנאלץ לעזוב את ספרד כתוצאה מהגירוש הגדול.

בול עם ציור מדומיין, לא ידוע כיצד נראה במציאות, של יצחק אברנאל .ויקיפדיה

רבי מנשה בן ישראל הוביל את בניטו (ברוך) דה שפינוזה לשולחן עליו הונח כתב יד מגולגל. מנשה פתח את כתב היד וביקש מברוך להקריא את הכותרת. ברוך הקריא “צורת היסודות” בפורטוגזית. מנשה פתח בסיפור:

דון יצחק אברבנאל שכתב את החיבור הזה, היה אישיות יוצאת דופן. הוא הצליח בכל מה שנגע בו. במדינאות ובמסחר, בלימוד כתבי הקודש ופילוסופיה יוונית. הוא פרסם את החיבור שאתה מחזיק בידיך – על יסודות העולם – כשהיה בן שבע עשרה בלבד, כנספח של חיבור אחר – “עטרת הזקנים”. אולם לעומת החיבור שפורסם, בכתב יד שלפניך מופיעים שני חלקים נוספים: “על הכרחיות סדרי העולם” ו”על חולשת הרצון האנושי”.

לכתב יד הזה גורל מרתק.

לפני גירוש ספרד, דון יצחק אברבנאל היה שר האוצר של המלכים פרדיננד ואיזבלה. הוא ניסה בכל מאודו למנוע את גירוש ספרד ושלוש פעמים ניצב בפני המלכים. אך הכל לשווא. מה שהוא לא הציע – אוצרות כסף, איסור על תפילת יהודים בפומבי, ריכוז יהודים בתחומי מושב מוגדרים – לא התקבל במועצה מלכותית. השפעתו של האינקוויזיטור הגדול – תומאס טורקוומדה (Torquemada) – שהיה גם הכומר המוודה של המלכה איזבלה, הייתה לאין שיעור גדולה מזו של דון יצחק.

טורקוומדה לחש באוזנה של המלכה שליהודים יש השפעה רעה על הנוצרים החדשים, וכל עוד יהודים חיים בקרבם, לא ניתן לעקור מינות מאדמת ספרד. שהסיכון להפסד הון אנושי כישרוני (מדענים ומדינאים, משפטנים וסוחרים, וכו’) מתקזז מול הון התועפות שיוחרם. שכוחה של ספרד תלוי ישירות בכוחה של הדת הנוצרית. אם אדמת ספרד היא גופו של ישו, הכנסייה היא רוחו. ספרד שאוחדה מחדש על ידי המלכים הקתוליים תהיה הממלכה הנוצרית הראשונה במעלה על פני שאר המדינות הנוצריות, ותפארתה ועוצמתה תארך לנצח נצחים.

פרדיננד ואיזבלה הודיעו לדון יצחק כי החלטתם סופית ויהודים חייבים להחליט האם הם דבקים באמונתם ומגורשים תוך שלושה חודשים, או מתנצרים. עבור דון יצחק ויהודים רבים אחרים ההחלטה הייתה חד משמעית – עדיף לוותר על כל הרכוש ולנדוד לארץ זרה, אבל לא לוותר על דת משה. דון יצחק הרכין את ראשו בפני המלכים ושם לרגליהם את צרור מפתחות האוצר.

דיוקן מדומיין של דון יצחק אברבנאל. אנציקלופדיה “תרבות”

הפסד שר האוצר הוא בוודאי אירוע לא נעים, חשבו המלכים לעצמם, אולם הפסד בנו של דון יצחק – יהודה אברבנאל – מזיק פי כמה. יהודה היה הרופא האישי של הזוג המלכותי ושל ילדיהם. הידע הרפואי, האינטואיציה, וההצלחה של יהודה אברבנאל היו כה גדולים שיריביו טענו שללא כישוף וברית עם שטן, הוא לא היה מצליח לרפא. שלוש שנים לפני כן הציל את יורש העצר של ממלכת ספרד, חואן מארגון, ממוות. בזמן שרופאים אחרים התייאשו מהניסיונות להציל את גופו ונפשו של הילד מהמוות המתקרב, וחמקו מעיניהם של ההורים החרדים לשלומו של היורש, יהודה המשיך לרפא את הילד בהתמדה בלתי רגילה עד להבראתו המלאה.

המלכים הקתוליים לא רצו להפסיד אדם שבו תלויים חיי מי מהמשפחה המלכותית. תומאס טורקוומדה בא לעזרתם של המלכים. הוא יעץ למלכים לקחת כבן ערובה את התינוק הרך, בן השנה, בנו של יהודה ונכדו של דון יצחק, הנקרא על שמו – יצחק.

כאשר ממש לפני ההפלגה, התינוק נעלם יחד עם האומנת, יהודה וכל המשפחה פתחו בסריקות, אך לשווא. יצחק נעלם ללא עקבות. יהודה ודון יצחק ניסו להפעיל את הקשרים שהיו להם פעם בחלונות הגבוהים, אך התברר כי הסורגים באותם חלונות נעולים היטב.

שעתיים לפני הפלגה עלה על הסיפון אדם עם מסכה שחורה. כאשר הוא הסיר אותה, דון יצחק ויהודה זיהו בו את מזכירו של המלך – אנטוניאו מרטיז פולגר. אנטוניאו היה בן של חבר ילדות של דון יצחק – מחבר “כרוניקה של המלכים הקתוליים” – הרננדו דל פולגר. הרננדו עצמו כבר כמה שנים היה מרותק למיטתו וכולם יום אחר יום חיכו ללכתו הקרובה שהתמהמהה ולא באה. אנטוניו ויהודה היו בני אותו גיל ומפעם לפעם דרכיהם הצטלבו. הם לא היו חברים, אף שחשו סימפטיה אחד כלפי השני, אולי מכיוון שאנטוניאו בא ממשפחה של נוצרים חדשים, וכידוע נוצרים שפעם היו יהודים נמנעו מלפתח קשר חברי עם יהודים מחשש להאשמה בסימפטיה ליהודים וליהדות.

