מחקר שכתבה דינה ורדי, בעקבות ציורי קומיקס של אביה, עמינדב קרלין, לעיתון היתולי של בית הספר הריאלי בחיפה בשנים 1917-18, אחד העלילונים הקדומים ביותר שהופיעו בעברית בארץ ישראל.

המערכת

איור קומיקס מעיתון בית הספר הריאלי ב-1918 אחד הראשונים בשפה העברית.

חלפו יותר ממאה שנה מאז שאבינו, עמינדב קרלין (1901-1977), כתב וצייר את הדפים שפרושים כעת על שולחני, ומוצגים כעת לפניכם לראשונה מאז פירסומם המקורי.

אחרי שנלקח לבית עולמו, בשנת 1977, אספנו מהבית ספרים, אלבומים עם צילומים משנות העשרים והלאה, קופסאות מתפקעות ממכתבים ומברקי ברכה לחתונת הורינו משנת 1928, תיקים ובהם מסמכים ותעודות, וכיוצא באלה פיסות חיים שהיו.

באחד התיקים מצאנו מעטפה גדולה שמורה היטב, ובה כמה דפים כתובים ביד: עתון תלמידי המחלקה החמישית של בית הספר הריאלי בחיפה בשנת תרע”ח (1918-1917) [1], וגם ארבעה דפי “קומיקס” (עלילונים לפי האקדמיה העברית ללשון), שעל כל אחד מהם נכתב : “הוספה לעתון ההיתולי” [2]. הערה זו, כמו גם הטקסט ליד האיורים שבקומיקס – בכתב ידו המוכר של אבינו! ידענו שבשנת הלימודים 1917-1918 למד אבינו בבית הספר הריאלי בחיפה, אבל לא זכרנו את אבינו מצייר. הוא אהב לקרוא, לעבוד בגינה, להאזין למוסיקה, לטייל בעיר העתיקה – ציור לא היה בין תחביביו.

לוגו בית הספר הריאלי בחיפה שנוסד ב-1913 ובין דפי עיתונו ההיתולי הופיעו כמה מהדוגמאות המוקדמות ביותר של “עלילונים” – קומיקסים – בשפה העברית

כשחלקנו בינינו את השלל, עברה המעטפה לאחותנו הצעירה נורית, שהיתה כבר אז גרפיקאית ומאיירת מצליחה. היא דאגה לסרוק את הדפים המאוירים ולשמר אותם יחד עם דפי העיתון הכתובים. נראה שבכך התמצה העניין.

באביב 2019 נפטרה נורית. בין המכתבים, הגלויות, והספרים שנשארו, מצאתי את המעטפה ובה דפי העיתון ההיתולי. התחלתי לקרוא. דפדוף ראשוני גילה פרסום מושקע ותוסס, את “המען של המערכת: חדר קרלין”, וכי במקום אחר נכתב: “העורכים: קש, קֹשש, בן-קֹשש”. וזאת ידענו, שחבריו החיפאים של אבינו קראו לו “קַשי”, מפני שהיה רזה ובלונדיני. עוד מבט בוחן בדמות המורה בציורי הקומיקס גילה דמיון רב לסבא שלנו, שהיה אכן מורה.

סיפור מאוייר, עלילון (קומיקס) מוקדם בעברית, מדפי עיתון בית הספר הריאלי בחיפה 1918

שלושה עיתונים יצאו במשך שנת הלימודים תרע”ח, בדרך כלל סמוך לחגים. כל עיתון כלל כמה דפים כתובים ביד. עיצוב העיתון נעשה בתשומת לב – בכותרות, בעימוד שירים בטורים, במודעות מעוטרות, הודעות, וכיו”ב. לא צוין לאילו משלושת העיתונים נועדו ארבעת עמודי הקומיקס שנכתבו וצוירו ביד בטוחה ובדיו וצבע שעמדו היטב בתלאות הזמן – לא דהו ולא כהו כפי שקרה לכמה מהעמודים הכתובים.

העיתונים כתובים כולם בנימה היתולית, אין פסוק אחד שהוא אינפורמטיבי גרידא. הכול – החל מהתאריך, ועבור בשם המהדורה, הכותרות, ותוכן הכתובים – אמור להצחיק, לאתגר, ולהתגרות, בנים בבנות, מורה בתלמיד, ולהיפך. דפי הקומיקס הם בעיקר על יחסי תלמיד-מורה, נער-מבוגר.

