יואב ויכסלפיש ממליץ על
סרטים מפסטיבל הקולנוע ירושלים
פסטיבל הקולנוע ירושלים מתקיים השנה בין 21 ל-31 ביולי. יואב וייכסלפיש ממליץ על שני סרטים שיוקרנו במהלך הפסטיבל.
Corsage:
סרטה של הבמאית האוסטרית מארי קרויצר עוסק בדמותה של מלכת אוסטריה אליזבת “סיסי”, נסיכת בוואריה, שהפכה לרעייתו של הקיסר פרנץ יוזף (המוכר בספרות העברית כ”הקיסר ירום הודו”), שעמד בראש האימפריה האוסטרית, ולאחר מכן האוסטרו-הונגרית, במשך 68 שנה, עד מלחמת העולם הראשונה. סיסי נודעה כמלכה אפופת מסתורין, שלא אימצה את אורח החיים המקובל אז, ושמועות עליה צצו לא הרף. רומי שניידר גילמה את דמותה וכיכבה בסרטים אוסטריים של שנות ה-50, ובסרט הנוכחי נכנסה לנעליה ויקי קרייפס.
העיבוד של קרויצר אינו מחויב לדיוק היסטורי, ולכן נכללים בפסקול הסרט שירים מהמאה הקודמת כמו As Tears Go By של מריאן פיית’פול, והעלילה נעה בין מספר אתרים ברחבי אירופה אליהם נוסעת סיסי בעקבות משבר גיל 40 שחוותה, והצורך לצאת מגבולות האחוזה הפרטית, לצבור ידע וחוויות, ולפעול למען הקהילה. סיסי התערבה גם בפוליטיקה וקידמה את זכויות ההונגרים. היא מרדה במוסכמות, ושמו של הסרט נגזר מצרור הפרחים שהיה מקובל לענוד על היד כדי לסמל מעמדים רשמיים, מהם הצליחה סיסי להתחמק הודות לתעוזתה.
הקרנות: שישי 22/7 סינמטק 1, 11:00, שלישי 26/7 לב סמדר 19:30, שבת 30/7 יס פלאנט 8 19:45 כולן בירושלים.
“טורי ולוקיטה” של האחים דארדן:
הסרט הקודם עסק באצולה האירופאית של המאה ה-19, ושני האחים הבלגים, אשר רבים מסרטיהם הוקרנו בישראל וגם בפסטיבל ירושלים, ממשיכים לשוטט בחצרות האחוריות של היבשת במאה ה-21. כך הם מעניקים פתחון פה לפליטים, מהגרים, ואנשי שוליים נוספים. הפעם מדובר בנער ונערה, בני 12 ו-16, שנמלטו מהגיהנום באחת ממדינות אפריקה, והגיעו לבלגיה דרך איטליה.
הם נאלצים לעבוד בתנאים קשים ומבזים, ולנסות לשרוד מול פקידי ההגירה, רשויות הרווחה, ומעסיקים ברוטליים. וכל זאת בזמן שהם נתונים לאיומים יומיומיים בשל נסיבות חייהם. לשניהם קושי לשמור על מערכת יחסים תומכת, ולמעשה מדובר במאבק שסופו כמעט ידוע מראש. הסרט הוקרן בפסטיבל קאן האחרון וזכה בפרס מיוחד שהוענק לרגל 75 שנה לאירוע, בדומה לסרטים קודמים שלהם שזכו בפרסים בפסטיבל זה (“רוזטה”, “הבן”, ואחרים). זה הוא סרט קודר במיוחד אפילו בסטנדרטים של האחים.
הקרנות: שישי 22/7 סינמטק 3 21:30, שבת 30/7 סינמטק 2 21:30, גם כולן בירושלים.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, אינה ממליצה
על הסרט “הכול עבר בשלום”
זהו סרטו של הבמאי הצרפתי פרנסואה אוזון משנת 2021, שהשתתף בפסטיבלים, ובימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע בארץ. הסרט מבוסס על הממואר של הסופרת והתסריטאית עמנואל ברנהיים משנת 2013, איתה הבמאי כתב 4 תסריטים. הסרט זכה לביקורות טובות בארץ, לדוגמה, באתר “Girafa” ובעיתון “הארץ“.