אנטוניו הודיע כי הוא הנציג הלא רשמי של המלכים הקתולים, ואם ברצונו לקבל חזרה את בנו הרך, עליו להישאר בספרד ולהתנצר. אנטוניו גם הביע צער וכלימה על התפקיד הנבזי שיועד לו, אך הוא שליח בלבד ואין זה רצונו וקולו אלא רצונם וקולם של המלכים. לפני לכתו, אנטוניו מסר את ההבטחה של המלכים כי אם יהודה יחליט להישאר בספרד ולהתנצר, לא רק שהוא ישמור על רכושו ורכוש אביו אלא שהוא יקבל רנטה שנתית של 1000 פלורין לעצמו ולצאצאיו, וגם נחלות ואדמות בגרנדה שלא מכבר שוחררה מידי המוסלמים.

מיד כשירד אנטוניו מרטינז מהסיפון, קרס יהודה לרגלי דון יצחק והתחנן לעצתו. דון יצחק אמר ליהודה כי רק הוא יכול להחליט במה לבחור – בדת משה או בבנו הרך.

“כל מה שביכולתי לעשות”, אמר דון יצחק ליהודה, “זה לספר כיצד פעלו אבותינו ואולי מזה תוכל להסיק מוסר השכל שיסייע לך”:

באותם זמנים שבהם כמעט כל האי האיברי היה תחת שליטה ערבית, היועץ המקורב ביותר לח’ליף מקורדובה – עבד אל רחמן השלישי – היה רופא יהודי בשם חסדאי אבן שפרוט. הוא היה כל כך מקורב לח’ליף שהלה לא החליט דבר משמעותי כלשהו ללא התייעצות עמו. בגלל היותו יהודי, הח’ליף לא יכול היה למנות אותו כיועצו הראשי או לאוצר, ולכן מינה אותו כגובה מיסים ראשי. קופת האמירות התמלאה לרוב דרך המיסים ויצא שחסדאי הפך לאיש החזק במדינה. בלעדיו וללא הסכמתו, שום תוכנית לא יצאה לפועל. הקירבה לעבד אל רחמן השלישי לא הרחיקה את חסדאי מהיהדות ומבני עמו אלא להיפך: הוא השקיע את כל מירצו ומיטב כספו בבנייתה וצמיחתה של הקהילה היהודית. כשנשקפה אפילו סכנה קטנה ליהודים הוא הגן עליהם. ולא רק בגבולות האמירות. חסדאי השתמש בכוחו והשפעתו של הח’ליף על מנת להגן על זכויות היהודים בכל מקום בעולם. חסדאי סייע והגן על הקהילות יהודיות באיטליה, גרמניה, ביזנטיון, וצרפת כאשר התגלעו סכסוכים בינם לבין שלטונות מדיניים וכנסייתיים באותן מדינות.

אולם המשימה הראשונה במעלה הייתה כמובן חיזוק וצמיחה של הקהילה היהודית המקומית. הקהילה היהודית צמחה במהירות רבה עקב היחס האוהד של הח’ליף כלפי יהודים. אולם הייתה קושייה אחת שאפילו הח’ליף הכל יכול לא הצליח לפתור.

מה יותר חשוב ליהודי מאשר דת אבותיו אברהם, יצחק, ויעקב? מה יותר חשוב מחוכמה ובקיאות שנצברה אלפי שנה על פני דורות רבים בחוק שבעל פה וכתבי הקודש, ידע שנותן מענה ליהודים לכל בעיה שתתעורר בימי חול ובימי קודש? בקהילה הצעירה לא היו רבנים מכובדים ובקיאים בתלמוד ובהלכה. כאלו שמכוח סמכותם ובקיאותם יכלו לפסוק פסיקות באשר לחיי בני הקהילה. בני הקהילה נאלצו לפנות כמעט בכל שאלה הלכתית לחכמי בבל. בכדי לצמוח ולהתחזק קהילה זקוקה לבקיאי תורה כתובה ותורה שבעל פה, בדומה לקהילות הותיקות יותר של איטליה.

הזדמנות כזו צצה כאשר אדמירל צי האמירות, מוחמד בן רומחיס, שב מהפלגה ארוכה במי ים התיכון וניצב בפני הח’ליף. האדמירל נכנס לארמון מלווה במלחים ועבדים שסחבו על גבם את השלל השדוד. מאחוריהם משמר הח’ליף הוביל כמה עשרות שבויים שנלקחו בשבי במסעו של האדמירל. השבויים המותשים גררו בקושי רב את רגליהם על רצפת השיש החלקה של הארמון. רוב השבויים נשכבו בפחד רב בפני הח’ליף, הרכינו את ראשם לרצפה, וכיסו את הקרקפת בכפות ידיהם כאות לציות וענווה.

אולם שני שבויים, נער ארוך כשרוך וגבר בגיל עמידה עם אוזן קרועה ויד מחובשת, אף שכרעו בפני הח’ליף, הרימו את ראשם ויישרו את מבטם אל כבוד מעלתו.