בדפים הכתובים השפה היא הגיבורה הראשית: משתעשעת ומתאמצת לצחוק ולהצחיק, להטות מלים, להפוך מלים לועזיות לעבריות – ולהיפך. כמו ילדים שקיבלו צעצוע חדש, והם בוחנים אותו, מפרקים ומרכיבים מחדש את חלקיו, מערבבים ומפרידים. יש רושם שהכותבים רצו להתנסות בכל הטיה אפשרית של מלים, בכל שילוב בין ניבים. השפה עשירה ומגוונת להפליא, ומהדהדת גם את תוכנית הלימודים: עברית ספרותית, תנ”כית, משנאית, ותלמודית, פיוטי תפילות, מלים לועזיות לצד עברית של יום-יום מתובלת בלאדינו ובאידיש.

העיתון הראשון נקרא “בן בלי שם”, ובאותיות קטנות נוספה כותרת משנה: “עתון רציני מאד. מופיע במחלקה ה V – ומאּשר מטעם ההנהלה. יוצא לאור ביחס הפוך למזג האויר. יום ו’ פרשת ‘ותצחק’ ב’ שבט תרע”ח”. כולו בכתב יד עגול וברור – ממש “כתיבה תמה” (לא של אבינו, שכבר אז היה כתב ידו נמרץ ובאלכסון), ובו רשימות ושירים שכולם מרמזים לתוכני לימוד, מורים, ותלמידים. כך למשל: “דברי חושם בן חוה מן האתונים אשר במחלקה V: ויהי דבר ה’ אלי לאמר: בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך החכם היחיד למחלקה ה-V נתתיך… הנה אנכי מביא רעה על המחלקה על אשר יעשנו סיגריות… חי אני נאום ה’ אם לא את מורה הערבית ואת מורה התורקית אקח מעל ראשיכם ונשארתם לבדכם…”

סיפור מאוייר, עלילון (קומיקס) מוקדם בעברית, מדפי עיתון בית הספר הריאלי בחיפה 1918

על אף ריבוי הכתבות והמדורים נראה שהעיתון הראשון לא נחל הצלחה רבה, אבל “המערכת” היתה נחושה להמשיך. וכך כתוב בעמוד הראשון של העתון השני, שיצא לקראת פורים: “התנצלות המערכת: על פי הבעת חוטמיהם של החברים, הכרנו שעתוננו הראשון לא הצליח ביותר. ולכן מצאנו לנחוץ להתנצל: אין האשמה בנו, כי אם בחברים עצמם. הם נתנו רק חֹמר בלי לבנים ולכן יצא הבנין רופף.”

ועוד הסבירו לקוראים: “קראנו לעתוננו הראשון ‘בן בלי שם’ מפני שיצא לאור ביום הִוָלדוֹ ולא נכנס בבריתו של אברהם אבינו.” מתברר שב’ בשבט תרע”ח נפל ב-25.12.17, הוא חג המולד.

העיתון השני יצא כאמור בפורים ונקרא : “ההֹמֶנְטָש המרָטורְיומי” [3] [4] ובאותיות קטנות: “ממולא בבדיחות והלצות מופיע לאור השיריס ולחם התנור [מספר הגליון] שבע ועשרים ומאה (כמספר מדינות אחשורוש)” [5].

עמוד השער מעוצב ומעוטר בדמויות מאיורי הקומיקס. בהמשך: “מגילת מרדכי: ויהי בימי מרדכי המלך מהמחלקה ה-IV עד ה- \/ שבעים ועשרים ומאה תלמידים ותלמידות… בשבת מרדכי על כסא הועד אשר בחיפה הבירה… ויצו המלך להביא את המלכה זמירה.” … ובמדור “מחזיונות התלמיד: ויהי במאה ה-XIX בשנים עשר… ואני יושב במחלקה וזקן המורים יושב לפני ותבוא בי רוח…”, וגם: “הגדה לפורים:’מה נשתנה הנשף הזה מכל הנשפים…’

