רבגו תם, שהיה נכדו של פרשן המקרא המפורסם רש"י, נחשב לאחד מגדולי הרבנים בימי הביניים המוקדמים, אבל רק מעט מאוד מחקרים נעשו על חייו. פרופסור זאב גריס כותב על חוקר מוקדם וחשוב, אך נשכח, של רבנו תם מהמאה ה-19, הרב יצחק אייזק וייס, שהיה בין הראשונים שחשפו את רבנו תם לציבור חוקרי היהדות – לרגל צאת ספר חדש על רבנו תם.
המערכת
תקציר ספרו של אברהם (רמי) ריינר, רבנו תם: פרשנות, הלכה, פולמוס, רמת-גן, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, מחקרים בתלמוד ובהלכה, סדרה בעריכת ליב מוסקוביץ, תשפ"א.
אלף פעמים אכרעה לאל / יום אחזה חכם כאיתיאל
בית התבונה אחרי נפלו / קם בעמוד הרב ובא גואל
(משיר ידידות שכתב ר' אברהם אבן עזרא לרבנו תם)
ר' יעקב בן מאיר (1171-1100), נכדו של רש"י, המוכר בכינויו 'רבנו תם', היה ראש וראשון לבעלי התוספות שפעלו בצרפת ובגרמניה במאות השתים־עשרה והשלוש־עשרה. חידושיו הפרשניים הפכו לאבן פינה בתולדות פרשנות התלמוד, פסקיו פורצי הדרך עיצבו את הדיון ההלכתי בדורות שאחריו, ותקנותיו הנועזות הוכיחו כושר מנהיגות יוצאת דופן. כל אלה יחד השפיעו על דורות של לומדים, מפרשים, ופוסקים, והטביעו חותמם על מגמות הפרשנות והפסיקה של חכמי ימי הביניים בכל רחבי הפזורה היהודית. בשבעה־עשר פרקי הספר מתואר עולמו האינטלקטואלי והחברתי של רבנו תם, ובין השאר נידונים בו סדר קורות חייו, זהות מוריו, אופי קשריהם עמו, מידת היכרותו עם ספרות חז"ל לסוגותיה, דרכי שימושו בה, דרכי טיפולו בנוסח התלמוד, אופי יצירתו הפרשנית, תקנותיו, פולמוסיו, קשריו עם בני זמנו, ומידת השפעתו על בני דורו והבאים אחריהם.
פרופסור אברהם (רמי) ריינר מלמד במחלקה למחשבת ישראל ע"ש גולדשטיין־גורן באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מחקריו עוסקים בתולדות ההלכה ופרשנות התלמוד.
הטקסט שלהלן הוא נוסח מורחב של הרצאת פרופ׳ גריס מיום כ' בסיון תשפ"א, 31.5.2021, בערב השקת ספרו של פרופ' ריינר. פרופ' (אמריטוס) זאב גריס לימד במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.
פגשתי את רמי ריינר בשנת 2003 כאשר הגיע כמילגאי ללימודי בתר-דוקטורט במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, בהנחיית פרופ' יעקב בלידשטיין ז"ל. היה זה לאחר אישור עבודת הדוקטור שלו על רבנו תם שנכתבה בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בהנחיית פרופ' ישראל תא-שמע, שהיה גם המנחה שלו בכתיבת עבודת הגמר המחקרית, שהיא ראשית מחקרו על אודות רבנו תם ויצירתו הספרותית. מאז שקד רמי ריינר, כמעט עשרים שנים נוספות, על לימוד מרחיב ומעמיק של יצירת רבנו תם, וסוף סוף זכינו למונוגרפיה מקיפה על האיש ויצירתו, שכמוה לא נכתבה קודם לכן על ראש וראשון זה לתלמידי החכמים בני דורו, בעלי התוספות באשכנז ובצרפת.