לאחר שנייה של הלם ראשוני האדמירל התעשת מחוצפתם של השבויים, התקרב אליהם במהרה, שלף את חרבו והניפו מעליהם. תוך כדי שהנוכחים במקום כבר ניתקו במחשבתם את ראשיהם של השבויים מגופם, נשמע קולו הרגוע של הח’ליף שעצר בעד אדמירל ופנה אל השבויים:

“מדוע אינכם מכבדים אותי? הרי הנני יורשו של הנביא מוחמד, ח’ליף קורדובה ומגרב הכל יכול, עבד אלרחמן אלת’אלת’ אלנאצר לדין אללה! מדוע אינכם משפילים את מבטכם ומכסים את ראשיכם בכפות ידיכם? מיד אצווה למשמר לעקור את עיניכם ולתלות אותכם מעל השער הארמון, שיראו ויראו!”

השבוי עם האוזן הקרועה הרכין את ראשו בפני הח’ליף אך מיד הרימו והביט היישר אל עיניו של הח’ליף:

“הו, הח’ליף האדיר והכל יכול! אין כל חוסר כבוד בכך! נהפוך הוא! הינך ידוע לכל כאדוק באמונתך ובאהבת אלוהים. אם נעצום את עינינו ולא ניישר את מבטינו אליך, נפגע באדיקותך ובאהבתך לאלוהים! הרי כתוב בשמות, פרק י”ט, פסוק כ”א: “ויאמר יהוה אל-משה רד העד בעם פן-יהרסו אל-יהוה לראות ונפל ממנו רב”. מאיסור להביט בפניו של אלוהים אין להסיק על איסור להביט בפני האדם. לדמות את אלוהים לאדם, אפילו האדיר מכל בני האדם, שללא ספק הינך, יהיה בגדר חילול השם!”

השבוי דיבר בקושי רב, בקולו הצרוד והמקוטע, ועם זאת בערבית קלאסית מושלמת שכמעט ולא נשמעה בחלק זה של העולם. ח’ליף נדהם מהטענה הנועזת של השבוי שדרישתו של הח’ליף אינה תואמת את עיקרי אמונתו באלוהים וזאת על סמך ספרי הקודש היהודיים. הוא לא ידע האם להורות על עריפת ראשו של האיש החצוף הזה או לחון אותו. הרי מוסא היהודי נחשב כנביא עבור כל מוסלמי אדוק ובנוסף הנביא מוחמד כיבד מאוד את חמישה חומשי תורה, אולם רק הקוראן הינו הסמכות הבלעדית עבור הח’ליף. יש לאסוף במיידי מועצה של אימאמים ואנשים דת מלומדים אחרים ולבחון את המנהג, אך לעת עתה הח’ליף ציווה לקרוא ליועצו – חסדאי אבן שפרוט.

אבן שפרוט מיהר לבוא ולשמוע את סיפורו של השבוי. השבוי סיפר לחסדאי כי שמו רבי משה בן חנוך והוא בא מישיבת סורא המפורסמת שבבבל, ממערב לנהר הפרת. התברר כי רבי משה בן חנוך, יחד עם בנו – אותו נער ארוך כשרוך – אשתו אסתר, ועוד שלושה רבנים אחרים מחכמי ישיבת סורא הפליגו מהעיר האיטלקית בארי בחזרה אל ביתם שבבבל. הם באו לבארי לגייס תרומות עבור ישיבתם. התרומות שהצליחו לגייס בבארי היו מספיקות לקיים את הישיבה במשך שנתיים. אולם ליד חופי קפריסין ספינתם נחטפה על ידי הצי של האדמירל בן רומחיס. כאשר ספינתו של האדמירל התקרבה לספינתם של היהודים, אישתו של הרבי משה בן חנוך, אסתר, מפחד בפני פגיעה בגופה ובאמונתה שאלה את בעלה האם גם מי שטובע בים יזכה לגאולה. רבי משה בן חנוך נחרד מכוונתה של אסתר ובבכי ענה לה בפסוק מתהילים: “אמר ה’ מבשן אשיב, אשיב ממצולות הים”.  לאחר ששאלתה נענתה היא חיבקה בחוזקה את בנה וקפצה מסיפונה של הספינה אל מצולות הים.

במהלך חצי השנה הבאה רבי משה בן חנוך, בנו, ושלושת הרבנים האחרים הוחזקו בחושך מוחלט בבטן האונייה. השבויים אכלו פעם ביום מצלחת אחת עם החולדות הרעבות. אולם לעומת בני האדם המותשים שכוחם אזל מיום ליום, זעמן ומסוכנותן של החולדות הרעבות רק גברו. באחד הימים, אחת החולדות סברה כי רבי משה גזל ממנה את המנה היומית שלה. היא קפצה כעוסה על הרבי ונתפסה באוזנו השמאלית. הרבי הצליח לנתק את שיניה מאוזנו יחד עם חלקה הגדול של האוזן שנתלשה. הגורל המר עוד יותר נגזר על רבי נתן בן אליעזר הזקן שנטרף על יד חולדות תוך כדי שינה. הן לא התרשמו מהסמכות התלמודית של הרבי הזקן.

לאחר מותו של הרבי נתן בן אליעזר, הסוהרים, שמקודם התענגו על חרדתם של היהודים, נאלצו בלית ברירה לצוד ולהמית את החולדות. אף אחד לא רצה להישאר ללא דמי כופר.

הראשון שנפדה היה רבי שמריה בן אלחנן. הקהילה היהודית של אלכסנדריה במצרים פדתה אותו כאשר ספינותיו של האדמירל עצרו בה לעצירת ביניים. אחר כך בא תורו של רבי חושיאל בן חנן. הקהילה היהודית של העיר קירואן שבתוניס פדתה אותו, הקימה עבורו ישיבה והוא עמד בראשה עד יום מותו.