העיתון השלישי מתייחס לחג השבועות ושמו “הסרפד השבועותי”, ובמקום תאריך כתוב  “פרשת כי תאכל קרֶפּלַך” []. ועוד על עמוד השער: “מוקדש לבעלת האולם/ צומת המושבה הגרמנית”. בדפים הפנימיים אנו מוצאים “אקדמות לשבועות” מורכב משמות התלמידים לפי סדר האלף בית, על פי נוסח האקדמות שבמחזור חג השבועות, רשימה של עשרים שמות (ללא ה, ט) – לכל תלמיד אות אחת, מי בשם משפחתו ומי בשמו הפרטי [7]. כך הצליחו לתת לכל תלמיד אות נפרדת… ועוד בעיתון “בבא מציעא” פרק “אלו מציאות”: “…ירדו לשועא דטיולא, איבעי להו הר”יד להר”יס: מצא כאן בחורה– שלו או חייב להכריז?”. וגם שיר: “עשרה תלמידי היינו – כל ערב במושבה תעינו/נעלם אחד בסימטא/ונשארנו תשעה”…עד “הוי המחלקה החמשית/מה יהיה אתך? יצאת לתרבות רעה/ואוי לאחותך”.

סיפור מאוייר, עלילון (קומיקס) מוקדם בעברית, מדפי עיתון בית הספר הריאלי בחיפה 1918

“במושבה תעינו” היא המושבה הגרמנית, כפי שמופיע בעמוד השער של “הסרפד השבועותי”. בית הספר הריאלי שכן אז ברחוב יפו, אבל הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה, והצבא הטורקי חיפש אחר צעירים לגייסם. לכן עברו הכיתות הגבוהות ללמוד בכתובת אחרת, כנראה פחות מרכזית, כפי שמתואר כבר בעתון הראשון: “המען לתלגרמות: חיפה, מערכת העתון הרציני מאד, הסמטה השניה אחרי הקונסוליה הגרמנית לצד שמאל…”. על פי הכתוב בוויקיפדיה התקיימו הלימודים בבית הכנסת בשכונת הרצליה [8] ו”כדי להזהר היו התלמידים עוברים דרך חצרות וגדרות ואת הכביש הראשי היו עוברים רק בהינתן אות שהדרך פנויה.”

בית הספר הריאלי בחיפה. ויקיפדיה

תרע”ח (1917-8) היתה השנה הרביעית לבית הספר, שנוסד בעיצומה של מלחמת השפות שהתחוללה אז בקרב הישוב העברי בארץ, כפי שמשתמע משמו המלא: “בית הספר הריאלי העברי הראשון”. מנהלו הראשון היה דוקטור ארתור בירם, מורה ומחנך שעלה לשם כך מברלין לארץ ישראל, ובא עם משנה סדורה בדבר תכנית לימודים שתקנה השכלה רחבה, וחינוך שיקפיד על התנהגות ממושמעת, נאותה, ומכובדת [9]. אבל כבר בשנה השניה של בית הספר פרצה מלחמת העולם הראשונה, ד”ר בירם גויס לצבא הטורקי, ובמקומו ניהל את בית הספר מר יוסף עזריהו (עוזרקובסקי).

עיתון “החרות ירושלים” פרסם ב-11.10.1916 כתבה על בית הספר ש”למרות המצב הנכחי, הקשה פורח ביה”ס…[יש בו] 3 מכינות וחמש כתות…מספר תלמידיו עולה כעת ל-140..הבריאות עומדת בו במצב מעולה..”.

אבל המצב בעיר הידרדר, המלחמה נעה צפונה והתקרבה, ובית הספר לא יכול היה להמשיך לפעול כסדרו. פרוטוקולים מישיבות מורים מתארים קשיים כספיים, פיטורי מורים, ומשמעת תלמידים שהתרופפה. במהלך תרע”ח אסרו הטורקים את מנהל בית הספר, מר עזריהו, באשמת ריגול.

זו היתה השנה שבה פרסמו תלמידי המחלקה החמישית את עיתוני כיתתם בצירוף דפי הקומיקס, אשר רוח משובה והתגרות בעולם המבוגרים נושבת בהם. ספק אם בשנה קשה זו, כשמנהל בית הספר מגויס ומחליפו נאסר על ידי הטורקים, בית הספר היה מודע לעיתון, לרוחו, ולנספחיו. מה גם שהמחלקה החמישית היתה ממוקמת הרחק מבית הספר ברחוב יפו. ואולי בית הספר הריאלי של אותם ימים ידע ולא פסל פינה כזו של חופש, שכיום קל לחשוב שהייתה נגרסת בשם תקינות כזו או אחרת (עישון?!).