המחבר חילק את ספרו לארבע שערים, כאשר הוא פותח בשורשיו – דהיינו בביוגרפיה של רבנו תם – ומסיים בבחינת מעמדו והשפעתו של רבנו תם, במקומו ומחוצה לו. בין לבין דן רמי ריינר בספרייה של רבנו תם, כלומר במצע הכתוב שהיה פרוש לפניו בימי לימודיו וכתיבת חיבוריו, שער שממנו ובו מסקנות מפליגות ומרתקות על מידת היכרותו את התלמוד הירושלמי, שימושיו בספרות חז"ל, ספרות הגאונים, והתעכבותו על חשיבות התוספתא ומדרש ההלכה הספרא על תורת כוהנים. סופו של השער ביחסו של רבנו תם לפיוט ולמסורת הפיוט. השער הבא דן ביצירת רבנו תם וביחסו לנוסח התלמוד ומתקניו, ובו ניסיון ליישב בין תיקוניו והגהותיו של רבנו תם עצמו, להסתייגותו מתיקוני אחרים לנוסח, ודעתו כי יש לשמר את הנוסח שהתקבל לדורות וליישב קשיים בתוכו. הוא מציע לפנינו כי תקנות רבנו תם באו ביוזמתו ככל שהתבססה סמכותו, ולא כתוצאה מהשתתפותו בכינוסי רבנים שדנו בשאלות שיש למצוא להן פתרונות. בשיאו של השער הזה דן ריינר ב"ספר הישר", שיא יצירתו הגדולה של רבנו תם, ומסיק מה היו דרכי הפצתה ועריכתה של היצירה כפי שהגיעה אלינו. בלשון ישרה, בהירה, וקולחת, מחזיר רמי ריינר את הקורא לסוגיות בתלמוד הבבלי שבהן דן רבנו תם, ומלמדנו כי כוחו רב לו בהבהרת המצוי בהן ובביאורן כפשוטן, כאשר לכאורה בא הוא להסביר לקורא מדוע ואיך הגיע רבנו תם להבנתו המסויימת את הסוגיות הללו. ואנו משתאים למקרא דבריו, שכן דברי חכמים שמחים, כידוע, כבשעת נתינתם, כאשר נמצא מי שמחזירם לאכסניה שלהם.
רמי ריינר יכול היה להסתפק בבחינת מצב המחקר עד לכתיבת ספרו, כפי שעשה בדיון הנרחב, שהיה בבחינת מונוגרפיה זוטא, המצוי במהדורה המורחבת של ספרו של אפרים אלימלך אורבך, "בעלי התוספות" (ירושלים, תש"ם).
אבל בהקדמה לספרו הוא חזר לדון בהרחבה בדברי קודמיו של אורבך, שהקדישו מאמצי מחקרם ליצירת רבנו תם. בראש אלה העמיד, ובצדק, את ר' אייזיק הירש ווייס. ווייס פירסם כמה מאמרים על אודות יצירתו של רבנו תם בכתב העת "בית תלמוד" ג' (תרמ"ג), כתב-עת שראה אור בשנים 1885-1881, אותו ערך ווייס ביחד עם ר' מאיר איש שלום, חברו להוראה בבית המדרש בוינה (שיסד בשנת 1864 ר' אהרן אדולף ילינק, תלמידו המובהק של ר' זכריה פרנקל), ולבסוף פרסם ספר המוקדש לו "תולדות רבינו יעקב בן מאיר איש תם" בוינה באותה השנה, 1883. היה זה אחד משלשה חיבורים על תולדות גדולי ישראל שווייס פרסם, כאשר השניים הנוספים הם על אודות רש"י והרמב"ם. את קיצורם של כל אלה הביא ווייס בספרו הגדול בן חמשת הכרכים, "דור דור ודורשיו". אחריו מזכיר רמי ריינר את אביגדור אפטוביצר, שבחיבורו "מבוא לספר ראבי"ה" טרח וליקט את כל המובאות מדברי רבנו תם בספר ראבי"ה, ובכך קבע במידה רבה את הבסיס למחקר התקבלותן של תורות רבנו תם באשכנז. אפטוביצר היה מצעירי התלמידים של בית המדרש לרבנים בוינה, שבין מוריו היה גם ווייס, שהיה כבר כמעט בגבורותיו ועדיין לימד שם. בית המדרש לרבנים בוינה, שנוסד ב-1893 (שנת פטירתו של ילינק), המשיך את פועלו של בית המדרש שיסד ילינק שלושים שנה קודם לכן, ובימים בהם למד בו אפטוביצר ניהלו תלמיד חכם צעיר מווייס בשלשים שנה, הוא ר' אריה (אדולף שוורץ), שידו הייתה רבה אף היא במחקר התורה שבעל פה ומידותיה, בהשפעת רבו, ר' זכריה פרנקל.