והנה עכשיו, רבי משה בן חנוך ובנו הגיעו לקורדובה, והם מקווים שהקהילה היהודית המקומית תפדה אותם והם יוכלו לחזור בשלום לביתם שבבל. חסידאי דיווח לח’ליף על הרווח הפוליטי הגדול שהאמירות תקבל במידה והם יצליחו להשאיר אצלם אחד מחכמי בבל. ואכן, רבי משה בן חנוך נשאר בקורדובה ותוך זמן קצר הקים ישיבה מפורסמת ונעמד בראשה. הח’ליף גם מינה את רבי משה בן חנוך לעמוד בראש בית הדין הרבני, ולאחר מותו בנו ירשו גם כראש ישיבה וגם כראש בית הדין.

הגורל יכול להוביל לכיוונים בלתי צפויים. מה שנראה בהתחלה כמצב נוראי ובלתי נסבל, עם הזמן יכול להתברר כפתרון סביר בסיטואציה מורכבת וקשה.

דון יצחק ניגש ליהודה, הניח את כפות ידיו על ראשו ואמר: “עכשיו אתה עומד בפני בחירה מאוד קשה. אינני יודע כיצד תחליט, אולם איך שלא תחליט יהיו לכך השלכות מאוד קשות עבורך. רציתי שתדע – כאביך הם כאביי ואיך שלא תבחר תמיד אעמוד לצידך”.

כעבור שעתיים הפליגה ספינתם מהנמל בספרד לכיוון איטליה. מרחבים אינסופיים של הים הפתוח בלעו את הבכי הבלתי פוסק של אימו ואת צערו הדומם של אביו של יצחק הקטן. ממש באותו היום, הפליגו מפאלוס דה לה פונטלה שבאנדלוסיה הספינה “סנטה מריה” ושתי הספינות הנוספות “פינטה” ו”ניניו”. הימאי האיטלקי כריסטופר קולומבוס, שבסיועו של דון יצחק קיבל מימון מהכתר הספרדי עבור מסעו, הפליג מערבה לקראת גילוי של ארץ לא נודעת. ייאוש ותקווה – זוג אחים-אויבים שמלווה את האירועים הגדולים בהיסטוריה, נעו כל אחד לדרכו, לקצה אחר של העולם.

האינקוויזיטור הגדול תומאס טורקמדה אימץ את יצחק הקטן אל חיקו. בטבילתו ניתן לתינוק שמו של אביו של תומאס – פדרו. מאז הוא נודע בשמו המלא כפדרו טורקמדה. מידת אכזריותו והעדר רחמים של תומאס כלפי מרנים (יהודים ספרדיים ופורטוגזיים שהתנצרו וצאצאיהם) ומוריסקים (מוסלמים שהתנצרו) החשודים במינות עמדה ביחס הפוך למידת הרוך והרחמים שהוא הרעיף כלפי חניכו הקטן [1]. פדרו הקטן היה נוהג להתיישב על ברכיו של האינקוויזיטור, להחזיק בידיו הקטנות את לסתותיו הרחבות של תומאס ולבהות בעיניו הגדולות השקועות עמוק מתחת לגבותיו. לעתים קרובות אמר תומאס למקורביו כי הילד הנטבל הזה, שבעורקיו זורם דם יהודי, הוא הקירוב הגדול ביותר לאדונינו ישוע הנוצרי. אוסף תכונותיו של הילד – טוהרו ותמימותו, להט אמונותיו ודעותיו, ענוותו, ציותו, וחוכמתו – יממש בבשר ודם את האידיאל האנושי האולטימטיבי של האמונה הנוצרית. אף אילן היוחסין של משפחת אברבנאל, שהגיע אל דוד המלך להבנתו של תומאס, אישש ביתר שאת את אמירותיו.

יש למנוע מהילד להיחשף לסכנות חיים שונות, ומעל הכל להימנע מאמונות שגויות, ידע שקרי, סיפורים דמיוניים, ואגדות. מעורבותו של תומאס בחינוכו של פדרו גברה מיום ליום, משעה לשעה. הוא היה משוכנע כי רק הוא יכול למנוע את קלקולו של הילד הקטן. לא שהוא לא סמך על נזירים מהמסדר שלו: נזירים דומיניקנים נחשבו כמלומדים הטובים ביותר בזמנו. אולם מילה אחת לא במקום, משל לא מוצלח, או צחקוק קליל מצדו של אחד המורים, חיזקו את דעתו של תומאס שהוא בלבד מסוגל להוביל את פדרו אל חייו הבוגרים ולהשאירו טהור ותמים כפי שהוא עכשיו.

בערבים תומאס ופדרו היו מתיישבים ביחד אחרי הארוחה והתפילה, ובדממה מוחלטת בוהים כיצד אש מכלה בולי עץ באח. הם ישבו כך שעות ארוכות וראו כיצד להבה כחלחלה מרקדת באח לאיטה. אש מכשפת ומטהרת, מתקנת את מה שגדל מעוות ומחזירה אותו למצבו הקודם: תמים יותר, טהור יותר.

כשפדרו היה בן שש, תומאס לקח אותו לאוטו דה פה auto da fe (תרגום מילולי מספרדית – מעשה אמונה, טקס רב משתתפים בספרד ופורטוגל שאורגן על ידי האינקוויזיציה ובמהלכו פורסמו גזירות ובוצעו עונשים שנגזרו) במרכז ואיאדוליד, העיר שבה נולד.

פדרו ישב ליד תומאס, בטריבונה המרכזית, וראה תהלוכה ארוכה של דמויות מוזרות חבושות כובעים מחודדים ובגדי סמבניטו מצוירים וארוכים. בסוף הטקס המשמר הפריד ארבעה גברים ושתי נשים משאר המשתתפים, העלה אותם לבמה מוגבהת, וקשר אותם לשישה עמודים, עם הפנים לטריבונה. בזמן שהשומרים הציתו את האש והדמויות הקטנות החלו להיעלם בלהבה, תומאס ופדרו ישבו שותקים כמו בערבים בהם בהו באש אוכלת בולי עץ באח.