זו גם השנה – היחידה – שבה אבינו למד בבית הספר הריאלי בחיפה.

הוא נולד בירושלים בשנת 1901. אביו, ישעיהו דב קרלין, יליד מוסקבה (1880), למד כנער בישיבת עץ חיים בעיר העתיקה, ואח”כ הצטרף לדוד ילין כמורה עברי. אמו, פרומה-רייזל ויינברג (1879), נולדה למשפחה ירושלמית ותיקה, נאמר עליה ש”היתה אדוקה במצוות ואדוקה בדבור עברי משחר ימיה” [10]. לזוג נולדו שני ילדים, ימימה (1899) ועמינדב (1901), והמשפחה עברה למושבה זיכרון יעקב, שם הצטרף ישעיהו קרלין לחמשת המורים שלימדו בבית הספר המקומי את כל נושאי הלימוד. ביתם היה בית שומר מצוות ושוחר דעת והשכלה כאחד, והמשפחה נמנתה עם חלוצי השפה העברית כשפת היום-יום. בשנת 1909 נפטרה ימימה בגיל אחת עשרה ועל מצבתה כתבו הוריה “פ”נ ילדה רכה וחכמת לב, טהורת נפש ועבריה נאמנה…”. אחרי מות אחותו הפך אבינו מרכז חייהם ובבת עינם של הוריו. מן המעט שאנו יודעים על ילדותו ונעוריו הוא היה נער חברותי, שובב, מוכשר ונבון, אבל לא שקדן במיוחד.

בקיץ 1914 העתיקה המשפחה את ביתה מזיכרון יעקב לירושלים, שם פתח סבנו חנות ספרים, מכשירי כתיבה, ספרי לימוד, ומוצרי נייר, בשיתוף עם הלל קרוגליאקוב שהיה בעל חנות דומה ביפו [11].

שנת הלימודים תרע”ה (1914-15) נפתחה בצלה של מלחמת העולם הראשונה. תעודת לימודים מעידה שאותה שנה למד אבינו ב”מדרשה עברית ירושלם” [12] במחלקה הרביעית.

בהמשך המלחמה גורשו רוב מוריה ותלמידיה של הגימנסיה על ידי השלטון העות’מאני לדמשק, כמו גם רבים מתושבי ירושלים, ונראה שלא התקיימו בעיר לימודים סדירים. באביב 1917 היה גם סבא בין המגורשים מירושלים עקב היותו יליד רוסיה. הוא חזר אפוא לזיכרון יעקב, והמשפחה באה בעקבותיו.

וכך אנו מוצאים את עמינדב כתלמיד המחלקה החמישית בבית הספר הריאלי בחיפה בשנת תרע”ח (1917-18). סביר שבימות השבוע התגורר בחיפה אצל משפחת בנימין גבריאלוביץ – חבר של אביו עוד מישיבת עץ חיים.

והנה דוקא בשנה זו, שבה היה “תלמיד חדש” במחלקה החמישית, יזם ועסק אבינו בהוצאת עיתון היתולי כתוב ומאויר, שיש בו ביקורת ועמדה, וגם מידה לא מבוטלת של חתרנות. אולי העובדה שאביו לא היה בין מורי הריאלי דרבנה אותו להוציא מן הכוח אל הפועל רעיון שנבט אצלו משכבר הימים. ואולי גיל הנעורים התוסס. כך או כך ודאי שהדבר מעיד על יכולתו להשתלב מהר בחברה ועל הביטחון העצמי שהיה לו. סביר שבדפים הכתובים שותפים כמה חברי עט, אבל אין ספק שארבעת עמודי הקומיקס הם יצירי כפיו – שלו ורק שלו.