רמי ריינר דן בהקדמה לספרו (עמ' 17-14), באופן רחב ומעמיק בתרומת אייזיק הירש ווייס לגילויו מחדש של רבנו תם לחובשי בית המדרש היהודי, ולמשכילים ששלטו בתורה שבעל פה ולמדו בכתבי רבנו תם. כלשונו (עמ' 15-14): "ווייס חשף גופי ידע רבים הקשורים בפעילותו הפרשנית וההלכתית של רבנו תם, תוך שהציב שאלות שהידהדו וממשיכות להדהד עד ימינו אלה. בין תרומותיו יש לציין את רשימת נמעני תשובות רבנו תם שבספר הישר ומחוצה לו, רשימת המונוגרפיות ההלכתיות של רבנו תם ותקנותיו, כמו גם כללי המתודולוגיה התלמודית שנוסחו על ידו. דיון מפורט הקדיש ווייס לשאלת מבנהו ומקוריותו של ספר הישר. הוא נתן דעתו לשאלת המהדורות של הספר, לחכמים להם מיוחסים קטעים בספר, לסתירות שבין עמדות הנמצאות בו לבין ייצוג עמדת רבנו תם בספרות התוספות".
על כן ברצוני להקדיש את דברי לר' אייזיק הירש ווייס ולסביבה בה פעל, בעיקר מאז שבשנת 1864 נעשה מורה בבית המדרש בוינה שיסד ילינק כנזכר לעיל. כאשר בדקתי מה ומי כתבו על אודות אייזיק הירש ווייס, מצאתי כי בני זמנו הגיבו על יצירתו, ובכלל זה גם על ספרו" זכרונותי", שפירסם בהיותו בן שמונים שנה בוורשה בשנת 1895. לעומת זאת, במאה העשרים, עד להתייחסותו של אורבך לדברי ווייס על אודות כתבי רבנו תם, לא הוקדש לאיש וליצירתו בארץ ישראל, בישוב שקדם להקמת המדינה, אלא מאמר קצר אחד שפרסם פישל לחובר בכרך השני של "מאזניים" בחודש אייר שנת תר"ץ, ובו נמצא את רשמי התפעלותו כבן ישיבה צעיר במזרח אירופה, בקריאת "דור דור ודורשיו" של ווייס, שטעמו היה לו ולבני הישיבה כטעם ביכורה בטרם קיץ. היה זה מאמר קצר שממנו עיבד לחובר נוסח חדש בספרו "ראשונים ואחרונים". אחריו פירסם צבי שארפשטיין, חוקר החינוך העברי, מאמר קצר נוסף בכרך יח של "מאזניים", בחודש כסלו-טבת תשכ"ד, מאמר שהוקדש לספר "זכרונותי" של ווייס, סמוך למלאת מאה וחמישים שנה להולדתו של ווייס, ובו הדגים מלשונו היפה של ווייס בתיאוריו את החינוך העברי בן זמנו. הוא כתב זאת כביקורת על השמצת ווייס כמי שהעברית שכתב קשה לקריאה וקלוקלת, בדברי ראובן בריינין כנגד הספר, שפורסמו בכתב-העת "מזרח ומערב" שבריינין ערך, שנים הרבה קודם לכן. אבל מאמרים יותר מקיפים על יצירת ווייס לא פורסמו בארץ ישראל ובמדינת ישראל, אלא בארצות הברית, שם פרסם אליעזר רפאל מלאכי מאמר מקיף שעיקרו הוקדש לניתוח ספר "זכרונותי" בכתב-העת "פרקים" ד (תשכ"ו). אחריו פרסם מאיר הרשקוביץ מאמר ביוגרפי- ספרותי מפורט ב"ספר זכרון לשמואל קלמן מירסקי" (ניו -יורק תשל"א), מאמר המוסיף מידע רב וחשוב על מה שפרסם מלאכי לפניו. יצויין כי באותו ספר יובל הופיע גם מאמר של ההיסטוריון נתן מיכאל גלבר על תולדות בית המדרש לרבנים בוינה, שבו ווייס לימד.