האינקוויזיטור הגדול נפטר כאשר פדרו היה בן תשע. הוא דעך לאיטו במשך כמה שבועות. במהלך טיול לילי בחצר של המנזר על שם תומאס אקווינס הקדוש באווילו (Avila) נפצע ברגלו, הפצע הזדהם, ולהבת קדחת כילתה תחילה את רגלו של הנזיר ואחר כך את כולו.

עוזרו של תומאס הוביל את פדרו אל מיטתו של האינקוויזיטור. תומאס היה מטושטש ומעורפל. על הקירות והתקרה של החלל שבו הוצבה מיטתו של תומאס הופיעו מדי פעם צללים עקומים של הרופאים והנזירים. איש מהם לא החזיק מעמד יותר מחצי שעה בחדר בגלל שילוב של חום בלתי נסבל, ריח ריקבון שעלה מגופו של תומאס, וריחות צמחי המרפא. תומאס זיהה את פדרו רק כשפניו חדרו מבעד מסך העשן, שעלה משריפת צמחי המרפא, והתקרבו אל פניו. בדיבורו המקוטע והמבולבל, תומאס בירך את פדרו וציווה עליו להמשיך בדרכו ולטהר את גופו של ישו מכיבים, פצעים, ועיוותים. בנשימתו האחרונה הוא לחש מילים מבשורת יוחנן (15:6): “איש אשר לא יעמוד בי השלך החוצה כשריג ויישב וילקטום וישליכום אל תוך האש והיה לבער”. תוך זמן קצר ליבו של תומאס נדם ולקראת הגעתם הצפויה של הזוג המלכותי אנשי המסדר של תומאס החלו להכין את הלווייתו.

פדרו המשיך להתגורר וללמוד בסמינר של המנזר באווילו, ובתום לימודיו התקבל כנזיר במסדר הדומיניקנים. שנתיים מאוחר יותר, האינקוויזיטור הגדול של קסטיליה, פרנסיסקו חימנס דה סינסרוס, צירף את פדרו כאחד החוקרים באינקוויזיציה הקסטיליאנית. הקריירה של פדרו נסקה במהרה. עמיתיו לעבודה העריכו רבות את תבונתו, קור רוחו, החלטיותו, והעדר הרחמים שלו כלפי הכופרים. אומנם היו כאלו שתוך השוואה בין תומאס ופדרו ציינו כי אצל תומאס, בניגוד לפדרו, להט אמונתו בצדקת דרכו ובישו עצמו כל כך בער בעורקיו עד שיצא ממנו כאש ושרף הכל מסביבו. טורקמדה הצעיר, הם טענו מאחורי גבו, אומנם ביצועיסט והחלטי, אך באותה מידה היה מצליח כשוחט במשחטה. אולם הליחשושים האלו לא מנעו ממנו לקבל את המשרה של האינקוויזיטור הראשי של טולדו.

פרנסואה ריצ׳י:תהלוכה של נידוני האינקוויזיציה, יוני 1680. מוזיאון פראדו, מדריד

מיד עם קבלת המינוי בעיר הכל כך חשובה טולדו, החל פדרו לפעול בפעלתנות רבה לגילוי מעשי כפירה בין תושבי העיר וסביבתה. כצעד ראשון פדרו ציווה לפרסם את “צווי החסד האלוהי” שבהתאם להם לכל תושבי העיר הוקצה חודש שלם לבוא ולהודות במעשי כפירה. מי שיודה יקבל קנס או עונש סמלי ובתום ווידוי יחזור לחיק הכנסייה. לאחר מכן הכפופים לפדרו ישלחו את המרגלים לקצוות העיר, יאספו הלשנות ועדויות, וישמעו שמועות מרושעות על תושבי העיר החשודים. אחר כך, חקירות חשאיות יהפכו לגלויות ויתבצעו מעצרים. אירוע השיא יהיה טקס אוטו דה פה. הוא לא נערך בטולדו כבר חמש שנים, עקב זקנתו ומחלתו של האינקוויזיטור הקודם. יש לעקור מן השורש בתחומי העיר כל גילוי של כפירה ואז טולדו תשמש כדגם לציות ואדיקות דתית של עיר שלמה.

ביציאה מישיבת המועצה העירונית שבה פדרו הכריז על תוכניותיו, הוא שמע אחד הנזירים לוחש לנזיר שני: “היהודון הזה לחלוטין איבד בלמים ומנסה להתחבב על הממונים”. פדרו ניסה להתעלם ממילותיו של הנזיר, אך מאותו אירוע המשפט הזה נחרט בזיכרונו ולא הרפה. האם הנזירים התכוונו אליו או למישהו אחר?

בוודאי אליו.

הוא שמע כי תומאס היה צאצא של מרנים. אולם פדרו ידע שהוא בן מאומץ של תומאס ולכן לחשושים אלו מגוחכים… הוא אף פעם לא שאל את עצמו מי הם הוריו אמיתיים. זה אף פעם לא עניין אותו. היה לו ברור ומובן כי אביו הוא תומאס טורקמדה ואימו היא הכנסייה הקתולית.

ההערה של הנזיר פגעה בו עמוקות. בגאוותו. פדרו היה פגוע וכאוב שייחסו לו שייכות לעם שהנו המקור העיקרי של הרוע בעולם הנוצרי. יהודים מפיצים את הזוהמה של היהדות בכל מקום שהם נמצאים בו, ואף כשהם עוזבים הם משאירים את הכיבים שדוגרים בסתר ומזהמים את הנפשות הטהורות של הנוצרים. אש בלבד יכולה לטהר את עץ החיים מדעיכה וכליה.