אבל בעיניי הסרט משעמם, העלילה צפויה, ללא התפתחות, ללא כל מפנה, ואפשר לסכם אותה במשפט אחד: תעשיין מצליח ואיש חברה בן 85, שמרותק למיטה בעקבות אירוע מוחי שעבר, מבקש משתי בנותיו לארגן לו המתת חסד בשווייץ, ולא חוזר בו גם כשמצבו משתפר.
אומנם אוזון הוא במאי מוערך, מעניין, ונועז, אבל הסרט הזה הוא ההפך מסרטו “צעירה ויפה” – כולם זקנים ומכוערים: אלה המאושפזים בבתי חולים, ואפילו בנותיו, בשנות החמישים לחייהן, העגומות והמתייסרות. אין כל חידתיות או יסוד סוריאליסטי כמו בסרטיו “מאהב כפול” ו-“בריכת שחיה”. אין עלילות-משנה, גם על חייהן של הבנות לא ידוע כמעט דבר. את האיש הזקן קשה לחבב: הוא אב קשה לבנותיו, שהשפיל אותן והפלה ביניהן בילדותן, כפי שרואים בפלשבקים, וגם בהווה של הסרט. “הכול עבר בשלום” – זאת ההודעה הטלפונית שהבנות, שנשארו בצרפת, מקבלות ממי שעזרה לזקן להתאבד בשוויץ, אבל הצפייה בסרט לא עוברת בשלום: היא מעיקה, סתמית ומיותרת.
חגית כן ממליצה
על הסרט התיעודי “טנטורה”
טַנְטוּרָה היה כפר ערבי מהתקופה העות’מאנית, בחלקו הדרומי של חוף הכרמל, במחוז חיפה. במלחמת העצמאות הכפר נכבש ע”י לוחמי גדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני, נהרס, ותושבי הכפר ברחו או גורשו ממנו. הטענה, שלאחר הקרב חלקם נרצחו בידי חיילים אחדים, היא הנושא של “טנטורה”, סרטו התיעודי של הבמאי אלון שורץ, שכיכב בפסטיבל דוקאביב 2022, ועתה מוקרן ברשת קולנוע לב.
הסרט מתבסס על עבודת התזה לתואר שני של תדי כץ מאוניברסיטת חיפה, אשר בשנות התשעים הקליט עדויות של חיילים ישראלים ועקורים ערבים מהכפר כחלק ממחקרו האקדמי. בתזה שלו טען כץ, כי בוצעו בכפר פשעי מלחמה, שכללו הרג של עשרות כפריים חסרי מגן לאחר תום הקרב. תדי מסביר שבשונה מכיבושי כפרים ערביים אחרים, במקרה של טנטורה היו לפחות שני גורמים שהביאו למעשי הטבח. בכיבושים אחרים נשאר פתח מילוט מזרחה, דרכו התושבים ברחו בזמן הקרב ואחריו, ואילו הכפר טנטורה היה מכותר מכל עבריו ע”י חיילי חטיבת אלכסנדרוני. ועוד גורם שהצית את מעשה הנקם בתושבים: תוך כדי הקרב הלוחמים הערבים הרגו חיילים הישראלים שנלכדו בג’יפ, ששקע בחולות, והתעללו קשות בגופות.
הסרט מתאר גם את המשפט בו תדי כץ נתבע על ידי ותיקי החטיבה בגין הוצאת לשון הרע, ואת התנהגותה הבלתי-אקדמית של אוניברסיטת חיפה, שפסלה את עבודת המאסטר של תדי כץ.
הסרט עשוי היטב, מתבסס על עדויות, מביא קשת רחבה של דעות.
מדינות ערב, שתקפו את ישראל עם הכרזת המדינה, הביאו את המלחמה לאיזור וגרמו, יחד עם ישראל לפגיעה באוכלוסיה הערבית בארץ. אין להכחיש שישראל, מתוך הגנה מפני צבאות זרים, הפנתה את נשקה כלפי ערביי המקום. הנרטיב, לפיו צה”ל הוא בין הצבאות ההומאניים ביותר, לא מתערער ע”י מקרה נקודתי זה או אחר, שהוא בגדר יוצא מן הכלל, המעיד על הכלל.