קראתי את "זכרונותי" (ורשה 1895) שפרסם ווייס, וקראתי גם את התוספות מכתב יד ששרדו בחלקם, אותם הוציא לאור גצל קרסל, בכרך הראשון של "גנזים", שראה אור בשנת 1961 – כרך שבו יש אוטוביוגרפיות של אישים נוספים. נוכחתי כי ספרו של וויס הוא מכרה זהב לתולדות ההשכלה והחינוך היהודי במורביה ובוהמיה, שני המחוזות הקרויים בפי היהודים מעהרען ובעהמען, וכי ממנו ובו חומר רב לתולדות ההשכלה והתפתחותה, החל מימי ילדותו של ווייס בשנת 1823, בעירו מעזריטש גדולה (גראס מעזריטש) במורביה. זאת איננה ביוגרפיה, ובה מעשיות ופרקי חיים אישיים, אלא יותר מכך – בספר יש תיאור עולמם של תלמידי חכמים כפי שנחשפו לפני ווייס בנדודיו בישיבות שונות במורביה, בוהמיה, והונגריה. בתוך כך יש ניסיון לשרטט את תווי פניה של ההשכלה האורתודוקסית בת זמנו, שרבים בתוכה, ובכללם אייזיק הירש, לא הפכו לציונים עם התפשטות תנועת חיבת ציון משנות השמונים למאה התשע-עשרה ואילך. אולי זאת הסיבה שבהיסטוריוגרפיה של ההשכלה נעלם כמעט לגמרי זכרו של ווייס. בדקתי ומצאתי כי חוקר הספרות העברית החדשה יוסף קלוזנר לא הקדיש לו דיון של ממש בספרו בן ששת הכרכים "היסטוריה של הספרות העברית החדשה". כמוהו כישראל צינברג בספרו רב הכרכים "תולדות ספרות ישראל". כך נהגו גם חוקרי ספרות תקופת ההשכלה שבאו אחריהם שמואל ורסס ומשה פלאי. גם לא מצאתי זכר לדברי ווייס על תולדות הההשכלה והחינוך העברי במורביה ובבוהמיה בחיבורי ההיסטוריון שמואל פיינר.