נכון שאדוננו ישוע הנוצרי ושליחיו נולדו במשפחות של היהודים, וגם אבותיו של האינקוויזיטור הגדול תומאס טורקמדה היו יהודים, והבישוף של בורגוס – פאבלו סנטה מריה. ובכל זאת… בכל זאת, אם היית יהודי, גם אם נטבלת, תישאר לעד מזוהם כמו חזיר (בספרדית marrano – חזיר.) גם ילדיך וגם נכדיך…אם יש בך טיפת דם מהעם הזה תצטרך כל חייך להוכיח את אמונתך כל פעם מחדש.

הוא חייב להסיר מעצמו את החשדות באופן מידי.

ליל סדר של אנוסים, שליחי האינקויזיציה מתפרצים. ציור של משה לייבוביץ מיימון, רוסיה, המאה ה-19. מתוך אנציקלופדיה יהודית בשפה הרוסית

אומנם האשמה בקרייריזם פגעה בו, אבל לא עד כדי כך כהאשמה הזאת. ברור כשמש כי הנזירים אמרו זאת מתוך קנאה ועצלות. הם לא הבינו את תפקידם כחוד החנית של הכנסייה. הם חושבים שהאמונה האישית שלהם באלוהים מספיקה. באינקוויזיציה כולנו מאוחדים סביב משימה נעלה של טיהור הקהילה והאמונה הנוצרית מהיהודים ומהכופרים. העובדה שהם תופסים את המשימה כביטוי לקרייריזם, מסמלת את קוצר הבנתם בלבד.

הוא מתפלל לאלוהינו שבשמים ישוע הנוצרי. הוא דבק בעיקרי הדת הנוצרית ולא נסוג מהם אפילו במילימטר. הוא בעל ידע יוצא דופן בספרי הקודש ואבות הכנסייה. זה שאדונינו ישוע הנוצרי לא הופיע בחזיונותיו כמו לפאולוס הקודש אינו יכול להיחשב כאשמתו. למי ישו בכלל הופיע??? עם מי הוא שח? מעשיו יזכו אותו בהזדמנות זו ואלוהינו הרחום וכל יכול ירעיף עליו את חסדיו.

זמן קצר לאחר המקרה, פדרו השעה את כל ענייניו, ונסע למנזר תומאס הקדוש באווילו, מקום שבו נשמר הארכיון של האינקוויזיטור הגדול תומאס טורקמדה. בתום שתי יממות ללא שינה, בחינה של התעודות השונות וחשיפת עובדות מפתיעות מהחיים של תומאס, פדרו הצליח לגלות מי הם הוריו ומה בדיוק קרה לפני הפלגתה של משפחת אברבנאל מספרד.

מנשה בן ישראל הפסיק את הסיפור לרגע וציטט את השורות הראשונות של ה”קומדיה אלוהית” של דנטה אליגיירי:

וַיְהִי בְּמַחֲצִית נְתִיב חַיֵּינוּ

וָאֶמָּצֵא אוֹבֵד בְּיַעַר חֹשֶׁךְ,

כִּי מִן הַאֹרַח הַיָּשָׁר הֻטֵּיתִי.

פדרו עזב את אווילו אדם שונה לחלוטין ממה שהגיע אליו. משהו נעלם, משהו השתנה בו. משהו היה חסר. הוא עדיין לא היה מסוגל לומר מה בדיוק, כפי שלא הצליח להפנים עד הסוף את מה שגילה. אולם מה שהוא הרגיש בוודאות הייתה תחילה חרדה אינסופית שמילאה אותו ואת כל החלל מסביבו, ואחר כך ריקנות ועייפות בלתי נסבלת – כאילו שהוא גלגל סלע ענק במעלה ההר שנים רבות. הוא הרגיש את עצמו כבלון שהוציאו ממנו את האוויר.

הוא שמע בראשו את קולו של תומאס מקריא את השורות מתוך יומנו האישי שהוא קרא בארכיון. אלו היו שורות מקהלת (ו:י”ב): “כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים, מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל: אשר מי יגיד לאדם, מה יהיה אחריו תחת השמש”. בשורות אלו הסתיים היומן האישי של האינקוויזיטור הגדול ממש לפני שגופו נאכלה בבערה של קדחת.

כיצד ייתכן שבאיש כמו האינקוויזיטור הגדול תומאס טורקמדה היו כל כך הרבה ספקות? האם זה אותו אדם שלהט אמונתו וצדקת דרכו כופף את רצונם של מלכים ואפיפיורים? זה ששלח למוקד מאות או אלפי אנשים? האם זה אותו אדם שגזל תינוק רך מהוריו תוך אמונה שהוא מעניק לו חסד אלוהי? אם אדם כל כך חסר רחמים כמו תומאס היה אכול ספקות לקראת ימיו האחרונים, כיצד הוא, פדרו, שעדיין לא הגיע למקור האמונה יכול לחמוק מהספקות? אפילו בערש דווי תומאס דחק בו להמשיך בדרכו, אף שנפשו הפגועה של תומאס באותם רגעים בדיוק היטלטלה בין שמים לארץ, בין גן עדן וגהינום. מתברר שהכל שקר אחד גדול! כל המעשים והדיבורים סביבנו חסרי משמעות לחלוטין!