מה היה מקור ההשראה לארבעת עמודי הקומיקס, העשויים ביד בוטחת וברורה, ומציגים את מתכונת הקומיקס המקובלת? אמנם עיתונות ילדים בשפה העברית התפרסמה הן בחו”ל והן בארץ כבר בסוף המאה ה-19, וביתר שאת בראשית המאה העשרים. “גן שעשועים”, “החבר”, “נטעי נעמנים”, “גן עדנים” (שני האחרונים כתובים ביד!), “עולם קטן” שהתפרסם בארץ וגם בחו”ל, הם רק חלק מרשימה ארוכה של עיתוני ילדים ונוער, וכמה מהם הכילו גם עיטורים וציורים. רובם יצאו לאור בחו”ל, אבל סביר שהגיעו גם לארץ, והיו מוכרים לאבינו ואולי שימשו דגם מסוים לעיתונו. אבל לא כך לגבי ארבעת דפי הקומיקס. המתכונת של סיפור מאויר, ולחילופין איור מסופר, לא היתה מוכרת בארץ באותה תקופה. ומאידך – נראה שאבינו הכיר היטב את הז׳אנר ושלט בו בביטחון ממש. ניסינו להבין ממי למד, במה התבונן, ומה העניק לו מקור השראה למבנה הקומיקס, לאופי האיורים, ולתוכנם המתריס והמצחיק.

בכרך הראשון של “עולם קטן” (1901), חוברת מספר 12, אנו מוצאים סיפור קומיקס בשם “דיוגנס והחבית” מאת ויליאם בוש. הסיפור חוזר ומופיע בדצמבר 1917 בעיתון הנוער “שתילים” בשם “דיוגנוס וילדי קורינת הרעים” (בעמודים 55-54) [13]. אלה מזכירים את החבית המתגלגלת בקומיקס של אבינו “המעשן הקטן” [14]. ולא רק. סגנונו של ויליאם בוש ניכר בכל ארבעת עמודי הקומיקס: הצבעים המתונים, הקו הנקי, ובעיקר נראה שבהשראתם העז תלמיד המחלקה החמישית להגזים, להציק, לפרוע, וללגלג על עולם המבוגרים.

מלבד ה”חבית של דיוגנס” שהתפרסמה בעתון עברי, אין ספק שכלל עבודתו של ויליאם בוש הגרמני היתה מוכרת היטב לאבינו, ושימשה לו מקור השראה, מה גם שהסיפור בעברית הודפס בשחור לבן, שעה שהוא צייר גם בצבע. נראה שהאיורים צוירו בדיו שחורה ונצבעו בדיו השחורה, בדיו כחולה, ובצבעי עיפרון. פלטת הצבעים שלו מתונה מאוד, וכוללת צהוב, ירוק, וכחול, ולעתים גם ורוד. אין לדעת אם אלה היו כל הצבעים שעמדו לרשותו או שהוא בחר בפלטה מוגבלת החוזרת על עצמה בכל הציורים בכוונה תחילה. כך או כך, אופי הצבע הצהוב בקומיקס שלו מהדהד את הצבע הצהוב הדומיננטי בספר המקורי של ויליאם בוש “מקס ומוריץ”. נזכיר כי “מקס ומוריץ” אומנם תורגם לעברית כבר בשנת 1898 על ידי אברהם סולודר, שעִבְרֵת אותם ל”שמעון ולוי”, אבל הספר ראה אור ללא איורים. לכן סביר שעל השולחן של אבינו הייתה מונחת המהדורה הגרמנית של מקס ומוריץ.

כזכור, לאביו היתה חנות למכשירי כתיבה ונייר וספרים. באותם ימים גרמנית היתה השפה האירופית השגורה בפלשתינה העות’מאנית, וחנות ספרים שכיבדה את עצמה החזיקה גם ספרים בשפה הגרמנית. בעתון היומי “חרות ירושלים” שיצא בארץ באותם ימים מתפרסמת מפעם לפעם מודעה: “בבימ”ס [בבית מסחר] קרוגליאקוב קרלין הגיעו מגרמניה ספרי קריאה ולמוד ומלונים בגרמנית. ובשפות אחרות. וגם דפי נגינה לכנור ולפסנתר” (26.10.1916).