פליאה היא, שהרי בספר "זכרונותי" יש תיאור רחב וממצה שרשם וויס, המכסה את מה שראו עיניו והתנסה בו מגיל שמונה שנים בשנת 1823, ועד לפרסום הספר בשנת 1895 בעיר ורשה (עמ' 16-14, 76-74,72,58,36-33, 83). שם מתוארים בהרחבה לימודי עברית מספרי המדקדק המשכיל יהודה בן זאב, להם היו הרבה מהדורות, לימוד גרמנית, ולימוד חוכמות חיצוניות, בין בני הישיבות. ווייס נדד בין ישיבות שונות במורביה, בוהמיה, והונגריה, ועל פי עדותו היה עיקר תשוקתו ללמוד את המשא ומתן ההלכתי, ולרכוש בקיאות בסוגיותיו בתלמודים, בספרות ההלכתית הקודמת מימי התנאים, והמאוחרת להם בכתבי ראשונים ואחרונים. אבל ווייס מציין כי מילדות כבר הכשירוהו הוריו לשלוט בשפה הגרמנית ובשפה העברית, ורבותיו במקומות השונים של לימודיו לא התנכרו לחובת התלמיד החכם היהודי ללמוד חוכמות זרות, להוציא את תורת המטפיזיקה של הפילוסופים. הוא מצטט מפי מורו ר' יוסף חיים פאללאק כי "מקבלים האמת ממי שאמרה, בין שאמרו חכם מחכמי ישראל, בין אמרו חכם מחכמי האומות" (עמ' 25 ומוסיף שם בסוגרים הפנייה לרמב"ם [ספר זמנים] הלכות קידוש החודש [סוף פרק יז ו; השווה לדברי הרמב"ם "שמע האמת ממי שאמרה" בהקדמתו לחיבורו "שמונה פרקים", שהוא המבוא לפירושו על פרקי אבות]). הוא גם מעיד שעד שהגיע ללמוד בישיבה בעיר ניקולשבורג, לא הכיר כלל את התלמוד הירושלמי (עמ' 42).
עד ראשית שנות הארבעים לחייו נדד בין ישיבות, ורק בראשית שנות השישים למאה התשע-עשרה הגיע לוינה, שם עבד כמגיה בבית הדפוס של צאמרסקי ודיטמרש, אותו קנה יעקב שלוסברג. יחד עם שלוסברג הוציא לאור בבית הדפוס כמה וכמה חיבורים. היוזמה הראשונה הייתה של שלוסברג להוציא לאור סידור תפילה בשם "תפילת יעקב" לו רצה לצרף, כדי להגביר ביקוש לסידור, קונטרס של דינים נחוצים. הוא פנה לווייס והציע לו לכתוב קונטרס דינים זה. בספרו "זכרונותי" (עמ' 52-50), הוא מספר כי כבר קודם לכן החל, ביוזמתו העצמית, בחיבור קיצור לשו"ע "אורח חיים ויורה דעה", כי לא היה מרוצה מהקיצורים המצויים בשוק הספרים ומתוכם הוא הזכיר במיוחד את ספר "חיי אדם" שכתב ופרסם ר' אברהם דנציג, שהיה ספר נפוץ. ווייס הסתייג ממנו על שום שכלל פלפולי תורה ולא כנחוץ לקורא: קיצור הדינים בשפה השווה לכל נפש. לדאבונו אבד רוב חיבורו בשריפה, ובקשת היזם-המדפיס יעקב שלוסברג גרמה שיכתוב מחדש את קיצור הדינים וקרא לחיבורו "ארח לצדיק". הוא מוסיף ומספר כי סידור התפילה שבו קיצור הדינים זכה לביקוש רב ולמהדורות חוזרות. עד כדי כך רב הביקוש שהמדפיס ניצל את החידוש הטכנולוגי של הדפסה סטיריאוטיפית, כלשונו, כלומר ניצל את ההמצאה החדשה של יצירת לוחות הקרויות בעברית "אמהות דפוס" ובלעז "מאטריקס", כדי לשמור סדר של כל הספר ולחסוך סידור מחדש של כל מהדורה נוספת שירצה להוציא לאור. אבל התברר לווייס, כעבור כמה שנים ואחרי הדפסת עשרות אלפי עותקים של הספר בכמה מהדורות, שמתחרה של שלוסברג קנה את הלוחות ושברם כי לא רצה בהדפסות נוספות של הסידור. אצל אותו מדפיס הדפיס ווייס בשנת תרכ"ב את מהדורתו למדרש ההלכה מבית מדרשו של ר' עקיבא "ספרא", ושלוש שנים אחר כך את מהדורתו ל"מכילתא דר' ישמעאל". באותו בית הדפוס הדפיס את כתב-העת במדעי היהדות "בית המדרש", שבמרכזו חקר תורה שבעל פה, כתב-עת שהופיע בעריכת ווייס בשנים תרכ"ה-תרכ"ו. ווייס יזם הוצאה לאור של כתב-עת שני, "בית תלמוד", שהאריך ימים יותר, חמש שנים, אשר ראה אור בפרעסבורג בשנים 1885-1881, אותו ערך יחד עם חברו להוראה בבית המדרש ר' מאיר איש שלום, חוקר המדרש והאגדה הנודע והמהדיר של המהדורה המוערת של "תנא דבי אליהו". בשני כתבי העת הללו כתב ווייס הרבה מן המאמרים, וגם צרף ביקורת פרי עטו על מאמרי אחרים שפרסם, זאת תחת הכינוי "המעריך".