כאשר פדרו חזר לטולדו ההכנות לקראת טקס האוטו דה פה היו בשיאם. היה צורך להאיץ ולסיים כמה חקירות שנמשכו כבר מספר חודשים או אפילו שנים. פדרו חש מוצף ברגשי אשם. מתחזה ומרמה את כולם. הוא הרבה יותר אשם מרבים שנמצאים כעת תחת חקירה. הוא צריך להטיף כעת למה שהוא לא מאמין בו יותר. חוסר סיבולת נפשית להמשיך עם הסיטואציה קיימת העלתה בו גלים של זעם שאומנם לא היה מתפרץ החוצה אלא דוגר בתוכו.

פדרו הצטרף לכמה חקירות של החשודים במינות.

חקירה במרתפי האינקויזיציה. תמונה מאנציקלופדיה

באחד המקרים חוקרים של האינקוויזיציה עצרו שתי נשים, אם ובת, באשמת כישוף. שתי הנשים התגוררו בצמוד לגשר סנט מרטין, והתפרנסו מהכנת גבינות וריפוי שכנים שחלו. שתי הלשנות הובילו לחיפוש בביתן ומעצרן. אחת הייתה של רופא מקומי שעל סמך דברי המטופל שלו דיווח כי הנשים השתמשו במהלך הריפוי בכישופים ולחשים מחשידים. הלשנה שנייה הייתה של שכנה שבנה טבע בצמוד לביתן של האם והבת. היה ברור כי קנאה ובורות הניעו את המלשינים. בחיפוש בביתן ובחקירת השכנים לא התקבל מידע משמעותי. אולם פתיחה פורמאלית של החקירה וטקס האוטו דה פה הקרב ובא, מנעו כל אפשרות לביטול התיק. איום קל שבקלים כלפי הבת הספיק כדי שהיא תספר שאימה השתתפה במפגשי מכשפות וסגדה לשטן. האם, מצידה, תחת העינויים, סיפרה סיפורים עם פרטים כל כך בלתי אמינים שהחוקרים החליטו להקפיא את החקירה והשאירו את הנשים כלואות בתאים נפרדים להמתין לפסק הדין באוטו דה פה.   

במקרה אחר משפחת אנוסים הואשמה בשמירה בסתר על מנהגים יהודיים. שכנים של משפחת וגה הלשינו לשלטונות כי בשבתות איש מהמשפחה לא יוצא מן הבית. בזמן שהאינקוויזיציה הגיעה לבית של משפחת וגה, בנו של ראש המשפחה, אנטוניו וגה, נעדר לרגל נסיעת עסקים בוולנסיה. חוקרים עצרו את ראש המשפחה, ורגס וגה, אך הלה נפטר מיד אחרי מעצרו. הם עצרו גם את בתו, איזבלה וגה. איזבלה הוחזקה חצי שנה בבידוד במהלכו החוקרים ניסו להשיג ממנה הודאה כי שמרה על מנהגים יהודיים בביתה. אף שבביתם מצאו ספר תפילות בעברית, איזבלה גלגלה את כל האשמה על אביה המנוח. באחת הפעמים פדרו נכח בחקירתה של איזבלה, ואחרי הכחשה נוספת הוא הורה על שחרורה המיידי, ללא הבאתה למשפט.

שבועיים אחר כך, פדרו נקרא לוליאדוליד, לישיבת המועצה העליונה של האינקוויזיציה הקסטיליאנית. המועצה קיבלה הלשנה אנונימית, ולפיה פדרו חרג מסמכויותיו, זילזל בפרוצדורות המשפטיות, והביע אמפתיה לכופרים. ההאשמות היו כה חמורות שעם הגעתו לוליאדוליד פדרו הושם במעצר בית. בהלשנה הובאו עובדות קונקרטיות וביניהן שחרור איזבלה וגה בניגוד לפרוצדורה משפטית קבועה, וביטול צו החרמה של רכוש החשוד בכפירה שנפטר במעצר. חלק מחברי המועצה הצביע בעד מעצרו וחקירתו של פדרו, אולם התערבותו האישית של האינקוויזיטור הראשי של קסטיליה פרנסיסקו חימנס דה סינסרוס, מנעה את ההחלטה נגדו. למחרת, פדרו נקרא לפגישה עם האינקוויזיטור הגדול של קסטיליה. פרנסיסקו חימנס הציע לפדרו לצאת לעולם החדש כמיסיונר.  

לבקשתו של האינקוויזיטור הגדול של קסטיליה אי אפשר היה לסרב, מה גם שההצעה שהוא קיבל עלתה בקנה אחד עם רצונו להסיר מעצמו את הסמכויות של האינקוויזיטור הראשי של טולדו ולעזוב את ספרד. פרנסיסקו חימנס הקצה לפדרו חודש להתארגנות. פדרו חזר לטולדו והתחיל להתארגן לקראת נסיעתו לסביליה והפלגתו עם הקרוולה “סן רפאל” לכיוון המושבה הספרדית בג’מייקה.

כשאיזבלה וגה שמעה שפדרו עוזב לעולם החדש היא באה לבקר אותו ולהודות לו על שחרורה. היא הייתה האדם הראשון שבפניה הודה ששמו האמיתי הוא יצחק אברבנאל. עד לאותו הרגע תחושה של שקר והונאה ליוו את קיומו כל שעה וכל דקה. כשהוא התפלל וכשהוא נרדם, כשהוא התעורר וכשהוא דיבר עם האינקוויזיטור הגדול. הוא לא ידע מיהו: פדרו טורקמדה או יצחק אברבנאל? השם שליווה אותו מאז שהוא זכר את עצמו התברר כמסיכה שקרית שהסתירה את פניו האמיתיות. עם זאת, שמו של יצחק אברבנאל היה עבורו שם זר, שם של אדם שנשרף על המוקד באוטו דה פה. השם העברי שלו הצטופף בחזהו. עלה וירד. המתין. אולם איך שפדרו אמר את השם העברי שלו בפני איזבלה בקול רם, משהו השתחרר. כאילו הוסר כישוף. הכל הסתדר והתיישב במקומו.