ובחזרה לעמודי הקומיקס: בדפים המאוירים השחקן הראשי הוא ההומור, והאיור והסיפור שלובים זה בזה כדי להגזים ולחדד אותו. הסיפורים כולם זקוקים לאיורים והאיורים זקוקים לסיפורים. יחד הם “מגזימים” את ההומור ומובילים ביחד אל הפאנץ’ – שהוא בעצם העיקר. הקו עדין ונחוש. ציור הדמויות מצליח ללכוד שפת גוף והבעות פנים, כמו גם תנועה ואינטראקציה בין הדמויות. הדמויות מצוירות בקו קל וחסכוני, וכל קו וכל תנועה שקולים ומשרתים את ההבעה של אותו הרגע – כמו למשל בסיפור על “השעור המופרע” [15] שבו הילד המגורש והנכלם בציור השני, חוזר בביטחון מלא, נשען אחורה ומחצרץ, באיור האחרון. גם הצביעה החלקית מדייקת את הז’אנר כשהיא לא משתלטת ומתבלטת על האיור, אלא בעצם מגויסת להבנה המהירה והקלילה של זיהוי הדמויות וההמשכיות בין איור לאיור.

בנוסף, כל סיפור מסופר במבנה קומיקס אחר המתאים מאד לסיפור עצמו. כך למשל המעשן הקטן מצויר כ”סטריפ”, והחבית כאילו מתגלגלת מאיור לאיור, והסיפור מתחתם, בשורות ארוכות, כמו הופך לחצר, המרחב שבו החבית מתגלגלת. הציורים המלווים את הסיפור “בחינה” עוקבים אחר התנועה החשאית המתמשכת של גנבת המטפחת.

ככל הידוע לנו, דפי קומיקס מקוריים ובעברית היו נדירים בארץ באותה תקופה, וסביר שארבעת הדפים הללו שכתב וצייר אבינו – “הוספה לעתון התולי של המחלקה החמשית בבית הספר הריאלי” – הם בין ראשוני הקומיקס בעברית המתחדשת בארץ באותה תקופה.

בבגרותו אבינו לא המשיך לצייר, אבל הקו הקל, ההומור, והיכולת לספר איתם סיפור, וגם ה”חלוציות” אם אפשר לומר, המשיכו הלאה אל בתו הצעירה נורית קרלין, שהיתה קריקטוריסטית ומאיירת ב”ניו יורק טיימס” וב”ניו יורקר” – שם גם היתה האישה הראשונה שזכתה למדור קבוע ובו התפרסמו קריקטורות שלה למעלה משני עשורים.

שותפות במחקר ובעריכה – עדה ורדי ועלמה כהן-ורדי


[1] “עתון התולי הריאלי” תרע”ח בספריה הלאומית

[2] העיתונים כתובים בכתיב חסר וכך גם כאן.

[3] “המנטש” – אידיש = אוזן המן ( מילולית – הומן=פרג; טש – כיס)

[4] ראה NL186068-2-0001

[5] “שיריס” – שמן שומשומין (אידיש)

[6] קרעפלך – אידיש – כיסוני בשר שאוכלים בדרך כלל בפורים וביום כיפור, ואילו בשבועות נהוג להכין “בלינצ”ס” של גבינה.

[7] באות דלת : דוסטרובסקי (הרמטכל לעתיד דורי ?)

[8] אין בידי להסביר או להבין את הפער בין שתי הכתובות : “בית הכנסת בשכונת הרצליה” בויקיפדיה לבין “הסימטה אחרי הקונסוליה הגרמנית” בעיתוני המחלקה ה_V.

[9] עופר אדרת : “100 שנות ריאליזם” הארץ, 28.11.2012

[10] ר’ בנימין, ההד, גליון מנחם-אב תש”ה

[11] בספרו “גם אהבתם גם שנאתם” מספר חיים באר על חנותו של קרוגליאקוב ביפו, שהיה גם מקום מפגש למורים.

[12] בחיפוש יסודי ברשת לא נמצאה “מדרשה עברית ירושלם”. אולם חתומים עליה שלמה שילר, שהיה אז מנהל הגימנסיה העברית בירושלים, והמורה יצחק קלוגאי – גם הוא בסגל הגימנסיה. תודתי לחיים באר, שהסביר: “זה היה נסיון שלא עלה יפה לתת לגימנסיה העברית שם עברי כדי שלא להיראות פרובינציאלי לעומת גמנסיה הרצליה.. לבסוף ויתרו על הנסיון לתרגם לעברית זכה ונשארו עם הגימנסיה”.

[13] על ויליאם בוש וספרות הילדים בעברית – ראה ב”המולטי יקום של אלי אשד” – צמד חמד-חלק א: 140 שנה למקס ומוריץ

[14] ראה NL18600608-1-0013

[15] ראה NL168068-0002

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 + 3 =