כאן יצויין כי שותפות כזאת בין מדפיס למחבר בהוצאה לאור והפצה של ספרים וכתבי-עת עבריים היתה בעוד מקומות במרכז ומזרח אירופה. בולט בין אלה הוא היזם המדפיס יוסף פישר, בן זמנם של שלוסברג ווייס, שפעל בעיר קרקוב, ובה היה שותף כמדפיס ליוזמות שלו ושל מחברי ספרים ועורכים להוציא לאור עיתונים, כתב-עת, וספרי השכלה וחוכמה, והרחיב את פעולתו מעבר להדפסת ספרים עבריים להדפסת ספרים בשפות שמיות אחרות כארמית וסורית. קרקוב, כוינה, הייתה בסוף המאה התשע-עשרה מרכז של פעילות ספרותית יהודית, אשר אותה ואת בעלי חנויות הספרים בה, שהיו גם חוקרים, תיאר מורי בבית הספר התיכון הד"ר מאיר בוסאק, במאמר שפירסם אחרי השואה, ב"ספר קראקא", ספר הזכרון לעיר, ואחריו דנה במוכרי הספרים חגית כהן בספרה "בחנותו של מוכר הספרים".
ווייס תיעד בזכרונותיו את מפגשיו והתכתבויותיו עם גדולי הדור וביניהם: ר' שלמה יהודה רפפורט (שי"ר), אותו ביקר על חוסר שליטה מספקת ובקיאות בסיפרות התלמודית, וגרם לאברהם עפשטיין לכתוב חיבור חריף כנגדו; את ר' נחמן קרוכמאל (רנ"ק), אשר השפיע עליו בתובנות ובשיטה שלו בהצגת תורה שבעל פה בספרו "מורה נבוכי הזמן"; את שמואל דוד לוצאטו (שד"ל); יצחק שמואל רג'יו (יש"ר); יום טוב ליפמן צונץ; יצחק בער לוינזון; וצבי הינריך גרץ.
אחתום דברי בסיפור שמרדכי ליפסון בספרו "מדור דור" (חלק ראשון, מס' 747), וכמוהו אלתר דרויאנוב ב"ספר הבדיחה והחידוד" (חלק שלישי, מס 2471), מביאים על מפגש שהיה בין ווייס לגרץ, מבלי לציין את מקורו. אני מביא כאן את גרסתו של דרויאנוב: "אייזיק הירש ווייס וצבי הירש גרץ נזדמנו למקום אחד. אמר ווייס לגרץ: תמה אני מנין לך כל המקורות המרובים מן התלמוד ומן המדרשים, מן המפרשים ומן הפוסקים, שאתה מביא בספריך? אמר לו גרץ: ואתה מנין לך? אלא כשם שאתה מבקש ומוצא, כך גם אני מבקש ומוצא. החזיר לו וייס: מה דמיון הוא זה? אני מחזר אחרי אבדה ואלו אתה מחזר אחרי מציאה". כל זה כדי לעשות "נפש", היא ציון לתלמיד חכם גדול – אייזיק הירש וויס, שרמי ריינר גרם שיהיו שפתיו דובבות בפנינו ולא רק בקבר.