הוא יצחק אברבנאל, בנו של יהודה אברבנאל ונכדו של דון יצחק אברבנאל.

לאחר הודאתו של יצחק, איזבלה החליטה להתלוות ליצחק בנסיעתו לסביליה. היא עזבה את טולדו מוקדם יותר מיצחק ושבוע שלם חיכתה לו בסביליה. במקום “סן רפאל” הם עלו ל”אל סול” שהפליג למדיירה הפורטוגזית ומשם יחד עם משלוח סוכר הגיעו לנאנט. שם התיישבו. יצחק אברבנאל ואסתר וגה. סבא וסבתא של אשתי שהיא הצאצא הישיר היחיד של דון יצחק אברבנאל. אם כן, יצחק אברבנאל לקח את כתב היד שאתה רואה לפניך “צורות היסוד” מהארכיון של האינקוויזיטור הגדול תומאס טורקמדה יחד עם מסמכים אחרים…

אחרי הגעתם לנאנט יצחק חזר בתשובה והתכונן לצאת לאיטליה לחפש אחר משפחתו. לפי השמועות, משפחת אברבנאל התיישבה תחילה בנאפולי ואחר כך עברה לגנואה.

אולם עד מהרה יצחק ואסתר נישאו, היא נכנסה להריון, ויציאה לחיפוש קרוביו נדחתה. אחר כך לידה של ילד נוסף. הדאגות היומיומיות חייבו אותו להישאר בנאנט. חמש שנים אחרי שהתיישב בנאנט הוא החליט לצאת לאיטליה.

כשיצחק הגיע לגנואה התברר כי דון יצחק כבר מזמן נפטר וקבור בוונציה. אביו, יהודה אברבנאל, לאחר מותו של בנו הקטן שמואל ואשתו, נדד ארוכות בין ערי איטליה ותר אחר אהדת אנשים רמי מעלה. הוא היה רופאם של גונסלו פרננדס דה קורדובה הידוע בכינוי “הקפטן הגדול”, ג’וליו מדיצ’י בזמן בחירתו כאפיפיור קלמנט השביעי, ואחר כך שימש כרופאו של סגן המלך של נאפולי – קרדינל פומפאו קולונה. בכל מקום שהגיע אליו הוא ניסה לברר מה עלה בגורלו של בנו. אולם שיחות נפש עם הבכירים ממטופליו לא הניבו מידע משמעותי. פעם אחת בלבד, ג’וליו מדיצ’י, מתוך חמלה אבהית, פלט כי שלומו של בנו טוב והוא משרת את אלוהים. על יהודה להיות גאה בבנו, באומץ ליבו, ובמעשיו הנעלים למען אלוהים ואמונת אמת.

בגנואה, יצחק ניסה למצוא את קברם של אימו ושל אחיו שלא ראה מעולם, אולם ההרס שהביא הצבא הספרדי, שכבש את העיר כמה שנים לפני כן, לא פסח על בית הקברות היהודי. מצבות מכוסות עשבים שוטים נערמו אחת על השנייה. זיכרון יקיריו התמזג עם זיכרונם של אחרים והתבטל כלא היה.

לאור עברו הלא רחוק, ליצחק היה מסוכן להגיע לנאפולי שהייתה תחת שליטתם של הספרדים. עם זאת, תעודות מזויפות יחד עם מכתב ההמלצה מאת אדמירל אנדרה דוריאה, ממצביאיו של הקיסר קרל חמישי, העניקו לו ביטחון מסוים להגיע לנאפולי. עם הגעתו לנאפולי נודע לו כי אביו נפטר חודשיים לפני כן ונקבר בחלקה משפחתית בנאפולי. דודיו של יצחק, בנבנידה ושמואל אברבנאל, עמדו בראש קהילה יהודית של מאה משפחות עשירות, שהצליחו באמצעות תשלום דמי כופר לקבל פטור מצו הקיסר המורה על גירוש היהודים מנאפולי. הם סירבו לקבל את פניו של יצחק – אינקוויזיטור נמלט הנו אורח מסוכן עבור קהילה שמתנדנדת בין חיים ומוות, בין אסון לגאולה. נאמר שבנבנידה אמרה: “מאוחר מדי ומסוכן מדי”.   

חצי שנה אחרי יציאתו, יצחק חזר לנאנט, וזמן קצר אחר כך פרסם את הפואמה של אביו “התלונה על הזמן”. בפואמה יהודה אברבנאל מבכה את המולדת ואת בנו שאבד. אב שאיבד את בנו ובן שאיבד את אביו. אב שקובר את בנו ובן שקובר את אביו. “זמן היכה בחץ שנון לבבי” ציטט מנשה את השורה הראשונה מהשיר של יהודה אברבנאל. אולם יותר משירו, יהודה נודע בזכות החיבור הפילוסופי “שיחות על האהבה”. אפילו מיגל סרוואנטס בהקדמה של הרומן שלו “דון קישוט” מאזכר את חיבורו של יהודה אברבנאל.

בניטו דה שפינוזה הוקסם מסיפורו של מנשה, אבל כבר החשיך והוא היה צריך ללכת הביתה.

קיראו גם:

אלי אשד “שר אוצר יהודי בספרד”

בנקאית יהודיה באיטליה: אחייניתו של יצחק אברבנאל

דון יצחק אברבנאל הסב .תמונהמאנציקלופדיה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × ארבע =